וְלֹ֣א תָס֗וּר מִכָּל־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֜י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֛ם הַיּ֖וֹם יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לָלֶ֗כֶת אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים לְעָבְדָֽם׃ (ס)
עקידת יצחק
הנה באמת ענין הגבורה בזה הוא מבואר מאד שאין גבורת מלחמה שוה אליה שנאמר ונתנו ה' אלהיך בידך וגומר. אמנם ילמדם כי אע"פ שהם יצאו למלחמה וערכו עם האויבים לא יחשבו שהם היו הנוצחים כי באמת לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי הוא יתעל' הנותן להם כח לעשות חיל והוא הנותן אותם בידם ואין עקר מעשיהם שם רק מה שאמר ושבית שביו ועל דרך שאמר ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד (דברים ל״ג:כ״ז) כי הוא יתעל' העוש' המלחמות והמגרש האובים. ואחר שנתנם נצוחים אמר לישראל שישמידו מה שראוי להשמיד ושישבי מה שראוי לשבות מהם ולשלול מממונם. והוא מה שאמר במדרש (ספרי פ' תצא) שזכרנו ראשונ' אם עשית כל הסדר הזה לסוף ונתנו ה' אלהיך בידך כי פעולות ההשגחה צריכות שמירת הסדר הזה. והרי הם מלות מועטות מחזיקות את המרובה מתכליות המלחמה המפורסמת ומטוב גבורתם במה שיצא מענינה אל הפועל כמו שאמרנו. אמנם ממה שסמך וראית בשביה אשת יפת תואר וגומר וכל משפטי לקיחתה בגלוח ראשה ועשיית צפרניה והסרת שמלת שביה ובכות אביה ואמה ירח ימים וזולת זה ירא' באמת שכבר גלתה תור' סוד המלחמה המסותרת בעצמה באופני הגבורה בה אשר אי אפשר לבא אל נצחונה בפנים אחרים והוא אחז"ל (קידושי' כ"א:) כנגד יצר הרע הכתוב מדבר. כי גם הם כוונו לגלות את הסוד בכל אלו המלחמות כמו שיבא ודברה תורה בענין זה שיספיק להיות בנין אב לכל הענינים. וזה כי לפי שלקיחת אשה מבנות עמי הארץ הוא דבר שנוי בעיני השם כמו שאמרנו בעל בת אל נכר. ועוד אמרו וכי יש אהובה לפני המקום ושנואה לפני המקום אלא זו אהובה בנשואיה וזו שנואה בנשואיה (קידושי' ס"ח.) ולזה לא התירה הכתוב רק לרצות את היצר הרע כי ידוע לפניו יתעל' שאם לא יתירנה לו ישאנה באיסור אמנם סדר לו אופן לקיחתה בענין שתגבר יד שכלו על יצרו הזונה ויכבש לפניו מעט מעט עד שימנע ממנה לגמרי או אם יקחנה יהי' בהסכמת השכל והדת כאחת הגיורות הצדקניות שבישראל וכבר תהי' זולת מה שקפץ עליו יצרו ראשונ' ולזה נתחכם לפשר ולקרר רתיחת תאותו ממדרגה אל מדרגה עד סוף שבעה מעלות. האחד כאשר היה יצרו בתקפו וגבורתו וחשק אשת יפת תואר אשר היא כבושה תחת ידו לעשות בה כרצונו כי הוא ידוע שלא ישמע לקול מלחשים שילחשו באזניו איסורה אדרבה יבעירו את החשק והתשוקה כמנהג יצר לב האדם באסור לו הנה אז התחבולה הנכונה הית' להתירה לו לשעה כמתיר בשר חזיר בעת שאחזו בלמוס והוא אומרו וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה באופן שלא תוכל לנצוח את יצרך ולקחת לך לאשה יראה כבר אפשר שתקחנה לאשה וגם כן התיר לו ביאה ראשונה לפשר רתיחתו ולרצות את יצרו באופן שיקבל הסדר שיסדרהו לפניו שאסרה עליו עד שיעשהו. והנה אחר שהוא במדרגה שנייה מהחשק צוה לו ענין שני והוא והבאתה אל תוך ביתך כי כאשר תהיה ברשותו ותחת ידו כבר יתקרר דעתו ולא יהיה חשקו אליה כמו שהיה קודם אותה ביאה וכבר נמצא בדיני כלה כיוצא בזה (כתובות ד'.) שאם לא בעל בעילת מצוה היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים אמנם אחר שבעל יכול לישן עמה בחדר. ואחר שכבר ירד אל המדרגה הזאת השלישית צוה לו עוד וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה בהפך ממה שהוא יופי לאשה