דברים כד:ד מחשבת ישראל: עקידת יצחק, שמונה פרקים, האמונות והדעות וגן נעול

והנכון בעיני יותר מפני שעיר מקלטו היא תחת ממשלת הכהן הגדול בכלל כל ערי הלויים והם נתונים לו לכל עבודת הבית נוסף על מה שהוא ראש בית אבותם וכשבא הרוצח לשם הרי זכה בו אדוני הארץ להיות כאחד מבני העיר לכל צרכי העיר מסיה ועבודותיה וראתה החכמ' האלהית שלא ימשול בו רק ימי מלך אחד. ולזה במות הכהן הגדול שהוא מלך עליהם הן לזמן קרוב או רחוק ישוב אל ארץ אחוזתו. ואחר שזכר כל אלה החלוקים הקפיד על שמירתן ודקדוקן לפי שכל גופי התור' והמצוה תלוין עליהם על הדרך שנתבאר ואמר והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם כל מכה נפש וגו'. ולא תקחו כפר לנפש רוצח אשר היא רשע מצד מה שנתברר מצד מעשהו ששוא חייב למות כי הוא מהמחויב שתיסרהו מדת רשעו כמו שנזכר וימות על פי ב"ד או על פי גואל הדם מבלי שום כופר והצלה כלל וכן לא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו וגו'. כי הראוי לנוס אע"פ שלא היה רשע לגמרי לא יצילוהו בשום פנים כי כל אחד ראוי שיקבל עונשו המיוחד אליו כפי רשעתו. וכבר החמיר בזה בפ' משפטים לומר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות אפילו שיהיה כהן מוכן לעבודה לא יהיה משוא פנים ושום חנופה בדבר. ובענין קליטת המזבח כתבנו שם הנראה לפי פשט הכתוב ועל פי חז"ל אמנם בכאן אמרו לא תחניפו את הארץ וגו' ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו. והנה הרמב"ן ז"ל פירש כי ענין חנופת הארץ היא המנעה מתת פירותיה בפשע יושביה כלומר לא תעשו אותה שתהיה חנפה בעשות הפך מהראוי לעשות עד כאן. ואני לא ידעתי איך יקרא חנפות מניעות הטוב ממי שאינו ראוי לו ועוד מה טעם ולארץ לא יכופר וגו'. והנראה בעיני שהוא הפך ממש ממה שפירשו. וזה כי כל עוד שלא יעשו משפט בדיני נפשות אלו על המשפטים אשר הזכיר והארץ תתן את יבולה הרי היא חנפה שהיא נושאת פנים לרשעים ומוציאה את פירותיה והוא כנגד היושר האלהי כי מהראוי לה שלא תוסיף תת כחה לעוברי עבירה. ובזה יצדק יפה לא תעשו אותה חנפה כי הדם יחניף את הארץ במה שהיא עושה פירות לאנשי דמים והיא חוטאת בזה כמו שאמר גם כן גבי מחזיר גרושתו אחרי הוטמאה וגו' ולא תחטיא את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה (דברים כ״ד:ד׳) וכן במקום אחר ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה (ויקר' י"ח) ולארץ לא יכופר וגו'. ירצה לא יוסר ממנה זה השם של חנופה כי אם כשיעשו משפט לשפוך דם השופך ואם לא תתחייב למנוע פירותיה והכל ישאו עונם והוא מה שפירש באומרו ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. הנה שבכל זה נתן להם עצה נכונה וגלה את אזנם במה שיכירי מאזני המעש' אשר אמרנו כדי שלא יוכלו לטעות אחר כך בדבר מכל מה שנאמר סכלות או שגגה כמו שהיה משפט אלו הנענשים על המשפטים הנזכרים ועל פי הדברים האלו השיגו את אבותינו מה שהשיגום מהצרות והעונשים העצומים כפי שיעור מה שהוזהרנו והותרנו על כלם וכמו שנמשך להם העקר מהשאיר האומות ההם אשר כל כך הוזהרו והותרו עליהם כמו שנזכר עד שג"כ בנבואה שזכרנו הזכיר זה באומרו העבד ישראל אם יליד בית הוא וגו'. עליו ישאגו כפירים וגו'. גם בני נוף ותחפנחס וגו' (ירמיהו ב׳:ט״ו). יאמר כי מדרך המעולה החשוב להשגיח על הצלת עבדו ויליד ביתו כמו שישגיח על הצלת בנו העובד אותו וא"כ אין צריך לומר אם היו ישראל כבנים לפני המקום אלא אפילו יהיה כעבד ויליד בית לפני אדוניו יש לתמוה עליו ולשאל מדוע היה לבז מאלו הגוים אשר סביבותם ולא יצילם אלהיהם מידם אלא מצד מה שהשיגם מה שייעד אליהם ביאר באזניהם לאמר והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדכם וצררו אתכם וגו'. והראי' כי עליו ישאגו כפירים כלומר מלכים קטנים ופחותים ולא יבאו בחשאי חרש לאמר כי נתנו קולם והיה להם זמן ומקום להשמר מהם ולעמוד כנגדם ולא יכולו וישיתו ארצו לשמה עריו נצתו מבלי יושב בפתע כאלו היו מלכים גדולים באים ולא עוד אלא גם בני נוף ותחפנחס שהם משפחות מצרים הרואים את כבודך וגבורותיך ורגזו וחלו מפניך פרקו עול תורה מעליהם והכו על קדקדך הלא זאת תעשה לך עזבך את יי' אלהיך בעת מוליכך בדרך. והוא עת שסדר לפניך תורה ומוסר והיישירך בדרך תלך בכל האזהרות והזרוזים וההתראות שהתר' בפניך וכמ"ש אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך (ישעיהו מ״ח:י״ז) כי אם היית שומעת לא היית צריך לרדת מצרים לשתות מי שיחור ולא לאשור לשתות מי נהר כי עמך מקור חיים אשר לא יכזבו מימיו כמו שנזכר בשער הקודם והייתי שוכן בתוככם תמיד וכל אומה ולשון לא היו שולטים עליכם זה הוא הנרא' באלו הענינים דרך נכון וישר ועם זה כתבנו מה שהית' הכוונה:

ואשוב אל כונתי. שאם יאומרו אלו המתדמים באומות מאנשי תורתנו - שאיני מדבר אלא בהם - שהם אינם עושים מה שעושים אותו: מהטריחות גופותם,ופסוק הנאותיהם, אלא על דרך הלימוד לכוחות הנפש, כדי שיהיו נוטים אל הצד האחר מעט, כפי מה שארנו בזה הפרק, שראוי שיהיה האדם כן - זוהי טעות מהם, כאשר אבאר. וזהו: שהתורה לא אסרה מה שאסרה, ולא צותה מה שצותה - אלא מפני זאת הסיבה, רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר על צד ההרגל. שאיסור המאכלות האסורות כולם, ואיסור הבעילות האסורות והאזהרה על הקדשה, ומה שהצריך בכתובת אישה וקדושיה, ועם כל זה אינה מותרת תמיד, אבל תאסר בעת הנידות והלדה, ועם כל זה גזרו רבותינו, זכרונם לברכה, למעט המשגל ומנעוהו ביום, כמו שבארנו בסנהדרין - זה כולו, אמנם, צונו השם יתברך להתרחק מקצה רוב התאוה רחוק גדול, ולצאת מן המצוע אל צד העדר הרגשת ההנאה מעט, עד שתתחיב ותתחזק בנפשותינו תכונת הזהירות.

ואחר כן אחבר אל הדברים האלה כל הפסוקים אשר יש בהם ספקות ושבושים בענין ההכרח, ומפני ‏רובם בעבור רוחב הלשון כאשר זכרתי במאמר היחוד, כי הלשון אם לא תרחיב, לא ימצא בה כי אם ‏הדבר בלבד, ראיתי לזכור מיני הוצאתם עד שיהיו נאותים למה שיש בשכל, וכאשר אספור כמה ‏מינים הוא, וזכרתי מכל מין מהם קצת, והמעיין בספר הזה יחבר כל מין וכל איש אל מינהו בשכלו ‏ובתבונתו. ואומר שהם שמנה מינים, הראשון מהם שער ההזהרה, נדמה לבני אדם ‏המניעה באזהרה כמניעת המעשה, ויש ביניהם הפרש גדול, וזה כאמרו לאבימלך (שם ו') ואחשך ‏גם אנכי אותך מחטא לי, סברו שהוא מעשה, ולא מנעו כי אם בהזהרה ובהודעה שהוא אשת איש ‏ובהפחדה, כמו שאשמר לו (שם ג') הנך מת על האשה אשר לקחת, והיא בעולת בעל, ואמר לו עוד ‏‏(שם ז') ואם אינך משיב דע כי מות תמות. ומניעת אבימלך מהאשה ההיא שלא יגיע אליה, היא ‏כמניעת המגרש שלא ישא גרושתו אחר שנשאה לאחר, כמ"ש (דברים כ"ד ד') לא יוכל בעלה ‏הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וגו', והוא יכול בבחירה ואיננו יכול במצוה. וכאמרו (שם י"ז ד') ‏לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך והדומה לזה. והשני המניעה מתקנות העולם ‏וטובותיו, וחשבו זה הכרח, והוא כאמרו (ישעי' ו' י') השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע ‏וגו', הכתוב רוצה שיתחדש עליהם סבה שלא יסתכלו בעבורה בעניני עולמם, ממה שמחדש להם ‏מלחמה או רעה והדומה להם. ויהיו נבוכים בתקון המעשה ההוא, כמ"ש (דברים כ"ח כ"ט) והיית ‏ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה, וכמ"ש (איוב ה' י"ג) לוכד