לַנָּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ וּלְאָחִ֖יךָ לֹ֣א תַשִּׁ֑יךְ לְמַ֨עַן יְבָרֶכְךָ֜ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֔ךָ עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (ס)
דברי שלום ואמת
וחלילה שינגדו לשכל חכמי העמים ונבוניהם, או שתהיה שום דאגה אחוזה בעקב אחת מהן, לומר על פי הנחה כזאת יקרה מכשול זה או זה, לא תהא כך בתורת ה׳, גם לא תהא כך בדברי חכמינו בעלי המשנה והתלמוד כשיובנו על אמתתן, וראיה גדולה מענין הרבית, שאמרה תורה לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, שהכוונה שמותר ליקח מאנשי עמים אחרים רבית הנהוג במדינה, שלוקחים אנשי העם ההוא זה מזה, כאילו תאמר ד׳ למאה או חמש למאה, אבל כשלוקח יותר מן החוק הקצוב במדינתו, עול הוא עושה, ומישראל אסור אפילו א׳ למאה, וגזרת מלך הוא ככל חקי התורה הנשגבים מדעת האדם, ותראה שכשמנה דוד הדרכים הטובים שעושיהם בל ימוטו לעולם, ומנה ביניהן כספו לא נתן בנשך (תהלים טו ה), אמרו בתלמוד (מכות כד ע״א) אפילו רבית דנכרי, כלומר שמלוה מעות לנכרי, ואינו לוקח ממנו כלום, וזוהי דרך המוסר הנעלם, וכן הוא בכל דבר.
גן נעול
והזהירנו אזהרות רבות בדברים שבממון ובקנינים. וקצתן בדברים שבלב ובמדות הנפש, וגם הם כולם יקרים אין בהם ענין יוצא מהיקש נפש מן הנפשות, ולא דבר תנגד בהחלק לאחת מהן. ואלו הן. /כספך לא תתן בנשך. /אסור ללוות ברבית. /אסור להיות מצטרף עמהם בין עֵד בין עָרֵב בין סופר וכותב השטר, והמצווֹת הללו הם היותר קשים לקיימם מכל שאר המצווֹת שבתורה, כי יצר לב האדם מנגדתן וחמדת הממון הנטועה בו תנגדנו. וישאל, "אני מלוה ממוני וזה נושא ונותן בו ומרויח? והנה אספתי רכוש וקנינים לזולתי לא לעצמי. כי אסור לי לקחת מאומה מידו". וכן הלוה היודע לישא וליתן ולהרויח וחסר ממון, ובא אצל חברו ומבקש ממנו. והוא אומר לו, "לא כי גם אני צריך לממוני לשאת וליתן בו. ואם אתנהו לך יהיה בטל?" והלוה יודע בעצמו שיוכל להרויח חמשים כסף בממון זה, ואם יתן למלוה עשרה או חמשה עשר כסף בשביל הממון המונח בטל, יאבה לתתו לו. וישמחו גם שניהם בטובה. ועתה שנאסר עליו הדבר נזוקים שניהם. וכן העד והערב והסופר כולם טוענין כן, מה אנחנו עושים אם המלוה והלוה שניהם שמחים? ובאמת לא מצאתי בכל מצות התורה גם אחת, שהיא קשה על האדם כמו המצוה הזאת. וכבר בארנו כי נצטוינו להלוות מממונינו לעניי עמנו ולאחינו כשיהיה ביכלתנו, ולא נחוש פן לא יוכל הלוה לשלם. והודיע התורה שבגלל זה יתברכו קנינינו. וכן נשמרה במליצתה כשהזהירה על הרבית והוסיפה ביאור במשנה תורה באמרה (דברים כג, כא) "למען יברכך יי' אלהיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה". להבטיחנו שבגלל הדבר הזה יתברכו קנינינו. ונבדלה המצוה הזאת משאר המצווֹת התלויות בממון. כי ההלואות לעניים והצדקות, הלקט השכחה הפאה ומעשר עני ודומיהן שבארנום למעלה, אין בהם חשש רק שתתגבר מדת הכילות, ולא יניח לבעליו לחסר מאומה מקניניו. וזולת זה תהיה דעתו נוטה לעניין המצוה וטעמה, שהיא לחזק ידי הנחלשים ולהחיות נפשות רעבות וצמאות. וגם מי שעינו רעה בשלו, יהלל חברו המקיים המצוה. כי מדת הרחמים והחנינה הנטועים בנפש יגזרו על מעשה הצדקות והחנינות. אבל איסור הרבית למלוה וללוה, רחוקה מדעת האדם. וכמו שאמרנו שהלוה חפץ לתת הרבית המועט, כי ירויח הרבה בממון. והמלוה בטבע לא יחוס ולא יחמול. כי יאמר אם הוא מרויח מאה, מדוע לא יתן לי חמש או עשר ויהיה ממוני בטל?
גן נעול
ואמרו בספרי פרשת כי תצא (דברים כג, כא) "למען יברכך יי' אלהיך בכל משלח ידך" קבע לו הכתוב ברכה בשליחות ידיו, ע"כ. כלומר ירדה תורה לסוף דעת הכילי. ולכן קבעה ברכה בשליחות יד והן עושר וקנינים שיתוספו בקיום מצוה זו. והבן כי מליצות התורה מפרשים זה את זה. בתורת כהנים מדבר נגד הכופר ברבית בעבור שנדמה לו כי המצוה הפוכה משקול דעתו, ולכן הזכיר מלכות שמים ויציאת מצרים. ובמשנה תורה מדבר עם המאמין הכילי שאל יחוש, כי יתברֵך בגלל זה.