שהוא גדול השער וגלוח הצפרני' כי בהסרת יפיה ממנה אשר לב החושק מתאוה לו כי עיניו ולבו תלויין וקשורין בדלת ראשה הנחמד כמו שאמר ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן מלך אסור ברהטים (שיר השירים ז׳:ו׳). יראה שהמלך נקשר בה כאלו אסור ברהטי' וגם יחמוד ליופי ידי' ונקיונן אשר אי אפשר זה בגדול הצפרני' אם לא שיהי' גדולם במיני התקון והצבעונין כמנהג בנות ישמעאל *ותהיה אז המצוה קציצתן ר"ל כי לדעת ר"ע ביבמות דף מ"ח ע"א מורה מאה"כ "ועשתה את צפרניה" על הגידול, כמו "ועשת את התבואה לשלש השנים" ויקרא כ"ה וכן פרשו גם רש"י ורמב"ן ז"ל, ולדעת ר"א שם הכונה שתקוץ אותם, כמו "לא עשה שפמו" (שמואל ב י״ט:כ״ה) ולדעת, הרב ז"ל רומז הכ' על שניהם יחד, כי בהיותה מאותן הנשים אשר לסבב יפין תקוצנה תמיד את צפרניהן, מחויבת היא עתה לגדל אותם כדי שתתנול, ואם היא מאותן המגדלות צפרניהן וצובעות אותם לייפותם בזה כמשפט בנות ישמעאל, אז היא מחוייבת לקוץ אותם למען הסיר עדי היופי מעליהם. ותהיה אז המצו' קציצתן. והנה בזה בלי ספק ירד החשק מלבו גם חוזק יצרו אל מדרג' רביעית יותר חלוש' ואז צוה לו שתסיר שמלת שביה המהודר והמפואר מעליה ובידוע שלא ילבש אותה מיד בגדי רקמה רק מבלאות אשתו הראשונה וכיוצא בו. והנה באמת כבר ירד חשקה מלבו אל מדרג' חמישית ואז צוה לו וישב' בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים כי הקפיד שתהא תמיד מצויה במקום אשר הוא יושב שם ודמעתה על לחיה נכנס ונתקל בה יוצא ונתקל בה אשר בזה בלי ספק ירד עוד החשק מלבו אל מדרגה ששית והיא שכבר לא תהיה חשקו בה רק כאחת הנשים אשר לא קדמה לו עמהם רתיחת החשק הנזכרת ולא יחפוץ בה רק אם ירגיש בה טוב טעם ודעת שראויה לבא בהם תחת כנפי השכינה הנה אז התירה לו לגמרי ואמר ואחר כן תבא אליה ובעלת' והיתה לך לאשה. והנה ברשות הזה אשר הרשהו באישותה לגמרי כבר הורידהו מחשק' ואהבתה עד מדרגה שביעית והיא שכבר סרה אהבת' מלבו לגמרי ולא יחפוץ בה והוא הנרצה לאל ית' מאלו המעשים והוא מה שסדר אחריו והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף וגו'. וכבר התחכמ' התורה בזה כי כשידע שאם בא עליה שוב אינו יכול למכרה ולא להשתמש בה עבודת שפחות שיפרוש ממנה כי יש כמה אנשים חביב עליהם ממונם יותר מהשלמת תאוותם לפי שתאוותם אל הממון היא הגוברת בהם. גם זאת מעם ה' צבאות יצאה ללמד רוח עצה וגבורה כל אנשי המלחמה לדעת לכבוש האויב לפניהם ובשבעה דרכים אלו ינוס מפניהם וזה כי כשיראה אדם שיצרו מתגבר עליו ואינו יכול לעמוד כנגדו יעשה מה שאמר רבי אלעאי ילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ (קידושי' מ'.) ובידוע דבגברא רבא קא מיירי שכעור מעשיו לא עליו לבדו ענה כי על כל הרואים את כבודו שלומדין ממנו ויתחלל שם שמים על ידו וכמו שאמרו (יומא פו.) היכי דמי חלול השם כגון דאמרי שרא ליה מריה לפלניא או שחבריו בושים משמועתו ואף על גב דאמרי (חגיג' ט"ז.) דליתא להא דר' אלעאי אלא דאית ליה ליתובי יצריה זהו כלפי מה שאמר ויעש' מה שלבו חפץ בהחלט אבל אין ספק שאם כוון להפשיר תאוותיו כמו שהתיר לו בכאן ביאה ראשונ' להביא את יצרו משם ואילך בכפל רסנו שפיר דמי. וראוי לדרוש בזה כי תצא למלחמ' על אויביך זה העומד עליך והוא עבדך שברח מידך ונתנו ה' אלהיך בידך והחזירהו לבית שביו אמנם תראה בעסק זה השבי נפלאות מהמדרגות אשר תבא בהנה עד תגמור להחזירו לבית שביו והוא כי בראשונ' יעמד לפניך כדמיון אשה זונה שלטת אשר לא ישוב מפני כל ואז הגבורה עמו שתנוצח קצת לפניו להפשירו ולהתיש כחו כעין ביאה ראשונה