וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה׃
ספר המליצה
הַדֶּרֶךְ הַשְּׁמִינִי — שֶׁנְּבָאֵר נְשׂוּאִים שׁוֹנִים בַּנּוֹשֵׂא (אֶנְקַרֶמֶנְטוֹ46("אנקרימנטו" Encareiimento), נוסף על הגליון הפלגה.), כֻּלָּם מִמִּין אֶחָד אַךְ מוֹסִיפִים וְהוֹלְכִים זֶה עַל זֶה. הַמָּשָׁל לָזֶה: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוֹ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְנוּ עָלֵינוּ עֲבוֹדָה קָשָׁה (דברים כו ו). וּבְדִבְרֵי אִיּוֹב: תִּעֲבוּנִי רָחֲקוּ מֶנִּי47"מני", בכה"י ממני. וּמִפָּנַי לֹא חָשְׁכוּ רֹק ( ל י), הִנֵּךָ רוֹאֶה שֶׁכֻּלָּם עִנְיָנִים מֵעִנְיָנֵי הַבִּזָּיוֹן וְכָל אֶחָד מוֹסִיף עַל הַקּוֹדֵם לוֹ.
נצח ישראל
ודבר זה יש לך ללמוד מגלות הראשון, הוא גלות מצרים. שנאמר עליהם (דברים כו, ה) "ויהי שם לגוי גדול", מלמד שהיו ישראל מצוינים (ספרי שם). וזה כי ישראל מעטים היו, שלא היו רק שבעים נפש (שמות א, ה), והמעט בטל וטפל אצל העיקר, ונמשך אחריו. מכל מקום היו מצוינים מסומנים, ולא היה להם חבור אצל מצרים. ואם לא היה דבר זה, לפי רוב העבודה הקשה אשר היה עליהם (דברים כו, ו), והיו המצרים פועלים בהם, היו נאבדים ביניהם. אבל מפני שהיו מצוינים ביניהם, והיה אומה שלימה. והדבר שהוא שלם לא ישלט בו ההעדר, כמו שהתבאר לך למעלה. והוא שעמדה להם בגלותם גם כן, כמו שאמרו ז"ל במדרש בשביל ד' דברים נגאלו ישראל; שלא היו פרוצים בעריות, ושלא היה בהם לשון הרע, שלא שנו את שמם, ושלא שנו את לשונם. ובחבור גבורות השם בארנו כי כל ד' דברים אלו היו פרישה מן מצרים, עד שהיו לעם מיוחד בפני עצמם, ולא היה להם עירוב עמהם, שמצד הזה זכו לגאולה להיות יוצאים מתוכם לגמרי. שאם היה להם עירוב וחבור אל האומות עד שיהיה להם חבור עמהם, לא היה אפשר שיהיו נפרדים ונבדלים מתוכם, כיון שכבר יש להם חבור עמהם, אין ראוים להפרד מתוכם. ועיין בחבור גבורות השם, שם תמצא פירש אלו ד' דברים:
גבורות השם
"וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה" (דברים כו, ו). "וירעו אותנו המצרים", כמו שנאמר (שמות א, י) "הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו'". ואף על גב דבהאי קרא לא כתיב שום רעה שעשו בפעל, רק הדבור והמחשבה שהיו אומרים "הבה נתחכמה לו". מכל מקום דרש* דבר זה על "וירעו", מפני שההתחכמות לענות אותם מורה זה על שהיו המצרים מתנגדים להם, חושבים עליהם רע, כמו מי שהוא מתנגד לאחר, תמיד חושב עליו רע. אבל "ויענונו" הוא שנתנו עליהם עבודה. "ויתנו עלינו עבודה קשה" הוא דבר* זולת זה, והוא שהגדילו המלאכה יותר מכשיעור. לפיכך מביא קרא אל "ויתנו עלינו עבודה קשה" - "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שמות א, יג), מלאכה יותר מכחו של אדם. וכנגד שזכרו שלשה תארים בישראל; האחד "גדול", השני "עצום", השלישי "רב", נתנו עליהם שלשה דברים. כי מפני שכל דבר שיש לו התנגדות בלבד לא יתרבה, כי ההתנגדות לאחר הוא מעוט לאותו דבר שהוא מתנגד לו. ולפיכך מה שאמרו "הבה נתחכמה לו" הוא התנגדות, ובשביל זה היו סוברים מצרים ששוב לא יתרבו כאשר יראו ישראל כי המצרים הם שונאים להם, ובשביל כך יהיו ישראל מצירים ויראים מהם, ולא יהיו בנחת, רק בצער, ובשביל כך לא יתרבו. ומפני שאמרו שהם עם גדול, חשבו לענותם, כי כל ענוי הוא שפלות, מלשון "עני", הפך הגדלות. ומפני שאמרו שהם עצומים, חשבו לתת עליהם עבודה קשה, שבזה הם יחלשו מה שיש עליהם עבודה קשה, המשבר כחם ואת רוחם. ויש להבין גם כן אלו שלשה דברים; להתחכם עליהם, ולענותם, ולתת להם עבודה קשה. ויתבאר לך דברים אלו כאשר תבין אלו דברים על אמתתן.