דברים כג:ב מחשבת ישראל: מורה נבוכים

ולי גם כן טענה וסיבה בקריאת לשוננו זה ׳לשון הקודש׳ – ולא תחשוב שהוא הפלגה ממנו או טעות, אבל הוא אמת. מפני שזה הלשון הקדוש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל לא מן האנשים ולא מן הנשים ולא לגוף המעשה המביא להולדה ולא לשתן ולא לצואה. אלה הם הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי אלא ידובר בהם בשמות מושאלים וברמיזות. והיתה הכוונה בזה – שאלה הדברים אין ראוי לזכרם שיושם להם שמות, אבל הם ענינים שצריך לשתוק מהם וכשיביא הצורך לזכרם – יעשה לו תחבולה בכנויים ממילות אחרות כאשר נסתר בעשותם בעת הצורך בכל יכלתנו, אמנם הכלי מן האיש קראהו ׳גיד׳, והוא שם על צד הדמיון מאמרם ״וגיד ברזל ערפך״ וקראוהו גם כן ׳שפכה׳ מצד פעולתו; והכלי מן הנקבה – ׳קבתה׳ וקיבה שם האסטומכה; אבל ה׳רחם׳ הוא שם האבר מבני המעים שיעשה בו העובר. וה׳צואה׳ נקראת כן מגזרת ׳יצא׳. ושם השתן – ׳מימי רגלים׳; ושם הזרע – ׳שכבת זרע׳. וגוף הפעולה המביאה להוליד אין לו שם כלל – מכנים אותו ׳ישכב׳ או ׳יבעול׳ או ׳יקח׳ או ׳יגלה ערוה׳ לא זולת זה. ואל יטעך ׳ישגל׳ שתחשבהו שם לפעולה – אינו כן! כי ׳שגל׳ הוא שם הנערה המוכנת למשגל בלבד: ״נצבה שגל לימינך״; ואמרו: ״ישגלנה״ לפי הכתיב – ענינו: יקחנה לנערה לזה הענין.

וממה שכלל אותו גם כן זה הכלל – האזהרה מהפסיד כלי המשגל מכל זכר מבעלי החיים – נמשך אחר עיקר ״חוקים ומשפטים צדיקים״ – רצוני לומר: שישוה אדם הדברים כולם, לא ירבה במשגל (כאשר אמרנו) ולא יבטל גם כן לגמרי – אבל ציוה ואמר: ״פרו ורבו״ – כן הכלי הזה יחלש ב׳מילה׳ ולא יעקר בחיתוך, אבל יונח הענין הטבעי על טבעו וישמר מן התוספת. והזהיר מלישא ׳פצוע דכא וכרות שפכה׳ ׳ישראלית׳ מפני שהיא בעילה נפסדת ולבטלה, והנישואים ההם יהיו ׳מכשול׳ לה ולתובעיה – וזה מבואר מאד.