דברים כט:א מחשבת ישראל: עקידת יצחק וגן נעול

וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֗ם אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה יְהוָ֤ה לְעֵֽינֵיכֶם֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכָל־עֲבָדָ֖יו וּלְכָל־אַרְצֽוֹ׃

עקידת יצחק

*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי ארבע סבות הן, אשר בגלל כל אחת מהנה יחדל וימנע האדם מהשיג שלמותו המוסרית כראוי, כל עוד יתהלך פה עלי ארץ, הא' בעבור היותו קרוץ מחומר ובעל גוף גשמיי הצריך לקיומו מזון לאכול, וכסות ללבוש בקרה, ומעון לחסות בו מקור ומחום מזרם וממטר, אשר ע"כ הוא מצטרך גם להשתדל תמיד להשיג כל מחסוריו הגופניים האלה, עד שלא יוכל להיות נקי לביתו ולנפשו להשתדל רק בדרכי העיון ובקנין השלמות האמיתית, (עיין מזה גם ביאורי למעלה שער פ' דף פ"ב ע"ב והלאה,) הב' כי בעבור שמקרי ופגעי הזמן ותהפוכותיו המסובבים מתנועת הכוכבים במסלותם, ושאר כחות הטבע, פועלים תמיד על גוף האדם כעל כל עצם גשמיי עלי ארץ, הוא נכון ועלול תמיד גם לחלאים ומדוים שונים, אשר בעת ינוגע מהם, לא יוכל להשתלם בשלמות נפשית ומוסרית, כי בהיות לב האדם דוי, והוא נגש ונענה מתלאות העת, בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, איך יוכל להפרד מעניני החומר והגויה ולהתנשאות על לעיין במושכלי החכמה הרמה והנשאה אשר רק בלב שמח תנוח, אשר הוא שקט ושאנן ממכאובי הגוף ומדוי הגויה, ? (כעין מה שאחז"ל בשבת דף ל' ע"ב "שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות" וכו') והג', כי מלבד המונעים הפנימיים האלה האחוזים ודבוקים בגוף האדם בעצמו יש עוד מונעים חיצונים לו, והם בני אדם הקמים עליו, להרע לו בנפשו ובקנינו, ככל אשר תמצא ידם, אשר הם תמיד על ימינו לשטנו מהשגת שלמותו המוסרית, כי מוכרח הוא תמיד לעמוד על נפשו ולהלחם אתם, והד' הדעות הכוזבות והנפסדות אשר הן מורשה לו מפי לומדיו אשר בעבור חסרון ידיעתם, או מרוע אמונתם וטעות שכלם, זרעו אותם על תלמי לבו, או אשר מעצמן תעלינה על רעיונו ורוח בינתו בבואו לחקור בעיונים יקרים כאלה, ועל כל אלה ארבע סבות המונעות את האדם מהשגת השלמות המוסרית רומז גם המשורר (תילים מ"ב) כי אחרי שהודיע עוצם תשוקתו אשר ישתוקק ככל משכיל אמיתי להשיג השלמות הנפשית והרוחנית, במאמרו "כאיל תערוג וכו', כן נפשי תערוג אליך אלקים" באר הסבה הראשונה המונעת אותו מזאת, באמרו "היתה לי דמעתי לחם וכו'" ר"ל יען כי רק בעמל רב ובזעת אפים אני יכול להמציא לי כל מחסורי הגופניים ההכרחיים אשר בדרך כלל בשם "לחם" שהוא עיקר מזון האדם יקרא אותם, לא אוכל להשיג ולהכיר את הי"ת כראוי, עד שכל זולתו יוכל לאמור לי דרך חירוף ונאצה "איה אלקיך" אך אח"כ יאמר כי יתנחם על זאת באמור לנפשו "הוחילי לאלקים וכו'" כי הוא יושיעך וימציא לך כל מחסוריך אלה מבלי עמל וטורח רב עד שתוכל להשכיל ולדעת את ה'. ועל הסבה השניה אמר "תהום אל תהום קורא וכו', כל משבריך וגליך וכו'" אשר כל זה הוא כינוי אל תנועת ותהפוכת כחות הטבע העליונים והתחתונים הפועלים על כל ברואי מטה ועל אדם יחד, המטרידים אותו מהשגת שלמותו וגם עליה נחם עצמו באמרו "יומם יצוה וכו'" ר"ל כאשר אתפלל לאל חי יצוה עלי חסדו לשמרני ממקרי הזמן ופגעי הטבע אלה ועל הסבה השלישית אמר "למה קודר אלך בלחץ אויב" ומהל נטפי תנחומים גם בכוס יגונו זה באמור לנפשו "הוחילי לאלהים וכו'" כי הוא יצילך מחמת כל אויב ומתנקם, ומפני עקת כל שונאיך, ועל הסבה הרביעית הרחיב פה, האריך לשון להתפלל אל ה' שישמרהו מהיות מג' כתות בעלי הדעות הנפסדות השונות, אשר אחת מהנה קרא בשם "גוי לא חסיד" והם אלה החושבים כי מדת חסידות היא. להאמין בגזרה אלקית עליונה השלטת על כל מעשי הברואים גם יחד, ורק על פיה לבדה יוכרח גם האדם לעשות מה שיעשה, או למנוע מעשות מה שיחדל לעשות, וחושבים בזה לפאר ולרומם את הי"ת, בתתם לו העוז והממשלה המכרחת, גם על כל מעשי בני אדם הבחיריים, מבלי שום על לב, כי מכחישים המה בזאת אמונת היות הבחירה החפשיית נתונה ביד כל אדם. ואמונת שכר ועונש אשר יתן ה' להם חלף מעשיהם הטובים והרעים, כי אחרי שהם מוכרחים על כל פעולותיהם אין יד ומקום לשלם להם גמול עליהן וע"כ קרא אותם המשורר פה הפך דעתם הנפסדה בשם "גוי לא חסיד." והכת השנית כוללת אותם הפילוסופים המאמינים בהי"ת שהוא סבת כל ההויות וכל הנמצאים כלם, אשר ע"כ הוא ראוי לנשאו ולפארו על כל, ובכל זאת יכחישו בידיעתו הפרטית ממקרי הנמצאים כלם וממעשי בני אדם. ולא יאמינו, כי הוא רוצה ובוחר במעללי איש הטובים, ומואס ברעים שבהם ואף שבכל זאת לא ישטו מדרך המוסר והמישרים, זה הוא רק בעבור שהם אוהבים הטוב והישר מצד עצמותם, אשר ע"כ הם בעלי מדות טובות וישרות וכל אחד מבעלי הכת הזאת קורא בשם "איש מרמה" כי בפיהם יברכו ויפארו לאל עליון, אף כי שבלבם ודעתם הנפסדה הזאת הם גורעים מעלתו ית' ומחלישים כח אלקותו, והכת השלישית הם המכחישים מציאות הי"ת בגלוי וביד רמה, ואומרים כי כל הנעשה בשמים ובארץ הוא רק על פי מקרה והזדמנות, וכל אחד מבעליה קרא בשם "איש עולה" כי אחר שאין פחד אלקים שופטים בארץ לנגד עיניהם, הם הולכים בשרירות לבם הרע ומרבים לעשות עמל ואון ועושק ומרוצה בארץ, ונגד ב' הכתות האלה אמר "מאיש מרמה ועולה תפלטני ע"י שתאיר עיני להשיג האמת, כמו שאמר "שלח אורך ואמתך" וכו', והנה ברצות הי"ת כי בצאת ישראל ממצרים יקבלו את התורה וישיגו לאט לאט שלמותם הנפשית, בלכתם ארבעים שנה במדבר, הסיר מהם כל ארבע הסבות המונעות האלה, כי בהמטירו להם מן, ומלחם שמים השביעם, ובתתו להם גם שאר מחסוריהם מבלי עמל ותלאה, כי שלמותיהם ונעליהם לא בלו מעליהם, הסיר מהם הסבה המונעת הראשונה, כאשר רומזים ע"ז גם דחז"ל באמרם "לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן," (שר"ל בזה, כי לולא היו אז חסרי כל דאגות המחיה וכלכלה באכלם המן לשובע, לא היה ביכלתם כלל להשריש בלבם למודי התורה והיראה אשר היו להם עיונים חדשים אשר לא שערום מעולם, כי במצרים היו רובם מגודלים מנוער רק על ברכי הסכלות וההעדר הידיעה והאמונה האמיתית, ולבם נבער מדעת והשכל ענינים יקרים כאלה, ורק לנו כל בית ישראל עתה, אשר אנחנו ואבותינו גודלנו כבר מלידה ומבטן על חיק התורה והאמונה, הדבר נקל מאוד להשריש לימודיה בקרב לבנו גם בעת אשר דאגת המזון ועול ההשתדלות להמציא טרף לבתינו דבר יום ביומו כמשא כבד יכבדו על שכמנו,) ובהושיבו אותם בסוכות כל ימי התהלכם במדבר כמאה"כ (ויקרא כ"ג) "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" וכו', אשר לדחז"ל ר"ל בזה שסכך אותם בענני כבוד מכל סביבותם לשמרם מכל שינויי האויר ותהפוכותיו, מקור וחום משרב ושמש, מזרם וממטר, ומכל חלאי ומדוי הגוף המסובבים מכל אלה, ומכל שאר מקרי ופגעי הזמן (אשר ע"כ לא בלו גם שלמותיהם מעליהם ונעליהם אשר ברגליהם, כי כפי הנודע תסבב רק השתנות האויר מקור לחום ומיובש ללחות, ושאר חלופי העתים נזק והפסד ובלית הבגדים ברבות הזמן,) ועל הסרת ב' סבות אלה רמז הכ' (באמרו למעלה כ"ט) "אולך אתכם, לא בלו שלמותיכם" וכו' "לחם" (הארץ אשר רק בעמל ותלאה ויגיעה רבה תוציא לכם השדה שנה שנה) "לא אכלתם" וכו' כי אם לחם אבירים ודגן שמים היו לכם לאכלה, גם השבית מהם אויב ומתנקם, ולא נתן לעמי הארצות אשר סביבותם להרע למו, ואך יצא יצאו לקראתם למלחמה סיחון ועוג היה ה' בעזרת ישראל ונתן אותם בידם עד שהכום עד חרמה, ולקחו את