דברים כב:כו מחשבת ישראל: גן נעול, יסוד מורא וסוד תורה, דרכי משה (עמיאל) ומורה נבוכים

ולנער [וְלַֽנַּעֲרָה֙] לֹא־תַעֲשֶׂ֣ה דָבָ֔ר אֵ֥ין לנער [לַֽנַּעֲרָ֖ה] חֵ֣טְא מָ֑וֶת כִּ֡י כַּאֲשֶׁר֩ יָק֨וּם אִ֤ישׁ עַל־רֵעֵ֙הוּ֙ וּרְצָח֣וֹ נֶ֔פֶשׁ כֵּ֖ן הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃

גן נעול

דע שקרה דבר זה למכשול לדוד על עון בת שבע. כמו שאמר לו הנביא (שם יב, יא) "הנני מקים עליך רעה מביתך". והוא מעשה אמנון ותמר שהיה מתוך ביתו של דוד. והריגת אמנון ומרידת אבשלום באביו וששכב עם נשיו לעיני השמש, ושנהרג גם אבשלום, הכל למלאות המשפט שחרץ דוד לעצמו. כשאמר (יב, ו) "ואת הכבשה ישלם ארבעתים" וכן היה לו. נענש הילד. וְעִנָּה אמנון את תמר. ונהרג אמנון. ומרד אבשלום ונהרג. והנה נשפכו דם ארבעה בנים בבית דוד תחת מות אוריה. כי הילד מת בעון זה. ותמר נעשתה כזונה, ועריות הוקשו לשפיכת דמים. כמו שכתוב (דברים כב, כו) "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצָחו נפש כן הדבר הזה". ואמנון נהרג. ונהרג אבשלום. גם היה במקרים האלו מתלוים גנות דבר ערוה, והוא מעשה אמנון ותמר ומעשה אבשלום עם נשי אביו. וכן היה ראוי שיהיה הסבה ומקור הרעות האלו יוצא מבית דוד, למלאות דבר ה' שאמר "מביתך". והנך רואה שסבת כל הרעות היתה עצת יונדב כי בעצתו פתח פתח לאמנון לענות את אחותו. ומזה נסתבב שנהרג אמנון ושמרד אבשלום ונהרג כמפורש בכתוב. והיה יונדב מבית דוד כי היה בן אחיו. שנאמר (שמואל ב יג, ג) "ולאמנון רֵעַ ושמו יונדב בן שמעי אחי דוד". ולולי עצת יונדב לא היה אמנון בא לאותו המעשה, כמו שאמרנו מעדות הכתוב "ויפלא בעיני אמנון". ולולי שהיה דוד ראוי לעונש זה בגזרת השם ב"ה, לא היה יונדב בא להיות יוצאת שגגה גדולה כזאת מתחת ידו. כי אעפ"י שלא בזדון דִבֶּר הנה להיותו חכם מאד לא היה ראוי שיאונה לידו מכשול כזה. כי השם ב"ה מנהיג את החכמים, ורגלי חסידיו ישמור שלא יכשלו בלשונם ולא יבושו במענם. ועתה כי ראה ראינו שנסתבבה הרעה הגדולה הזאת מעצת החכם שבחכמים כמו יונדב, נשכיל כי מאת ה' יצא דבר למלאות חפץ אמנון הרעה, למען הביא על דוד את אשר גזר עליו בעונו. כדרך (ישעיה מד, כה) ,משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", וכמו שיתבאר (חלון ח'). ואלולי העיד הכתוב על יונדב שהיה חכם מאד. היו בני אדם חושבים שבדרך הטבע קרה הכל. כי בן מלך נתן עינו באשה יפה, והיה לו יועץ בליעל ויעץ לו מה יעשה. ואחיה קנא על אחותו והרג השוכב עמה. והמלך קנא על בנו הנרצח ורדף את בנו הרוצח. וע"י כן גדלה שנאת האב בלב הבן, ומרד בו והתנשא למלוך. וגבר עליו, ונהרג הבן ביום מלחמה. וכזה וכזה תקראנה תחת השמש. ולמען הודיע כי ה' פעל כל זאת בארח משפטו, הקדים לכל המעשים האלה עצת יונדב. והודיע שלא היה יועץ בליעל. אבל היה האיש חכם מאד צדיק וישר, ושאין עליו אשמה כלל. כי הוא ב"ה אמר ויהי. ועתה למדנו שקרה כל זה בהשגחה עליונה, ודוד שהיה נבון דבר הבין דרך ה', ולכן לא הסיר את יונדב מעל פניו. וזה פירוש נפלא. ונכון הכל. ודע כי ראיתי לרבותינו ז"ל במדרשם במכילתא1אמר המעתיק: עיין מכילתא, יתרו, פרשה א, הלשון "אפילו לקרבו לתורה". אפשר שרבינו הבין כי התחבר יונדב לאמנון כדי לקרבו לתורה שאמרו שהיה יונדב חכם בתורה ורבו של אמנון. ושמחתי מאד בדבריהם. סוף דבר אין תאר "חכם" הנזכר בכתוב זה יוצא מן הכללים שיסדנו בענין הנחתו והוראתו. והבן.
שאל רבBookmarkShareCopy