וכמו שאמרנו ובהחלש כחו על זה האופן מעט אז תוכל עוד להתחזק כנגדו במה שיהיו עניני התאוות לו במדרגת הדברי' המובאים אליך לא שתהיה אתה המבוא אליהם והוא מה שנרמז במדרגה השנייה והבאת' אל תוך ביתך ומזה יוכל עוד להתחזק במה שיגלח את ראשו ויסיר צפרניו שהם עניני' שעקר החטאים תלויים בהם כי גלוח הראש הוא כנוי אל גזיזת ופרישת הדעות המשובשות המתילדות מאידים רעים ומזיקים בראש אשר מפניהם יעשו כל המעשים המגינים על ידיו *ועשית הצפרניים וכו' הנה ידוע כי בני אדם אשר הם עוד כפראים בשדה השוכנים עוד בקצת ארצות אשר באזיען ואמעריקא, שלא המציאו עוד כלי ברזל לחפור בארץ ולעשות בהם כל מלאכתם, ישתמשו הרבה בצפרניהם הקשים אשר יגדלו מאוד לא לבד לעשות בהם הרבה מלאכות, כי אם גם ילחמו בהם עם אויביהם, כעין מה שישתמשו בהם גם שאר בע"ח טורפי טרף, וע"כ יאמר הרב ז"ל כי כמו שירמוז פה גלוח שער הראש הבלתי מצטרך על הסרת הדעות הנפסדות המשובשות משכלו, כן ירמוז גם גלוח וחתוך הצפרנים לא לבד על הסרת כל כלי משחית לחבל את עמיתנו, כי אם גם על ההרת כל תשוקה ותאוה רעה השוכנת עוד בקרב לבנו לעשות עול ואון לרעינו, וע"ז רומזים גם דחז"ל "ג' דברים נאמרו בצפרנים" וכו' (עיין בפנים הספר), ועשיית הצפרנים הוא רמז אל חתוך והסרת העניני' אשר בם למד לטרוף טרף ואפשר כי לזה כוונו חכמינו ז"ל (נדה י"ז.) באמרם שלשה דברים נאמרו בצפרנים זורקן רשע גונזן צדיק שורפן חסיד עם היות שהדברים כפשוטן יועילו למה שאמרו מהנזק המגיע למעוברות מדריסתן מכל מקום אפשר כי לזה ולזה נתכוונו והוא כי הזורק כלי החטיפ' לכל צד ומקום הוא רשע אמנם הגונזם ברוב העתים ומשתמש לכדי צרכו בהם כראוי הוא הצדיק אבל השורפן לגמרי שהוא מסתפק בקב חרובין וכיוצא הוא החסיד הפרוש מכל דברי העולם שאינו צריך אל הצפרנים כלל ידיו רב לו כמו שאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהילים קכ״ח:ב׳) והנה בזה כבר הורידהו מדרגה רביעית ואז כבר יוכל להתגבר עליו בהסיר שמלת השבי מעליו והם המדות הפחותות הראויו' אל העבדים והלבש אותו מחלצות נקיות הראויות לחפשי' ובני חורין ובזה יקנה ענין חמישי מועיל מאד בו יוכל להתגבר עוד עליו בענין ששי נכבד ומעולה הוא מיאוס המעשים הרעים בעיניו ושנאתו אותם תכלית המיאוס והשנאה עד שיבכה על מה שיזכור שנפל עליהם וימרר בבכי לומר מה עשיתי בשבתי על אדמתי בצאתו ובבואי כל ימי צבאי כמו שסופר מאיש פריץ אחד ששב והיה תוהה על הראשונות כתבנו ענינו בפרשת שמטה שער ס"ט ושם הזמן כאשה מתאבלת זה ירח ימים *כי הוא הזמן וכו' הנה ידוע שלפי דעת הקדמונים תלוי גורל האדם הרע או הטוב לרוב, רק משינוי המזל, אשר תחת ממשלתו נולד האיש ההוא, וע"כ קראו גם גורל האדם ומנת כוסו הטוב והרע עלי ארץ בשם "מזל טוב או רע", ויען כי במשך חיי האדם עלי תבל מיום צאת מרחם אמו עד אשר יובל לקבר, יתחלפו וישתנו עתותיו פעמים רבות מטוב לרע ומרע לטוב, באופן שיהיו לו כמה מזלות שונות, ע"כ יאמר הרב ז"ל כי ירמוז פה "ירח ימים" אשר בו תתנועע הלבנה סביב הארץ על פני כל י"ב המזלות השונות ברקיע השמים. על זמן חיי האדם אשר בו יעבור ויחלוף גם הוא על פני המזלות השונות, ר"ל חליפות צבאו ושנויי גורלו מרע לטוב ומטוב לרע. כי הוא הזמן שהירח סובבת כל המזלות כלן כי הוא רמז אל זמן האדם ועסקיו כל ימי חלדו כמו שבא ענין זה בדבור לא תחמוד שער מ"ה והנה בזה כבר נמסר היצר בידו והותר לו להשתמש ממנו ולבטוח עליו להעזר בו לקיומו ולעמידת תייו וצרכיו וסמוך לבו שלא יחטא כמו שאמר באשה ואחר כן תבא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה ואחר שהגיע אל הענין הששי הזה הנכבד בידוע שלא תמנע ממנו הגעת הענין השביעי הקרוב אליו המעולה מכלן והוא דוגמת מה שאמר והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה וזו מעלת הקדושים אשר בארץ שפירשו לגמרי מכל עניני התאוה והרחיקוה בתכלית הריחוק כהרחיק דבר נמאס ונתעב וכמ"ש החכם האלהי אי דמיין בעיניכו ככשורא אין ואי לא לא (כתובות י"ז.) ור' יוחנן אמר דמיין בעיני כקאקי חיורי (ברכות כ'.) והקשה על יתר התאוות והחמדות כי כלן היו שנואות בעיניה' לא יחפצו בהם כלל. ראה דרך המלחמ' הזאת מה כחה מה גבורת' להגביר יד המושל הראוי למלוך ולהשיבו על כנו בתחבולה נאותה מאד וכמו שנאמר כי בתחבולות תעשה לך מלחמ' וגו' (משלי כ״ד:ו׳). ואצל שלח תשלח את האם תמצא הלוך אחר בפרש' זו נאות לפי דרכו שם. וירא' שזה הענין הנכבד כוונהו חז"ל בהגד' באומרם דרש ר' עוירא ז' שמות נקראו ליצר הרע הקב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משה קראו ערל שנא' ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא שנ' לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם. ישעיהו קראו מכשול שנא' הרימו מכשול מדרך עמי. יחזקאל קראו אבן דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם. יואל קראו צפוני שנאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם (סוכה נ"ב.). כי מהראוי שיכוונו חז"ל להמציא לנו שום תועלת מקריאת השמות האלו ומספרם דאי לאו הכי מאי נפקא לן מינה. אמנם מספרם ושמותם יעידו עדות ברורה שכוונו אל המדרגות אשר נזכרו בפרשה הזאת על הדרך שאמרנו. וזה כי מה שקראו הקב"ה רע הוא באמת בבחינת היותו במדרגה הראשונ' מחזקתו וגובה לבו שאם יונח על טבעו לא יקווה ממנו רק רע כל היום. אמנם משה קראו ערל לומר שאם הוא קשה להביאו אל היושר מצד ערלתו ואטימתו משמוע הנה אינו נמנע כמו שהערל אם שהוא קשה בעיניו להמול אמנם הסרת הערל' אינה נמנעת אבל היא אפשרית בהרצאת דמים. ודוד קראו טמא והוא ענין שלישי יותר נקל מהקודם כמו שירידת האדם אל הנהר אל הטביל' הוא יותר נקל מהסרת הערלה. ושלמה קראו שונא לומר בהרגיל נפשו על הענין הקודם כבר יהיה יותר קל ההסרה עד שלא יצטרך אל טורח הטבילה המטהרת הטמא רק שיהרהר בלבו כמו שיספיק זה למי שירצה להעביר שנאת השונא אשר עם לבבו במה שיגמור בלבבו להשלים עמו. ישעיהו קראו מכשול והוא ענין חמישי מן הראשונים הכי נכבד והוא שכבר יהיה החטא למכשול בעיניו יוצא ונתקל בו ונכנס ונתקל בו והוא עומד ומשמר עצמו ממנו. יחזקאל קראו אבן והוא ענין ששי יותר מעולה והוא שאפילו למכשול אינו בעיניו רק לאבן מעמסה מונחת בקרן זוית שאינו יכול לינזק בה בשום פנים. וכבר נתקיים בו מה שאמר אם אבן הוא נמוח (שם נ"א:) יואל קראו צפוני הוא הענין השביעי המעולה מכלן כאשר יהיה היצר טמון וצפון בלתי נראה בו כלל והוא מעלת האלהיים כרבינו הקדוש וחביריו (כתובות ק"ד.) ואם הם מעטים אשר לא נהנו ממנו אפי' באצבע קטנה. ובמעט עיון יוכל המעיין להסכים אלו המדרגות עם מה שנזכרו בפרשת יפת תואר בכוון שלם. אמנם נתייחסו אלו השמות על סדר השלמים שנמצאו בעולם האל ית' בראש ואחריו משה נביאו נאמן ביתו ואחריו דוד וכן הסדר להורות על העולם בכלל כאלו הוא איש אחד וכמו שיבאו אלו הענינים עליו מתחלת בריאתו עד סוף כמו שהוא הענין בימי האדם וזמניו בזה אחר זה כאשר כחבנו בענין המבול שער י"ג עיין עליו. *ואל תאמר וכו' הנה אחרי שאמר הרב ז"ל ששינויי שם אשר בו נקרא היצה"ר בכתבי הקודש בפי הנביאים שחיו בזמנים שונים, יורו כי מהותי וטבעי הדורות בבחינה