דברים כו:יט מחשבת ישראל: עקידת יצחק, הכוזרי, חובות הלבבות ולנבוכי התקופה

וּֽלְתִתְּךָ֣ עֶלְי֗וֹן עַ֤ל כָּל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לִתְהִלָּ֖ה וּלְשֵׁ֣ם וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלִֽהְיֹתְךָ֧ עַם־קָדֹ֛שׁ לַיהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃ (ס)

עקידת יצחק

וכל זה משל נאות וראי' נכונה לחיוב הנמשך והוא ההבדל אשר בין זאת האומה המיוחדת לאומות העכו"ם כי הנה להיותה היותר שלימה בצורת' בעודה בקיומ' עד שכבר תהיה מדרג' בפני עצמה כמו שאמרנו בשער ט"ו יתחייב היותה בהפסד צורתה היותר חלושה שבכלן משני צדדין. האחד לסבת החמר. והשני מצד הצורה. אמנם לסבת החמר כפי מה שאמרנו שמעלת הצורה תדקדק החומר ותחלישהו בלי ספק. משל לכלים הדקים והנחמדים הנעשים בחרושת אבן ובחרושת עץ כי בהיותם בשמיר' מעולה הנה יש להם מעלה נפלאה על פשוטי החמר אשר מהם נחצבו. אמנם בהבטל שמירתם חזקם ותקפם הגלמית הנמצאת להם ראשונה כבר אבדה במה שהתיכה מהם המלאכ' והשמיר' המעמדת אותם לא תמצא ונמצאו קרחים מכאן ומכאן ויהיה ההשחת' וההפסד להם קרובים מאד. וזה עצמו נמצא למין האדם כי להיותו היותר דק מהנמצאים הטבעיים והיותר רחוק מהיסודות הראשונים בהרכבתו מכלם יהיה היותר שלם שבהם בהיותו בהווייתו. אמנם היותר נכון ומעותד אל ההפסד מכלן אשר לזה אמר הנביא ורחק ה' את האדם ורבה העזוב' בקרב הארץ (ישעיהו ו׳:י״ב) כפי מה שכתבנו קצת והיות זה הענין מיוחד אל האומה הזאת מזה הצד על כל זולתה ביארו יחזקאל הנביא באר היטב באומרו בן אדם מה יהי' עץ הגפן מכל עץ הזמור' אשר היה בעצי היער היוקח ממנו עץ לעשות למלאכ' אם יקחו ממנו יתד לתלות עליו כל כלי הנה לאש נתן לאכלה את שני קצותיו אכלה אש ותוכו נחר היצלח למלאכ' הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכ' אף כי אש אכלתהו ויחר ונעשה עוד למלאכה לכן כה אמר ה' אלקים כאשר עץ הגפן בעצי היער אשר נתתיו לאש לאכל' כן נתתי את יושבי ירושלם (יחזקאל ט״ו:ו׳) אמר בן אדם שים לבך להבין ההבדל אשר בין עצי הגפן מכל עץ שאינה מצד גודלה וחוזק חומרה עליהם רק מצד שבח פריה וא"כ שים לדעתך על הזמורה אשר תמצא בעצי היער שתעשה באושים או שאין לה פרי כל עקר ותדע שאין בכל עצי השדה פחות ממנה לפי שהפרי אין בה. והחוזק לשום מלאכה הוא נעדר ממנה מתחלת הוייתה א"כ מה תועלת יש בה כי אם לאש וכ"ש שאמר שאחר שנתן לאש לאכלה ואם תכבה בשני קצותיה לא יצלח לכל כן הענין בעצמו ביושבי ירושלם כי אין מעלתם ברובה ובחזקם ובגבורתם רק מצד שבח פרי מעשיהם שנמשלי' אל הגפן בהם כי הוא הפרי המשמח אלהים ואנשים. *וכבר נתפרסם וכו', כוונתו, כי כמו שיש לגפן ג' מיני פירות, הא', בוסר, הב', הענבים המבושלים, והג' היין היוצא מהם, באופן שברכותיהם שונות, כי על הבוסר מברכים בפה"א, ועל הענבים בפה"ע, ועל היין בורא פרי הגפן, ויחס הבוסר אל הענבים כיחס הדומם פחות המדרגה אל הצומח, והיין הקובע ברכה לעצמו משובח ומהולל מכל שאר הצמחים, כן יש גם באדם ג' כוחות נפשיות הצומחת, החיונית והמשכלת אשר בעבורה לבדו נקרא בשם "אדם" הנבחר מכל בע"ח, וע"כ דמה הכ' פה את בני ישראל אשר ביחוד נקראים בשם "אדם" אל הגפן. וכבר נתפרסם שנמצאו בה שלשה מיני בועלות מתחלפות בעניניהם ובברכותיהם בוסר ב"פ האדמה ענבים ב"פ הען יין ב"פ הגפן. האחד תתייחס אל הדומם. והשנית אל הצומח. והג' אל האישיות המיוחד מצד מה שהוא גפן. וכן נמצאו באדם ג' כחות כנגדן כי את זה לעומת זה עשה האלהים ורצוני באדם ע"ד שארז"ל אתם קרוין אדם (ב"מ קי"ד:) כי בהם לבדם נכללו שני סוגים והבדל מיוחד מהשהוא אדם ממש כמו שכתבנו בשער מ"ד ח"א. וכן היו בגפן שני פירות כוללים ואחד מיוחד במה שהוא גפן ממש אמנם כאשר יהיו בשלמותם ימצא הגפן הנכבד הזה בשלמותו. אמנם כשיתקלקל הגפן הזה ולא יוציא פירותיו כהוגן הוא העץ היותר פחות מכל העצים מצד חמרו אשר לא יועילו ולא יצילו את עצמם מיד להבת המקרים והעונשים כשתסתלק השגחת הש"י מעליהם. והנה אחר שיתחיל הפורעניות בהם מכל שכן שלא יתחזקו לעמוד ולהתיצב כנגד שום אדם כי הנה בהיותם על שלמותם לא היה בהם כח לעמוד מפאת חוזק חומרם וטבעם כי לא בחרבם יירשו ארץ. ואביהם יצחק אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו (בראשית כ״ז:כ״ב) וכמ"ש אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם וגו' (תהילים כ׳:ח׳). וכ"ש שלא יוכלו עמוד כאשר התחיל' הפורעניות לחסר בהם ולהתישם ולזה חוייב להם שישתדלו בכל עוז לעמוד על שלמות צורתם אחר שהחמר אשר בהן כפי חבתן בשלמותן כך הוא היותר חלוש והיותר רפה שבחמרים. אמנם מצד הצורה הם ג"כ יותר עלולים מכל זולתם לפי מה שנשרש אלינו מכל החכמים שההתחלה כל מה שהיא יותר שלמה יהיה הנזק הבא מהפסדה יותר חזק כי על כן היו הנפסדים שבאנשים יותר רעים מהחיות הרעות כמ"ש ג"כ זה החכם בפ"ז מהשביעי מספר המדות. וכבר כתבנו זה אצל פרה אדומה שער ע"ט ומזה חוייב שתהיה האומה הזאת עלולה ומעותדת אל ההשחתה וההפסד יותר מכל זולתה לפי שההתחלה בה היא יותר שלימה שבהתחלות וכמ"ש שה כפי חבתן כך היא טומאתן. וזה הענין אשר מצד הצורה ביארו ירמיהו הנביא על צד היותר נכון שאפשר באותה נבואה שאמר כה אמר ה' אלי הלוך וקנית לך אזור פשתים ושמתו על מתניך ובמים לא תביאהו ואקנה את האזור כדבר ה' ואשים על מתני וגו' קח את האזור אשר קנית אשר על מתניך וקום לך פרתה וטמנהו שם בנקיק הסלע ואלך ואטמנהו בפרת כאשר צוה ה' אותי