כל ארצם מידם, והסיר מהם בזה גם הסבה המונעת השלישית, כאשר העיר על זה הכ' באמרו שם "ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון" וכו' ולהסיר מהם גם הסבה הרביעית, והן הדעות הנפסדות אשר תעלינה לפעמים על לב איש העקוב מכל, שם לפניהם דברי הברית אשר יורו אותה לא לבד הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון לטוב להם כל הימים כי אם גם למודי האמונה האמיתית, למען לא יפלו בפח הטעות ובמוקשי הדעות הכוזבות, כאשר העיר הכ' על כל זה באמרו שם "ושמרתם את כל דברי הברית וכו'. למען תשכילו את כל אשר תעשון" והנה למען סבב לישראל גם אחרי בואם אל הארץ, שיהיה לפחות זמן מה בשנה אשר בו יסורו מהם בבחינה מה כל ארבע סבות המונעות האלה, למען יוכלו אז להשלים נפשם במדרגה יותר שלימה מבכל ימות השנה עת הם טרודים במלאכתם איש איש בעבודת שדה וכרם אשר הוא עושה, נצטוו שיעלו לירושלים שלש פעמים בשנה, בחג הפסח בימי האביב, עת יתחדשו פני אדמה אשר תסיר צעיף אלמנותה מעליה, והעמקים יעטפו פרחים וצמחים נעימים לאין מספר, סערת הסתיו והחורף תקום לדממה, ותחתיה ישב רוח צח שפים הנאמד והנעים לאפי כל אדם, ובחג השבועות בהחל הקיץ ומלאו פני תבל תנובה, ועל כל פנים שמחה, ומשוש על ראשית בכורי אדמתם, ובחג הסוכות עת תרון כל לשון, ויגל כל לב באסוף כל איש מגרנו ומיקבו כברכת ה' אשר נתן לו, כי בשלש עתות האלה עת יטהר האויר ואור השמש בהיר הוא בשחקים ואף כי בארץ כנען וכל סביבותיה, והקור והחום ממוצאים עוד באופן שלא יוכה איש עוד מחורב ומשרב, ונפש כל אדם צהלה שמחה, בהתענגה אז בתענוגי ומעדניה טבע ישמרו בני אדם גם מכל חלאי הגוף ובמדוי הגויה לא ינוגעו, וסרה בזה הסבה המונעת השניה ואחרי כי יכין אז כל איש מישראל צדה לדרכו, ויביא שמה מעשר דגנו תירושו ויצהרו, ומעשר בקריו וצאנו, ובהיות המצוה על כל איש עשיר לשמח שמה גם נפש אחיו העניים והאביונים, ולהעניק מטובו לגר ליתום ולאלמנה, לא יחסר לכולם שם די סיפוק כל צרכיהם הגופניים, כי אם יחיו שמה בשובע וברוב כל, מבלי דאגת המזון והמחיה באופן שתוסר מהם גם הסבה הראשונה המונעת אותם, משום לבם אל דרכי העיון וההשכלה, גם מהתקוממות השונאים והצרת האויבים שהיא הסבה המונעת השלישית הבטיחם הי"ת לשמרם בעת ההיא, באמרו "ולא יחמוד איש את ארצך" וכו' ובראותם שם מהכהנים עובדים את עבודת כהונתם, ואיך יורו חקי ה' ומשפטיו לישראל יסורו לא לבד כל הדעות הכוזבות והנפסדות מקרב לבם שהיא הסבה המונעת הרביעית, כ"א גם הלימודים והעיקרים האמיתים יושרשו בשכלם ודעתם באופן שבצאתם מירושלים לשוב ללכת אל ביתם יהיו ברי לב ושלמי נפש בבחינת השכלתם וידיעת עקרי אמונתם האמיתית יותר ממה שהיו בתחיל' כבואם בשערי ירושלים (כאשר רומז ע"ז גם מאה"כ ביחזקאל מ"ו ובבוא עם הארץ לפני ה' במועדים לא ישוב דרך השער אשר בא בו, כי נכחו יצא ר"ל כי באחרית הימים כאשר יבנה הבית עוד על תלו. לא יהיה העם הבא שמה להשתחוות לפני ה' צבאות ולהתפלל לו בצאתם משם, באותו מעמד מוסרי והשלמות שהיו בו בתחילה בבואם אל הקודש כ"א במדרגת השלמות יותר גדולה ויותר נכבדה, כי שמה במקום הקודש יתחדשו להם דעות אמיתיות אשר הן הפכיות ומתנגדות לדעותיהם הנפרדות אשר היו להם בתחילה, באופן שישלימו עתה נפשם יותר מבראשונה, ורק מהנשיא אשר כבר היה שלם באמונתו, רד עם אל ועם קדושים נאמן נאמר לרמוז ע"ז, ובבוא הנשיא דרך אולם השער יבוא ובדרכו יצא) אך לא לבד המקום הקדוש הזה כ"א גם הרגלים בעצמם מועד עלותם לראות את פני ה' בירושלים, יכבבו שיושרשו בקרבם עקרי הדת והאמונה האמיתית כי בחג הפסח אשר בו יוזכרו ביום הוציאם ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה תתקיים בקרבם האמונה בממשלת ה' הגבוריית, כי ידו בכל משלה לעשות כל אשר יחפוץ בשמים מעל ובארץ מתחת ככל האותות והמופתים אשר עשה בארץ חם ונפלאותיו במצולה. ובחג השבועות תתקיים בקרבם גם האמונה בהנהגת הי"ת את עולמו באופן ודרך טבעיי, כי ע"כ ברצותו להטיב לישראל נתן להם תורת אמת להודיעם את הדרך אשר ילכו בה, והמעשה אשר יעשון לטוב להם כל הימים לא לבד בעבור השכר והגמול הטוב אשר יתן למו באופן נסיי עקב אשר שמעו בקולו ללכת בדרכיו ולשמור חקיו ומצותיו, כ"א גם בדרך טבעי, (כי ההולך בדרך האמצעי בכל פעולותיו. ולא יטה גם בהנאותיו ותענוגיו הגופניים אל קצה היתרון או הפחות, יהי' תמיד בריא וחזק משכיל בכל דרכיו ומאושר בארץ, ואך טוב וחסד ישיגוהו כל הימים, גם ע"פי חקי הטבע והשתלשלות הסבות והמסובבים), וחג הסוכות יזכירם תחילה בשבעת ימיו הראשונים עת צאתם מדירתם הקבוע' לדירת עראי בשני העולמים, עולם השכלים הנבדלים אשר ממנו לוקחה נשמתם, ועולם התחתון והארציי אשר בו הם גרים מספר ימי חייהם עלי ארץ, שהם יחד כסא הי"ת ומכון לשבתו, כי הוא מנהיגם כרוכב אשר ינהיג מרכבתו אשר הוא יושב עליה, ועליו ירמוז הכתוב באמרו "נכון כסאך מאז" ר"ל מיום ברוא אלקים ארץ ושמים, ויושרש בחרבם עי"ז גם הרעיון, כי העולם הרוחני הוא העיקר והקבוע, והארציי הוא רק כעין דירת עראי ומלון אורחים ובשמיני עצרת שהוא בסופו, והוא רק יום אחד ובו יוקרב גם רק פר אחד ואיל אחד, יהיו נזכרים בהי"ת שהוא אחד והוא הקדמון לכל, כמאה"כ "מעולם אתה" כמספר "אחד" שהוא ג"כ הקדמון לכל שאר המספרים הבאים אחריו, ועפ"י האמור עד הנה נבין ג"כ טעם מצות הקהל וסבת היותו רק בחג הסוכות מקץ שבע שנים, כי בשנת השמיט' עת ישבתו וינפשו כלם מכל עבודת שדה וכרם, והברכה מצויה באסמיהם כהבטחת הכ' (ויקרא כ"ה) "ועשת את התבוא' לשלש השנים" יוסרו מהם דאגת המחיה, והעמל והיגיע' להמציא אותה, משא"כ בשאר השנים, ובחג הסוכות אחרי עבור האביב והקיץ יהיה גם האויר בכל המקומות, ואף כי בארץ ישראל יותר טהור ממוזג, ושוה, ובריא ממה שהוא בחג הפסח בתחילת האביב אחרי עבור ימי הסתיו הגשם השלג והקרח, ובחג השבועות הקרוב כבר אל הקיץ אשר בו יגדל החום יותר, ובהיות כל ישראל נקבצים אז שמה תהיה השגחת הי"ת חופפת יותר עליהם בכללם לשמרם מכל אויב אשר ירצה להתקומם עליהם, וכאשר תחזינה עיניהם מלך ביפיו והדרו עומד על הבימה וקורא באזניהם את התורה, הלא תעשה זאת רושם יותר חזק בקרבם להסיר מהם כל דעה נכזבה, ויען כי ע"י חבור כל אלה יחסי הזמן והמקום והאישים הראוים יחד, יוסרו כל ארבע הסבות המונעות העיון הראוי וההתבוננות בעיונים אלקיים הרמים והנשאים, באופן שהושג אז התכלית הנרצה הזאת על צד היותר טוב, ע"כ נצטוו שגם הטף והנשים יהיו במעמד היקר והנבחר הזה, למען תעשה קריאת התורה מפי המלך רושם גם בלב הילדים הצעירים לימים, ולמדו כבר מנוער ליראה את ה', ועי"ז יקל אח"כ כאשר יגדלו יותר עול חנוכם בתורה ומוסר על האבות, כי כפי הנודע לא ימיש על נקלה הרושם הנעשה בלב נער כ"א ישאר קיים תמיד בקרבו כיתד תקוע במקום נאמן, (כעין מה שאחז"ל "נ"מ לגירסא דינקותא") ר"ל כי מה שילמד אדם מנעוריו נשמר יותר בדעתו ושכלו ממה שילמד רק אח"כ כאשר יגדל ויהי לאיש, וזה שאמר גם ר"א במאמר שהחל בו הרב ז"ל "טף למה באים כדי ליתן שכר טוב למביאיהם, כי אין שכר וגמול טוב יותר לאבותיהם המביאים אותה שמה, ממה שבניהם הצעירים האלה יחונכו עי"ז אח"כ מהם יותר על נקלה ללכת בדרך הצדק והמישרים ופי' זה בדברי הכתוב שמאמר ובניהם וכו' מוסב על הטף ולא על הדורות הבאים והטעם והסיבה שנתן להבאת הטף ג"כ לשמוע קריאת התורה הזאת מפי המלך ישרו מאוד בעיני ר' יושע עד שאמר עליו "מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני". כי