יסוד מורא וסוד תורה

כתוב (שמות יג) קדש לי כל בכור וכתוב (שמות יג) על כן אני זובח ודבר השבת (שמות כ) כי ששת ימים וככה שנת השמיטה ושביתת העבד (דברים טז) למען תזכור. וככה מצות ומרורים והמועדים שלשה באביב השעורים ובכורי חטים והאסיף להודות לפני השם יתברך. וכתיב (דברים טז) איש כמתנת ידו כברכת ה' א-להיך אשר נתן לך תן לו משלו כדרך (דברי הימים א כט) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וצוה (שמות כג) לא ישבו בארצך והטעם פן יחטיאו אותך לי. וכתיב במקום אחר (דברים כ) לא תחיה כל נשמה למען אשר לא ילמדו אתכם וככה להתחתן בגוים ולקח מבנותיו והטעם (שמות לד) והזנו את בניך וכן כי יסיר את בנך מאחרי ואמר בשבת (שמות כג) למען ינוח שורך וחמורך שתחרוש בהם. וטעם (בראשית ט) שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם א-להים ברא את האדם. (דברים כד) ולא יחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל. והזכיר טעם (ויקרא כד) וזרע אין לה בעבור שתשוב אל בית אביה כנעוריה. ובחג הסוכות +(ויקרא כג) למען ידעו דורותיכם. וטעם (ויקרא כה) לא תמכר לצמיתות כי לי כל הארץ. וככה (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים טעם (שמות כה) לא ימכרו ממכרת עבד. וצוה להריע בחצוצרות על העולה להיות לזכרון כהריעם במלחמה כמו (תהלים ס) עלי פלשת אתרועע. והציצית (במדבר טו) למען תזכרו בראותו בכל רגע וככה וקשרתם וכתבתם. והזכיר על (במדבר כה) צרור את המדינים שני טעמים האחד דבר פעור והשני שמחשבתם לעשות לכם עוד רע בעבור הריגת בת נשיאם. וטעם (דברים כג) לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו וטעם עמוני ומואבי שלא קדמו ולא זכרו האחוה הקדמונית ועוד ששכר בלעם להרע לך. והזכיר טעם (דברים יז) לא ירבה לו נשים וסוסים והזכיר (דברים יז) ולא יסור לבבו ולא ישיב את העם מצרימה. וטעם להבעל הנשים למטה אבותיהן (דברים לו) למען ירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו וטעם (דברים ו) מה העדות והחקים עבדים היינו ויוציאנו ואנחנו חייבים לשמוע בקולו שעשה לנו הטובה הזאת ועוד (ברים ו) וצדקה תהיה לנו. וטעם השמיטה (שמות כג) ואכלו אביוני עמך. וטעם (שמות י) על כן לא היה ללוי חלק ונחלה כי הוא עובד ה' הנכבד וטעם (שמות יח) ראשית דגנך כי טוב הוא ממך ובו בחר ה' להתפלל בעדך וזהו ולברך בשמו כמו (ויקרא כב) וישא אהרן את ידיו. וטעם (דברים יט) שלש ערים פן ירדוף גואל הדם ולא ישפך דם נקי וטעם ההריגה והנשארים (דברים יז) ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות עוד וטעם (דברים כ) לא תשחית את עצה כי האדם עץ השדה. וטעם מעקה (שמות כב) ולא תשים דמים בביתך (דברים כב) ופן תקדש המלאה הזרע טעם כלאים כי הכל ישוב קדש כאשר פירש ר' מנחם ספרדי וטעם להמית (דברים כב) את הנערה אשר לא צעקה בעיר והנה ברצונה היה וחוץ לעיר (דברים כב) כאשר יקום איש על רעהו במקום אין רואהו. וטעם עבוט (דברים טו) וקרא עליך אל ה'. (דברים י) ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. וטעם משפט גר יתום ואלמנה ולחבול בגדה (דברים טו) וזכרת כי עבד היית על כן אנכי מצוך וככה (דברים כד) לא תשוב לקחתו כי תבצור וזכרת על כן אנכי מצוך ולמד השירה להם שתהיה בהם לעד. ואסר הדם והטעם (דברים יב) ולא תאכל הנפש עם הבשר וצוה להיותו קרב על המזבח להיות נפש תחת נפש כי הדם הוא בנפש יכפר וצוה להביא כל זבח אל אהל מועד והטעם שלא יזבחו על פני השדה כמנהגם במצרים לזבוח לשעירים ולתת מן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות הטעם מפורש (שמות יב) ולא יתן המשחית וכבר הזכיר זה מרע"ה בתחלת ביאתו לדבר אל פרעה פירש טעם למה נזבח (שמות ה) פן יפגענו בדבר או בחרב. גם זה הסוד מבואר היטב בדברי יחזקיהו והמשכיל יבין:
שאל רבBookmarkShareCopy

גן נעול

(משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". פירוש, יש הבדל בין "מחזיק" ובין "תומך". מלת "מחזיק" הונחה על השולח יד ומחזיק ומתגבר לתפוס בדבר הסָר ממנו, ואינו מניחו לסור. כמו (שמות ד, ד) "וישלח ידו ויחזק בו". כי לולי התחזק לתפסו בידו ובכחו, היה הנחש הולך וסר. וכן (דברים כב, כה) "והחזיק בה האיש ושכב עמה". ולולי החזיק בה וּתְּפָשָׂהּ היתה נוטה מעליו. כי על כן אמר (שם כב, כו) "ולנערה לא תעשה דבר". ומלת "תומך" הונחה על מי שנעשה כן ובסיס להניח עלי דבר מן הדברים, כי הוא תומך הדבר ההוא, ואותו הדבר חפץ לנוח עליו. כמו (בראשית מח, יז) "ויתמוך יד אביו". (שמות יז, יב) "ואהרן וחור תמכו בידיו". וכל זה משל. והנמשל מבואר. כי דרכי החכמה הפוכים מיצר הלב, ומדרכי השכל והבינה. ואם לא יתאמץ ויתגבר האדם ביראת ה', תהיינה דרכי החכמה סרים ממנו. וכמו שאמר (משלי ג, ג) "קשרם על גרגרותיך" ומבואר למעלה (חלון ג'). ומי שחפץ מחזיק בה. כי הוא מתגבר כארי על יצרו וכובש דרכי לבו, ומתעקש נגד דרכי שכלו ובינתו, ואוחז בדרך החכמה. וכנגדו אמר "עץ חיים היא למחזיקים בה". כי העושה כן חיה יחיה חיי עולם, ודומה למי ששולח ידו אל עץ החיים, לקחת ממנו ואכל וחי לעולם, וזה רמוז במעשה בראשית (בראשית ג, כב). וכן בארנו למעלה [חדר ד, סוף חלון ט]. שההולך בחכמה יזכה באחריתו אל העזר האלוהי. ותהיה החכמה כמו מכתב אלהים על לבו [בית ראשון, חדר ה חלון ט; בית שני, חדר יו"ד חלון ג]. ואז ילך בחכמה בטבע הלב. ואינו צריך להתגבר ולהחזק בה, כי לא תסור ממנה עוד כי מצאה מנוח בלבו. לפי שאין בו ציורים הפוכים ממנה. וכדברי הכלל הכ"ז. וכנגדו אמר "ותומכיה מאושר". כי אשרי מי שתומך בלבו החכמה. כדרך (משלי יד, לג) "בלב נבון תנוח חכמה" ורמזנו עליו למעלה (חדר ט' חלון י"ח). וכן החל ואמר "אשרי אדם מצא חכמה". והוא על התומך כמבואר למעלה (חלון ז). וכן סיים "ותומכיה מאושר":
שאל רבBookmarkShareCopy