ויהי מקץ ימים רבים ויאמר ה' אלי וגו'. ואלך פרתה ואחפור ואקח את האזור מן המקום אשר טמנתיו שמה והנה נשחת האזור לא יצלח לכל (ירמיהו י״ג:ז׳). *כי מהראוי שיתבונן וכו' ר"ל כי ארבע מעלות נפשיות תיוחסנה לאומה הישראלית כל עוד היא דבקה בה', ושומרת חקיו ומשפטיו האחת, כי היא גוברת אז בעזר הי"ת על כל העמים להיות עליון על כל גויי הארץ, והב' כי אז כל מעשיה נאותים ומתוקנים כראוי, עד שתהולל בעבור זה בפי כל, ועל פני כל תכבד, והג' כי בלכת אנשיה בדרכי התורה השומרת אותם תמיד מפרוץ גדר השיווי והראוי בכל הנאות גופניות, ישארו תמיד גם בריאים ונשמרים מכל חולי ומדוה אשר לרוב רק בעקב פריצת גבול הראוי במאכל ובמשתה ובשאר תשוקות המותרות יבואו לאדם, ועי"ז יהיו תמיד בני האומה הזאת לרוב גם יפה תואר ויפה מראה, אחרי כי החלאים החיצונים והתשוקות החמריות הסוערות ומתרגשות בקרב איש ולב עמוק הם לרוב הסיבה, כי חשך משחור תואר ומראה פניו החיצונים, והד' כי אז שכינת כבוד הי"ת דבקה בהם, והם כלם עם קדוש לאלהים, ועל כל אלה ארבעה רומז מאה"כ (דברים כ״ו:י״ט) "ולתתך עליון וכו', לתהלה ולשם, ולתפארת, ולהיותך עם קדוש" וכו' והנה האזור הוא אות וסימן לכל אלה הארבעה מעלות, כי כפי הנודע בגדי בני קדם הם ארוכים ורחבים מאוד ובעבור זה הם מונעים אותם מעשות מעשיהם כראוי ואף כי ללחום מלחמתם, אם לא יחגרו מתניהם באזור, וע"כ יורה גם פעולת חגירת האזור על הגבורה וההכנעה לפעול גדולות כמאה"כ "אזר נא כגבר חלציך" גם רק ע"י חגירת האזור יהיו בגדי אדם (הרומזים גם על מידותיו ותכונותיו הנפשיות כמ"ש למעלה ויקרא דף ס"ד ע"ז) מסודרים ומתוקנים ויפים כראוי לכבוד ולתפארת והאדם בעצמו הוא על ידו נאה והדור בלבושו כמו שנראה בבגדי כהונה "וחגרת אותם אבנט" (שמות כ״ט:ט׳) ובדוד שהיה חגור אפוד בד, והם ג"כ רק על ידו קשורים ואחוזים ודבוקים היטב בגופו, וע"כ יהיה האזור אות וסימן לא לבד על הגבורה והעוז, כי אם גם על הסדר הראוי, הנוי והיופי, והדיבוק והקישור ולמען הראות לבני ישראל כי כל ארבע המעלות הנפשיות הנכבדות האלה תאבדנה מבעליהן אם לא ישמרו אותן בשמירה מעולה, או שיחדלו מהשתמש בהם, כי כפי הנודע יוחלש כל כח נפשיי גם ע"י מניעת והעדר השימוש בו, (כמ"ש למעלה במדבר דף מ"ב ע"ב) נצטוה ירמיה לקנות אזור פשתים ולשומו על מתניו, ואף שילוכלך שם ע"י הזיעה לא יביאהו במים לכבסו (מה שרומז כי יחדל ממנו השמירה הראויה והמצטרכת לו) ואח"כ יטמנהו בנקוק הסלע על שפת נהר פרת ימים רבים, מה שיורה על מניעת ההשתמשות בו, וכאשר נשחת האזור עי"ז עד אשר לא הצליח עוד לכל, הודיע להם בזאת כי גם כל מעלותיהם הראשונות אבדו מהם בעבור מניעתם לשמור אותן כראוי, ולהשתמש בהם תמיד, כי הלכו אחרי ההבל ויהבלו לזנות אחרי אלהי נכר ולעזוב עי"ז חוקי התורה הצדק והמישרים באופן שהם עתה בתכלית ההפסד וההשחתה כאזור הזה הנשחת אשר לא יצלח עוד לכל, ובעבור היות האזור סימן כל המעלות היקרות והנכבדות, נאמר לא לבד מאליהו הנביא ע"ה (מלכים ב א׳:ח׳) ואזור עור אזור במתניו, כי אם גם להורות שבאחרית הימים תשובנה כל המעלות האלה עוד לישראל ואף כי למלכם המשיח אשר הוא הראש לכלם אה"כ (ישעיהו י״א:ה׳) ממנו ונחה עליו רוח ה' וכו' והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו," כי ענין האזור ומה שיורה עליו ישוב לאיתנו הראשון, ולא יפסד עוד לעולם. כי מהראוי שיתבונן האדם בענין זה המשל כי מה ראה שיקח אזור כי אם מפני שאמר כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש וגו' (שם) הנה אינה טענה גם כי הבגדים חגורים בו ודבוקים אל מתניו יותר ממנו ולמה צוה שיקנהו ושיהיה של פשתים ושלא יביאו במים אבל הכוונה לו לרמוז אל מה שאמרנו מענין הויית הקנינים הנפשיים ושלמותם בהיותם בהוייתם ותכלית הרע הנמצא בהפסדם. וזה כי האזור לפי מנהג ספורי הנבואה נתייחסו אליו ארבע מעלות נפשיות גדולות מצד עניניו ואופני שמושיו והם אשר כתבנו אותם בפרשת בלעם שנתיחד אל האומה הנבחרת הזאת אשר סדרם הוא באומרו כנחלים נטיו וגו' ובמעט השתכלות יוסכמו אל הנזכרות נעשה אדם בצלמנו כדמותנו והמה אשר זכרם משה באומרו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה וגו'. (דברים כ״ו:י״ט) כמו שכתבנו שם שער פ"ב. אמנם השם הוא הקנוי במעלת הגבורה אשר בה מתפשט השם בעולם כמו שהיה לאומה זאת על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות שנתפרסמו ההם בעולם והוא הדבר המתיחס אל האזור יפה באומרו אזור נא כגבר חלציך וגו' (שם ירמי'). לבש ה' עוז התאזר (תהילים צ״ג:א׳). והנה מאמר ולתהלה הוא תקון המעשים הנאותים כד"א אשה יראת ה' היא תתהלל וגו' (משלי ל״א:ל׳). והוא ג"כ מיוחד אל האומה הזאת בהישרת המעשים התוריי' האלהיי' והוא ג"כ מיוחס אל האזור באומרו על האשה המהוללה במעשיה חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה כי המעשי' הנאותים הם עקר מעשיה וכל גבורתה. אמנם התפארת הוא הנוי ויופי התמונה הנמשכים אל שלימות הנפש אשר בהם תארה התורה אל השלמים כמו שזכרנו שם והוא ג"כ מיוחס אל האזור כי הוא עשוי לכבוד ולתפארת נאמר בבגדי כהונה ויחגור אותו בחשב האפוד ויאפד לו בו (ויקרא ח׳:ז׳). ונאמר ודוד חגור אפוד בד (שמואל ב ו׳:י״ד-ט״ו) כי כל זה הוא ענין הקישוט והנוי ומה שאמר ולהיותך עם קדוש וגו' הוא התאר המשובח שבכולם והוא הקשר והדבוק האלהי אשר עליו נאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם (דברים ד׳:ד׳) והוא המיוחד אל האזור