דברים כח:נו מחשבת ישראל: נצח ישראל ומורה נבוכים

מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הוי, שדרתיה לשלוחה אמרה ליה אייתי לי סמידא. אדאזל - איזדבן. אתא, אמר לה סמידא ליכא, חיוורתא איכא. אמרה ליה, זיל אייתי. אדאזל - איזדבן. אתא, אמר לה חיוורתא ליכא, גושקרא איכא. ואמרה ליה, זיל אייתי לי. אדאזל - איזדבין. אתא, ואמר לה גושקרא ליכא, קמחא דשערי איכא. אמרה ליה, זיל אייתי לי. אדאזל - איזדבן. הוה שליפא מסאנא, אמרה איזל ואחזאי אי משכחנא מידי למיכל. איתבה לפרתא בכרעא, ומתה. קרי עלה רבי יוחנן בן זכאי "הרכה בך והענוגה וגו'" (דברים כח, נו). ואיכא דאמרי, גרוגרת דרבי צדוק אכלה, ואיתניסא ומתה. דרבי צדוק איתב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב לירושלים, כי הוי אכל מידי - הוי מתחזאי מאבראי. מייתי ליה גרוגרת, מייץ מייהו ושדי להו. כי הוה קא ניחה נפשה, אפיקתא לכל דהבא וכספא, שדיתיה בשוקא. אמרה, האי למאי מיבעי לי. היינו דכתיב (יחזקאל ז, יט) "כספם בחוצות ישליכו":

אמנם הנראה מה׳נסיונות׳ הנזכרות ב׳תורה׳ במקומות ההם – שהם כבר באו בענין הנסיון והבחינה עד שיודע שיעור אמונת האיש ההוא (או האומה ההיא) או יכולת עבודתו. וזה הענין הוא המסופק הגדול – וכל שכן ענין ה׳עקדה׳ אשר לא ידעה בלתי האלוה והם שניהם – ונאמר לו ״כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה״ וכן אמרו: ״כי מנסה יי אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את יי וגו׳״ וכן אמרו: ״לדעת את אשר בלבבך וגו׳״. והנני מתיר לך כל אלו הספקות.

– ואחר שהתבאר שענין ׳לדעת׳ הנה הוא – שידעו בני אדם, כן אמרו ב׳מן׳: ״למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך – התשמור מצותיו אם לא״ – ענינו: לדעת האומות זה ושיתפרסם בעולם שמי שניתן לעבודתו ית׳ – יכלכלהו מאשר לא יחשוב. ועל זה הענין בעצמו נאמר ב׳מן׳ בתחילת רדתו ״למען אנסנו הילך בתורתי אם לא?״ – רוצה בו שיבחון בזה כל בוחן ויראה אם ההמסר לעבודתו מועיל ומספיק או אינו מספיק? אמנם אמרו גם כן ב׳מן׳ פעם שלישית ״המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך״ – הוא מביא לחשוב שפעמים יענה האלוה איש להרבות שכרו; ואין אמיתת הענין כך! אבל ענין אלו הדברים אחד משני ענינים, האחד מהם הוא הענין הנכפל ב׳מן׳ במאמר הראשון והשני, והוא – להודע אם ההמסר לאלוה מספיק בכלכלה ומניח מן העמל והטורח אם אין; או יהיה ענין ׳נסותך׳ – (מאמרו: ״לא נסתה כף רגלה וגו׳״–) כאילו הוא אומר שהוא ית׳ הקדים להרגילכם הטורח במדבר – להרבות טובתכם כשתכנסו לארץ; וזה אמת! כי היציאה מן הטורח אל המנוחה יותר ערבה מההתמדה על המנוחה. וידוע שלולא טרחם ועמלם במדבר לא היו יכולים לכבוש הארץ ולא להלחם ביושביה – כבר אמרה ה׳תורה זה ״כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף״ – כי המנוחה תסיר הגבורה, וצוק הפרנסה והעמל יתנו הגבורה – והיא ה׳טובה׳ אשר באה בזה הענין ׳באחריתם׳.