דברים כח:כט מחשבת ישראל: עקידת יצחק והאמונות והדעות

^*ויהי וכו', כוונתו היא, יען כי ההשגות החושיות הן מקור כל ההשגות השכליות, כי רק על מה שיראה האדם בעיניו ובאזניו ישמע או ישיג בשאר חושיו, יבנה השכל יסודות משפטיו והקשיו, ע"כ יכונו בלה"ק גם השגות השכל בפעלים המורים בהנחתם הראשונה על השגות חושיות, ובעבור היות בפעולתו חוש הראות יותר חזק והולך מהר למרחוק, מחוש השמוע', וחוש השמיע' מחוש הריח, וחוש הריח מחוש הטעם, וחוש הנועם יוחר נכבד מחוש המישוש, אשר בו ישתמש האדם רק בהיותו עור או באישון לילה ואפיל', והוא ג"כ החוש הגס והעב מכולם עד שממנו אמר החוקר כי חרפה לנו, (יען כי על ידו אנו נופלים ברשת התאוה, אשר אש היא עד אבדון תאכל ועצומים כל הרוגיה) ע"כ תכונה מדרגת ההשגות הראשונה הכוללת ההשגות היותר ברורות ונכונות בפעל ראה, כמו "ואראה את ד'" המדרג' השניה בל' שמיעה, כמו "הסכת ושמע ישראל" והשלישית בל' ריח, כמו "והריחו ביראת ד'," והר' בלשון טעם, כמו "טעמו וראו כי טוב ד'" ובלשון מישוש הפועל ורק בעוד הגוף המוחש קרוב אליו עוד ונוגע בו לא תכונה שום השגה שכליית שהיא דבר רוחני ולא גופני, ואמר עוד הרב, כי בעבור היות חוש הראות חזק מכולם, לא על נקלה יטעה איש במרא' עיניו להחליף אישים שונים זה בזה, וע"כ ברצות הי"ת כי ברכת יצחק יחולו על ראש יעקב היותר ראוי להם סבב שתכהינ' עיני יצחק, ולא יוכל להכיר בין זה לזה. ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות לפי שההשגות הפנימיות לא יושגו כי אם באמצעות החושים החצוניים כמו שזכר בטבעיות והיה כח קצתם יותר חזק בזה מקצתם לפי מעלתם ודקותם וזה כי לחוש הראות יש כח חזק בבחינת הענינים והכרתם עד שלזה הורגלו בכתבי הקדש ליחס אליו ההשכלה באומרו וראיתי אני בלבי (קהלת ב׳:י״ג), כי לא יראני האדם (שמות ל״ג:כ׳), ואראה את ה' (ישעיה ו'), ולמטה ממנו חוש השמיעה על האמת. שלזה ג"כ הורגל בו יחס ההבנה והכרה השכלית. שמע ישראל (דברים ו'), הסכת ושמע (שם כ"ז), שמע בני (משלי א׳:ח׳) וכדומה. ולמטה ממנו חוש הריח כי ידמה להם בהשיג המושג מבלי הפגישה בו. ולזה כבר נאמר מרחוק יריח מלחמה (איוב ל"ט), בהריחו אש (שופטים ט״ז:ט׳), והריחו ביראת ה' (ישעיהו י״א:ג׳). ואמרו ז"ל מכאן שמריח ודאין (סנהדרין צ"ג:) ולמטה מהם חוש הטעם כי זה לא יפעל רק בפגישת המוטעם אמנם לפי שהטעימה לאו מילתא חמרית לגמרי היא אבל היא משפט הטעמים כמו שביארנו אצל עץ הדעת בשער ז' וט' מצינו טעמו וראו כי טוב ה' (תהילים ל״ד:ט׳), ותהי בפי כדבש למתוק (יחזקאל נ'), כי אמת יהגה חכי (משלי ח׳:ז׳). כי הכרת הטעם יש בה דקות והשערה מדעת. ולפי שהכח אשר במישוש הוא למטה מכלם בזה עד שאין לו מבוא כי אם בבחינת הרכות והקושי בשעירות או בחלקות קרירות או חמימות והוא ענין חמרי ממשיי לזה לא יוחס לו בכתוב שום התבוננות אבל יוחסו לו הסכלות באומרו והיית ממשש