מצד מה שענינו לדבק ולחבר הבגדים אל מתני האדם כמו שאמרו אבנט אהיכא דאיתיה (זבחים פ"ח:). ויתכן שלכך היה אליהו ז"ל מתואר כשהיה אזור אזור במתניו. והנה כאשר רצה להראות לעם הזה סבת הפסדם ואבדם המעלות האלה המיוחדות להם מצד צורתם צוה שיקנה לו האזור הזה אשר כל ארבעתן מתיחסות אליו יפה ואמר שיקנהו לרמוז שאלו הקנינים היה ראוי להם שיהיו חשובים ויקרים בעיניהם בענינים גדולי המחיר ואמר שיהיה של פשתים לפי שהוא ^רחוק ההפסד על ידי ההטמנה יותר מהצמר וגם כי הוא יותר נאות לשומו על מתניו תמיד. וצוה שאע"פ שיתלכלך על מתניו בזיעה שלא יביאהו במים לכבסו כלל ואע"פ שהוא נקל הכבוס. ונאמר שקנה את האזור ושם על מתניו ואח"כ צוה שילך פרתה ויטמנהו בנקיק הסלע ולקץ הימים מצאו וגו' והענין שהאזור הנכבד הזה אשר ארבעה טורי מעלתם סדורות בו על האופן הנזכר הם חייבים להזהר בשמירתו שמירה מעולה ולהתפאר בו תמיד וכל עוד שיהיה להם כן יהיה האזור נכון וקיים בודם אמנם כשיפשעו בשמירתו כמו שנרמז במשל האזור ההוא אשר לכלוכו בשמושו ולא כבסו וגם במה שטמנו ולא נשתמש ממנו ימים רבים והוא בלתי ההשתמש במעלות ההם בנקיות וטהרה וגם השליכם אחרי גוום ימים רבים ללכת אחרי אלהים אחרים משם נתהוה להם ההפסד המוחלט בכל ארבעת חלקיו. הוא אשר פירשו בבירור באומרו ככה אשחית את גאון יהודה ואת גאון ירושלם הרב העם הזה הרע המאנים לשמוע את דברי ההולכים בשרירות לבם וגו' (ירמי' שם). הנה שבאומרו ההולכים בשרירות לבם כיון אל הפשיעה הראשונה ובאומרו וילכו אחרי אלהים אחרים כיון אל השנייה. ואמר כי כמו שבהיותם בהויותם הם מעלות שלמיות על כל שאר העמים כן ועל הערך ההוא יהיו בהפסדם בתכלית ההפסד וההשחתה כאזור הזה אשר לא יצלח לכל. וסיים הביאור ואמר כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את בית ישראל ואת כל בית יהודה נאם ה' להיות וגו'. ואמר שהיתה כוונת האל יתעלה שישמרו להם אלו הד' ענינים המזומנים באזור תמיד על צד היותר נאות שאפשר: אמנם לסבת בלתי שומעם היו נפסדות בידם ונהפכות לדברים נפסדים ונשחתים מאד. והנה להיות ענין האזור הזה נודע ומורגל בדברי הנבואה אמר ישעיהו הנביא על חזרת אלו הדברים בימי המשיח העתיד אשר נאמר עליו ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' (ישעיהו י״א:ב׳-ג׳). רוח ה' הרי הדבוק האלהי. רוח חכמה ובינה הרי התפארת שנא' רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד׳:ו׳). רוח עצה וגבורה הרי הגבורה מפורשת. רוח דעת ויראת ה' הרי תקון המעשים אשר האריך בביאורם באומרו והריחו ביראת ה' ושפט בצדק דלים וגו'. ולבסוף אמר על כלם והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו. ואמר שיחזור ענין האזור הנכבד הזה לאיתנו ושלא יפסד עוד לעולם וגם עמו יבא בעל האזור אשר אמרנו. והנה עכ"פ נתבארה כוונת הנמשך שאמרנו כי להיות האומה הזאת היותר משובחת בצורתה משאר האומות כמ"ש ונפלינו אני ועמך מכל העמים אשר על פני האדמה (שמות ל״ג:ט״ז) הנה מהצד ההיא תהיה יותר עלולה ומעותדת אל תכלית ההפסד יותר מזולתה משני הצדדים אם מפני חולשת החומר ואם מפני חוזק הצורה שיהפך להם למשחית. וזה עצמו כוונת רי"בז במ"ש על המעשה ההוא של בתו של נקדימון שנהפך לה טוב ענינה ליותר רע שאפשר אשריכם ישראל בזמן שהם עושים רצונו של מקום אין כל בריה וכו'. ובזמן שאין עושים רצונו של מקום הקב"ה מוסרן וכו' (כתובות ס"ו:). יורה הוראה עצומה כי שני הענינים האלה רצוני הטוב והרע שניהם הם להם מצד שלמותם כי על כן אמר על שניהם בשוה אשריכם ישראל כי כמו שבהיותם בשלמותם הם היותר חזקים שבאומות מצד מעלת צורתם כן ג"כ מזה הצד עצמו יהיו עלולים לקבל ההפסד וההשחתה יותר מכלם בענין שבהפוך ענינם לא לבד האומות שולטות עליהם אלא האומה היותר שפלה והוא תכלית הרוע וההפסד הנמשכים מצד חולשת החמר והפסד הצורה. וזאת הית' הסבה העצומה אשר בעבורה מנע האל ית' כניסת הארץ מדור המדבר כי היו חלושים מאד ונצוחים משני הצדדים ואינן כדאי לבא מנחמת גוים ועצומים כמו שכתבנו שם שער ע"ז עד שיבאו אחריהם דור אחר בנים יולדו יתחזקו באלו הענינים כמו שאז"ל עליהם לאלה תחלק הארץ (במד' כ"ו). לאלה שהם בחיים לא לבני אדם הנדונין למיתה (ב"ב קי"ז.) כמו שביאר בפירוש באומרו בסוף הענין ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו וגו'. כלומר שלא היה איש מתכונת הראשונים וחסרונם אשר מאסו בארץ חמדה ובשלמיות הדבקות בה כמי שכתבנו שם. אבל נמצאו הפכים להם לגמרי כי לא די שלא מאסו בה אבל היו בתכלית החפץ והתשוק' אליה עד שהבנות בנותיהן השתדלו בכל עוז בנחלתה כמו שהיה הענין הנכבד ממעשה בנות צלפחד ומזה הטעם זכו אליה ואל השגת תכליתה כל זמן שנמשכה שלמותם. וזה יראה ענין המשך אלו הספורים אשר אנחנו בביאורם וטעם סמיכתם והרדפתם כמו שיתבאר עוד לפי דרכנו בפירוש אמנם אחר שנתעורר אל הספקות הנופלים בכל אחד מהם. והנה אכלול כל ענין מלחמת מדין בכאן אצל צרור את המדינים כי הוא הנאות לפי כוונתנו עם היות שנתמצעו ביניהם קצת ענינים בדרך אשר ספרה אותו התורה כמו שיתבאר:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

