דברים כג:טז מחשבת ישראל: גן נעול ומורה נבוכים

ולפי שראיתי להרב בעל "כלי יקר"⁴ביאור על נביאים (י"א כרכים) של הרב שמואל לאניאדו, הוצ' מכון הכתב, שמואל ח"ב עמ' 433-434 זצ"ל שפירש שמועה זו באופן אחר. ונתקשה בפרושה והוצרך להכנס בדוחקים. גם לפרושו תהיה מלת "בחכמתה" על המצאה ותחבולה. לכן פרשתיה כפי קוצר דעתי לברר יושר יסודנו בפירוש מלת "חכמה". והרמב"ם ז"ל בספר המדע⁵הל' יסודי התורה, פרק חמישי ה"ה פסק אם לא יחדוהו לא ימסרו נפש מהם. ואם יחדוהו והוא חייב מיתה כשבע בן בכרי יתנוהו. ואם לאו אל יתנוהו. ולא פליג בין הוא בפנים והן מבחוץ או שתיהן מבפנים. משום דפסק כת"ק ואליבא דר' שמעון שפירש דבריהם כן. וכדפרישית. והנה יואב שאל⁶בקש שימסרו את שבע בן בכרי חי. והאשה השיבה שתשליך ראשו בעד החומה. אולי שגם זה בחכמה כפי התורה. ולמדה כן מפסוק (דברים כג, טז) "לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך" וגו'. כי יש שופטים בישראל. ואין ספק שטרם כרתו ראשו חקרו ודרשו בבית דין של אָבֵל ונתברר להם שמרד במלכות בית דוד. ופסקו דינו כפי קבלת האשה החכמה שהוא חייב מיתה וכן ראוי לעשות. לא למוסרו חי ביד יואב ודוד. שיש בו נדנוד איסור משום "לא תסגיר עבד" וכו' גם יראו פן יתעללו בו עבדי דוד ויהיה לקלון. וכבר הזכירו הטעם השני הזה מפרשי המקרא זצ"ל:

ובבאור אמר ב׳בכור אדם ובכור בהמה׳: ״ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו וגו׳, על כן אני זובח ליי וגו׳״. ואמנם, היות זה מיוחד ב׳בקר וצאן וחמור׳ הוא מבואר מאד שאלו הם הבהמות הביתיות שמגדלים אותם בני אדם והם נמצאים ברוב המקומות וכל שכן בארץ ישראל וכל שכן אצל ׳ישראל׳ שאנחנו כולם רועים אבותינו ואבות אבותינו: ״רועי צאן היו עבדיך וגו׳״. אמנם הסוסים והגמלים אינם נמצאים אצל הרועים על הרוב ולא בכל מקום הסתכל בשלל מדין לא תמצא בו מבעלי החיים רק ׳בקר וצאן וחמור׳ – כי מין החמור לבד הוא הכרחי לבני אדם כולם, וכל שכן למי שיש לו עסק בשדות וביערים: ״ויהי לי שור וחמור״; אך הגמלים והסוסים אינם נמצאים על הרוב אלא ליחידים ובקצת מקומות. – אמנם ׳עריפת פטר חמור׳ הוא להיות זה מביא לפדותו בהכרח – ולזה נאמר: ״מצות פדיה קודמת למצות עריפה״.

וכן כל ה׳מצוות׳ אשר ספרנום ב״הלכות עבדים״ כולם – חמלה רחמנות וחנינה לאביונים. ומרוב הרחמנות – יציאת ׳עבד כנעני׳ חפשי בחסרון אחד מאיבריו, שלא יתחברו בו העבדות והביטול ואפילו בהפלת שן כל שכן על זולתה מהאיברים, ואין מותר גם כן להכותו אלא בשוט או בקנה וכיוצא בו – כמו שבארנו ב״משנה תורה״ – ועם זה כשירבה להכותו עד שימיתהו יהרג עליו כשאר בני אדם. – ואמרו: ״לא תסגיר עבד אל אדוניו״ עם היותו רחמנות יש בזאת המצוה תועלת גדולה, והיא שנתנהג בזאת המידה הנכבדת, והוא – שנעזור מי שיעזר בנו ונשמרהו ולא נסגירהו ביד מי שברח ממני. ולא די שתעזור מי שיעזר בך אלא שאתה חייב לעיין בתיקוניו ותיטיב לו ולא תכאיב לבבו בדברים – והוא אמרו ית׳: ״עמך ישב בקרבך... באחד שעריך בטוב לו לא תוננו״. ועוד, שחיב זה הדין בפחות שבבני אדם והוא העבד – כל שכן אם יעזר בך איש נכבד שראוי לך לעשות מה שראוי לו. ונגד זה הענין – שהעובר המעול כשיעזר בנו לא יעזר ולא ירוחם ולא יחסרו ממנו דין כלל – ואפילו בא להעזר בנכבד שבדברים והגדול שבהם – והוא אמרו: ״מעם מזבחי תקחנו למות״ – הנה זה בא להעזר באלוה ית׳ ונתלה במה שהוא מיוחס לשמו ולא עזרו אבל צוה להסגירו ביד בעל דין אשר ברח מלפניו – כל שכן מי שבא להושע באיש מבני אדם שאין צריך להושיעו ולא לרחם עליו, שהרחמנות על העברינים – אכזריות היא על כל הברואים. אלו הם המדות השוות בלא ספק אשר הם מכלל ׳חוקים ומשפטים צדיקים׳; ולא כמדות הסכלים אשר יחשבו למעלות שישובח האיש בהם על עזרו ושמרו מי שיזדמן עושק או עשוק כמו שהוא מפורסם בדבריהם ושיריהם.