יודע ה' דברת בני האדם אשר יצר ומצעדי עלילותם. על כן השגיח עליהם ברוב חכמתו למלאת להם חסרונותם. וזה כי הוא מבואר שהאדם מצד טבעו הוא עלול ומוכן למועדי רגל יכרע ויפול תחת ארבע אבות נזיקים מהם מוטבעים ביצירתו ומהם בענינים ההכרחיים אליו שהם המונעים הרחשיים המטרידים את האדם מהשגת שלימיותיו הראשון מה שיחוייב מהכרח היולאניתו אשר הוא צריך אל המזון לחיותו ואל הלבוש להגין עליו מקור וחום ושאר הפגעים והוא מוכרח להטרד תמיד בבקשתם ואם יום או יומים יעמוד לא יחיה והרי הוא טרדה עצומה מאד חשבה הרב המורה ז"ל לסבת חמשית בפרק ל"ד חלק א'. הב' שאפילו ימצאו אליו כל צרכיו הצריכין אל הגדול ולתמורת מה שנתך עוד יולדו בתקופות הימים טרדות ובהלות ומשנויי מצבי הככבים בתנועותיהן וחלופיהן יתחדשו על פני תבל ענינים רעים יולידו בגופות האדם הרבה חלאים פגעים ונגעים אשר אין אדם ניצול מהם יטרידו האנשים מאד ויבהלום מאד מעמוד על נפשם כמו שהאריך בזה הרבה בעל בחינת העולם. הג' המעיקים אשר מצד הזולת כגון צרות הצוררים מהאויבים המתקוממים על האדם ושולטים עליו ובקניניו כי באמת הם המגרשים אותו מהסתפח בבקשת תשוקתו כמו שזכר הרב המורה גם כן בתחלת פרק ע' ובזולתו פרק י"א חלק שני. הרביעי ירושת הדעות הכוזבות אשר יושמו בפי הלומדים מחסרון ידיעת המלמדים אם מרוע אמונותיהם ודעיתיהם אם מהשבושים אשר יפלו בלמוד המופתיי כמו שכתבנו בהקדמת זה הספר אצל כי קמו בי עדי שקר ובזולתו מהמקומות והמה אלה אשר בהשגחת השם יתעלה על זאת האומה השלימם עמהם כל ימי היותם במדבר למען הגיעה אל שלימותם בדעת אותו יתעלה כמו שהזכירם משה ארבעתם אחת לאחת בסוף פרשת והיה כי תבא כמו שיבא:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

*תוכן דבריו בכלל ובקוצר היא, כי כל בעל שכל המתנועע מבלי אשר ידע וישיג תכלית תנועתו והתועלת אשר יגיע לו ממנה, או בהסתפקו באפשרות הגעתו אל מטרת חפצו היא מתנועע בעצלות ובכבדות, עד כי לפעמים יחדל להתנועע כלל, ורק היודע תכלית ומעלת דבר מה, אשר אליו יתנועע, וחושב להגיע אליו באפשרות הוא מתנועע ג"כ בשמחת לב ומשוש נפש בהשתדלות ובחריצות, כמו שהדבר הנעש' במקר' הוא רק בעבור זה חסר השלימות, יען לא היתה בעת העשותו השקפ' אל התכלית, תחת כי הדבר הנעש' בכונה והשקפה אל תכליתו יעשה בשלימות יותר, ואחרי כי נודע מדברי החוקרים ובתוכם הרב המורה, כי כפי גודל ידיעת בעל שכל, כן תגדל הכרתו לדעת ולהכיר חסרונו, ומדרגת סכלתו להשיג הי"ת שהוא הסבה הראשונ' לכל הנמצאים, כמאמר החכם תכלית שנדע הוא שלא נדע, ומלאכי שרת אשר ידיעתם גדלה מאד. אחז"ל בעבור זה, כי יתנו שבחם להי"ת רק בדרך סתום וכללי במאמר ברוך שם כבוד מלכותו, אשר היא בתכלית ההסתר בלי פירוש וביאור, מכל זה נמשך כי נוכל לאמר שע"כ יאחרו הגופים השמימים היותר עליונים את תניעתם מהתחתוניים מהם כגלגל היומי לשטת הקדמונים המהיר מאד בתנועתו (מה שהשתדלו החוקרים לבאר סבתו באופנים שונים) יען כי לדעת הרבה חכמים הגלגלים הם בעלי נפש ושכל כמש"ל בשער ג' ע"כ כפי גודל מעלתם השכלים כן תגדל הכרתם שאין באפשרותם להתקרב אל הסבה העליונ' אשר אליה יתנועעו, וע"כ תקטן ותמעט תשוקתם לה ותתאחר תנועתם יותר אחרי הודעם כי לעולם לא ישיגו מחוז חפצם, והתחתונים אשר לחסרון ידיעתם האמיתית יחשבו שבאפשרותם להשיג מחוז חפצם ימהרו בעבור זה גם תנועתם אליה, ואחרי ההקדמה הזאת אמר הרב ז"ל שבהיות ידיעת התכלית מוכרחת אם תהי' פעולת הפועל וכל תנועותיו ומעשיו בשמח' ובלי עצלות, ע"כ חובה לנו להשתדל ג"כ בידיעת תכלית האדם כפי האפשרות, והנה הגוף שהוא כלה ונפסד לא יוכל להיות התכלית כי אם הנפש הקימת והנשארת לעד, וע"כ מביא דעת החוקרים במהות נפש האדם, ודוחה אותם אחת לאחת בעבור הספיקות שיעיר אליהן, כי לדעת קצתם שחשבו שנפש האדם תתהוה רק בהוית גופו, יקשה כי לפ"ז תכלה גם בכלות הגויה כאבוד נפש הבהמ' באבדן גופה כמאה"כ ומותר האדם מן הבהמ' אין, כי הכל הבל, ר"ל אם אין מעמד לנפש מבלעדי הגוף הלא יהי' מותר האדם מן הבהמ' אין, ולדעת החושבים כי נפש האדם תנתן לו מלידה ומבטן במעלת שלימותה, יקשה למה יגרע גורל קצת הנפשות מגורל זולתן, עד שינתנו אלה לצדיקים אשר שם מנוחתן כבוד, בלכת בעליהן באורח מישור וצדקה, ואלה ינתנו לרשעים לחרפות ולדראון עולם כי ע"י מעשיהם הרעים תפולנה גם הן ממדרגתן היקר', ויכהה אורם הזך אשר הי' להן בהיותן עוד שכלים נפרדים מהגוף ? ועל כן גלה אח"כ דעתו שהיא כממוצעת בין שתיהן, אשר תוכן ענינה הוא שכמו שנתן הי"ת לכל הנמצאים כחות שונות במדרגתם זו למעל' מזו עד"מ כח הדומם גרוע מכח הצומח, ונפש החיונית שבבעלי חיים יקרה מנפש הצומחת, ונפש הקוף עולה על גביהם כי היא דומה בקצת כשרוניה לאדם, כן נתן הי"ת לאדם הנפש היותר יקרה ובעלת הכשרון יותר מכל נפשות שאר בעלי חיים, אפס נפשו זאת, איננה עוד במעלת ומדרגת שכל נבדל כבואה אל האדם מלידה ומבטן כי אם ע"י ההרגל האדם כאשר יגדל את עצמו במעשים טובים וישרים, ובעיונים שכליים, אז ישפיע עליו הי"ת שפע אלהי להתחזק בתקון מעשיו ובקנין מושכליו העיונים ע"ד מאחז"ל (יומא ל"ח:) הבא לטהר מסייעין אותו וכו', עד אשר יתחבר כח נפשיי אשר נתן בו בעת הולדו עם שפע אלהי זה, שנתוסף בו אח"כ והיו לעצם אחד, ועל זה רמז הכתוב באמרו (ישעיהו מ״ב:ה׳) נותן נשמה לעם עליה, ורוח להולכים בה, וכן (שם נ"ז) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי, כי בשם רוח יקרא הכח הנפשיי הנתן לאדם תחילה, ובשם נשמה יכונה אחרי התחברו בשפע אלהי, והי' עמו לעצם אחד, וע"כ הבדילו חז"ל בין נשמותיהם של צדיקים, ונשמות ורוחות שעתידין להבראות, וקראו לשלש מדרגות רוחניות האדם האלה בשם נפש רוח ונשמה, ולפי זה רק נשמת הצדיק הנתהוה על ידי הרגלה בפעולות טובות ועיונים אלהיים לרוח אלהים, תשאר כשכל נבדל אחר המות לנצח, לא כן נפש הרשעים, אשר נשאר' רק בתכונת' הראשונ' להיות רק כח והכנה חיונית כנפש שאר בעלי חיים, כי היא תאבד, ותכרת במות הגויה כנפש הבהמ' האובדת. למה שהיה מחולשת טבע ההזדמן והגדול' שבחסרונותיו היותו משולל מההשקפ' אל התכלית. כי על כן תארו פעולותיו בשלא תמצאנ' כי אם על המעט. כמו שזכרנו בתחלת השער הראשון. חוייב מזה שכל דבר שלא נתברר' מעלתו או שתעלם כוונת תכליתו. אם שלא יתנועע המתנועע בבחיר' אליו כלל. או אם יתנועע תהיה תנועתו אליו בעצל' ובכבדות. ויהיה שיעור הכבדות והעצל' כשיעור העלם הסבה וסכלות התועלת או המצא הספק בו. הלא תרא' שר צבא ישראל כאשר צוהו דוד מלכו למנות את העם והוא לא ידע שום תכלית טוב למעשה ההוא כמ"ש ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה (שמואל ב כ״ד:ג׳). הנה נתעצל בדבר והיה מסרב ולבסוף לא השלימו. דכתיב ולוי ובנימין לא פקד בתוכם כי נתעב דבר המלך את יואב (דה"י א' כ"א) גם מה שפקד מהם נמצא הבלבול בחשבונו כמו שיבא בפרשת והיה כי תבא ב"ה. גם ההפסד שנפל במעשה שאול במלחמות עמלק לא בא אלא מסכלותו התכלית, וחשב שהכוונ' לכבוש הארץ ההיא ולשלול שללה. כמ"ש שמעתי בקול יי' ואלך בדרך אשר שלחני יי' ואביא את אגג מלך עמלק ואת עמלק החרמתי ויקח העם מהשלל וכו' (שמואל א ט״ו:כ׳-כ״א): והכלל כי מי שיסכל תועלת התכלית לא ימנע מהשתבשות הפעולות או מהמניע' מהם או מהעצל' והכבדות בהם. וכבר אפשר תהיה זאת סבה עצומ' להיות הכדורים בעלי הגופות העליונים מהם מתנועעים בכבדות גדולה לפאה האחת מאשר תחתיהן. לדעת הפילוסופים השמים בהם שכל ורוח חיים, אשר