מוסרית הוטבו תמיד יותר ויותר ברבות ימי ושנות התבל (עיין מזה גם בביאורי למעלה בראשית דף צ"ט ע"ב) הלא נמשך מזה כי בימי יחזקאל ויואל היו כבר בני אדם בבחינתם המוסרית יותר טובים מבימי משה דוד ושלמה וישעיה, ובכל זאת גלו ישראל מעל אדמתם בימי יחזקאל, ובימי יואל היה ארבע אשר כמוהו לא נהיה מן העולם ? על זה משיב הרב ז"ל "כי לא מפני זה נשתנה הסדר הכללי, ר"ל שאף שבבחינה מה היו הדורות האלה טובים מהראשונים בכל זאת חייבה זאת החכמה העליונה לפקוד עונם יותר מבתחלה, והעד על זה כי גם יורדי בבל היו צדיקים וישרים ובכל זאת הגלו בבלה. ואל תאמר הנה הימים אשר קראו בשמותם הנביאים הראשונים היו טובים מהאחרונים אשר בימי יחזקאל ויואל כי לא מפני זה נשתנה הסדר הכללי שאפילו בימי ירמיהו שאז נחרב הבית נאמר התאנים הטובות טובות מאד (ירמיהו כ״ד:ג׳) וכל יורדי בבל היו צדיקים וישרים בעיני השם כמו שנתבאר שם. והנה נתבאר שכוונת הכתוב לדבר במלחמה כנגד יצר הרע בכל אלו הענינים ולתת יד בגבורתה בתחבולה מושכלת מאוד. והוא מה שיראה שכוונו חז"ל (ספרי פ' תצא) במאמר ההוא שזכרנו בתחלה באומרו כי תצא למלחמה במלחמת הרשות הכתוב מדבר כי מלחמת רשות זה המפורסמת תהיה הוראה למלחמה אחרת נסתרת אשר היא באמת מלחמת הרשות בטבע הגמור כי היא אשר נתנה ברשות האדם מטבע מהותו ואמרו על אויביך כנגד אויביך להורות על המלחמ' הזאת שתחלתה אינה על האויב אבל מלחמת האויב עליו שהוא העבד אשר קם למרוד על רבו ורמזו שעל דרך האמת אין אתה הלוחם אבל המתחזק כנגד האויב וכמו שאמר על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה. וכמה שקיימו זה בביאור אמרם ונתנו ה' אלהיך בידך אם עשית כל הסדר האמור בענין לסוף ונתנו ה' אלהיך בידיך כי הוא בזולת זה מאמר מתמיה והלא לאחר שנתנו ה' בידו מתחיל סדר מעשה אשת יפת תואר. ואם תאמר שחוזר לסדר האמור בפרשיות של מעלה כבר נאמר שם גם כן ונתנ' ה' אלהיך ואמרו חז"ל גם כן אם עשית כל הסדר וכו' (ספרי פ' שופטים) גם כי פרשת עגלה ערופה שפירשנו למעלה תפסיק ביניהם. אבל יראה באמת שכוונתם לומר שאם יעשה הסדר הזה אשר יציה בפרשה זו לכבוש האויב לסוף נותנו הקב"ה בידו וישבה את שביו. ובזה הדרך נתבארו יפה אלו השלשה פרשיות הרצופות בענין המלחמות על סדר הכתוב האומר אך דבר שפתים עצה וגבורה למלחמה (מלכים ב י״ח:כ׳) כי באמת שני הענינים הראשונים יעזרו מאד אל השלשה אשר משלשתן יתהוה גבור אצל אלו המלחמות שאמרו עליו אי זהו גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד) כי בתחבולות יעשה לו מלחמה עד שיהיה כבוש תחת השכל ועצתו ויהיו הקלות חמורות בעיניו וכל שכן שלא יתקומם עוד אל המעשים הרעים והמגונים אשר חטא בהנה וכמו שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) באותה אשה ובאותו מקום ובאותו פרק כי זה תנאי הגבור העומד על התשובה הגמורה וכבר ראיתי לבעל מקדש מעט ובדרשות הרב ן' שועיב ז"ל שכתב בשם הרב רבינו יונה זצ"ל שזהו טעם אומרם ז"ל (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד וזה כי הבעלי תשובה לא יקנו זה התואר על דרך האמת כי אם בהמצאם במקומות המסוכנים ההם והוא ההתיחד עם האשה האסורה במקום ובפרק המוכן לחטוא בה כמנהג ושם יכבשו את יצרם והנה הצדיקים הגמורים אינן רשאין להעמיד עצמן במקומות ההם המסוכנין אבל חייבו להתרחק מאד מבא בנסיונם וכן בכל כדומה בזה. *וגם אני ראיתי וכו' כוונתו כי כמו שבבחינת חולי הגוף יש הבדל בין עלית החולי ובין ירידתו כי איש בריא אשר יחל להתחלות יחלש גופו ואיבריו תחילה, וראשו יכבד עליו, וככה יגדל ויכבד