*תוכן דעתו הוא כי ב' מיני הצלחות יש לאדם, הא' הצלחה מוסרית הנקראת בל"הק "דבוק בה" כמא"הכ "ואתם הדבקים בה'" וכו' והב' הצלחה גופנית, ולזה יצטרכו שלש ענינים, הא' הוא בעצמותו של אדם ר"ל בריאות גופו וכוחותיו הב' הוא במלאת ספקו ומחסוריו אשר יחסרו לו, באופן שיהיה לו כל המצטרך לו ולאנשי ביתו ממאכל ומשקה מלבוש ומעון, והג' שיהיה לו שלום מכל סביביו, ולא ירעו לו שאר בני אדם, כי אם ישב בטח ושאנן מבלי מכלים דבר ועל שלש אלה רמז הכ' באמרו "ואתה שלום" בבחינת בריאות גופך, "וביתך שלום" בבחינת היות לך ולביתך כל מחסורך. "וכל אשר לך שלום" בבחינת הסרת כל צר ואויב אשר יציק לך וע"ז יורה גם מא"הכ, וברך את לחמך" וכו' (שהוא הבטחת הספוק והמצאת כל המחסורים) "והסירותי מחלה" וכו' (שהוא הבטחת הבריאות) "את אימתי אשלח לפניך" וכו', (שהוא הסרת והרחקת כל מציק) וכן נמצא בהפך, כי כאשר חטא דוד ומשפט ה' חייב להענישו אמר הנביא בשם ה' אליו "שלש אני נועל עליך" וכו' ר"ל רעב חרב, ודבר, שהם ההפך מכל עניני ההצלחה הזמנית והגופנית שזכרנו למעלה, ונמשך מזה כי הברכות אשר יחולו על ראש עושי מצות הי"ת הן מארבעה מינים בריאות הגוף שובע ועושר, השקט ובטח וההצלחה הנפשית שהיא הדבקות בה', העולה על כלם, כמאה"כ "ולתתך עליון וכו' ולהיותך עם קדוש וכו'" ובהפך כאשר יחטאו יאבדו מהם כל ארבעה מיני טובות אלה, ועפי"ז מפרש הרב ז"ל והולך כל הפרשה כלה, ודע קורא נחמד ! כי הביאור לנת"הש הלך ג"כ בעקבות הרב ז"ל פה אך הוא חלק הטובות והרעות הזמניות, הבאות לאדם חלף טובו או רעתו, לארבעה ראשים, בהשענו על מאה"כ ביחזקאל י"ד פסוק כ"א "אף כי ארבעת שפטי הרעים חרב ורעב חיה רעה ודבר" אבל הרב ז"ל כלל חרב וחיה רעה תחת סוג אחד כי שניהם הם צרים ומתקוממים עלינו מחוצה לנו והשלום הפך שניהם. וקודם שאתחיל בפירוש אציע ואומר כי הוא מהמבואר שהצלחת האדם וטובתו נשלמת בב' דברים ראשיים. האחד טוב הנפש והצלחתה הנקרא בלשון הכתוב דבוק ביי' באומרו ואתם הדבקים ביי' אלהיכם, ובו תדבק (דברים י') והיא תכלית הכל. והב' טוב מצבו וספוקו מהטובות הזמניות העוזרות ומשרתות אליה כמו שזכרנו ראשונה ובהרבה מקומות. ואלו הטובות החצונות אמנם יתחלקו אל ג' מינים. האחד מה שהוא בעצמות האדם בבריאותו וקיומו. השני בספוקו בדברים החיצוני' הצריכים להעמיד אותו על עומדו ולקיימו. השלישי בהרחקת והסרת הדברים המעיקי' והמציקים אותו. ושלשתן מכוונים במאמר ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום (שמואל א כ״ה:ו׳) כמו שהוא מבואר בעצמו ולפי זה אות שגמול הטובות הזמניות וענשם יוסב אל ג' ענינים אלו. וכן מצינו אותם בהרבה מקומו' בייעודי השכר נאמר ועבדתם את יי' אלהיכ' ובירך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את אימתי אשלח לפניך והמותי וגו' (שמות כ״ג:כ״ה-כ״ו) והוא מבואר. וגם בעונש נמצא זה הענין בכמה מקומות. אמנם בענשו של דוד על מספר מפקד העם נמצאו אלו הדברי' מוגבלי' מאד כאלו הם מזומנים ומיוחדים ביד ב"ד שלמעלה במקל ורצועה לרדות ולהכות בהן או בכל אחת מהן כפי אומד החטא והחוטא. וזה כשנאמר לו שלש אנכי נוטל עליך וגו' התבוא לך שבע שנים רעב בארצך ואם שלשה חדשים נוסך לפני צריך והוא רדפך ואם היות שלשת ימים דבר בארצך ואתה דע נא וגו' (שמואל ב' כ"ד). הרי שלשה משפטים רעים כנגד שלשה מיני הטובות שקדמו כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים אלו להשכיר ואלו להעניש. נמצא אם כן ששכר מקיימי הדת נמשך אל ארבעה דברים שלשה אלה אשר אליהן יתחלקו הטובות הזמניות והרביעי העולה על כלן היא ההצלחה הנפשית והדבקות האלהי כמו שאמרנו. והם הארבעה שזכרם משה ע"ה באומרו (דברים כ״ו:י״ט) ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיתך עם קדוש לפני יי' אלהיך כאשר דבר וכאשר יחטאו יפסדו ארבעתן. כמו שאמר ירמיהו ע"ה (י"ג) כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל ואת כל בית יהודה נאום ה' להיות לי לעם ולשם ולתהלה ולתפארת. ובפרשת פנחס שער פ"ד יתבאר יפה איך יורה ענין האזור על ארבעה דברים הללו באופן נאות מאד. ומכל זה למדנו שסדר דברי הפרשה הזאת הן בברכות הן בתוכחות הוא סובב על ארבעה דברים אלו. אך יראה זה כמו שיתבאר:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

אמנם הנכון בעיני ב"ה לפי הנרא' מהכתובים הוא הפך ממה שחשבוהו בו באמת (יג) והוא כי מרוב המקומות היו יכולין לראות את מחנה ישראל כלו כי הם קרובים אליהם ויושבים ממולם אלא שראו בקסמיהם שאם היה משקיף אליהם ממקום שיראו כלם שתשלוט יד מעלתם וזכיתם על מעשיהם ותבטל אותם *או שההבטה המפוזרת וכו' הנה ידוע כי הזכוכית המלוטשת באופן אשר פניה בולטים בתוך מסבבת שקרני האור אשר יפעלו עליו יקובצו יחד מעבר השני שלו באמצעותו בנקודת התוך הנקראת ברעננפונקט, בעבור שיגדלו שמה חום ניצוצי אור המקובצים שמה יחד כל כך עד שישרף הדבר הנוגע בו, וזכוכית כזאת נקראת בל"א ברעננגלאז, וכאשר תלוטש באופן שפניה משוקעים אל תוכה, הוא בהפך כי קרני האור מקובצים על פניה בתוך, ומסבבים עי"ז חום גדול באופן שישרף הדבר העומד נכח אל מול נקודת התוך ההיא, וזכוכית כזאת תקרא בשם ברעננשפיעגעל, וכל זה נוסד בטבע, כי כל עוד ירחיב גבול פעולת כח מה כן יוחלש פעולתו, ובהפך כאשר יקטן גבול פעולתו, כן יגדל גם תקפה וגבורתה, ומעתה יאמר הרב ז"ל כי בלק חשב שאם יוכל בלעם לקוב את ישראל צריך להביט גם עליהם בעינו הרעה ע"כ אמר שלא יראה אותם מהר גבוה, באופן שיביט משם כולם כאחד, ותוחלש עי"ז גם פעולת הבטתו הרעה, כי אם יעלה עמו אל במות בעל אשר משם רק אפס קצהו יוכל לראות, ולא תהיה הבטתו הרעה כל כך מפוזרת שם, כי אם מקובצת רק על קצה העם ועי"ז תתחזק ג"כ שם פעולת הבטתו הרעה, וזשא"הכ, "וירא משם קצה העם" וכאשר ראה כי המקום ההוא אינו מסוגל היטב לפעולת