נתבלבלו מאד בענינם כמ"ש החכם בכלל השלישי מספר השמים והעולם. וזה שהוא ידוע שכל מה שיתחכם האדם יותר מחבירו יכיר יותר היותו יתברך רחוק מהשגתו. כי הנה הפתי הסכל יחשוב כי הוא קרוב לאל יתברך וכפשע בינו וביניו. אמנם החכם כל עוד שיתחכם יותר עוד יוסיף להכיר עוצם הרחקתו ממנו. וכמ"ש החכם (ב"ע פ' י"ג) תכלית מה שנדעך שלא נדעך. ותכלית מה שאמר לו האל יתברך למשה באותו מעמד הנורא הוא מה שהודיעו בתורת לימוד והישר'. לא תוכל לראות פני וכו' (שמות ל"ג) וכבר חשב משה מתחלה שהיה זה אפשר כי על כן אמר הראני נא את כבודך וכו' (שם). גם בתחלת עניניו נאמר לו אל תקרב הלום וכו' (שם ג') וכבר ביאר הרב המור' פרק חמשים ותשע' חלק ראשון כי לא יתחלפו החכם והכסיל בידיעת הש"י רק בשהחכם יפליג בשלילות והרחקות כשיעור חכמתו. ואחר שנתישב זה נאמר כי הנה הנפש השכלית המניעה גוף גלגל המזלות בתשוקתה. אחר שהית' סבת התנועה הנראת התשוקה לרדוף ולהשיג להדמות אל הסבה הראשונ' הנה בהשכילה יותר מכל זולתה משאר הגשמים השמימיים בעלי הנפש ממעלת בוראה ותרגיש הרגש עצים תכלית ההרחקה אשר ביניהם מכל זולת' עד שתדע שהפועל ההוא הנעש' בעבור ההדמות הוא לבטלה. הנה חוייב שבשיעור ההוא שתשכיל בזה יותר מכל שאר הנפשות אשר למטה במדרגה בו עצמו תתעצל בפועל ההוא ותכבד תנועתה. עד שלזה הית' תנועתה בכבדות עצומה וכאילו אינה. אמנם הגשמים אשר למטה ממנו כל מה שתקצר נפשם משיעור זאת ההשגה יתמעט בציורם עוצם ההרחק'. וכפ"ז תתרב' התשוקה ותקל התנועה. וימשך זה הענין בזה אחר זה עד גלגל הלבנה. ויהי' ערך חלופי תנועותיהם כפי חלופי השכלתם. והרי יהי' זה טעם מספיק להעריך כבדות וקלות אלו התנועות ממה שאמרו שם שהיה להכרח התנועה היומית המהירה בהחלט. שכל מה שהיה הכדור קרוב אליה תתעכב בעבורה תנועת' העצמית. שכבר הקש' על זה מהיות זה הענין בלתי נמצא בהם על סדר וערך. ואף כי השתדל לתקנו הנה הרב המור' דחה אותו תקון בפ' י"ט וכ"ב מחלק שני. אמנם כשיתלה זה בהשכלתם הנה לא יקשה דבר ולא יעמד לפניך מהירות התנוע' היומית העליונ' מכלן. ותאמר שהיא הית' ראוי' להיות היותר כבדה לפי זאת הסברא. כי על כן קדמתי להתנות ולומר מהכדורים בעלי הגופות. והנה הגלגל הזה אינו בעל גוף בעובי רק מה שיקביל השטח לבד כמ"ש עליו כעין הקרח הנורא (יחזקאל א׳:כ״ב) ותשוקה מה תספיק להניע התנועה ההיא אשר אין לה שום מעכב. אמנם שאר הכדורים הם בעלי גופות עצומים כאשר דברו חכמים בעוצם עבים. ואמרו שעובי כל גלגל ת"ק שנה (חגיגה י"ג.) והרב המור' שקד על דבריהם בפרק י"ד חלק ג'. נוסף על זה היות מגלגל היומי חלק ואין בו ככב כלל והגלגל הסמוך אליו נושא כל המון הככבים. והשאר כל אחד נושא הככב המיוחד לו. כי זה מה שיחייב הכבדות והקלות בתנועות. כי לפי זה אמרו שהגלגל הגדול שכחו עצום יניע גשמים רבים בתנועה אחת. והקטנים יניע כל אחד ככב אחד ובגלגלים רבים. גם אמרו שאם היו ככבים רבים בשאר הגלגלים שהיה משיג גלגל הגדול בהנעותם לאות ויגיעה מהצד ההוא אשר יתבאר לשם. ועל פי הדברים האלה הוא מבואר שאחר שלתנועת הככבים היה צריך עוצם הכח לפי מה שהם אחד או רבים. כאשר יהי' הגלגל העליון אשר הוא עצום הכח מכלם מבלי עובי הגשם כנזכר ובלתי סובל שום ככב. תהי' מרוצתו במעט סבה היותר מהירה שאיפשר. והנה זאת סברה נכונה באלו הענינים תדמה מצד מה למה שחדש האיש המרעיש במהירות ואיחור התנועות הגלגליות על הסדר. אשר שבחוהו כל האחרונים והיו מחזיקים בידו אם היה גומר כל ענייני התכונה. וזה כי הנה הוא מצא שהכבדות אשר נרא' בהם לפי הפרסום הוא היה עוצם המהירות לפי האמת כמו שנודע מסברותיו. ואני כמו כן הנה ראיתי שהכבדות באלו הגשמים יור' על עוצם השכלתם אשר היא מה שתחייבם לבלתי צייר תכלית תועלתם בתנועתם לענין הנכסף. והם מתנועעים תמיד להורות על התשוקות בהשלמת מה שחסר להם מהשלמות בערך אל בוראם יתעל'. אמנם מתנהגים בכבדות להורות על מה שישיגו מהמניעה והוא עצם השבח והמהלל המובן מהם כמו שכתבנו בשער העבר. דומה למה שאמר המשורר לך דומי' תהלה (תהלים ס"ה). כי מצד אחד הוא משבח ומצד אחר אומר שאינו יכול. אלא שכל אחד מהן יוסיפו בזה הענין מהמהלל כפי מעלתו. ואחשוב כי הוא אחד מהטעמים אשר בעבורו אז"ל שהשבח המיוחד אל מלאכי השרת הוא אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (רבות פ' ואתחנן) כי לא ראינו כמוהו בכל השבחים אשר בפינו בתכלית ההסתר וההעלם לכנות בו. אם מצד עצמו יתב' ואם מצד מעשיו שהם כבוד מלכותו. אלא שהורו בו זה הענין הנפלא. והוא כי לפי עוצם ההשגה היה עוצם ההעלם וההסתר. והוא נכון בעיני עם היות שאפשר תהי' הכונה אחרת. אכתוב אותה בפרשת יום הכפורים שער ס"ג בעזרת הצור:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

ועתה ראה כי במעט עיון יתבאר למעיין כי בחלק הזה מהתור' אשר עמדנו עליו ימצא אלו הענינים כלם אשר זכרנו סמוכים ורצופים זה לזה רצוני ענין הבחיר' ותכונת' תחלה ושלשת מיני הזירוז משלשת המינים אשר בהם תשתלם תכונת הבחירה כאשר הונח אמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעון וגומר והקלל' אם לא תשמעו וגומר: הודיעם כי במה שהישירם ראשונה מענין היראה האלהית ועל הדרך אשר ביארנו כבר התחזק לפניהם כח הבחירה עד שיש לפניהם שני דרכים דרך ברכה מפה והיא בשמוע בקול יי' אלהיהם הרוצ' בטוב ומואס ברע ודרך קללה מפה והוא בבלתי שמוע אליו והוא ענין השכר והעונש הנותנין מציאות בפעולותיו הבחירות שאשר זכרנו והודיעם כי אין מבא אל הברכה כי אם בדרך אחד והמבוא אל הקללה הוא על דרכים רבי' כי כרובם כן יחטאו הרבים ללכת בהם וכמ"ש החכם בה' מהב' מספר המדות הטובים הם על דרך אחד והרעים על דרכים רבים המעלה וכו' וכבר כתב שהטוב והישר הוא כמו האות המונח למורי החצים שהכיון אליו אינו אלא ע"ד אחד אמנם המימינים והמשמאלים הם על דרכים רבים אין מספר. ולז"א את הברכה אשר תשמעו אל מצות יי' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום יאמר כי אין דרך לבא אל הברכה האמתית האלהית כי תימינו וכי תשמאילו רק על דרך אחד והוא השמיעה אל המצות האלה וההזהר עליהם והוא דרך צר אשר אין לנטות. אמנם דרכי הקללה הם מרובים ורחבים והם הג' שזכרנו שעליהם אמר והקללה אם לא תשמעו אל מצות יי' אלהיכם המעתיקות אתכם מהמעשים הפחותים מעניני העולם המוטבעים בכם. והשני וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום אל ענינים זולתיים מצד מה שיראו לכם פנים צהובים ושוחקים אשר בם תהיו נסתם ללכת אחרי אלהים אחרים. והג' במה שתלכו כעכס אל מוסר אויל במעשים ודרכים אשר לא ידעתם ולא שמתם על לבכם סכנתם שאלו ידעתם לא הלכתם בהם. תנה שבדרך אחד יבא הטוב אליך ובג' ינוס מלפניך. והנה די בזה הודעה אל טבע הבחירה המחייב לפקוח עינים עורות בתכלית החריצות פן יטו מן הדרך הישר אל דרכים לא טובים. וזה הענין הנכבד הוא שנתבאר לאבותינו במעמד הר סיני במאמר אנכי ולא יהי' לך ובמאמר זכור את יום השבת (שמות כ') המעידים על היותו רוצה ופועל בשמים ובארץ ובכל אשר בהם כרצונו המוחלט. והוא עצמו מה שאמר רבי אלעזר על המאמרים האלו עצמם במדרש שזכרנו ראשונ' משאמר הקב"ה דבר זה בסיני מאותה שעה ואילך לא תצא מפי עליון הרעות והטוב כו'. והכוונה כי אע"פ שנברא האדם בעל בחירה הנה כשבא נחש על חוה והטיל בה זוהמ' נמשכה זוהמתו בכל הדורות הנמשכים אחריה עד שיהיו כללם נגועים ומוכים בשגעון ובעורון אשר לא ראו את כבוד יי' ולא ידעו כי הוא יתעל' המנהיג אותו בחפץ ורצון ע"י כושר מעשי האנשים או ההפך אבל חשבו הכל למחוייב ולא ראו שום תועלת כחיות על הטוב והישר מאשר כחיות' על הרעות ואין ביטול הבחיר' גדול מזה כמו שאמרנו למעלה ובשער הקודם. והנה היה הטובות והרענת באות בכל הדורות ההם מפי עליון והיא הסדר הנתון ביד מערכות השמים זולתי בפעמים אשר נתמלאה סאתם כענין המבול וסדום ודור הפלגה וכיוצא כמו שזכרנו בפרשת פקודי שער נ"ו אמנם כאשר זרח שמשו של אברהם אבינו אשר בא בכח גדול וביד חזקה להכיר את בוראו והגיע לכלל ידיעה היותו קונה שמים וארץ ומנהיגם על דרך החפץ והרצון כמו שאמרנו והתחיל לפרסמו בעולם הנה הוא החזיר ענין הבחירה למקומה להודיע כי יש שכר לפעולות האנשים וצוה עליה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי' לעשות צדקה ומשפט למען הביא יי' וגומר (בראשית י"ח) ואחריו נמשכו הבאים הם האבות הקדושים וכל זרעם אשר להשלים ענינה נתגלגלו הדברים וירדו להשתעבד בעבודת עבודה ועבודת משא מצרים הגוי המר והנמהר אשר בקבלתם השעבוד והיותם אחרי כן נגאלים ע"י ההשגחה והיכולת האלהי הגיעו לכלל זה הדעת לגמרי להזמין רצונם לעבודתו כמו שאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים (שמות ג') והנה בהגיעם לסיני אשר שמעו דברות יי' אשר זכרנו המקיימים זה נתקיים זה עוד בידם כי על זה ארז"ל (שבת קמ"ו.) ששם נחלה זוהמתן מהם כי שם קבלו עליהם ועל זרעם במאמר נעש' ונשמע (שמות כ"ד) לחיות על פי הבחירה האנושית ולא באופן אחר אמנם עדין לא נגמרה הבחירה בידם עד שנתנה להם תורה שלימה המודיעה אותם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעש' אשר יעשון ואשר תזרז אותם בתכלית הזריזות כמו שאמרנו כי בזה יתחזק ויתקיים הכח הבחיריי בלי ספק כי מה יועיל הרצון הטוב למי שלא יכיר אי זהו הטוב האמתי ולזה אמר כי משנתן דבר זה בסיני מכאן ואילך הרעה באה מאליה על עושי הרעה והטובה באה מאליה על עושי הטובה. והכוונה שכבר נשלם בזה גדר האדם ומהותו להיותו פועל אל הטוב בבחירתו החפשית גם הרע מצד מה שהוא אפשרי עליו לבד ואין אונס ומכריח מצד סכלות ופתיות כמו שהיה בראשונה כי זהו ענין הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג:) שנאמר ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגומר (דברים י') כמו שפירשנו. ומעתה מפי עליון ע"י הטבע הקדום לא תצא הרעות והטוב והיא עצמו מה שרצהו הנביא בכתוב שהביא לראי' אמר מי זה אמר ותהי יי' לא צוה מפי עליון וגו' מה יתאונן וגו' (איכה ג'). ירצה מהידוע לנו שלא נעשה דבר במאורעות העול' וקורותיו זולתי מה שרצהו האל יתע' כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. וזה הענין לא יאמר מצד מה שנמשך מהסדר השמימיי העליון אשר ברא יי' לעשות עד שנאמר שמה שנמשך ממנו הוא מה שצוה להיות תמיד על יד הרצון הקדום הן שיסכים עם המעשים הבחיריים או לאו רק שהוא חפץ ורוצה בדבר עתה בעת שנתחדשו מעשי המקבלים הן שיסכים עם הטבע הקדום או לא וא"כ חוייב שלא ימשך זה הרצון רק מפאת המעשים האנושיים כי לא ישדד האל יתעל' הטבע חנם. ואם כן מה יתאונן אדם חי על מה שיבא עליו מהרע כי אם על חטאיו. ולזה סמך נחפשה דרכינו ונחקורה וגומר (שם) כי הכל תלוי בזה. ולשלמות הזריז על האופן שאמרנו אמרו ד"א (ד"ר פ"ד) א"ר חגאי מוסף על הראשון כי יאמר הקב"ה ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים מבוארים ונגלים אלא שנכנסתי לכם לפנים מן השורה ואמרתי ובחרת בחיי' (דברים ל') והכוונה שכבר הית' ההערה והזירוז בעוצם מהשלימות עד שלא חסר ממנה דבר כאדם האומר לחבירו בחר לך הטובה שבמנות ולא עוד אלא ששם ידו על היפה שבהן ואמר אותה תקח לך. ובספרי (פ' ראה) רבי יהושע בן קרחא אומר משל למלך בשר ודם שעשה סעודה וזמן את האורחים והיה אוהבו יושב ביניהם והיה רומז לו ליטול מנה יפה ולא היה בו דעת וכן הוא אומר אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני (תהלים ל"ב) כיון שראה שלא היה בו דעת אחז את ידו והניחה על מנה יפה הדא הוא דכתיב יי' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי (שם ט"ז) ומבואר הוא שהאל יתע' הוא בעל הסעודה אשר הכין אותה לכל באי עולם בה יאכלו איש פרי מעלליו כמו שאמר והכל לפי רוב המעש' והכל מתוקן לסעודה (אבות פ"ג) והאורחים הם כללות העולם שהושם לפניכם לאכול וכל אחד יבחר לעצמו מכח הבחירה הנתונה בטבעו מעת היצירה. *אמנם אם היו וכו'. ר"ל שמשל המדרש יורה שאף שהיה להם היכולת והאפשרות הטבעית, להרע או להטיב, בכל זאת לא השיגו עוד מאומה מהנהגת הי"ת ההשגחיית לדעת עי"ז כי בהטיבם דרכם יוכל להטיב להם ברצונו גם נגד חקי הטבע, כמו שיוכל גם להרע למו אם ירעו מעשיהם, ולבחור בעבור זה ג"כ תמיד רק לעשות הטוב והישר, ואף שאברהם אביהם שהיה אוהבם הטבעי רמז להם זאת ע"י שלמד את בניו אחריו לשמור את דרך ה'. בכל זאת לא הועיל להם הרמז הזה לבדו כאילו לא הרגישו בו, עד שבא הי"ת בעצמו והניח ד"מ ידם על המנה היפה באמור להם בביאור "ובחרת בחיים", אמנם אם היו יכולין מצד אפשרותם לפי טבעם הנה לא היו רשאין מצד הפסד רצונם וחוסר דעתם בהנהגת העולם על פי הרצון האלהי כמו שאמרנו. אמנם היה ביניהם אוהבו אברהם אבינו ע"ה אשר רמז לו ביניכם ליטול מנה יפה והוא מה שבא לכלל דעת את יי' וטוב הנהגתו המשלמת הכח הבחיריי כאשר אמרנו וכן הוא אומר אשכילך ואורך וגומר. איעצך עליך עיני (תהלים ל"ב) וזה כי לענין הבנים הנמשכים היה הענין ההוא רמז וקריצת עין לבד לפי שאע"פ שנזדמנה רצונם לעשות את הטוב אבל לא באו לכלל דעת להכיר את הטוב ההוא מעצמם ולעשות אותו כראוי ולזה לא נשלמה הבחירה בידם כמו שעשהו אברהם שנא' בו עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגומר (בראשית כ"ו). אמנם כיון שרא' שלא היה בו דעת אחז את ידו והניחה על מנה יפה והוא בבוא עליהם בהודעת דרכי התור' והמצוה ובתכלית הזרוזים ואופני האזהרות על פנים רבים ומינים שונים אשר מעקרם הג' מינים שזכרנו ראשונ' כי בזה נשלמה תכונת הבחירה בידם. והוא מה שאמר שנכנס להם לפנים מן השורה ואמר ובחרת בחיים (דברים ל') כי אין לנטות ימין ושמאל. והנה כדי לעשות רושם נפלא מן העקר הזה אשר הכל תלוי בו סמך ואמר והיה כי יבאך יי' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתת את הברכה על הר גריזים וגומר. הלא המה וגו'. ירצה כי בתחלת בואם שם יודיעו כי הארץ ההיא באיה או יושביה א"א לחיות עליה כי אם ע"י המעשים הבחיריים כמ"ש למעלה לא כארץ מצרים וגומר. ארץ אשר יי' אלהיך דורש אותה וגומר (שם י"א) ולזה שיעשו פומבי גדול מהעקר ההוא באופן מצויין ומאויים מאד כמו שיהי' בעלות הששה שבטים על ההר הא' והששה על ההר הב' והלויים בתוך העמק עם ארון הברית אומרים בקול רם הברכות והקללות על הסדר שנזכרו בפרשת כי תבא (שם כ"ז) אשר שם נבאר טעם המצות והאזהרות שיזכירו שם ואלו ואלו עונין אמן בקול המולה גדולה וכבר יהי' הענין ההוא הנפלא תל שהכל יפנו בו משם והלאה בכל מעשיהם אשר יעשו וידמו כי הם ברשותם ורצונם ללכת אל הימין או אל השמאל אשר מימינם ברכתיי' לחיים ומשמאלם ההפך ונמצאו תמיד זהירים ומזורזים לעשות את כל דברי התור' אשר עליהם יחיו כמו שסיים זה באומרו כי אתם עוברים את הירדן וגו' ושמרתם לעשות את כל החקים ואת המשפטים אשר אנכי נותן לפניכם היום והיא נתינת הסבה אל המעש' הגדול ההוא אשר צוה לעשות תחלה בכניסתם שם. וזהו הענין הראשון אשר אמרנו שיכלול זה החלק מענין הטבת כח הבחירה. אמנם