החולי מעט מעט עד שיגיע באחרונה אל מדרגתו העליונה, וכן גם כאשר יבריא החולה ימעט חליו רק לאט לאט, עד שבסופו יהיה רק גופו ואיבריו תלשים עוד וראשו כבד עליו לבד, ומעמד זה נקרא בבחינת החולה המבריא הזה "טוב" אף שבחינת הבריא אשר החל להתחלות נקרא, "רע" כן גם בבחינת חולי הנפשות, מעט הרע אשר יעשה עוד השב מרשעתו הנקרא כבר בבחינתו המוסרית הקדומה בשם "טוב" ונסלח לו בעבור זה ג"כ על נקלה, יען כי עכ"פ עזב כבר את דרכו הראשון אשר היה רע עוד יותר מזה, יחשב בכל זאת אל הצדיק לרע גדול עד שנקרא בעבורו בשם "מרשיע" יען כי על ידו ירד כבר מצדקתו הקדומה ועל נקלה יוכל ללכת עוד יותר מדחי אל דחי בבחינתו המוסרית. וע"ז רומזים גם דחז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדים" וכו' ר"ל מעט הרע אשר יוסלח עוד לבעלי תשובה אם יעשוהו, בעבור שיוכלו לשוב רק לאנו לאט מדרכם הרעה, ולא יוכלו להתהפך כמו רגע ובבת אחת להיות מעתה שלימים ותמימים לצמיתות תחת היותם עד הנה רשעים, לא יוסלח לצדיקים אשר כבר הרגלו מנוער לעשות אך את הטוב לבד והפסע הראשון אשר יפסעו אל הרע, כבר יחשב להם לעון גדול. וגם אני ראיתי שאפשר לומר בזה ענין אחר נאות מאד בפני עצמו וזה שהוא מבואר שהבעל תשובה יקרא טוב ויהיה רצוי אל השם יתעלה אצל קצת מעשים שהצדיק יקרא רשע אצלם והוא להיותו אצלם דרך עליה ותוספת או בדרך ירידה וחסרון. דרך משל הסובל מעט הקדחת כי אם הוא בתחלת החולי ועלייתו יקרא מחליא כי הוא נעתק מהבריות ודורך אל החולי ואם הוא בירידתו וחסרונו יקרא מבריא כי הוא נעתק מהחולי ודורך אל הבריאות וכן יש חטאים קלים שאם יעשה אותם הצדיק יקרא עליהם מרשיע לעשות וכשיעשם החוזר בתשובה ממעשים יותר קשים ורעים מהם לא יקרא עליהם רשע כי הוא דורך בהם מהלך התשובה הגמורה. הלא תראה דוגמת זה ממש בכתוב באומרו בכל המלכים הישרים אשר ספר בהם בספר מלכים רק הבמות לא סרו (מלכים ב י״ב:ד׳) כי הזבוח בבמות בימי שלמה המלך היה תחלה חטא ומכשול עון כמו שאמר ויאהב שלמה את ה' ללכת בחקות דוד אביו רק בבמות הוא מזבח ומקטיר וילך המלך גבעונה לזבוח שם כי הוא הבמה הגדולה וגו' (שם א' ג'): ומשם ואילך גבר החולי עד שנאמר בסוף ויעש שלמה הרע בעיני ה' לא מלא אחרי ה' כדוד אביו אז יבנה שלמה במה לכמוש וגו' ולמוליך שקוץ וגו' (שם א' י"א) והוא הדרך אשר הלכו בו כל מלכי ישראל והרבה ממלכי יהודה. אמנם במלכים הטובים אשר היו אחריו ששבו אל יי' היה הזבוח בבמות לבד חזרה מהם וענין התשובה כמו שנזכר בהם תמיד מתחלת חזרתם עד שנגמרה התשובה לגמרי: באסא נאמר ויעש אסא הישר בעיני יי' כדוד אביו ויעבר הקדשים מן הארץ ויסר את כל הגלולים אשר עשו אבותיו וגם את מעכה אמו ויסירה מגבירה וגו' והבמות לא סרו רק לבב אסא היה שלם עם יי' כל ימיו (שם א' ט"ו) הודה כי בערך החטאים העצומים אשר היו ביד אבותיו היה הוא שלם ונרצה לפני אלהיו אף כי היו הבמות נוהגות שלא כדת וכן ביהושפט בנו נאמר וילך בכל דרך אסא אביו לא סר ממנו לעשות הישר בעיני יי' אך הבמות לא סרו עוד העם וגו' (שם א' כ"ב). וכן ביואש ויעש יהואש הישר בעיני יי' כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן רק הבמות לא סרו וכן באמציהו וכן בעזריהו. עד שבאו חזקיהו ויאשיהו הלא הם אשר הסירו את הבמות וכל שאר הגלולים לפי שגמרו מלאכת התשובה כמו שנזכר ביאשיהו וכמהו לא היו לפניו מלך אשר שב אל יי' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו וגו' (שם ב' כ"ג). והענין הזה הוא נכבד בפני עצמו. *אמנם ע"ד האמת וכו' ר"ל כי אחרי שהביאו חז"ל ראיה על מאמר זה מה"כ "שלום שלום וכו'" נראה בבירור שלא כונו בדבריהם אלה על מה שכ' ר' יונה ז"ל. ועל מה שכ' הרב ז"ל, כי אם כונתם רק להורות שמעלת בעלי תשובה אשר כבר טעמו טעם החטא והעון. וערב לחכם ובכל זאת יכבשו עתה יצרם לבלתי חטוא עוד, גדולה ממעלת הצדיקים אשר מנעוריהם גדלו על ברכי הכיים המשוערים והמוגבלים, וכח תאותם הגופנית איננו חזק כל כך עד שבנקל יוכלו להכניע תחת יד שכלם. אמנם על דרך האמת זה וזה לא יתכן במאמר ההוא האומר במקום שבעלי תשובה עומדים וכו' לפי כוונת אומרו כי הוא הביא ראיה מהכתוב האומר שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נ"ז) לרחוק תחלה ואח"כ לקרוב ואם כן לא זה הדרך אלא בודאי במעלת הגבורים הכובשים את יצרם הוא מדבר כמו שיתבאר היטב בסיום עניני התשובה בשער ק' ב"ה. וכבר יתכן לאיש השלם שיהיה גבור כנגד יצרו אף שלא יהיה במקום חטא במה שינהגו בעצמם הפך מנהג רוב האנשים וזה שרוב העם חושבים שהגבורה היא אשר ינצח בה האדם את הזולת בהיות לו דבר עמו של קינטור ואינו כן כי ודאי המנצח לזולתו בכעסו וזדונו ועושה כרצונו הנה הוא הנופל חלל במלחמה הזאת אשר לפנינו שהרי כבר גברה תאות רצונו על שכלו והפילתו לפניו. וכמה הפליגה התורה להישיר אותנו אל נצחון המלחמה הזאת במה שאמרה כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו (שמות כ"ג) *ובא בקבלה האמיתית וכו' רומז בזה על מחז"ל (ב"מ דף לב') "אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו" והכונה אף שבהשקפה ראשונה היינו חושבים בהפך להקדים פריקת האוהב מפני ב' דברים הא' בעבור שהוא אוהבנו. והב' להקל עול הבהמה בעבור צער בע"ח, בכל זאת נצטוינו להקדים טעינת השונא למען כבוש בזה יצרנו הרע ומשטמת אח אשר בקרבנו. וע"כ נאמר גם הפריקה בשונא (בפ' משפטים) והטעינה באוהב בפרשנו יען כי היישרת האדם המוסרית צריכה לעלות תמיד מהקל אל החמור, ויותר נקל לו לכבוש את יצרו ולשכוח שנאתו ולפרוק משא הבהמה בעבור שיאלצוהו לזה גם צער בע"ח והרגש החמלה הטבעית עליה, ממה שיוכל להסיר האיבה מלבו ולטעון חמור שונאו למען שחר בזה רק טובת בעליו השונא לו לבד, ורק ע"י עשותי תחילה הפריקה עפ"י מלות בורא ית', ויסיר עי"ז כעם ושנאת אח מלבו יטעון אח"כ גם את בהמתו יען כי לאט לאט ישכח שנאתו ויחשבהו לאוהב לו. ובא בקבלה האהתית (ב"מ ל"ב:) שטעינת השונא קודמת לפריקת האוהב אע"פ שבשוים פריקה קודמת משום צער ב"ח כי על כן נכתבה מצות פריקה בשונא ומצות טעינה באח ללמד שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום וכאשר יתעסק עם השונא בפריקה במצות הבורא כבר יעזרהו בטעינה מצד קירוב דעת ואחוה. ולזה היו הגבורים אשר מעולם מהחסידים ואנשי המעש' מעבירים תמיד על מדותיהם ומוחלין הפושעים כנגדן ולא עוד אלא שהיו מפייסין אותם כדי שיהיה לבם חלל בקרבם והיו מלמדין לכל אדם להיות תמיד מן העלובים ולא מן העולבים ושומעין חרפתן ואינן משיבין להיות מעבדי יי' אשר נאמר עליהם ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה׳:ל״א) כמו שכתבנו המאמרים האלה עם פירושם יפה בענין יום הכפורים שער ס"ג ודרך כלל הוא לקבל בסבר פנים יפות שעקר הגבור' הוא מה שיפעל אדם בה ראשונ' אצל עצמו כי מי שלא ימשול על עצמו הוא מגונה שירצה למשול על זולתו כמו שאמרו המאושרים אי זהו הגבור' הכובש את יצרו וכבר ביארנו עקר זה על המשנ' עצמה בפרש' קדושים שער ס"ה. והנה אחר שכתבנו אלו הענינים על זה הדרך אתה ראה שהסדר הזה כמעט כוונו אותו חז"ל מתוך פרשה זו עצמה ומקירוב הרבה מהסמוכות לה אמרו במדרש תנחומא (פ' תצא) שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועביר' גוררת עביר' דכתיב וראית בשבי' יפת תואר וחשקת בה מה כתיב אחריו כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה מה כתיב אחריו כי יהיה לאיש בן סורר ומורר כו'. מה כתיב אחריו כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת מכאן למדנו שהעביר' גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה מנין דכתיב כי יקרא קן צפור לפניך וגו' ואחריו מה כתיב כי תבנה בית חדש תזכה בה ותעשה מעקה מה כתיב אחריו לא תזרע כרמך כלאים מה כתיב אחריו לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו מה כתיב אחריו לא תלבש שעטנז וגו' מה כתיב אחריו גדילים תעשה לך מה כתיב אחריו כי יקח איש אשה שתזכה לאשה ובנים לכך נסמכו פרשיות אלו הרי מצוה גוררת מצוה *והכונה בזה וכו' ר"ל יען כי ע"י ההרגל בדבר יוחזק כח האדם הגופני והמוסרי להיות אח"כ היכולת בידו יותר לפעול פעולתו, אשר ע"כ תכבד ג"כ רק ההתחלה מכל דבר כמחז"ל (ילקוט יתרו) "כל התחלות קשות" (עיין מזה גם ביאורי למעלה בראשית דף מ"ג ע"א), ע"כ יעץ התנא שיחל האדם תמיד בעשיית המצוה הקלה, למען יקנה לעצמו עי"ז הכשרון לעשות אח"כ גם המצוה החמורה ולהתרחק מאוד בתחילה גם מהעבירה הקלה, למען לא יבוא לעשות אח"כ עי"ז גם את החמורה וזש"א התנא "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה" בהא הידיעה ר"ל העבירה הקלה, שמצוה וכו' ר"ל כי ההרגל במצוה קלה מסבב עשיית החמורה, כמו שהעבירת הקלה מסבבת החמורה. והכוונה בזה שההרגל בענינים בין טוב ובין רע מחזיק כח הפועל לפעול בהם בחוזק כמו שאמר מההרגל אצל התשת כח היצר הרע ושלזה ראוי לאדם להשמר ולהזהר מאד אצל ההתחלות שהמעשים הראשונים הם מקנים לאדם כח ואומץ לשניים והשניים אל השלישים וכן כלם ולזה העצה הנכונ' להתרחק מההתחלות בעניני העבירות ולהדבק בהתחלות במעשה המצות כי בזה ובזה ההתחל' הוא יותר מחצי הכל. וזהו מה שאמר בן עזאי הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העביר' שמצו' גוררת מצוה ועביר' גוררת עביר' (אבות פ"ד) אלא שהוסיף לקבוע שכר על מצות הריצה אל המצוה והבריח' מן העביר' ואמר ששכר מצוה מצוה ושכר עביר' עביר'. והעמן הראשון מכונתו הוא מה שאמרנו שקלות המצו' או העביר' לא ימעט בעיניו כי ההתחלה בהם דבר גדול להמשיך החמורות אחר הקלות הן במצות הן בעבירות. אמנם הענין השני הוא כשההתנועעות לבא אל המצו' או לפרוש מהעבירות יהיה בתכלית החריצות עד שהביא' אל הקל' שבמצות יהיה במרוצ' והפריש' מהקל' שבעבירות יהיה בבריח'. ולזה אחר שנתן הטעם הראשון באומרו שמצוה גוררת מצוה ועביר' וכו' כמו שאמרנו נתן הטעם השני ואמר ששכר מצות הריצ' למעשה המצוה יהיה שעל כל פנים יגיע לידו מה שלא יהיה כן אם יבא אליה בנחת ועצלה כי אולי בין כך ובין כך יקרהו מונע. וכן בשכר שפירשת מן העביר' בבריח' רצוני בחריצות ישיג מצות ההנצל מהעביר' ההיא כי אולי אם יפרוש באט ובנחת לא יעלה בידו הפריש' ולסוף ילכד בה. וכן שכר עביר' והוא לבלתי הולכו במרוצ' אל המצו' או לבלתי ברחו בחריצות מן העביר' יהיה שלא יגיע אל המצוה או שלא ימלט מהעביר' כמו שאמרנו. ומאמר שכר עבירה לאו דוקא שכר שהכוונ' מה שירוח בענין ההוא והוא פירוש נכון מאד וכל זה מסכים אל דרך הלמוד אשר המשכנו בדרכי מלחמת היצר הרע. ואחר שנתבאר זה נעבור על הפרשיות הנזכרות במדרש שהנה סמוכות ורצופות וגם בשאר המצות הנמשכות עד סוף הפרשה כלה בכל מה שתשיג יד החדוש לדבר דבר אם בפירוש ענינם וסדורם והמשכם אמנם יהיה זה אחר זכרון הספקות שיותרו לפי דרכנו כמנהג: