דברים כב:ד מחשבת ישראל: עקידת יצחק, שמונה פרקים ואגרות צפון

לֹא־תִרְאֶה֩ אֶת־חֲמ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ שׁוֹרוֹ֙ נֹפְלִ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָקֵ֥ם תָּקִ֖ים עִמּֽוֹ׃ (ס)

עקידת יצחק

*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי לפעמים יעשה אדם דבר מגונה שאינו לפי כבודו, למען השיג על ידו תכלית טובה ויקר', ובאופן זה יחייב לפחות משפט שכלו שיהי' גודל יקרת התכלית המושגת נערך לפי גודל פחיתות הדבר ההוא ד"מ נאוה לאיש זקן ונשוא פנים לשאת קורה על שכמו ברחובות קריה לחזק בה כותלי ביתו אשר יחשוב להנתץ, פן יפול עליו לפתע פתאום והמית אותו ואת נפש אנשי ביתו, כמאה"כ "טוב נקלה וכו'" שר"ל שיותר טוב לאדם שיקל בכבודו לפעמים להיות בזה עבד לעצמו, מהשאר תמיד בכבודו המדומ' לבלתי עשות עבודה שאינה לפי כבודו עד שיעשה עי"ז חסר לחם, אבל לא נאוה לו שיעש' זאת גם למען חזק אבוס שורו וחמורו לבד, כי מניעת נזק קטן זה, אינה שוה לחלל כבודו יקר הערך, ואחר ההקדמ' הזאת הלא יקשה להבין מאחז"ל "שלא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי התשובה", כי אם כונתם שהי"ת הטה לבם לחטוא למען השיג עי"ז התכלית, שאם בכל זאת יסלח להם כאשר ישובו ורפא להם. יהיו לאות ולמופת לכל בני מרי שיקובלו בתשוב' הלא מלבד שלפ"ז לא נבין, מדוע גדל כעס מרע"ה עליהם עד שצוה להרוג מהם ג' אלפים, אחרי שהיו מוכרחים לחטוא בגזרת עליון, יקשה ג"כ להבין איך יוכלו זולתם לקחת מופת מקבלת הי"ת אותם בתשובה, אשר היה חטאם רק קל ודומה לאונס והכרח, אחרי שהי"ת בעצמו אנה אותו לידם על קבלתו גם תשובת הפושעים והמורדים ברצון ובבחירה חפשית, אשר גדל עונם מנשוא ? ואם כוונת חז"ל שישראל בעצמם חטאו רק למען יוכלו לשוב אח"כ ולהיות בזה למופת לדורות הבאים אחריהם. שכאשר יחטאו וישובו גם הם יסלח להם ה', הלא יקשה מי הגיד מראש להם שיסלח ה' למו, אחרי שהוא יסוד מוסד, שרק החוטא בעבור תשוקתו הגופנית או בעבור דעתו הנפסדת, ואח"כ כאשר נחה שקטה תאותו, או כאשר שם אל לבו שגגתו ותעות מחשבתו אשר בעבור' חטא ואשם ושב ונחם מרעתו, תקובל תשובתו האמיתית, אבל החוטא החושב כבר בעת חטאו שישוב אח"כ הלוא ממנו כבר אחז"ל "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה" ואם גם נאמר שהוא רק בעבור שיורה בזה שגם בתחילה ידע שימרה במעשהו כבוד עליון, ובכל זאת חטא למען התענג לפי שעה בתענוגיו הגופניים, ורק למען השקיט המית לבו הסוער בקרבו ומוכיח על פניו דרכו יאמר לנפשו שישוב אח"כ אחר אשר שבעה ברעה נפשו, וע"כ גדול עונו מנשוא אבל עושי העגל חטאו רק למען סבב בזה טובה גדולה שהיא הודעת תועלת התשוב' לזולתם, בכל זאת הלא יקשה, אחרי שלא הי' ידוע להם בתחיל' אל נכון, שיסלח ה' להם את עונם, מדוע המירו טהרת ונקית כפם אשר היו להם למנה בתחיל' בעד תועלת מסופקת עוד להם שיקובלו בתשוב' ויהיו לנס לזולתם, הלא נדמה בזה למי שממית עצמו בעבור שיחשוב שאולי תהי' מיתתו סיבת החיות זולתו, ד"מ כאשר ישוט איש במצולות ים וימצא קרש אחד, אשר אם הי' מחזיק בו הי' מוצל על ידו משטף המים, ובבחירתו החפשית יעזבהו ולא יחזיק בו, כי אם יטבע במים אדירים יען כי יחשוב, כי אולי יחזיק עתה אחר בקרש הזה, והית' לו נפשו לשלל, ויותר טוב הי' להם אם החזיקו בתומתם, והוחילו שכאשר יחטאו בניהם אחריהם וישובו אל ה' ונרצה למו, יהיו לאות ולמופת לדור אחרון כי יבא כי יד עליון פתוחה לקבל שבים ? אחרי כי עתה שחטאו הם בעצמם היו בזה למוקש לבית ישראל, כי מהם ראה ירבעם ויעש כמוהם שני עגלי זהב אשר תעו אחריהם ימים רבים כל בית ישראל ? (ומלבד זה נראה לדעתי, כי אף שהורשה לכל משכיל לעשות לפעמים מעשה מגונה שאינו לפי כבודו למען השיג על ידו תכלית טובה ויקר' בכל זאת הוא מתנגד לחק המוסר לעשות בעבור זה גם פעולה רעה בעצם בבחינה מוסרית, כעשית העגל ולהשתחוות לו למען הראות רק תועלת התשוב', כי דעת החושבים שע"'י התכלית הטובה הנרצית והמושגת, יחשבו גם האמצעים הרעים שנבחרו להשגתה, לטובים היא כוזבת ודעה נפסדה, ומה שאמרו חז"ל בנזיר כ"ג ע"ב במעש' יעל וסיסרא "גדולה עבירה לשמה וכו'" כוונתם רק, כי כמו שאינו מתנגד אל התורה והמצוה והחק המוסרי להרוג הצר הצורר המבקש לשפוך דם נקיים, ולאכל עניים מארץ ואביונים מאדם, כן לא היה באמת שום עול ועבירה בכל מה שעשת' יעל למען השמיד סיסרא אויב ישראל, לבל יוסיף עוד לערוץ ולהרע למו, כי אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אחת מישראל ואף כי הצלת העם כולו, ועיין מזה בתוס' כתובות ג' ע"ב סוף ד"ה ולדרוש).
ובדברי הרב ז"ל שהולך ומבאר יבואר הכל על נכון, כי תחילה יאמר, שאף כי גדלה מאוד סכלות ואולת עובדי האלילים מעשי ידי אדם מגלמי עץ ואבן, שהם פחותי הנמצאים כלם בהיותם דוממים, וכל רוח אין בהם, עד שעושיהם לעבדם הם כמוהם נבערים מדעת, וכמעט חסרי כל הרגשי חמשה החושים, כמאה"כ "פה להם וכו' כמוהם יהיו עושיהם וכו'" ומאה"כ "כי תקות העמים הבל וכו'" ומאה"כ ולא ישיב אל לבו לא דעת ולא תבונה" וכו' בכל זאת סיבת אולתם ורשעתם זאת נוסדה בקרבם, כי לב הותל הטם עד שבאחת יבערו ויכשלו כולם לחשוב, כי הנהגת העולם תהי' רק באמצעות המזלות, ומערכות כוכבי שמים וכסיליהם אשר ישפיעו שפע ברכתם מעל על בני אדם באמצעות גופי בע"ח הדומים בצורתם להם, כשור טלה גדי עקרב סרטן, ואריה ושאר בע"ח אשר תמונתם דומה לכוכבי השמים מעל, אשר ע"כ עבדו המצריים ושאר העמים כל בע"ח אלה ויען כי הם מועדים למות כבוא עתם, עשו להם צלמי מסכות מכל בעלי חיים אלה מכסף וזהב אשר הם חמרים קיימים ומתמידים יותר מכל שאר מיני מתכיות, לעבדם ולהשתחוות להם, ובני ישראל אשר גרו זמן רב במצרים וראו כל הכבוד הגדול אשר נעשה לשור אפיס אשר שמו להם לאליל, יען כי נכבד הוא מכל שאר הבהמות הבייתיות, ורב תבואות בכח שור, ותועלתו גדולה מאוד ליושבי מצרים אשר עבדו אדמתם השמנה והדשנה כי כולה מקשה בחריצות יותר גדולה מכל שאר יושבי הארצות למדו ממעשיהם יעשו להם גם המה עגל מסכה תבנית שור אוכל עשב, אפס בהיות בני ישראל עם קדוש מלידה ומבטן האמונים על ברכי האמונה האמיתית אשר היתה מורשה להם מאבותיהם, מצור חוצבו וממקבת בור נוקרו, ובכל זאת תעו אחרי הגילולים האלה לעשות העגל מדי צאתם ממצרים אף שהיו אז כפי דברי חז"ל דור דעה, הנה זאת לנו לאות ולמופת כי עקוב לב