הקללה לקחו אל שדה צופים המסוגלת לפי דעתו לזה יותר, ואף שמשם יוכל לראות כל העם כלו כאחד, בכל זאת בקש ממנו שהוא יצמצם כח הבטתו רק על קצה העם ולא אל כולו, כאשר יעשו המורים בחצים שמצמצמים ראייתם להביט רק אל המטרה המכוונת וזה שאמר "אל מקום אחר אשר תראנו משם" (ר"ל אף שמשם תוכל לראות כולו [אשר ע"כ נקרא גם בשם שדה צופים] בכל זאת השתדל נא בעצמך כי) "אפס קצהו תראה וכלו לא תראה", או שההבטה המפוזרת על האופן ההוא לא תועיל כמו שתועיל כשתהי' מקובצת אל מקום אחד כמו שיראה הענין בנסיון בהוצאת האש מכלי הזכוכית ע"י ניצוץ השמש כי כל עוד שתקשר הניצוץ המתהפך אל הדבר תמהר השריפה בו גם ניצוץ הירח הנכנס דרך חור או ארובה המכה על בעלי חיים שהוא נגוע הוא ממית לא כן כאשר יהי' כלה לאור הלבנה גם אם היה מזיק בהבטתו בעין רעה הרי תהי' ההבטה על זה האופן יותר חזקה בעגין מורה החצים שמקבצים קוי הבטתם אל המובט כל מה שאפשר כי בזה מחזיקים כח ההבטה וכן ישימו אות וסימן דק מאד לכוין לקצת הדבר המובט כדי שלא לזריק הבטתם בכלו וכל זה הוא מבואר באלו הענינים. ולזה אין מבקשים בדרך הקסם והנחש מקום שיראה משם רק חלק בענין שתשלוט ראייתו על קצתם באיזה צד מהצדדים אשר אמרנו לא בכלם ולזה לקחו ראשונה אל במות בעל שהיה מוכן ונאות לזה כמו שאמר ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם כי הוא המקום הנבחר והמסוגל לזה משאר המקומות וכאשר לא עלתה לו כוונתו מהמקום ההוא ראה להעתיקו אל שדה צופים כי ראה שהיא מקום נכון מצדעצמו אלא שהוא עומד כנגד נחושו שהיה יכול לראותם כלם משם ויזיק לפי הכוונה. אמנם ראה שיכול המביט לתקן זה במה שיזהר משלוח עיני הבטתו בכלם רק בקצתם כענין המורים בחצים שמצמצמים ראייתם ומביטים בקצת הדבר המובט כמו שאמרנו והוא מה שאמר לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם כלומר שתוכל לראותו כלו משם. אמנם תוכל לתקן זה בשתזהר בעצמך באופן שקצהו תראה וכלו לא תראה וקבנו לי משם והוא פירוש נכון מאד והעדים המקיימים עוד אותו מה שאמר להלן וירא בלעם כי טוב בעיני האלהים לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו יורה בבירור כי כשחדל מהליכת הנחשים שהיה מסתכל בהם ורואה בכלם מבלי מסך ומונע גם משם ואילך נקרא שתום העין כמו שיבא. ויקחהו שדה צופים וגו'. ויבן שבעה מזבחות ויעל פר ואיל במזבח והכלל שעשה בזה המקום כל מה שעשה במקום הראשון ויקר ה' אל בלעם וישם דבר בפיו וגו' ויבא בלעם וגו'. וישא משלו ויאמר קום בלק ושמע וגו' לא איש אל ויכזב וגו'. הנה ברך לקחתי וגו' לא הביט און ביעקב אל מוציאם ממצרים וגו' כל דבריו אלה הם הקדמה לבא להודות כי אל מוציאו ממצרים ולא שיצא מאליו כמו שאמר הנה עם יצא ממצרים ואגב דבריו לא הזכירם אלא בשמות המובהקים שזכר תחלה כמנהג המתודים שמתודה עם החדש מה שהתודה עליו ראשונה (יומא פ"ו:) (יח) אמר לא איש אל ויכזב במה שהבטיח לעם הזה להביאם לארצם. ולזה אי אפשר למנעם ולעכב את דרכם כי הוא יעשה בלי ספק והוא כי זה לא ימנע כי אם לבלתי נאמנות הנודר או לאשמת המקבל והנה המניעה מצד הנודר תהי' לב' סוגי סבות שהם ד'. הסוג האחד מחוסר אמנה והיא תתחלק לב' אם שתהיה כוונת הנודר תחלה לכזב או שבתחלה חשב לעשות ונחם אחרי כן. ועל הראשונה אמר לא איש אל ויכזב. ועל הב' אמר ובן אדם ויתנחם. והסוג הב' מחוסר היכולת וזה גם כן יתחלק לב' אם שאינו יכול לעשות הדבר הנדור או שיכול יוכל ואינו רשאי לקיימו ולהעמידו תמיד בהוייתו. ועל האחד אמר ההוא אמר ולא יעשה. ועל השנית ודבר ולא יקימנה ואם כן מצד עצמו הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. ואם מצד המקבל הנה לא ימנע כי הנה לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו וגו'. ועל כן אני מודה ואומר אל מוציאם ממצרים הפך מה שאמרתי לפניו עם יצא ממצרים. וידעתי כי יש לו חוזק כתועפות ראם לגמור להם חסדו אשר החל עמם ואין מעכב על ידו וזה יתברר ממה שנודע כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כדי שנאמר שבנחש וקסם יצאו ממצרים ויודע זה ממה שראינו כי כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ואינן צריכין לא קסמים ולא תרפים ולא להלוך לקראת נחשים הקטרה וזבחים כמשפט אשר מלאו מקדם ועוננים. או שירצה כי ודאי יאמר על יעקב ועל ישראל שהם בעת המובטת מהאל ית' לכל אשר פעל כלומר שעל פי צורכם חונה ועל פי צורכם נוסע בכל המעשים המפורסמים שיצא טבעם בעולם כמשפנו מלכי האדמה שמשקיפים בעונות לכל מעשיהם ואם כן איך יצטרכו הם לנחשים ולקסמים כלל והוא פירוש נכון ואמתי מאד. והמשיך שלזה יחוייב שהעם הזה אשר זכר בלשון עם כנזכר הנה כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב וגי'. והנה כאשר הודה על השנייה הקפיד בלק ואמר גם קוב לא תקבנו וגו' כמו שפירש למעלה גם הוא השיב בהתנצלותו הלוא דברתי אליך נאמר כל אשר דבר ה' אותו אעשה. ועתה לא הקפיד לדקדק בין דבור לעשייה שהרי דקדק עליו שתי פעמים. ומעתה התחיל לבא אצל ההודאה השלישית ויאמר בלק אל בלעם לך נא אקחך אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלהים וקבותו לי משם. הנה לא נזכר אם יראה אותם או קצתם מהמקום ההוא כי כבר אמרנו שמכל המקומות זולתי הראשון היו יכולין לראותם כלם וכבר היה נזהר ועומד במה שאמר לו אפס קצהו תראה וכלו לא תראה כדי שיוכל לקבנו כמו שפירשנו. ויקח בלק את בלעם ראש הפעור וגו'. ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה וגו'. ויעש בלק כאשר אמר בלעם ויעל פר ואיל במזבח והנה במה שלא נאמר בפעם הזאת ויקר ה' אל בלעם או אלהים כמו בפעמים הראשונים (טו) יראה כי עתה הפעם נחה עליו רוח נדיבה ושלמה מאת ה' יכמו שנאמר מבואר בסוף ותהי עליו רוח אלהים. ומזה הרגיש בלעם כי לא לבד הכוונה לאל ית' שלא לקבות את ישראל אבל שהיה חפצי ורצינו השלימה לברכם על ידו. והנה אז נתרשלו ידיו מהחזיק עוד בדרכי ניחושיו וישם על לבו לעשות כרצונו מבלי נטות ימין ישמאל (י"ד) הוא מה שנאמר וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים להביט אותם ולהשקיפם בעין רעה וחסרה אבל שת אל המדבר אשר היו שם ישראל פניו וישא עיניו כדרכו וירא את ישראל שוכן לשבטיו פה לפה ותהי עליו רוח אלהים כי הנה ההבט' בכלם יועיל גם כן לזה כמו שפירשנו. או שירצה כי כשראה בפעמים הראשונות כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל היה הוא ברשעו לא חפץ בברכה ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים אשר בהם יתבודד ויכין עצמו לשיקרה ה' לקראתו אבל שת אל המדבר פניי להסיח דעתו אל דברים בטלים. אמנם גלגל השם יתע' את עיניו וירא את ישראל שיכן לשבטיו ותהי עליו מעצמה רוח אלהים שהוא ענין יותר מעולה מהראשונים כאשר אמרני וגם היא נכון. וישא משלו וגו'. ונאם הגבר שתום העין (י"ז) שכבר מכאן ואילך היתה עיני פתוחה לראות כדרכה מה שלא היה כן עד הנה ול"ה אמר בשתיהן נאם שומע אמרי אל וגו'. כי כשלא הלך לקראת נחשים כבר יתיחס הדבר אליו יתעלה וכן כתב הרמב"ן ז"ל אנא שלא מן השם שזכרנו ועכשיו הנה הודה על מה שאמר הנה כסה את עין הארץ והכזיב עצמו באומרו מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל יאמר שכבר ראה להם סדר נכין יישוב משובח באהלי שם ותהלה ומשכנות מבטחים במעלה וכבוד באופן שלא יצדק עליהם מאמר ויכס את עין הארץ כאשר דבר ולא סר מסדר שבחם ועיצם תקונם עד שאמר כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים כוון אל ארבעה דברים המשלימים ישוב ותקון אי זה קבוץ עם שיהיה על צד הייתר שלם שאפשר האחד שיצא לו שם בגוים לגבורה וגדולה כי זה מה שימנע ליתר העמים להרים יד כנגדם. ועל זה אמר. כנחלים נטיו שהיו ישראל גדלים והולכים לשם ותהלה בכל עניניהם כשיצאו ממצרים הנה כענין הנחלים שכל עוד שנמשכים מימיהם מתרבים ושמם הולך וגדל. והשני שיהיו להם נמוסים וחקים ישרים המתוקנים במעשים נאותים והגונים מאד כי בזה תתעלה ההנהגה המדינית כמו שנאמר בברכת ישרים תרום קרת (משלי י״א:י״א) ועל זה אמר כגנות עלי נהר שהגנות שהן סמוכות אל הנהר ויושבות עליו ולא שפלות ממנו הנה יהיו תמיד רעננות וטובות ולא ימישו מעשות פרי טוב ונאה ייהיו בטוחות משטף מי הנהר מפני שהם גבוהות ממנו כן העם הזה הקדוש פרי מעשיהם הטובים נמצא נהם תמיד רענן וטוב בהיותם על נהרי נחלי התורה האלהית המישרת אותם להיות כל איש מהם מלא מצות כרמון (עירובין י"ט.) והמה בטוחים שלא יקבלו ממנה שום נזק של דעת נפסד או מדה רעה כמו שיוקחו משאר הדתות והנמוסים. הג' שתמצא אתם סבת הנצחיות והקיום התמידי אשר הוא ענין אלהי ונכסף מכל הנמצאות אשר נתפארו בזה העמים הקדומים והאנשים הגדולים אשר מעולם אנשי השם ועל זה אמר כאהלים נטע ה' כי הם דבקים בה' ומושגחים ממנו עד שיתיחסו אל מעשי ידיו. ומזה יחוייב שהפעולה תשאר ותתקיים כפי הפועל וכמו שאמר כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם (ישעיהו ס״ו:כ״ב). הד' שימצאו הנוי והתפארת בתמונתן וכל מעשיהם כי הוא דבר שיכנס בגדר האושר כמו שכתב החוקר פרק ו' מהראשון מספר המדות אמר *ובקצת מופשטים כאלה יכוונו האושר כמו ההדר וכו' כצ"ל, ר"ל שאף שיפי מראה הגוף והדרו, ובנים נאים ויפים הם רק דברים וקנינים חיצוניים לאדם, בכל זאת לחלקי אשרו עלי ארץ יחשבו אחרי כי איש מכוער או מולך ערירי ויחידי, לא בשם מאושר גמור יוכל להקרא כמו שמנו גם חז"ל הנוי בכלל מעלות רבי ובניו, וע"כ הלל הכ' פה כל יוצאי ירך יעקב האנשים שהם יפים ומהודרים כארזים, כמו ששבח גם (תהילים צ״ב:י״ג) את הצדיק במאמר "כארז בלבנון ישגה". ובקצת מופשטין מאלה יכוונו האושר כמו ההדר והזרע הטוב והיופי כי אינו מאושר גמור אשר הוא מכוער ואשר הוא יחידי וכו' וחז"ל אמרו שהנוי נמנה בכלל המעלות שנתקיימו בר' ובבניו (אבות פ"ו). והתורה שבחה האנשים והנשים בזה התואר ועל זה אמר כארזים עלי מים כי הארז הוא היותר מהודר ומפואר שבכל האילנות ולזה אמר צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה (תהילים צ״ב:י״ג) דמהו לתמר להיותו מיטב האילנות העושים פרי ולארז להיותו מהאילנות ההדורים והיפים. ואמר יזל מים מדליו וזרעו במים רבים לומר כי רעננות האילנות האלו הנטועים על האופן הנזכר יספיק לשיעור שהמים הנוזלים מדליותיהם יתרבו ויספיקו להתמיד זרעם והם הנטיעות שיעשו מהם על מים רבים. והכוונה כי מרעננות ורטיבות מעשיהם הטובים יזכו בניהם אחריהם להיות תמיד במעלה וכבוד בבתי מלכות וכהונה ושררה לשם ולתפארת. והנה אל ארבעת הענינים האלו כוון משה רבינו עליו השלום באומרו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך כאשר דבר (דברים כ״ו:י״ט) והוא עצמו אשר כוונו ירמיהו הנביא באומרו כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי לי את כל בית ישראל ואת כל בית יהודה נאם ה' להיות לי לעם ולשם ולתהלה ולתפארת (ירמיהו י״ג:י״א) וארבעתם יתייחסו אל האזור כמו שיתבאר בשער פ"ד ב"ה. וירם מאגג מלכו (יט) *אמר כי המלך וכו' ר"ל כי