ג' מיני הזרוזים שזכרנו למעלה הנם מסודרים בזה אחר זה בכיון נמרץ בפרשיות רצופות וסמוכות בזו אחר זו בזה החלק. והנה מהגדול החל ואמר אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן יי' אלהי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אבד תאבדון את כל המקומות וגומר. ונתצתם את מזבחותם וגומר. לא תעשון כן ליי' וגומר. כי אם אל המקום וגו'. להיות זה הענין יותר גדול הסכנה מכל החטאים אשר יעשה אותם האדם וחייה' תלויי' בהשמרם ממנו ע"ד שנא' מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאת חיים (משלי ד') כמו שאמרנו ראשונ' לזה זכר להם בו כל הימים אשר הם חיים על האדמה כלומר הזהרו בזה כל זמן שתרצו בחיים וזה שתפליגו ההשתדלות בהרחקת המעשים המגונים ההם מהעבודות הזרות כי לא די לכם בשלא תעבדו אותם רק בשתאבדו את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים וגו'. ונתצתם וגו'. עד ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. כדי שלא ישאר להם שרש ועקר על ידו יהיה להם שום זכרון כי זה מה שיחוייב לעשות להתרחק מהסכנ' העצומה. ומזה הטעם לא תעשון כן ליי' אלהיכם מזבחות או אשרות או מצבות וכל מיני עבודה על ההרים הרמים ועל הגבעות וכו' כמו שהיו עושים אלו הגוים שכבר יהיו מעשיהם נזכרים ע"י כן ולבסוף תחטאו בהם כי בדרך אחרת יעבדו אותו יתעלה אשר לא יהיה לה שום שתוף עמהם והוא כי אם אל המקום אשר יבחר יי' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה והבאתם שמה עולותכם וגו'. ואכלתם שם לפני יי' אלהיכם וגו'. הנה הבדיל עבודתו מעבודתם בג' ענינים. האחד בשהם היו עובדים בכל המקומות ועבודתו לא תתכן כי אם במקום אחד לבדו והוא אשר יבחר יי' בו כי זה מה שיורה הייחוד האלהי אשר האומה הזאת היא נבדלת בו מכל העמים וכמו שסיים לסוף השמר לך פך תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם אל המקום וגו'. שאפילו תהיה הכונה לשמים לא נכשר מקום זולתו. והענין השני במיני העבודות אמר והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם יאמר שכל אלו והדומים להם הם קרבנות נאותים וכשרים ליקרב שם לא כמו שהיו הגוים עושים לאלהיהם את כל תועבת יי' כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם. והג' בהיות הכוונה בהם לבא שם להודות ולשמוח לפני יי' המשפיע עליהם את כל הטובה אשר להכרה זו היו מתחייבים לקרוא בשמחתם שם הגר והיתום והאלמנ' והלוי אשר בשעריהם כי אין לו חלק ונחלה עמהם כמ"ש ואכלתם שם לפני יי' אלהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך יי' אלהיך וכבר נודע כי בכלל אתם ובתיכם הם כל הנצרכים כמו שביאר במקום אחר ושמחת לפני ה' אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנ' אשר בקרבך במקום אשר יבחר יי' אלהיך לשכן שמו שם וכן זכר בפרשה הזאת פעמים ושמחתם לפני יי' אלהיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדכם וגו'. הנה העניים לא נתפרדו וכמו שאמרו חז"ל ויהיו עניים בני ביתך (אבות פ"א) ובזה ודאי נפרדו מכוונות הכותים אשר לא יכוונו בעבודתם כי אם להשחתת הקרבנות ולתועלת אוכליהם והשתוממות רעיוניהם ללכת אחריהם כאשר לא יועיל אמנם לפי דרכו יבאר להם החלוף שיהיה להם בענין זה עד בואם אל המנוח' ואל הנחלה שהוא מקום הוועד אשר נתייחד אל העבוד' ההיא. והנה כפל הכתובים בענין הזה יוכיח שעל שני מקומות ידבר ואשר ידבר בו ראשונה הוא שילה שבו נתישב ארון האלהים עד שלא נבנה בית עולמים וכמ"ש כי לכו נא אל מקומי אשר בשילה ויטוש משכן שילה אמנם אמר כשתבואו לשם לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש הישר בעיניו מהקרבנות אם חובה אם נדר או נדבה בכל מקום שמשכן יי' חונה שם כי משעה שנכנסת' לארץ לא נתן רשות להקריב קרבנות חובה כי אם במקום קביעותו זה ונחן טעם למה שעשו כן במדבר ואמר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ירצה כי עד עתה אין צ"ל שלא באתם אל סוף המנוחה שהיתה בימי דוד דכתיב בה ויהי כי ישב המלך בביתו ויי' הניח לו מכל אויביו מסביב (שמואל ב' ז') אלא אפי' אל הנחל' לשבת בארץ כמו שהיה בימות יהושע אשר הנחילה אותם ולזה הותר לכם כל מקום אשר ישכן שם הארון כאלו היה בית עולמים אמנם כשתעברו את הירדן ותבאו אל הנחלה וירשתם אותה וישבתם בה כמו שאמר למעלה הנה כבר חל עליכם איסור כל המקומות וייחוד המקום ההוא לפחות להקריב קרבנות חובה כמו שאמרנו ואחר כך אמר ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר יי' אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח והיה המקום אשר יבחר יי' אלהיכם וגו'. הנה שהזכיר להם שאחר שיבאו אל הנחל' ואל המנוח' יבנו בית עולמים כמו שנאמר ויי' הניח לו מכל אויביו מסביב ויאמר המלך אל נתן הנביא הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים בתוך היריע' (שמואל ב' ז' שם) ואז ג"כ נאסר שילה והוקבע הבית ההוא הגדול והקדוש והוא מה שרצהו בסוף באומרו השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר יי' יראה שלא יקבעו שום מקום אחר לא שילה ולא זולתו ואפילו בראיית עיני העדה כלומר בהסכמת הסנהדרין או המלך כי אם במקום אשר יבחר יי' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך כי לענין מקומות הגוים על ההרים והגבעות וגו' כבר נאמר בתחלה. זהו דרך נכון באלו הכתובים בהסכמת הדינים ובסלוק הבלבולים המפורסמים המשיגים אל פירושי הראשונים במאמר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו' כי לא באתם עד עתה וגו' כמו שנראה מפירושיהם. ולפי שאסר להם הקרבת הקרבנות בכל מקום נמשך לומר בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר שלא יחשבו שהיה אוסר להם הבשר אם לא במקום הזבח כמו שנוהגין במדבר בהיות המשכן בתוכם רק הדם לא תאכלו ואע"פ שאינו נקטר. לא תוכל לאכול בשעריך וגו' כי אם לפני יי' אלהיך וגו'. השמר לך פן תעזוב את הלוי הכל נתבאר לפי דרכנו. כי ירחיב יי' אלהיך וגו'. גם זה נמשך מייחוד המקום אל הקרבנות וחז"ל (חולין ט"ז:) דרשו שהרשות הראשונ' היא לפסולי המוקדשים ועכשו בסתם בשר תאוה ידבר והדעת נותן לפי שתלה הענין בהרחבת הגבול אשר לא יחנו כלם סביב המשכן כמו עד עכשו ולא יוכלו להביא זבחי שלמיהם פתח אהל מועד. ואמר וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' כאשר צויתיך (שם כ"ח.) לרמוז על הלכות שחיטה ושאר הלכות הנלמדים מהכתובים האלו כמו שנכתבו בפירושי רש"י ז"ל. רק חזק לבלתי אכול הדם וגו'. ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו דברי רבי יהודה שמעון בן עזאי אומר לא נאמר אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות אם הדם שהוא קל להשמר ממנו שאין אדם מתאוה לו הוצרך לחזק באזהרתו ק"ו לשאר המצות (ספרי פ' ראה) והנה לדעת רבי יהודה הרי זה מהדברים הנמשכים בהם אחרי הטבע וההרגל הוא אחד מהדברים שזכרנו ראשונה והפליג בן עזאי לומר שהזירוז המחוייב בכל המצות ראוי שיהיה על זה האופן אמנם כפי מה שכתבנו בפ' אחרי מות שער ס"ד מטעם איסור הדם כמו שביררנו מכל הכתובים הנזכרים שם וגם מאלה אשר היינו עליהם יראה כי לעוצם הסכנה התלוי באכילת הדם הפליג לזרז עליו כמו שתראה משם וכבר היה זה מהמין אשר התחיל בו מחמר הסכנה ועל כל פנים עקר הכוונה מתחלה היתה להזהיר על הסכנה היותר עצומה שבכל הסכנות הנופלות תחת שמירת התורה והוא להזהר מהע"א בכל הצדדים שאפשר ובענין ההוא מהאזהרה סיים באומרו כי יכרית יי' אלהיך את הגוים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אותם וישבת בארצם השמר לך פך תנקש אחריהם אחרי השמדם וגו'. ביאר כי להיות הענין מסוכן מאד ושצריך ליזהר ממנו מצד הסכנה שבו ולזה הזכיר להם שהעבירה ההיא עצמה היתה סבה אל שנכרתו הגוים מפניהם כמ"ש כי ברשעת הגוים האלה יי' מורישם מפניך ולזה אמר אחרי השמדם מפניך כלומר אחרי שתראה בעיניך שלסבת זה נשמדו מפניך עד בלתי השאיר להם שריד ופליט השמר לך פן תנקש אחריהם וע"ד שדרשו (תו"כ פרש' אחרי פ"א) אחרי מות שני בני אהרן (ויקרא ט"ז) והנה הורה כי מפני הסכנה העצומ' הוא מזהירם שישמרו פן ידרשו לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו'. לא מפני היות המעש' ההוא טוב כי כל תועבת יי' אשר שנא עשו לאלהיהם ולא מפני היות שם נטיה הרגלית טבעית אליהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם ואין שום אדם שיחפוץ בזה מצד טבעו וחתם את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרעו ממנו כי אני איני מכביד עליך את העול הכבד הזה לשרוף בניך ובנותיך וכדומה לזה זולתי דברים נאותי' אל הטוב והישר כמו שזכרתי למעלה ולא תוסף על הטורח המשא ובלבד שלא תגרע גם הוא צווי וזירוז מיוחד בכל מקום שיהיה שם חשש של סכנה שהאזהרות הנופלות עליו יש לשמרם כמות שהן בלי תוספת. וע"כ מה שבא הזירוז מהמין הראשון והוא להזהיר על הדבר מטעם הסכנה לבד. אמנם על המין השני והוא בהמצא הסכנה עם פני הראות של בטחון שהוא דרך שלום ואמת אמר בסמוך כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם לא תשמע אל דברי הנביא ההוא וגו'. כי ודאי כשיהיה המסית נביא או חולם וכ"ש בבא האות והמופת על אשר דברוהו הרי פני הראות חזקים ועזים שיש בדבריהם ממשות והדבר אשר הזיוף מורה עליו הוא מסוכן מאד כמ"ש נלכה אחרי אלהים אחרים והרי שני הענינים יחד. אמנם באומרו אשר לא ידעתם הורה כי עדין לא בא אל השלישית כי הם אלהים אשר לא ידעום ולא יש להם נטייה טבעית והרגלית אחריהם אמנם לחבור שתי סבות הפליג האזהרה מבראשונה ואמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה יי' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים וגו'. הנה שהגלה את אזנו והורה זיוף פני הראותו שהוא נכון מאת יי' לדעת וגו'. וראוי שתדע שאין ענין זה הנסיון שהקב"ה עושה אות ומופת כנגד טבעו של עולם או מהדברים שמציאותם רחוקה כדי לאמת כזבי נביאי השקר בשום צד חלילה. אמנם הנביא ההוא היה יודע קצת דברים עתידים מצד שום קסם או נחוש או עיון מעיוני המשפטים הכוכביים ורצה לתתו אות ומופת למה שרצה מכזביו ולזה אמר ונתן אליך אות או מופת ולא אמר ועשה אליך וכבר היה ביד הקב"ה לבטל הסימן והמופת ההוא כדי להכזיבו אמנם אם לא בטלו היה כדי לצרף את הבריות לדעת הישכם אוהבים וגו'. והכוונ' שיתפרסם בעולם אמות זה הדעת והוא הישכם אוהבים וגו'. שאם אתם אוהבים באמת לא תאבה לו ואל דברי אותותיו שכבר הראית לדעת כי יי' הוא האלהים ואין עוד וכבר שמעת בסיני באזנך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ') ולזה תתחייבו ללכת אחרי אלהיכם ולירא' אותו ולשמור מצותיו ולשמוע בקולו ולדבק' בו בלי נטייה לזולתו כלל. ובספרי (פ' ראה) א"ר יוסי הגלילי ראה עד היכן הגיע הכתוב סוף עובדי ע"א ונתן להם ממשלה אפילו מעמיד חמה כוכבים ומזלות אל תשמע להם מפני כי מנסה יי' וגו'. א"ר עקיבא ח"ו שמעמיד המקום חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעובדי ע"א הא אינו מדבר אלא במי שהוא נביא אמת וחזר להיות נביא השקר כחנניה בן עזור. והנה באמת ג"כ יש להשיב על דברי ר' עקיבא ח"ו שהקב"ה משרה נבואתו ושם דברי אותותיו במי שעתיד להיות נביא שקר אלא שכוונתו אל מה שאמרנוהו שבתחל' רצוני בהכרת האותות ההם הוא אמתי אמנם לסוף במה שנתנו סימן לשוא ודבר כזב הנה שקרן ונביא השקר כמו שיתכן שהיה כן ענינו של חנניה בן עזור. ואפשר ג"כ שדברי ר' עקיבא פירישן של דברי רבי יוסי הגלילי הן אשר דבר סתם ודרך הפלגה והוא הנכון: והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת וגו'. יצוה להמיתו בב"ד והפליג לפרסם רוע כוונותיו באומרו כי דבר סרה על יי' אלהיך המוציאך מארץ מצרים והפודך מבית עבדים להדיחך מן הדרך אשר צוך יי' אלהיך ללכת בה ובערת הרע מקרבך. והנה כאשר גמר להזהיר מן הסכנה שיש בה פנים כמו שאמרנו נעתק להזהיר בה כאשר יתחברו שלשה הענינים יחד ואמר כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר נלכה ונעבדה וגו'. הנה כי באומרו כי יסיתך יורה שיש שם פני הראות שום טוב לפתותו ולהסיתו בהם כמו שאמר ותסיתני בו לבלעו חנם (איוב ב') והסתת השטן הוא כמו שאמר החנם ירא איוב אלהים הלא אתה שכת בעדו וגו' ואולם שלח נא ידך וגו' (שם). כמו שביארנו בשער מ"ב ויהיה עניו ההסתה בכאן בשיתן לו אות ומופת או שיאמר לו שיעשו בסתר ויקבלו טוב העבוד' ורוע העונש לא יקבלו ולזה אמר בסתר לאמר וכיוצא בזה ובהיות ההסתה על אומרו נלכה ונעבד' אלהים אחרים הרי שיש שם הסכנ' הנזכרת ובהיות ההסת' נעשית ע"י אחיו בן אמו או בנו או בתו או אשתו או רעהו אשר כנפשו יורה שנתחבר' שם בהסת' ג"כ הכרע' והנטייה טבעית מצד שהאדם מתולדתו מוטבע להשמע אל האנשי' האלה ולהמשך אחריהם הן בדעותיהם הן במעשיהם וכ"ש שאז"ל (ספרי פ' ראה) רעך אשר כנפשך זה אביך שכבר יכריעהו הטבע לגמרי ואף על זה דקדק בכאן כי לא אמר אשר לא ידעתם כמו שאמר למעלה רק אמר אשר לא ידעת אתה ואבותיך מאלהי העמים אשר סביבותיכם וגו' שהכוונה שלא ידעת העבוד' אמנם האלוהות אשר יאמרו אליך יהיו מאלהי העמים אשר סביבותיכם אם הקרובים אליך מאד ואם הרחוקים קצת ממך אשר לא יהיה בך אל זר שכבר שמעת שמעם וידעת אותם. והנה לרוב הסבות הנמצאות שם הוסיף האזהרות מבראשונות ואמר לא תאבה לו ולא תשמע אליו. ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו כי הרוג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונ' וגו'. ראה כמה זירז שלא לנטות אחרי טבעו ולא להמשך אחר קורבתו ושיהפוך לו לשונא ולאכזר מה שהוא כנגד טבעו ונתן הטעם כי בקש להדיחך מעל יי' אלהיך המוציאך וגו'. כי אין אהבה ורחמנות ולא שום מדה אנושית עומדות לפני יראתו ועבודתו ית' ולזאת הסבה עצמה צוה בפרש' הסמוכ' לה של עיר הנדחת הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחוב' ושרפת באש את העיר וגו'. כי לפי שיקשה מאד על האדם לפי טבעו להשמיד ולהרוג עם רב אשר בתוך עיר אחת אנשים ונשים בחורים וזקנים יחדו וכ"ש לפי דעת ר' אליעזר (עיין סנהדרין קי"ב.) שאומר שקטני עיר הנדחת נהרגין בתוכה עם היותם בלתי יודעים בין ימינם לשמאלם ובהמ' רבה. והשכל כבר יליץ אם אדם חטא בהמה מה חטאה אם גדולים חטאו קטנים וכו' (יומא כ"ב:) *לזה צותה תירה ר"ל שכונת הכ' "ונתן לך רחמים" היא שלא יתשבו, כי עשות נקם באנשי עיר הנדחת מתנגד להרגש הרחמים והחנינה אשר הטביע ה' בלב כל אדם, כי באמת החמלה והחסיה על עושי רשעה כאלה, היא באמת כעין אכזריות על זולתם, יען כי ממקור העבודה הזרה יצאו תועבות גדולות ופעולות אכזריות לאין מספר כנודע, כי גם את בניהם ואת בנותיהם שרפו באש, ואם לא יעשה משפט בעושי רשעה אלה המעטים, הלוא על נקלה תפשה המספחת הזאת בכל גבול ישראל, ורבה אז המשכלה אשר תפיל עוד חללים יותר רבים, (ועיין מזה גם ביאורי למעלה בראשית דף י"ז ע"א ובמדבר דף א' ע"ב, ובהערה שם), לזה צותה התור' לצאת ממחשבות ההן כי במקום שיש