בצהרים (דברים כ"ח), וכאין עינים נגששה (ישעיהו נ״ט:י׳). וכבר ביאר החכם בפרק י"ד מהמאמר הג' מספר המדות ענין אלו החושים כלם אצל ההשתמש בהם בהנאות הגופניות וביאר שלא יוחס חטא בהנאה מהם בעצם זולתי בחוש המשוש חרפה הוא לנו. וזה לפי שלא נתלו אליו בחינה והכרה שכלית במשפטים והנה לפי שבהיות חוש הראות שלם לאדם היה קרוב לנמנע שיטעה האדם במה שיראה בפניו אף על פי שיהיה הפסד שאר החושים לזה היתה עצה יעוצה מאת הש"י שיכהו עיניו של יצחק לעת כזאת כדי שימשך ממנו מה שכוון אליו מענין הברכות כמו שאמרנו. אמנם מהספור הזה תראה נפלאות איך נשתדל הזקן להעזר משאר חושיו וטוב בחינותיו למלא חסרון החוש ההוא וכמה התחכם יעקב עד שנתפש בו והוא ענין נכבד מאד. (התר ספק א') ויקרא את עשו בנו הגדול. אם כהו עיני בשרו הנה לא כהתה לגמרי עין בחינתו מראות בדרכי עשו בנו שלא היה ראוי לאותה ברכה אז מצד עצמו ולזה התחכם לזכותו וראה להרבות לו מצות ולסדר לפניו מעשים טובים אשר בהרגילו בהם ובהזדרזותו עליהם יהיה לו לזכות לפני האל יתברך ויסכים שיתברך הבכור כבכורתו. ולפי צורכו אל אלו ההזמנות המשך זמן. אמר לו (א) הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי ואם תקפוץ עלי המות לא יהיה פנאי לזה. ועתה טרם יחשיך שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד כו'. הכין לפניו בזה דרך ה' בבלתי שלמים לקבל הטוב לפי שעתם כמו שעשה בדם פסח ומילה וזולת זה שבאו בכתובים. כי כאשר ישא איש זה את כליו במצות אביו החמורה כלי ה' הוא נושא וכאשר יחזיק בחצים ובקשת את קשתו הוא נותן וכשיוצא השדה במאמרו לפני ה' הוא יוצא וכשהיא צודה את צידו הוא היה גבור ציד לפני ה' וכשיעשה המטעמים להביא לחם ה' הוא מקריב. והנה בזה באר הענינים בשיורגל בהם עד שיושלם רצון הזקן בהם לפי חפצו ומאויי נפשו אשר מדרכו שזה לא יהיה רק בפעמים רבות יש ממשות ליפות כח המקבל גם להטיב נפש הנותן שתתדבק במבורך ויושלם בזה וזה מה שחסר מצד עצמו. (ב) ולזה עצמו אמר בעבור תברכך נפשי בטרם אמות כי יודע היה שאם לא יברכהו בחייו מהכח המסור אליו על האופן שהקדמנו בשער שעבר כי אחר מותו לא יזכה אליה כמי שזכה הוא אחרי מות אביו שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק (בראשית כ״ה:י״א). ולא אמר ואברכך לפני ה' כי לא ראה לברכו רק מפאת הכח המסור אליו במדה"ד כמו שאמרנו. וכמה נתאמת זה במ"ש ויתן לך האלהים כו' כי מלפני ה' הוא בורח: ועתה ראה נפלאות ממאמריו האחרונים. ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. והוא דרך תימא שהרגיש ביעקב שהיה בו ריח שדה הנעבד ומוכן לקבל ברכת ה' ולזה ויתן לך האלהים כו' מה שלא חשב כן על עשו שאמרנו. ויהיה מאמר כאשר אהבתי מוסב אל העושה כלומר כאיש אשר אהבתי דכתיב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו וה"ה בכאשר אהב. וזה מפני שהאהבה לא תפול על דברים כאלו כמו שכתב' בשער ח' עיין עליו: ורבקה שומעת בדבר יצחק כו'. (ב) יראה מדקדוק הלשון שלא היתה דעת יצחק נוחה שידעו בדבר הזה לא יעקב ולא רבקה אמו אלא שהוא כבר חשב שאין שומע אותו. והנה רבקה שומעת בדבר וכו' ואמר כן לפי שאם ידע שהיא שמעה לא תספיק שום תחבולה להוציאו מידי ספקו כי ידע שיד אמו היתה עם יעקב באהבתה אותו: וילך עשו השדה לציד ציד להביא. יגיד הכתיב כי לא הרגיש עשו בטוב כוונותיו של יצחק ולא כיון את מעשיו על הענין ההוא שאם היה מכוין היה אומר הכתוב ויעש כן עשו וישא את כליו את תליו וקשתו ויצא השדה כו' כי כן דרכו בענינים כאלו ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה (במדבר ח׳:ג׳) ואז"ל מגיד שבחו של אהרן שלא שנה (ספרי פרשת בהעלתך) וזולת זה. אמנם זה האיש לא הרגיש ולא דקדק בכמו אלה הענינים כי לא נסה: ורבקה אמרה אל יעקב בנה וגו'. גם לשון הכתוב הזה נותן טוב טעם ודעת למה ששנתה רבקה אמנו בטוב שכלה ממה ששמעה למה שאמרה. (ג) וזה שהוא כבר תלה בדבריו קבלת הברכות האלו בהשלמת כל המצות ההנה ע"פ דבוריו וממילא משמע שמי שלא יצווה על זה לא יקבלם. וכמו שאמר גדול מצווה ועושה וכו' (ב"ק ל"ח.) ורבקה אמרה בענין אחר והוא שלא הזכירה רק הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואוכלה ואברככה לפני ה' כאלו לא יבקש רק מה שיועיל להטיב הנפש בלבד: (ג) וגם הוסיפה באומרה ואברככה לפני ה' לפני מותי להטעימו דבזכותא תליא מילתא ולזה אמרה ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה כו' כיוונה גם היא להרבות לו זכות במה שיכוין לעשות כל מה שיעש' במצות אמו הצדקת כדי שיוסיף זכות על זכיותיו כדי שלא תפגע בו חמת אביו וכמו שאמרה בסוף עלי קללתך בני אך שמע בקולי ולך קח לי. והנה הוא שמע וכיון המשפט לשומרי מצוה כמו שאמר וילך ויקח ויבא לאמו מלמד דסבר וקביל. הן עשו אחי כו' אולי ימושני כו' אחר שנאמר הקול קול יעקב למדנו שהיו נפרדים בקולות. (התר ספק ג') ולא חשש לטביעת קלא לפי שהיה יודע לכוין לשנות קולו לקולו של עשו. כי יש אנשים רבים בקיאין לדבר בקול איש ואיש ולזה לא חשש רק שמא בשמשו לפניו בצרכי הסעודה בפגעו בו הוא ימושהו וירגיש בחלקת בשרו שאינו עשו ויהיה בעיניו כאיש אחר שהוא מתעתע בו ומשנה קולו לרמותו ויביא עליו הקללה המחוייבת לצאת מפיו על האיש הלזה ולא הברכה המכוונת ממנו. ותאמר לו אמו עלי קללתך בני אך אם תשמע בקולי ותתנהג על הסדר שאשים לפניך: וילך ויקח כו' ותקח רבקה את המטעמים כו' ואת עורות כו' בג' פסוקים אלו תראה איך כוונה בחכמתה לעשות מעשיה כתריס לפני הקיטרוג העתיד לבא מפאת שלשת ההרגשים הנותרים. המטעמים כאשר אהב, אל הטעם. ובגדי עשו בנה החמודות, לענין הריח שנאמר וירח את ריח בגדיו. ואת עורות גדיי העזים, לענין המשוש. והיה כל זה להם בתכלית הצורך למה שלא היה בידם לכוין שיעור הזמן הראוי להביא