חכמים בערמם וגו', יומם ‏יפגשו חשך וגו'. ואמר (שם י"ב כ"ד) מסיר לב ראשי עם הארץ וגו'. ימששו חשך ולא אור וגו'. ואלה ‏סברו שהוא בענין התורה, ויהיה ענין ושב ורפא לו, ישובו מהלחם באויבם וינוחו ממנו, כאשר אמר ‏במלחמה, (הושע ה' י"ג) והוא לא יוכל לרפא לכם ולא יגהה מכם מזור. והשלישי בחזוק ‏הנפש, בבא פגע מרעה ומשמועה שלא יאבד מהם, שמעוה בספרים וסברו שהוא חזוק הלב שלא ‏יקבל העבודה, וכ"ש שיחסו הכתוב אל הלב בעבור שהנפש בו, והוא אמרו (שמות ז' ג') ואני אקשה ‏את לב פרעה, וחזקתי את לב פרעה (שם י"ד ד') כי אני הכבדתי את לבו, (שם י' א') ואמר על סיחון ‏כי הקשה יי אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו (דברים ב' ל'). ונצטרך פרעה לחזוק נפשו שלא יאבד ‏במכות ההם עד שישלמו לו שאר המכות, וכבר באר לו זה באמרו (שמות ט' ט"ו) כי עתה שלחתי ‏את ידי ואך אותך וגו', ואולם בעבור זאת העמדתיך (שם ט"ז) וגו'. אבל סיחון נצטרך לחזוק לבו ‏שלא יאבד מפחד שמע בני ישראל, כמ"ש (דברים ב' כ"ה) אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך, וכן ‏אנשי ארץ כנען הצטרכו לחזון שלא ימיתם פחד השמועות, כמ"ש (יהושע ב' י"א) ונשמע וימס לבבנו ‏וגו', ועל כן אמר כי מאתיי' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל (שם י"א כ'). ‏‏והרביעי השמת מעלה ומדרגה, ראו בני אדם זכרון הענין הזה במקרא, וסברו כי הוא ‏הפעלה והשמה. והוא שהמהיר במלאכה מאמת האמת ממנה ומבטל השקר, כאשר נאמר כי השופט ‏הצדיק את ראובן והכזיב את שמעון, ושהוא הצדיק לוי והרשיע יהודה, ולא נרצה בזה שהוא שם ‏אחד מהם לעשות דבר ולא צוהו בו, אבל רצוני שבאר עליו וגלה לו ושמהו במעלתו, וכמו שאמרה ‏התורה והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע (דברים כ"ה א'). וכן אומר כבר אמת השופט שטר ‏פלוני וזייף שטר פלני, לא זייפו בפעל, אבל הוא בבאור. והגיעני שאומרים על שני דינרי הזהב, כי ‏המרצה היטב זה, ופחת זה, ואינם רוצים שפחתו בידו, אבל רוצים שהגיד שהוא מפוחת. וכאשר ‏יתמידו המחשבות בהעברה הזאת ויתישבו בה, יהי על הדרך הזה מה שאמרו הספרים מפעל ‏הבורא (משלי ג' ל"ד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. ואמר עוד (יחזקאל י"ד ט') והנביא בי ‏יפותה ודבר דבר אני יי' פתיתי את הנביא ההוא, ר"ל: בארתי עליו שהוא מופתה. וכן אמרו (ירמיהו ד׳:י׳ ‏י') השא השאת לעם הזה ולירושלים לאמר שלום יהיה לכם, בטל דברי המתנבאים להם בגלותו ‏להם. וכן שאלתם (ישעי' ס"ג י"ז) למה תתענו יי' מדרכיך, אל תשימנו תועים, שתדון עלינו שאנחנו ‏תועים, אבל כפר לנו ורחם עלינו. ומי שלא יבין ענין אלה והדומה להם ישימם הכרח. ‏‏והחמישי שער הכפרה, רואים אנו שהאדם אומר הטני אליך ואל תטני מעליך, כמ"ש ‏‏(תהלים קי"ט ל"ו) הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע, אל תט לבי לדבר רע (שם קמ"א ד'), ויחשוב ‏שרצה בשתי ההטאות ענין ההכרח, ולא רצה כי אם הכפרה. רוצה לומר כשתכפר לי כבר הטיתני ‏שלא אשוב לחטא לך, ואם לא תכפר לי כבר הפלת בנפשי היאוש, ותביאני הכפרה לנטות לעבודתך, ‏כמ"ש (שם נ"א ט"ו) אלמדה פושעי' דרכיך וגו'. והששי ספור פועל הוא כבניה השרשיה, ‏חושבים בו שהוא השמה ולמוד, כמ"ש (משלי י"ו א') לאדם מערכי לב ומיי' מענה לשון, רוצה בו ‏הבריאה השרשיה, כמ"ש (שם ד') און שומעת בעון רואה וגו'. והשביעי ההפלגה במאמר, ‏יסבר השומע כי הוא דבר מיוחד, כאמרו (שם כ"א ח') פלגי מים לב מלך ביד יי' וגו'. סובר שיש ‏למלכים דבר מיוחד שיפיל בלבם מה שיחפץ, אבל זה הפלגה הוא אומר, אפילו המלך בעבודת ‏הבורא, כמו המים ביד עצמו, כאר יחפץ המלך יטנו וישתמש בו:‏