כִּֽי־יִקַּ֥ח אִ֛ישׁ אִשָּׁ֖ה וּבְעָלָ֑הּ וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א תִמְצָא־חֵ֣ן בְּעֵינָ֗יו כִּי־מָ֤צָא בָהּ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּיתֽוֹ׃
דרכי משה (עמיאל)
ב) בזאת כו"ע מודים, דכל עיקר הגדר של "לשמה" בכריתות נאמר רק על התהוות שם הגט ולא על מעשה הגירושין, ולשון התורה גופא מוכיח על זה דנאמר "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד, א), הרי דה"לה" המורה על לשמה נאמר על הספר כריתות, זאת אומרת, דע"י הלשמה נעשה הנייר לספר כריתות אבל ה"ונתן בידה" שזהו מעשה הגירושין בזה לא בעינן כלל שיהא "לה" לשמה; וז"ש בפשיטות בגיטין (פו, ב): "אפילו תימא ר' אלעזר, אימא דבעי ר' אלעזר כתיבה לשמה, נתינה לשמה מי בעי", משום דאף לר"א עכ"פ המסירה פועלת רק את מעשה הגירושין, אבל שם הגט הרי כבר הוקבע מקודם, דהא ה"ונתן" קאי על הספר כריתות, וא"כ ע"כ שטרם הנתינה כבר הוקבע לספר כריתות, וה"לה" הרי קאי רק על הספר כריתות ולא על מעשה הגירושין.
נצח ישראל
כי בתחלה כאשר באו בגלות, היו נותנים עול על ישראל, ומכבידים עליהם הגלות ביותר. והיו ישראל נושאים עול ומשא גדול תמיד, עד שהיו ישראל כמו החמור, שנושא משא גדול. וזהו תחלת הגלות היו נוהגים כך, והוא מלכות בבל. כך היה חלק הראשון מן הגלות. חלק הב' מן הגלות היה דור של שמד, שהיו גוזרים עליהם מיתה ושמד. והוא כנגד משמרת השנייה, שכלבים צועקים. וכלבים צועקים הוא סימן מיתה, כמו שאמרו (ב"ק ס:) כלבים צועקים - מלאך המות בא לעיר. כך היה חלק הב' מן הגלות, שהיו הורגין בהן וממיתין אותם. ולכך אמר 'משמרה ב' כלבים צועקים', שהוא סימן יללה ומיתה, ולכך גם על זה הקב"ה יושב ושואג כארי. חלק הג' מן הגלות, אין שמד, השם יתברך ישמור עמו ישראל מזה, ונוהגים האומות עם ישראל כמו שנוהג הבעל עם האשה. כי האומות נחשבים בעל לישראל בגלות, שנאמר (ישעיה כו, יג) "בעלונו אדונים זולתך". והבעל - כאשר לא תמצא האשה חן בעיניו - הוא מגרשה (דברים כד, א). כך האומות, כאשר ישראל אינם מוצאים חן בעיניהם, מגרשים אותם, וזהו עיקר הגלות של חלק הג'. ועל זה אמר 'משמרה ג' אשה מספרת עם בעלה'. ואמר במשמר הג' שהתינוק יונק משדי אמו, כנגד זה - בסוף הגלות יונקים ישראל, שנחשבו תינוקות בתורה, שיונקים מן שדי אמם, הראשונים שנקראים 'אמם'. וזה מפני שלא נתנו להם מנוחה שישבו במקום אחד, והם גולים ממקום למקום, עד שנשכחה בעוונותינו הרבים התורה לגמרי מישראל בסבת הגלות:
דרוש
משמרה ג' וכו'. הוא נגד חלק הג' מהגלות, אשר אנחנו פה היום, כי תודה לה' לא נמצא בו ענין חלק הב', גם לא השעבוד הקשה כבראשונה מהחלקים. רק שנוהגים עמנו כאיש עם האשה במשמרה ג' מהלילה, שהאשה מספרת עם בעלה. כך הם שנקראים בעלים לנו, כדכתיב (ישעיה כו, יג) "בעלונו אדונים זולתך". הם עמנו בדמיון זה ממש, כי כאשר יאהב איש את אשתו, יקרבנה. ובשנאו אותה, יגרשנה (דברים כד, א). כך האומות בשנאתם אותנו, ביד חזקה יגרשונו. הוא החלק הג' מהגלות, שנמצאים בו הגירושים, והגלו את ישראל מאתם.