אנוש מכל, ויצר מחשבות כל אדם רע מנעוריו, עד שכמעט לא יוכל להשמר מנפול ברשת החטא, ולולא חסדי הי"ת אשר ידו פתוחה לקבל שבים, מי זה יעמוד לפניו מכל בני אדם קרוצי חומר אשר בעון חוללו ? אשר ע"כ אחז"ל במתק לשונם, כי התשובה היתה מהדברים שקדמו לעולם, כי מבלעדה כל יצורי תבל כמעט רגע ספו תמו מן בלהות, והארץ היתה תוהו כבימי קדם קדמותה, וע"ז מורים גם דחז"ל שהחילונו בו "לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי התשובה" שר"ל שלו היה באפשרית האדם שלא לחטוא ושלא להצטרך קבלתו אח"כ בתשובה. בלתי ספק גם ישראל לא חטאו, אחרי שהיה אז תמימ' דרך ואנשי דעה בינה והשכל עד שנאמר "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וכו' ואחרי שבכל זאת חטאו נודע לנו שכמעט אין מקום לאדם להנצל מכף הרשע', וכי און צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אשר ע"כ תחייב ג"כ צדקת הי"ת לתת יד לפושעים לקבלם בתשובה, ועל דרך זה אמרו חז'ל ג"כ "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה" וכו', להורות כי גם היחיד גם הרבים כמעט נטיו רגליהם להלכד על נקלה בפח החטא ומוקש הרשע', ורק התשובה תעמוד לימינם לתמכם כל ימי התהלכם בארצות החיים, חבל ישרת ותומת לבם לבד לא תוכל לשמרם מכל רע, חטא ואשמה, אחר ראותנו שגם ישראל התומה הקדוש' וגם דוד בחיר ה' נפלו ברשת החטא, ורק בשובם מעונם נעתר ה' להם ורפאם.
אי זה דבר מגונה או בלתי נחות שיעשה אותו האדם לתקות דבר טוב. הוא מבואר שקודם עשותו ראוי ומחוייב שיובטחו לו ב' דברים. הא' שלא יהיה הטוב ההוא המקווה נמנע להמשך מעשיית הגנאי ההוא. והב' שאע"פ שיהיה אפשרי שיהיה הטוב ההוא המקווה בשיעור שיהיה ראוי לסבול הגנאי הראשון בעבורו. המשל איש זקן ונשוא פנים נטל קורה ושם על שכמו בתוך קהל ועדה שהדבר הזה גנאי הוא לו כמ"ש (ברכות י"ט:) והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו. אמנם אם יש לו כותל רעוע או בירה שנתקעקעה ופורק אין מידו כבר היה לו למחול על כבודו שלא לקבל היזק גדול כעצת החכם טוב נקלה ועבד לו (משלי י"ב). ירצה טוב שיקל האדם פעמים בכבודו להיות עבד לעצמו משיתכבד ויהיה סבה להפסד ממונו עד שיעני ויבא עד ככר לחם. אמנם אם הוא מבואר שהקורה ההיא לא תועיל לבנין ההוא כלל הרי סכל לעשות כי נשא חרפה ללא דבר ועל כדומה לזה הכריז הנביא (ירמי' ב') ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודי בלא יועיל. ירצה אם נמצא גוי שהמיר אלוהו באלוה עם אחר אינו מן התמה כי לא נתאנה שום אחד מהם כי זה וזה המה לא אלהים אבל עמי המיר כבודו והוא הבטחון והחסיה באלהים חיים אשר ראוי להתכבד בו מכל כלי חמדה ולבלתי תועלת כלל. הנה שאין סכלות גדולה מהמרת הכבוד ללא דבר. ואף גם זאת שיהיה בטוח שתועיל הקורה לבנין ההוא עדיין ראוי שישכיל אם הוא ראוי שיסבול בעבורו זה הגנאי כי אם היתה הקורה לאבוס של חמור או לול של תרנגולים שוה נ' זוז אין ראוי לחלל עליו כבודו אם הוא שוה מאתים ועל זה ג"כ אמר המשורר וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב (תהלים ק"ו). ואם שפשט הפסוק על החטא המפורסם אשר בספור הזה ידבר הנה ג"כ איפשר ונאות