חלול השם וסכנת הנפשות עצומה בהתחבר הסבות שקדמו הנה המדה הנכונ' אצלם הוא להתאכזר על אויבי יי' ורחמי רשעים אכזרי ולזה אמר ולא ידבק בידך מאומ' מן החרם למען ישוב יי' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו'. ירצה שישרוף את העיר ואת כל שללה כליל בתורת קרבן לשם יי' ולא ידבק בידו מאומה מן החרם אשר לא ישרוף לרצון להם לפניו למען יעלה לפניו ריח הניחוח וישוב מחרון אפו הראוי לצאת מלפניו על העון הגדול ההוא ונתן לך רחמים ירצה שתהיה עם זה בידך מדת הרחמים האמתית המיוחדת אליו יתעלה ולא תשתבח בה בהפוך אותה לאכזריות כמו שהוא בהיות רחמיך על הרשעים כי באמת החסיה והחמל' על הראוי היא מדת רחמנות וכאשר יהיו על הרשעים היא אכזריות גמורה. והנה כשתעש' מצותו תשלים מדותיך וגם ירחם עליך והרבך ולא תתמעטו מפני זה המשפט אשר תעשו במדוחים וכיוצא בהם והנה אם הייתם אכזרי' במעש' לא ייעד לך רחמים על אכזריותך אבל לפי שהאמת שאתה נוהג בזה ממדת הרחמים האמתיים הוא מבטיחך לרחם עליך ולהרבות אותך. והנה רבי עקיבא דרש הייתור הזה ואמר מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך וגומר. אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר החרם אותה ואת כל אשר בה ומה אני מקיים ורחמך והרבך אלו קטנים שבתוכ' וע"ד הפשט מה שביארנו הוא נכון. מפני שכוונת השם יתברך בכל זה להעתיק אותנו מפחיתות המדות אשר האדם קרוב אליהם לפי טבעו ותולדתו ולהביאו אל טבע נכבד ומעול' ממנו עד שכמעט לא יאמרו בני אדם בתכונותיהם ומדותיהם אבל יאמר להם בני אל חי סמך לזה בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו וגומר. צוה שיעתקו מהיותם בתכונותיהם ומדותיהם בני בשר ודם אל שיקראו בנים למקום ב"ה וע"ד שאמר וכל בניך למודי ה' (ישעי' נ"ד) שהתלמידים גם הדברים הנלמדים הם ממש תולדות המלמד אותם. ולזה כשישראל שוכחין לימודן ועוזבים מצות אלהיהם ומתיאשים מהם הקב"ה נפרע מתולדותיהם כמ"ש הכתוב נדמו עמי מבלי הדעת וגו' (הושע ד'). כי כלפי שאמר הכתוב אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט) אמר כי המלה הזאת צודקת עליהם כיון שלא היה בהם דעת שהוא קרם וכבודם וזה לא מפני שאין בחקם לקבלו אלא מצד מיאוסם אותם שהוא עון פלילי ועל זה מדה כנגד מדה אמאסך מהיות כהן משרת לי כמו שאמרתי ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' (שמות י"ט). וכן כמו ששכחת והשלכת אחרי גוך תורת אלהיך שהיא תולדותיו של הקב"ה אשכח בניך גם אני זה כנגד זה למדנו שעל זה הדרך קראם הכתוב בנים למקום ב"ה אמנם להשמר מענין הבניות הבשרי ממש אמר בנים אתם לה' אלהיכם כי הלמ"ד מורה על הקנין לא על צירוף הבניות ע"ד שאמר והנה בן לשרה אשתך (ברא' י"ח) ותלד שרה בן לאדוני (שם כ"ד) כי זה וזה בטוב התבוננות יורה על היותו בן לאחד וקנין לשני. ועל זה הענין עצמו הוא אצלי מה שאמר הכתוב (שה"ש ג') בעטרה שעטר' לו אמו וכמ"ש במדרש חזית (שיר ג') והביא' הרמב"ן ז"ל אצל וה' בירך את אברהם בכל (שם כ"ד) שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אלעזר ברבי יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטר' שעטרה לו אמו א"ל הן א"ל משל למלך שהיתה לו בת יחידה מחבבה ביותר והיה קורא אותה בתי לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי לא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי. כך בתחלה חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל קראם בתי שנאמר שמעי בת וראי וגו'. (תהלים מ"ה) ולא זז מחבבם עד שקרא אותם אחותי שנאמר פתחי לי אחותי רעיתי וגו' (שה"ש ד'). לא זז מחבבם עד שקראם אמי שנאמר (ישעי' נ"א) הקשיבו אלי עמי ולאומי לאמי כתיב עמד רשב"י ונשקו על ראשו א"ל אלו לא באתי לכאן אלא לשמוע זה די. *וטעם חבוב וכו' (עיין ביאורי למעלה שה"ש דף קע"ב) ופה רוצה הרב ז"ל לבאר הכונה יותר כי הנה ידוע שאף שאם ואחות והבת משותפות בזה שהם נאהבות לאדם כאחד, בכל זאת יש לכל אחת עוד תכונה אחרת, מה שאין לזולתה, כי הבת היא נכנעת לאביה ושומעת בקולו והאחות היא חומלת על אחיה ומחננת אותם, והאם יש לה רחמנות על בניה יותר משאר הקרובים, וזש"א המדרש כי בעשות ישראל רצון הי"ת קורא אותם בשם "בת" יען כי היא שומעת בקולו כבת. ובשם "אחות" בעבור היותם מטיבים איש לרעהו, כאחות לאחיה, ובשם "אם" בעבור שירחמו מאוד על כל איש עני מסכן ואומלל. וטעם חבוב מאמרו ונעימותו כי כמו שהוא מבואר שכשקורא אדם לבתו אחותו ואמו אין הכוונה שיש לו עמה הצירוף ההוא כלל אלא שמתוך חבתו עמה משמח' לומר שלא נמצא הענוה והיראה הראויות לה בתורת בת לבד כי גם האהב' והחנינה כמו באחות ולא עוד אלא הרחמנות בטוב השכל והענוה כמו האם ויהיה לפי זה כוונתו בשני התוארים בהכרח שהיא שלימה כענין זה האחוה והאמות והיא בתו וחשוק' לו. ועל זה האופן כבר יקרא האדם את אשתו או את אהובתו אם שלש אלה ימצאו לה בתי אחותי אמי והכוונ' בת לאביך ואחות לאחיך ואם לבניך ואת שלי וכמ"ש הכתוב שרי המלך (אסתר א') שהכוונה שהם שרי העם או שרי המדינות והם עבדים למלך וכן מטעם המלך וגדוליו (יונ' ג') וכן כשקרא הקב"ה לכנסת ישראל בתי אחותי אמי על זה האופן קראם כן להורות על מעלותיהם אלו מצורף אל היותם קנינו יתעלה. והוא טעם בעטרה שעטרה לו אמו כי היא היתה אם וכנסת הבנים בני ישראל והיא שלו דומה ממש למה שרצינו בביאור בנים אתם לה' אלהיכם כי אתם בנים בני ישראל אביכם אמנם נשמעים וקנינים לה' אלהיכם כמ"ש ישראל קנין אחד (אבות פ"ו) ועל כל פנים אמר אחר שאתם אמונים בחיקו יתעלה ומונהגיה על פי מדותיו ונקראים שלו ומיוחסים אליו עד שאינכם ראויים להמנות מכלל האדם לא תתגודדו על מיתת אבותיכם כי עוד אביכם האמתי חי וקיים וכמ"ש כי אתה אבינו (ישעי' ס"ג) ואם ימות לכם בן או אח והדומים מן הקרובים לא תשימו קרחה בין עיניכם כי הבנות בנותיו והבנים בניו והוא יתעלה בעל האביד' ולא אתה וזה כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר וגו'. ואחר שהם שלו והוא לוקח נפשותם משלו הוא לוקח ואין להצטער על מה שבעל הדבר עושה בשלו. ובשערים נ"ט וע' דברנו עוד בזה. ובפרשת אמור אצל קדושת כ"ג שער ס"ו כתבתי כמה הוא התועלת הנמשך מאלו המצות אשר יבדילנו משאר בשרינו ומיחסת אותנו אליו יתעלה עיין עליו. וסמך הענין הנכבד הזה בכאן ללמוד ק"ו למסית ומדיח ולעיר הנדחת אשר אין לחוס ולרחם עליהם וכל שכן שלא ידאג ויתאבל עליהם כלל והנה המפרשים ז"ל פירשו אלו הכתובים בפנים אחרים כמו שהוא בספריהם. והנה לא סר מכוונת ההעתק הזה עד שהבדילם במזונותיהם מכל שאר אישי המין ואמר לא תאכל כל תועבה וגו'. כי בזה יובדלו מהם הבדל מזגי ויתחלפו בתכונותיהם וכבר ביארנו התועלת הנמרץ המגיע בזה בפרשת ביום השמיני שער ס' דרוש משם. ואולם כל זה נמשך אל מה שאמר ראשונה על הקרובים המסיתים לא תחמול ולא תכסה עליו כי הרוג וגו'. אשר הוא הענין השלישי הכולל כל ג' סבות ההזהר וההזכר' הנמרץ כמו שאמרנו. והנה היו כל אזהרות התורה האלהית או רובן מזה המין רצוני שימצאו בהם אחד אחד מג' ענינים אלו או הב' מהם או שלשתן יחד לחזק הזרוז ולהפליג הזהירות במה שיגיעו מזה אל אמתת הענינים וכל ישראל ישמעו יבינו ישכילו את אשר יעשון מבלי שישאר להם עוד פתחון פה לומר לא ידענו או לא הודיעונו חומר הדברים על נכון כי זה מה שייטיב כח הבחירה וישלימה כמו שהנחנו ראשונה. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער:
שאל רבBookmarkShareCopy