דוד בעבור כי גם בניו וזרעו אחריו נועדו להיות מלכים על ישראל לעולם נקרא פה בשם מלך סתם כי הוא לבדו המלך האמיתי אשר משחו ה' על ישראל, תחת כי כסא שאול אשר היה המלך הראשון וכסא שאר מלכי ישראל מירבעם עד הושע בן אלה מגר לארץ ולא מלכו בניהם אחריהם, ויען כי תחלת מלכות דוד והרמתו לגדולה זאת נסובה רק בעבור שלא שמע שאול בקול ה' במלחמת עמלק, ויחמול על אגג ועל מיטב הצאן והבקר, (עיין ש"א ט"ז) אמר הכ' פה להורות אל זה "וירום מאגג מלכו," ר"ל כי המם פה יורה עלי הסיבה, ור"ל מלכו ר"ל דוד ירום ונשא רק ע"י אגג ובעבורו, ואח"כ יאמר הרב ז"ל כי שם דוד נרמז בשם אגג כי כאשר נרצה לעשות מכל אחד ואחד מאותיות אגג מספר שבע [שהוא ג"כ מספר חביב כמאחז"ל בפסיקתא שהובאה בילקוט רמז רע"ז כל השביעיים חביבים, למעלה הרקיע השביעי, וכו' בארצות התבל שנאמר "והוא ישפוט תבל בצדק" בדורות חנוך, באבות משה, בבנים (ר"ל בבני ישי) דוד, במלכים (ר"ל במלכי יהודה) אסא, בשמיטות השביעית שאחריו היובל, בשנים השביעית, בימים השביעי (שהיא שבת) בחדשים השביעי (ר"ל חודש תשרי) שבו רוב המועדים ע"ש,] צריכים אנו להוסיף עליהם אותיות "דוד" כי בחיבור אות ואו מדוד עם א' מאגג יעלה מספר שבע, וכן בחיבור ד' הראשון והאחרון עם כל ג' וג' ממלת אגג יעלה תמיד מספר שבע, וסימן לדבר נקודת הקוביא אשר בכל ששה צדדיו, אשר ע"י חיבור נקודות ב' צדדיו יעלה תמיד מספר שבע כי מחיבור הצד שיש בו נקודה אחת עם הצד שיש בו ששה נקודות, יעלה מספר שבע כמו מחיבור הצד שיש בו ב' נקודות עם צד החמשה, וצד השלש נקודות עם צד הד', אמר כי המלך האמתי המשוח בדעת עליון אשר עליו אמר יזל מים מדליו תהיה הרמת צמיחתו מעת מעשה אגג שהיה עתיד להיות מלך ראשית גוים עמלק שיזכרהו אחרי כן וכן היה כי משם הצמיח ה' קרן לדוד כמו שאמר לשאול ביום המעשה הסיר ה' ממך את ממלכות ישראל ונתנה לרעך הטוב ממך אשר בא עליו הביאור אחרי כן ונתנה לרעך לדוד (שמואל א ט״ו:כ״ח) וסמיך ליה באשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק על כן הדבר הזה עשה לך ה' היום הזה ודוד עצמו הוא נרמז יפה במלת אגג בסוד מספר השביעיות והוא שתשלים על כל אחת מאותיותיו לשבע כיצד היטל על א' וא"ו והם שבע וכן על ג' גי"מל ד"לת ד"לת והנה דוד בא וכן תעשה מדוד ויצא אגג ומזה כי כשזה קם הוא נופל וסימן לדבר נקודית הקוביא. וכאן נבא שלסוף כל הגלגולים ירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו עליו ואגג יפול ונופל וכמ"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. והמשיך לזה אל מוציאו ממצרים להתודות על הראשונה כמו שבכלם לא סר מהזכיר בשם יעקב ובשם ישראל יכנה שהוא ענין הראשון. ואמר יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם חציו ימחץ שהם מובטחים כי ידיו התחילו ישועתם והצלחתם והם יבצעוה להוריש גוים גדולים מהם מפניהם ולהושיבם תחתם כאשר נמשך הענין והנה כאשר גמר השלש נבואות אלו בשלשת המעמדות להכזיב עצמו במה שאמר הנה העם היוצא ממצרים ויכס את עין הארץ כמו שנזכר חתם במאמר מברכיך ברוך ואורריך ארור כדי שיסיח דעתו בלק ממה שבקש לכה נא ארה לי אותו ולזה נאמר ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו כי חרד חרדה גדולה כי ראה שאין לו עוד תקנה ויאמר בלק אל בלעם לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד. יראה שצוהו שלא יראה עוד לפניו מזמן קצר מה והלאה כי על כן אמר שיברח מפניו ועל שכרו אמר שיבקש אותו מאותו אלהי אשר מנעהו מלקלל כי במה שמנעו מהקללה מנעו מהכבוד אשר חשב לכבדו תחת בואו וחלף עבודתו. והוא חזר להתנצל כי אין לומר אחרי בואו כי גם אל מלאכיו אשר שלח אליו דבר בתחלה אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי וגו' וכאן הוסיף מפני הבושה או היראה לאמר אשר ידבר ה' אותו אדבר כי לא אמר להם אלא לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה וכבר בארתי למעלה שכשיצא מביתו חשב שעדיין היה הדבור ברשותו. והנה למלאת סאתו בכל ארבעת רבעיו כמו שאמרנו שם ה' דבר בפיו ויאמר לו ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך וגו' ירצה לא כמו שאתה אומר ברח לך אל מקומך שיראה כמגורש ונדחף בחרפה כי הנני הולך לעמי וככחי וכבודי אז כחי וכבודי עתה בין עמי אנכי יושב. לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך וגו' מהמבואר שהעצה לא תבוקש על מה שיעשה הזולת כמו שכתב החוקר פ"ו מהג' מספר המדות אמר כי לא יקחו עצה אנשי לאצידימוניא"ה + איך יתנהגו ביניהם אנשי סיטיש..) וכו'. אמנם נקח עצה מהדברים אשר בנו והם נפעלים ע"כ. ולכן תקן אנקלוס במאמר הזה במה שתרגם איתא אימלכינך מה דתעביד ואחוי לך מה דיעביד עמא הדין וכו'. והוא דעת חז"ל (במ"ר פ' כ') כי שם השיאו את עצתו. ורש"י ז"ל תיקן שא"ל כן בסוד בדרך המצות שלא ישמעו אחרים והרמב"ן ז"ל כתב שאמר לו אגיד לך העצה אשר יעץ אלהים אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים (כ) והנכון בעיני שעצם העצה ההיא היא ההודעה כלומר העצה היעוצה והנאותה לך שתדע אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים ומזה תכיר שכל חריצות והשתדלות שתעש' כנגדם הוא בטל כי ה' צבאות יעץ ומי יפר ואין עצה גדולה מזו אשר יישירהו בה להסיח דעתו מהענינים ההם ואפשר שזו היתה כוונת אנקלוס כי הגדתו זאת תהיה לו עצה לדעת מה יעשה לפי שעה והנה הבשורה הזאת ומה שיבאר ממנה הוא ממש הפך התכלית המבוקש מבלק שהוא בקש לקלל את ישראל