לפרשו על כלל רוע הבחירה האנושית אל המבוקשים המדומי' אשר בהם ממירים כבודם האמתי. ואמר שאף אם יגיע להם התמורה ההיא אשר בקשוה היא ודאי בלתי שוה לדבר המגונה הנעשה להגעתה וזה שהם מניחים שלמות כבודם שהיא הנפש המשכלת אשר עליה אמר (בראשי' מ"ט) אל תחד כבודי והמשורר אמר (תהלים ז') וכבודי לעפר ישכן סלה ונוטלין בעבורו הענינים החמריי' אשר ישתתפו בהם אדם ובהמה. וכמ"ש ז"ל (שבת ל"ג:) מניחין חיי עולם ועוסקי' בחיי שעה וא"כ הרי שהמירו צורתם האינושית היקרה בתבנית שור אוכל עשב אחר שכמות זה כן מות זה ומותר האדם כזה על הבהמה אין:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

ולפי שהפתוי אל הזנות ומעשי הכשוף הם קרובים מאוד כמו שאמר הכתוב (מלכים ב ט׳:כ״ב) עד זנוני איזבל אמך וכשפיה הרבים סמך מכשפה לא תחיה ולא אמר תומת כדי להחמיר עליה על כל רגע שיניחוה בחיים כי הכשוף הוא ודאי מסעיפי עכ"ום כמו שכתב הרב המורה פרק ל"ו חלק שלישי והכתוב פירשו (מיכה ה׳:י״ב) והכרתי כשפים מידך וגו'. והכרתי פסיליך ומצבותיך מקרבך ולא תשתחוה עוד למעשה ידיך. ואין ספק שמעשי עכ"ום יכללו כל הפעולות הרעות והמגונות המעוררות רוח הטומאה אשר הורגלו בהם עכו"ם אשר ישבו בארצנו מלפנים כמי שאמר הכתוב (ויקרא י״ח:כ״ד) כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ובכלל המעשים שזכר (שם) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה ובכל בהמה לא תתן שכבתך. כי בכל אלה הורגלו בטומאתם לצורך מלאכתם וכמו שזכר הרב המורה מהמצבים הרעים והמגונים שהיו משימים עצמם הם ונשותיהם בפעולותיהם. והוא מה שעוררו אליו חז"ל (סנהדרין ק"ה:) כשדרשו על ההסכן הסכנתי כי בלעם היה עושה עם אתונו מעשה אישות כי הכל נכנס במלאכת הכשוף והקסם. (יד) ולזה סמך כל שוכב עם בהמה מות יומת ואחריו זובח לאלדים יחרם בלתי לה' לבדו. והכוונה זובח לאלדים הנעבדים במעשים מגואלים כאלו יוחרם וינודה מכלל האדם כמו שהפעולות ההנה המה מאוסות ומרוחקות בטבעם וגם היטב אין אותם ולכן אין לעבוד רק לה' לבדו כי הוא טהור ומשרתיו טהורים ובעבודה טהורה הוא חפץ ובמעשים הטובים ומדות החסד והרחמים להיטיב לכל ולעשות משפט גר יתום ואלמנה ומזהיר על אונאתם כי הם חלקו והנוגע בהם כנוגע בבבת עינו כמו שידעת כי גרים הייתם בארץ מצרים וכאשר צר לכם וצעקתם אלי הוצאתי אתכם מתוכם בעשות בהם משפטי נקמות. וכן אעשה לכל המענה אלמנה ויתום כאשר יצעק אלי עד שאשוה הנצעק לצועק. ולא לבד בהמנע עשות עול וחמס לאומללים ארצה תהיו כמוני. כי גם בהיטיבכם קצת לקצת כאשר אני עושה, ומזה תתחייבו להועיל מממונכם לנצרכים ולהלוותם בלי נשך ותרבית ובהשבת העבוט לעני אשר היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו ומי שלא יעשה זה יחשב כאלו גזלת העני בביתו וכמ"ש הנביא (מיכה ג׳:ג׳) ועורם מעליהם הפשיטו. זהו והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. (טו) ומאמר אם כסף תלוה את עמי וגי' דוקא הוא לפי פשוטו כי המצוה מן המובחר בזה הענין היא לתת לנצרך דרך מתנה וכמ"ש (ויקרא כ״ה:ל״ה) ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו' (דברים ט״ו:י׳) נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו ונאמר (שם) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' ולא תתן לו פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו כי פירש ענין פתיחת היד שזכר ואמר שאם לא ירצה ליקבל במתנה שיתתנו לשם הלואה ואחר כן יגמור בעדו המתנה כמו שמוזכר לחז"ל (כתובות ט"ז:) ועוד אמרו (שם) אפי' סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. ולזה אמר בכאן אם לא נדבך לבך לתת לעני במתנה אבל תרצה להועילהו דרך הלואה לא תהיה לו כנושה כי אז יהיה הרע במיעוטו ואין צ"ל שלא תשימון עליו נשך כי אם הקרן הוא חסר איך יפרע קרן ורבית. ולפי מה שהזהירו חז"ל על זה הענין (ב"מ ע"ה.) שצריך המלוה שלא לבייש הלוה ולא לנגוש אותו בשום צד הנה באמת קרוב הדבר לחזור אל המתנה והוא פי' נכון מאד. ולא ידעתי למה אמרו (מכלתא ס"פ יתרו) כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה וזה אחד מהם כי הנכון שיהיה רשות בכלם ולא עוד אלא צד חובה שלא לעשות וכן אם חבול תחבול וגו' כבוא השמש וגו' אלהים לא תקלל כלפי מ"ש זובח לאלהים יחרם אמר וכבר יש אלדים שופטים בארץ שאתם חייבי' בכבודם ואם האנשים האלהיים המלמדים תורה ומשפט לכל ישראל והנשיא אשר והיה בראשם כי תחת אלהים הם להנהיגם ולנהלם בדרך ישרה והוא ית' חלק מכבודו ליריאיו וגם הותר לעבוד עבודתם בהבאת הבכורים והתרומות והפרשת הבכורות ושאר מתנות כהונה ולויה. וסוף דבר בכל אלה הענינים אנשי קדש תהיו לי מסולאים במעשים מפוארים ומרוחקים מהמגונים והמאוסים עד שאפילו במאכלכם תתרחקו מהם כי בשר בשדה טרפה לא תאכלו כאשר הם אוכלים כי יצודו ציד חיה או עוף על יד הכלבים אבל אתם לכלב תשליכון אותו לעיניהם ודי חרפה וכלימה עליה שישוו להם. ואחר שהזהיר על כבוד הדיינים והנשיא דבר עם כל אחד מהם לפי מלאכתו ואמר (שבועות ל"א.) לא תשא שמע שוא בדבר המשפט והוא שמוע דברי בעל דין שלא בפני חברו לפי שבזה תשית ידך עם מי שהוא רשע להיות עד חמס ותשוה אליו וזה כי כמו שיצא משפט מעוקל לסבת הרשע ההוא אשר יהיה עד חמס כן יחוייב עוות הדין מצד קבלת דברי האחד יותר מדברי חבירו. עוד הזהיר אותו לא תהיה אחרי רבים כשתדע שהם מכוונים לרעות ולא תסמוך עליהם כי עתיד ליתן את הדין על כלם ולא תטעון במענה פיך על ריב לנטות מדרך הישר בטענות כוזבות ואם יהיה דקות וחדות. ובמה שסופק עליך העצה הנכונה אחרי רבים להטות: ודל אע"פ שהזהרתיך עליו לא תהדר אותו בריבו כי הכל שוין בדין: ואף כי מנעתי ממך הדור הדל בדין. כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבם לו ולא תאמר דיינא אנא גברא רבא אנא איך אשא פני איש. ולא עוד אלא שמא תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו חלילה עזוב תעזוב עמו לפרוק משאו מעליו משום צער בעלי חיים ולא תמנע עצמך בכל מה שתעש' אותו בשלך מפני כבודך ואם הדיינים כך ק"ו לאחרים. (טו) וטעם הזכיר אלו המצות באויב ושונא אינו ללמוד ק"ו לאוהב רק לומר שאלו קודמין עד שהאוהב בפריקה והשונא בטעינה השונא קודם אעפ"י שהפריק' קודמת באוהבים משום צער בעלי חיים (שם ל"ב:). וכל זה להכניע היצר ולשבר כח האיבה כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ומפני זה נזכרה פריקה בשונא וטעינה באוהב כמו שנאמר במשנה תורה (דברים כ״ב:ד׳) לא תראה חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו כי אם בשעת פריקה היו שונאים כשיבואו לטעון כבר ישליו זה לזה ויהיו אחים ורעים: ואחר שהזהיר על אלו העניינים הנמשכים זה מזה חזר לדבר המשפט ואמר לא תטה משפט אביונך בריבו והוא הפך ודל לא תהדר בריבו כי הקצוות שתיהן רעות. ואמר מדבר שקר תרחק על התרשלות החקירות והבדיקות שהיא תהיה סבת הריגת נקי וצדיק ולא תאמר אעשה מה שיבא לידי ואם הוא צדיק בדינו מן השמים יסייעוהו כי לא אצדיק רשע שאפשר שהוא חייב ממקום אחר והוא רשע בעונו ימות ואת דמו מידך אבקש: ושחד לא תקח. אפי' לשפוט צדק שאם לשפוט עול אין שם עורון: וגר לא תלחץ בדבר המשפט אפי' באותן נגישות שיש לעשותן לישראל רק התנהגו עמו לאט ונחת לפי שנפש הגר מצרה עליו להיותו בארץ נכריה וכסבור שכל לחיצה ונגישה שיעשה לו הוא לסבות הגרות. ואיך לא. ואתם ידעתם את נפש הגר כי גר הייתם במצרים ועם שירדתם שם בשבעים נפש גם עושר ונכסים וכבוד הרעו לכם בעבור גרותיכם כמ"ש (שם כ"ו) ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב וירעו אותנו המצרים ויענונו. ולהמשך אל רחמנות הגרים והטבת האומללים אמר ושש שנים תזרע את ארצך משום והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם וגו'. משום ורחמיו על כל מעשיו (תהילים קמ״ה:ט׳). ועל זה הענין זכר ששת ימים תעשה מעשיך משום למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר: והנה אחר שסיים כל המצות שנמשכו זו אחר זו מאומרו זובח לאלהים יחרם בבחינת היותם אלילים אלמים אשר לא ייטיבו לעובדיהם ולא ישגיחו עליהם כלל כל שכן לעניים האומללים. חזר עכשיו לעקר הכתוב ההוא בשני חלקיו. (יו) ועל החלק הראשון אמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו זובח לאלהים יחרם כי במאמר ההוא יכלול מניעת כל מיני העבודות ולא עוד אלא כי שם אלהים לא תזכירו ולא ישמע על פיך לשום אלהות ואדנות כלל. ועל החלק השני והוא בלתי לי"י לבדו אמר שלש פעמים בשנה וגו' כלומר לי נאה לעבוד תחת רוב הטובות שקבלתם ושאתם מקבלים ממני אם מיוחדות ואם משותפות. ועל המין מהמיוחדות אמר את חג המצות תשמור וגו' כי בו יצאת ממצרים לכן לא יראו פני ריקם. ועל המין מהמשותפות אמר וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע וחג האסיף באספך את מעשיך מן השדה. כי על שלש אלה ראוי שיראה כל זכורך אל פני האדון ה' בשלמי תודות וחגיגות כי על דרכן של בני אדם בזמנים ההם אשר בם יגיעום הטובות המשותפות כמו שכתב החכם פ"ט מאמר ח' מספר המדות אמר והעושים הזבחים באלו הקבוצים הם נותנים כבוד לאלהיהם ודורשים לעצמם מנוחה ועונג כי הזבחים הקדומים וההקהלות יראה שהיו נעשים אחר אסיפת התבואות לתת המעשרות ועוד כי בימים האלה יהיו בטלים עד כאן. הנה הם נותנין כבוד למי שמתדמין שיועיל להם בהטבתם כ"ש אתם שתתחייבו להודות ולהלל לאשר עשה את כל הגדולות והנוראות עמכם ועם כל העולם בכלל. ולפי שהחוב המוטל על הטובות המיוחדות הוא גדול ממה שיחוייב על המשותפות חזר לא תזבח על חמץ דם זבחי וגו'. כי הוא קרבן מיוחד אל הפסח הנעשה בעבורם ומזה הטעם ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך להודות לפניו שהכל מושפע מאתו כמו שיתבאר בפרשת בכורים. ועם זה לא תעשו ככפויי טובה. (יז) ושם לזה משל נאות מאד במה שסמך לו לא תבשל גדי בחלב אמו כלומר שהגדי שהוא בועט באמו המניקה אותו ראוי לבשלו בחלבה וכן כל מי שאינו מחזיק טובה על השגחת הש"י ושומו עינו עליו לטובה ראוי שישגיח עליו לרעה. וזה בעיני פירוש נאות בכאן ובפרשת כי תשא שנשנו הדברים האלה בעצמן אחר מחילת עון העגל. וקרוב לזה אחז"ל (ילקוט פ' ראה רמז תתצ"ב) אמר הק"בה אל תגרמו לי לבשל גדיין של תבואה בעודם שהך במעי אמותיהן וכו'. ועל דרך הפשט אלו השנים הם למשל הזה הנזכר ואותו שבפרשת ראה אנכי שנאמר באיסורי מאכלות שנאמר לא תאכלו כל נבלה וגו' כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו הוא נאמר לאיסור בעצמו. וחז"ל אמרו (חולין קט"ו:) אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. ועקר טעמא יראה משום מדת אכזריות כעין אותו ואת בנו או שלוח הקן אלא שנתפשט האיסור בכל ענין שיהא בשר בחלב וזה מה שרצינו אליו בזה החלק:
שאל רבBookmarkShareCopy

שמונה פרקים

וכן כל מה שבתורה: כנתינת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות, ודין שמיטה ויובל, והצדקה "די מחסורו" (דברים טו, ח) - זה כולו קרוב מיתרון טוב לבב, עד שנתרחק מקצה הנבלה רחוק גדול ונתקרב לקצה יתרון טוב לבב, עד שיתחזק לנו "לב טוב". ובזאת הבחינה בחן רוב המצוות, תמצאן כולם שהן מלמדות ומרגילות כוחות הנפש. כמו שאסרה הנקימה והנטירה וגאולת הדם, באמרו: "לא תקום ולא תטור" (ויקרא יט, יח). "עזוב תעזוב" (שמות כג, ה). "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד) - עד שיחלש כוח הכעס והרוגז. וכן "השב תשיבם" (שם שם, א) - עד שתסור תכונת הכילות. וכן: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). "כבד את אביך ואת אימך" (שמות כ, יב). "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים יז, יא) - עד שתסור תכונת העזות ותגיע תכונת הבושת. ואחר כך הרחיק מן הקצה האחרון, רצוני לומר: רוב הבושת. ואמר: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז). "לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז) - עד שיסור רוב הבושת גם כן וישאר בדרך האמצעי. וכשיבוא האיש הסכל בלא ספק וישתדל להוסיף על אלו הדברים, כמו: שיאסור המאכל והמשתה, מוסף על מה שנאסר מן המאכלים. או יאסור הזווג יותר על מה שנאסר מן הבעילות. ויתן כל ממונו לעניים או להקדש, מוסף על מה שבתורה על ההקדשות ועל הצדקות, ועל הערכים - יהיה עושה מעשה הרעים והוא לא ידע, ויגיע אל הקצה האחר ויצא מן המצוע לגמרי. ולחכמים בזה הענין דבר, לא שמעתי כלל יותר נפלא ממנו, והוא בגמרא דבני מערבא בפרק התשיעי מנדרים, דבר בגנות המקבלים על עצמם שבועות ונדרים עד שישארו כעין אסורים. אמרו שם בזה הלשון: "אמר רב אידי בשם רבי יצחק: לא דיך במה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים" וזה הענין שזכרנו בשוה בלא תוספת ובלא חיסרון.
שאל רבBookmarkShareCopy