כִּֽי־יִקַּ֥ח אִ֖ישׁ אִשָּׁ֑ה וּבָ֥א אֵלֶ֖יהָ וּשְׂנֵאָֽהּ׃
נתיבות עולם
בפרק במה מדליקין (שבת כ"ה, ב') איזהו עשיר כל שיש לו נחת רוח בעושרו דברי רבי מאיר ר' טרפון אומר כל שיש לו ק' כרמים וק' שדות וק' עבדים שעובדים בהם, ר' עקיבא אומר כל שיש לו אשה נאה במעשיה, רבי יוסי אומר כל שיש לו ב"ה סמוך לשלחנו. ויש לשאול מה שייכים אלו הדברים אל העושר. ויש לך לדעת כי כל אלו החכמים הסכמה אחת להם, כי העושר הוא כאשר הש"י נתן אליו קנין עד שאין האדם חסר כי זהו ענין העושר, ולפיכך פי' ר"מ כי זה נקרא עשיר כאשר יש לו נחת רוח בעשרו, כי מאחר שעיקר העושר שהש"י נתן לאדם שלא יהיה חסר אם כן ברכת העושר שיש לו נחת רוח בעושרו, ואם אין לו נחת רוח בעושרו ועינו חסר תמיד אין כאן ברכת העושר, וכמו שהתבאר לפני זה כי עיקר הברכה כאשר אינו חסר והוא מסתפק בעצמו ודי לו בעצמו ולפיכך העשיר כאשר יש לו נחת רוח בעשרו והיא מדת ההסתפקות. אמנם ר' טרפון אין נראה לו דבר זה אע"ג שודאי מדה עליונה היא מאוד כאשר יש לו נחת רוח בעשרו והיא מדת ההסתפקות אשר בארנו המדה הזאת, מכל מקום העושר בעצמו הוא כאשר נתן השם ית' אליו קנין העושר ולפיכך סבר כי העשיר נקרא כאשר יש לו סימן עשירות בעושרו, שכאשר יש לו ק' שדות וק' כרמים ודבר זה רבוי קנין שהקב"ה ברכו בעושר. ואמר ק' שדות וק' עבדים, כי ראוי שיהיה עושר שלו מן הש"י כי אם אין העושר מן השם יתברך אין זה ברכה כי יש עושר שמור לבעליו לרעתו כמו שהתבאר למעלה, לכך צריך שיהיה בעושרו ברכת ה' ודבר זה עושר באמת, ולכן אמר מאה שדות מאה כרמים מאה עבדים וזהו סימן כי עושרו מן הש"י כדכתיב אצל יצחק (בראשית כ"ו) וימצא יצחק מאה שערים ויברכהו ה', ודבר זה ידוע למביני מדע, ותבין זה ממה שחייב האדם לברך בכל יום מאה ברכות. אמנם ר"ע לא נראה לו לומר שיהיה נקרא עשיר מי שיש לו ק' שדות וק' עבדים עובדים כי אין הדבר זה חשיבות כלל ומה זה נחשב, ולפיכך אמר כי העשיר כאשר יש לו אשה נאה במעשים כי דבר זה בודאי עשיר, כי האשה היא קנין האיש כדכתיב (דברים כ"ב) כי יקח איש אשה והרי האשה נזכרת בדבור לא תחמוד עם הקנינים דכתיב לא תחמוד אשת רעך וגו' הנה האשה היא קנינו של אדם כמו שאר עושר ועושר כמו זה לא יוסיף עצב עמו כי (כתיב) שמחת לב אשה והיא גורם נחת רוח והשמחה אל האדם, ודבר כמו זה יקרא שנתן השם יתברך אליו קנין של עושר ועי"ז יקרא עשיר. ורבי יוסי לא בחר בדעת ר"מ ורבי טרפון כמו שפרשנו, וגם בדעת ר"ע לא בחר שתקרא האשה עושר כי אף שהאשה קנין שגורם נחת רוח לבעל, קנין זה אפשר להסתלק ממנו כי תמות האשה ולפיכך עושר כמו זה אינו עושר גמור כאשר אפשר הסלוק, אבל עיקר עושרו של אדם כאשר יש לו בית הכסא סמוך לשלחנו ויש לו גוף נקי שאין גופו בעל זוהמא שהוא נגד האדם, ויש לך לדעת כי הגוף הוא קנין הנפש כמו האשה שהיא קנין האיש ודבר זה בארנו בכמה מקומות. ודבר זה בודאי מביא נחת רוח אל נפש השקט ושלוה וכמו שאמרו (ברכות נ"ז, ב') תשמיש אחד מששים בעוה"ב ומוקי ליה בגמרא תשמיש נקבים כלומר היציאה לאדם, ור"ל כי אין העוה"ב רק קורת רוח כמו שהתבאר אצל יפה שעה אחת בקורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה, וכאשר יסולק ההוצאה מסולק ממנו התנגדות שיש לאדם כי הוצאה היא מתנגד לאדם וכאשר יסולק זה מן האדם מביא אל האדם נחת רוח ביותר והוא נקרא עושר שאינו מסתלק ממנו כאשר יש לו גוף נקי, ודבר זה ראוי שיקרא עושר כאשר יש לו גוף נקי כי הגוף קנין הנפש, ומכל מקום מדברי כולם למדנו שאם אין בעושר הרצון ונחת רוח אין זה נכנס בגדר העשיר ואין להאריך בזה:
מורה נבוכים
הלא תסתכל ברוב יושר אלו ה״חוקים ומשפטים צדיקים״ איך שפטו ב׳מוציא שם רע׳ והוא – כי אין ספק כי זה האיש הרע לא אהב אשתו אשר ׳הוציא עליה שם רע׳ ולא מצאה חן בעיניו; ואילו היה רוצה לגרשה כדין כל מגרש אשתו לא היה לו מונע מזה, אך היה מתחיב לתת לה חוקה הראוי לה – ושם לה ׳עלילות דברים׳ כדי להפטר ממנה בלא תשלומים והוציא עליה דבה ודבר שקר – להחזיק בחוקה שיש לה עליו והוא – ׳חמישים כסף׳ כי זהו ׳מוהר הבתולות׳ הקצוב ב׳תורה׳; ומפני זה גזר עליו ית׳ לשלם ״מאה כסף״ – נמשך אחר העיקר ״אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו״ וכ׳דין עדים זוממים׳ (כמו שבארנו) – כן זה ה׳מוציא שם רע׳ חשב להפסידה החמישים הראויים לה עליו ישלם מאה – זהו ענשו על שהיה כובש חוקה הראוי לה והשתדלו להחזיק בו. והיה ענשו על שפיחת מעלתה והוציא עליה קול הזנות – שהיו פוחתים מעלתו כשהכוהו בשוט – כאמרו: ״ויסרו אותו״. והיה עונש על בחירתו התאוה ובקשו ההנאה לבד – שנתחיב להחזיק בה עולמית: ״לא יוכל שלחה כל ימיו״ – כי לא הביאו אל כל זה רק היותה כעורה בעיניו.