ולגרשם מן הארץ ויעשו בהם כרצונם ונהפוך הוא אשר ישלט היהודים בהם כמו שאמר וישא משלו ויאמר וגו'. נאם שומע אמרי אל וגו'. אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה אדום ירשה וגומר. וירד מיעקב וגו'. לדעתי שהוא נבא על עתים קרובים ורחוקים. ועל הקרובים אמר אראנו ולא עתה כלומר שהוא ממשמש ובא אבל לא מיד ועל הרחוקים אמר אשורנו ולא קרוב כי ממקום רחוק מאד אשורנו. וסוף הפסוק הוא פירש תחלתו כי על ענין הקרוב אמר דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וגו'. כי זה היה מיד במלוך מלך בישראל משבט יהודה כמו שנאמר בדוד ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות ותהי מואב לדוד נושאי מנחה (שמואל ב ח׳:ב׳) ועל הענין הרחוק אמר וקרקר כל בני שת והיה אדום ירשה וגו'. כי זה יהיה באחרית הימים ביד מלך המשיח כמו שנבא על זה עובדיה באומרו בלשון הזה עצמו ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש וירשו בית ישראל את מורשיהם והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו' וירשו הנגב את הר שעיר וגו'. וגלות החל הזה וגו'. ירשו את ערי הנגב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה ליי' המלוכה. והנה בזה הורה להם התואר הרביעי מענין הצלם והדמות המיוחדים לנקראים אדם באמת עד שכבר תמשך לשלימותם הרדייה הטבעית הנרמזת במאמר וירדו בדגת הים ובעוף השמים וגו' כאשר אמרנו. ולזה הפליא מאד לומר סמוך וירד מיעקב והאביד שריד מעיר לומר כי אחר שנתיחדו אליהם הארבע דברים המכוונים במאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו יחוייב שיתייחדו ג"כ במאמר וירדו (בראשית א׳:כ״ו) וכמו שאמר זכו ירדו (ב"ר פ"ח) והוא ענין נכבד מאד אחרי כן השלים הענין במה שנשא עיניו וראה עמלק ואמר שגם הוא עדי אובד לפי שהיה ראשית מלחמתם של ישראל מה שיהיה בהפך אל הקני שראה איתן מושבו לפי שנתיישב ביניהם ונדבק בהם. וכבר משלו חז"ל משל לצפור דרור הנודדת מקנה ותשכון על החלון אשר המלך יושב תחתיו שאין הציד רשאי לירות אליה בקשתו ואמר שאם יהיה לבער קין לא יהיה רק הזמן שהיו ישראל בשבי אשור ולסוף יגאלו עמם ואחר זה חזר לישא משלו כמצטער על מפלת כל הגוים ההם ואמר אוי מי יחיה משומו אל ונבא על מלכות כתים שתגבר יד מלכיה עד שיענו אשור ועבר וגם היא לסוף עדי אובד. ואחר שכלה מדברותיו נאמר ויקם בלעם וילך וישב למקומו וגם בלק הלך לדרכו יורה כי שמע לעצתו והלך לו ולא בקש עוד להלחם עם ישראל וכן יראה ממה שלא עשה ישראל מלחמה אלא עם המדינים כי הם אשר יכנסו עצמם בעובי הקורה לפי שהם היו יותר מסוכנים בפחדתם אליהם מצד היות מהסביבות אשר פחדו הלחיכה מהם כאשר אמרנו ראשונה סוף דבר כי פושעים נשמדו יחדיו ואחרית רשעים תכרת וצדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה. והנה עם זה נתבארו נבואותיו של בלעם הרשע במספרם ומשפטם על האופן שרמזום חז"ל במאמרם שאמרו לטובתן של ישראל נתנבא (וי"ר פ"א) מי מנה כי לא נחש מה טובו וירד מיעקב שיראה שהציבו לנו ציונין בעקרי הענינים האלה אשר ראוי לשום אליהם לב בספור הזה המעולה וכמה העיר השם יתעלה לבנו על כל זה במה שאמר על ידי נביאו עמו זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותם בלעם בן בעור מן השטים ועד הגלגל למען דעת צדקות יי' (מיכה ו') יכוון אל אלו העניות שאמרנו שהודה בהם כדי רשעתו במספר אשר הביאו השם יתעלה בכפל רסנו לבוא שמה כדי שיתברך העם הזה מפי שונאו ומבקש רעתו כמו שהיה הענין בברכות שנתברך יעקב אבינו ע"ה על ידי עשו שונאו ומנגדו כי לסוף הודו לו וברכו שמו כמו שאמר הכתוב גם ברוך יהיה (בראשית כ״ז:ל״ג) ונאמר ויברך אותו שם (שם ל"ב) כדי שימצא לנו בתורה הודאת בעל דין על אמיתת ההצלח' המקווה אל האומה הזאת בין שאר כל האומות חלף התישרם בהיישרת התורה האלהית *והוא היתה כונת חז"ל וכו', ר"ל כי חז"ל רצו להורות במאמר זה כי התכלית הנכבדה להורות את ישראל ולהשריש בקרבם האמונה האמיתית השיג מרע"ה בשלימות רק ע"י ג' הספרים אשר כתב להם כי על ידי ספרו התורה אשר שם לפניהם על פי ה' הורה אותם חוקי הצדק והמישרים אשר ייעשה אותם האדם וחי בהם חיים מאושרים פה עלי ארץ, ובארצות החיים הנצחיים, אפס אחרי שהנסיון יורה לפעמים בהשקפה ראשונה ההפך מזה, כי יש צדיק אובד בצדקו, ורשע שהוא שלו ושאנן ברעתו, ומיראתו פן בראותם זאת יעזבו גם המה ארחות הצדק והמישרים, כתב להם ספר איוב הכולל ויכוח כזה, אשר מסוף דבריו הכל נשמע כי כל אשר יעשה ה' הוא באמת צדק ומישרים, אך מי זה בא בסודו לדעת ולהבין היטב כל הנעשה בארץ, כל עוד הוא מתהלך עלי ארץ עוטה מעיל הגוף ומעטה הגויה? ולהחזיקם יותר באמונתם בה' ובאהבת הטוב והמישרים כ' להם גם פרשת בלעם אשר בו הוכרח גם אויב ומתנקם זה להודות במעלות ואושר ישראל מקבלי התורה האמיתית, ומחזיקים בה, במאמר "לא הביט און ביעקב" וכו' ובמאמר "תמות נפשי מות ישרים" וכו' ועוד במאמרים אחרים כאלה. והיא היתה כוונת חז"ל (ב"ב י"ד:) במה שאמרו משה כתב ספרו וספר איוב ופרשת בלעם כי הנה ספרו הוא התורה אשר שם לפני בני ישראל להצליחם בה בשני העולמות. אמנם ספר איוב הוא הווכוח וההסתפק על ההנח' הזאת במציאות צדיק ורע לו וההפך. ואולם פרשת בלעם הוא גזר דין גמור מפי המנגד אשר יודה בפיו כי סוף כל הכותים יחדיו יכליון וישראל הוא עם נושע ביי' תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד. ודי בזה למה שרצינו אליו בזה החלק:
שאל רבBookmarkShareCopy