הסעודה שאם ימתינו לשיעורו יקדמנו עשו בצידו וכוליה האי ועדיין נאמר ויהי אך יצא יצא יעקב וכו' ועשו אחיו בא מצידו. ולזה הוא היה הפתח שבו נכנס יצחק לכלל החשד כמו שאמר מה זה מהרת למצוא בני. ומלת החמודות תרגם אונקלוס דכייתא. כלומר בלתי מזוהמות במלאכת הציד נראה שקשה בעיניו שהיו לו בגדים חמודות לבא בהם לפני אביו ולא כאלה חלק יעקב אמנם עשתה מה שעליה לעשות והטילה השאר על מי שבידו לגמור:

ואחר כן אחבר אל הדברים האלה כל הפסוקים אשר יש בהם ספקות ושבושים בענין ההכרח, ומפני ‏רובם בעבור רוחב הלשון כאשר זכרתי במאמר היחוד, כי הלשון אם לא תרחיב, לא ימצא בה כי אם ‏הדבר בלבד, ראיתי לזכור מיני הוצאתם עד שיהיו נאותים למה שיש בשכל, וכאשר אספור כמה ‏מינים הוא, וזכרתי מכל מין מהם קצת, והמעיין בספר הזה יחבר כל מין וכל איש אל מינהו בשכלו ‏ובתבונתו. ואומר שהם שמנה מינים, הראשון מהם שער ההזהרה, נדמה לבני אדם ‏המניעה באזהרה כמניעת המעשה, ויש ביניהם הפרש גדול, וזה כאמרו לאבימלך (שם ו') ואחשך ‏גם אנכי אותך מחטא לי, סברו שהוא מעשה, ולא מנעו כי אם בהזהרה ובהודעה שהוא אשת איש ‏ובהפחדה, כמו שאשמר לו (שם ג') הנך מת על האשה אשר לקחת, והיא בעולת בעל, ואמר לו עוד ‏‏(שם ז') ואם אינך משיב דע כי מות תמות. ומניעת אבימלך מהאשה ההיא שלא יגיע אליה, היא ‏כמניעת המגרש שלא ישא גרושתו אחר שנשאה לאחר, כמ"ש (דברים כ"ד ד') לא יוכל בעלה ‏הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וגו', והוא יכול בבחירה ואיננו יכול במצוה. וכאמרו (שם י"ז ד') ‏לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך והדומה לזה. והשני המניעה מתקנות העולם ‏וטובותיו, וחשבו זה הכרח, והוא כאמרו (ישעי' ו' י') השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע ‏וגו', הכתוב רוצה שיתחדש עליהם סבה שלא יסתכלו בעבורה בעניני עולמם, ממה שמחדש להם ‏מלחמה או רעה והדומה להם. ויהיו נבוכים בתקון המעשה ההוא, כמ"ש (דברים כ"ח כ"ט) והיית ‏ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה, וכמ"ש (איוב ה' י"ג) לוכד חכמים בערמם וגו', יומם ‏יפגשו חשך וגו'. ואמר (שם י"ב כ"ד) מסיר לב ראשי עם הארץ וגו'. ימששו חשך ולא אור וגו'. ואלה ‏סברו שהוא בענין התורה, ויהיה ענין ושב ורפא לו, ישובו מהלחם באויבם וינוחו ממנו, כאשר אמר ‏במלחמה, (הושע ה' י"ג) והוא לא יוכל לרפא לכם ולא יגהה מכם מזור. והשלישי בחזוק ‏הנפש, בבא פגע מרעה ומשמועה שלא יאבד מהם, שמעוה בספרים וסברו שהוא חזוק הלב שלא ‏יקבל העבודה, וכ"ש שיחסו הכתוב אל הלב בעבור שהנפש בו, והוא אמרו (שמות ז' ג') ואני אקשה ‏את לב פרעה, וחזקתי את לב פרעה (שם י"ד ד') כי אני הכבדתי את לבו, (שם י' א') ואמר על סיחון ‏כי הקשה יי אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו (דברים ב' ל'). ונצטרך פרעה לחזוק נפשו שלא יאבד ‏במכות ההם עד שישלמו לו שאר המכות, וכבר באר לו זה באמרו (שמות ט' ט"ו) כי עתה שלחתי ‏את ידי ואך אותך וגו', ואולם בעבור זאת העמדתיך (שם ט"ז) וגו'. אבל סיחון נצטרך לחזוק לבו ‏שלא יאבד מפחד שמע בני ישראל, כמ"ש (דברים ב' כ"ה) אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך, וכן ‏אנשי ארץ כנען הצטרכו לחזון שלא ימיתם פחד השמועות, כמ"ש (יהושע ב' י"א) ונשמע וימס לבבנו ‏וגו', ועל כן אמר כי מאתיי' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל (שם י"א כ'). ‏‏והרביעי השמת מעלה ומדרגה, ראו בני אדם זכרון הענין הזה במקרא, וסברו כי הוא ‏הפעלה והשמה. והוא שהמהיר במלאכה מאמת האמת ממנה ומבטל השקר, כאשר נאמר כי השופט ‏הצדיק את ראובן והכזיב את שמעון, ושהוא הצדיק לוי והרשיע יהודה, ולא נרצה בזה שהוא שם ‏אחד מהם לעשות דבר ולא צוהו בו, אבל רצוני שבאר עליו וגלה לו ושמהו במעלתו, וכמו שאמרה ‏התורה והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע (דברים כ"ה א'). וכן אומר כבר אמת השופט שטר ‏פלוני וזייף שטר פלני, לא זייפו בפעל, אבל הוא בבאור. והגיעני שאומרים על שני דינרי הזהב, כי ‏המרצה היטב זה, ופחת זה, ואינם רוצים שפחתו בידו, אבל רוצים שהגיד שהוא מפוחת. וכאשר ‏יתמידו המחשבות בהעברה הזאת ויתישבו בה, יהי על הדרך הזה מה שאמרו הספרים מפעל ‏הבורא (משלי ג' ל"ד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. ואמר עוד (יחזקאל י"ד ט') והנביא בי ‏יפותה ודבר דבר אני יי' פתיתי את הנביא ההוא, ר"ל: בארתי עליו שהוא מופתה. וכן אמרו (ירמיהו ד׳:י׳ ‏י') השא השאת לעם הזה ולירושלים לאמר שלום יהיה לכם, בטל דברי המתנבאים להם בגלותו ‏להם. וכן שאלתם (ישעי' ס"ג י"ז) למה תתענו יי' מדרכיך, אל תשימנו תועים, שתדון עלינו שאנחנו ‏תועים, אבל כפר לנו ורחם עלינו. ומי שלא יבין ענין אלה והדומה להם ישימם הכרח. ‏‏והחמישי שער הכפרה, רואים אנו שהאדם אומר הטני אליך ואל תטני מעליך, כמ"ש ‏‏(תהלים קי"ט ל"ו) הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע, אל תט לבי לדבר רע (שם קמ"א ד'), ויחשוב ‏שרצה בשתי ההטאות ענין ההכרח, ולא רצה כי אם הכפרה. רוצה לומר כשתכפר לי כבר הטיתני ‏שלא אשוב לחטא לך, ואם לא תכפר לי כבר הפלת בנפשי היאוש, ותביאני הכפרה לנטות לעבודתך, ‏כמ"ש (שם נ"א ט"ו) אלמדה פושעי' דרכיך וגו'. והששי ספור פועל הוא כבניה השרשיה, ‏חושבים בו שהוא השמה ולמוד, כמ"ש (משלי י"ו א') לאדם מערכי לב ומיי' מענה לשון, רוצה בו ‏הבריאה השרשיה, כמ"ש (שם ד') און שומעת בעון רואה וגו'. והשביעי ההפלגה במאמר, ‏יסבר השומע כי הוא דבר מיוחד, כאמרו (שם כ"א ח') פלגי מים לב מלך ביד יי' וגו'. סובר שיש ‏למלכים דבר מיוחד שיפיל בלבם מה שיחפץ, אבל זה הפלגה הוא אומר, אפילו המלך בעבודת ‏הבורא, כמו המים ביד עצמו, כאר יחפץ המלך יטנו וישתמש בו:‏