דברים כט:ד מחשבת ישראל: עקידת יצחק ומורה נבוכים

וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֛ם אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לֹֽא־בָל֤וּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם֙ מֵעֲלֵיכֶ֔ם וְנַֽעַלְךָ֥ לֹֽא־בָלְתָ֖ה מֵעַ֥ל רַגְלֶֽךָ׃

עקידת יצחק

*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי ג' דעות יש בבחינת אופן הוית העולם ומלואו, האחת, לדעת ארסטו והנמשכים אחריו שהאמינו בקדמות העולם, והיות מציאותו נמשך ומחויב בהכרח ממציאות הי"ת, השנית, דעת פלאטון וסיעתו שחשבו כי בראו הי"ת מחומר זך ודק שהיה קדמון, והשלישית היא דעת התורה האמיתית, והיא, כי הי"ת ברא הכל מהאפס ואין המוחלט, ולפי השתנות דעותם אלה באופן הוית העולם. כן יתחלקו ג"כ בענין ואופן חול הנבואה האלקית על האדם, כי לפי דעת ארסטו ופלאטון, יצטרכו להיות באיש תחילה הכנות נפשיות מעלות ומדות יקרות ידועות, ואז נמשך ומחויב בהכרח שיחול עליו השפע האלקי המסבב הנבואה, אבל לדעת התורה תלוי גם זה רק ברצון הבורא ית', אם ירצה להשפיע שפע נבואתו על איש אשר הוכן לה לפי תכונות נפשו ובחירתו במעשים הטובים הנרצים בעיניו ית', וע"כ יתמה הרב ז"ל על הרמב"ם ז"ל, כי אחרי אשר דחה גם הוא דעת הפילוסופים באופן הוית העולם, והאמין רק בדעת התורה האמיתית, כי בראו הו"ת מהאין המוחלט. (עיין מ"נ ח"ב פי"ג), איך נראה אח"כ כמסכים עמהם באופן חול הנבואה באמרו שם פ' ל"ב "שלא תחול הנבואה רק על מי שיש לו המעלות והמדות והכנות נפשיות המצטרכות לה. ומי שיש לו כל אלה מחויב בהכרח שתחול עליו הנבואה, ואם בכל זאת היא נעדרת ממנו, הוא דבר פלא הדומה להעדר תנועת היד מירבעם, אף שהיה לו הכח החיוני אשר יש לכל אדם להניע ידו ככל אשר ירצה, וכהעדר כשרון הראות למחנה מלך ארם המסובב על יד אלישע בבואם להרע לו, אף שהיו עיניהם בריאות וטובות, כי בכל זה הראה הרב שמסכים לדעת הפילוסופים, החושבים הדבר למחויב בהכרח שתחול הנבואה על איש שנשלמו כחותיו הנפשיות המצטרכות, בעבור האמינם בקדמות העולם או לפחות בקדמות חמרו הדק, וזה מה שכבר דחה בעצמו בפ"יג שם ? והרב ז"ל חלק על דבריו אלה, ואומר שכמו שכתב הרמב"ם שם, פל"ב, שלא נוכל לחשוב שתחול רוח הנבואה על איש כסיל ובער אשר יחסרו לו כל התכונות הנפשיות והמעלות והמדות הטובות המצטרכות לה, כי החושב ככה דומה למי שיחשוב שיוכל חמור או צפרדע להנבא; כן צריכים אנו להרחיק מגבול דעתנו, גם מה שחושב ארסטו, שטוב המזג ותכונות הנפש היקרות המסבבות השפע הנבואיי באים לאדם רק בדרך מקרה, וסבתם רק מולדו הטוב, ר"ל שנולד במזל ידוע לו כל אלה, וכי בהכרח ינבא בעל התכונות היקרות האלה, כי כל זה סותר דעת תורתינו, כי אם נאמין שהי"ת אשר ברא עולמו מאפס ואין ינהיגהו בשני אופני הנהגה, האחת טבעית אשר בה ינהיג רוב ברואיו, והאחת נסיית, אשר בו ינהיג עם בחירו, והנבואה היא ג"כ ענין נסיי, ר"ל שפע רוחני ואלקי המושפע מהי"ת בדרך אשר למעלה מהטבע, על מי שיש לו התכונות הנפשיות הראויות, ויחבר אליהן גם החפץ והתשוקה להפרד כפי יכלתו ואפשרות האנושית, מעניני החומר והגוף, למען התהלך עם אלקים בהלך נפש, ולקרבה אליו ע"י עשותו תמיד המעשים התוריים המצווים מאתו ית', כמא"הכ "אמת מארץ תצמח" וכו' ר"ל כי רק בהתהלך האדם עלי ארץ באמת ובתמים את האלקים לשמור חקיו ומצותיו, אז "צדק משמים נשקף" עליו, כי משם יושפע עליו רוח נבואיי ושפע אלקי, וע"כ לא זכו אדם, נח, ואברהם שתחול עליהם הנבואה רק אחרי אשר נצטוו מה"ית בשמירת כמה מצות ושמעו בקולו, כי השכר היותר גדול אשר יוכל לבוא אל האדם עקב אשר שמע בקול ד', הוא חול רוח הנבואה עליו, וע"כ נמצאת הנבואה רק בישראל ולא בשאר העמים הקדמונים, אשר לא עליהם נגה אור התורה האלקית, אף שהתחכמו קצת מיחידיהם מאוד בידיעת החכמה והפילוסופיאה ולהורות ע"ז אמרו גם חז"ל "אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר" כי תואר חכם אמיתי יאמר רק על האיש המשתדל מצד שכלו לעשות רצון בוראו, בהתבוננו רק בדעות אמיתיות ועיונים שכליים הבנוים על אדניהתורה והאמונה, ותואר גבור יורה, לא לבד, כי הוא שלם בגופו ומשתמש כראוי בכל חושיו אשר הם כלי ההשכלה, (כי רק מהמוחשים המושגים בחושים, יקח השכל הקדמותיו להוסיף בהן השכלתו, אשר ע"כ מי שנחסר לו אחד מחושיו יחסרו לו גם קצת מושכלים וידיעות הבנויות על אדני מושגי החוש ההוא), כי אם גם שגופו חזק ובריא לסבול העיון והחקירה התוריית, אשר יכבדו לרוב לאיש חלוש המזג ורפה כח כנודע, ותואר עשיר מורה, שאין לו מונעים חוצה לו, כריש ועוני וחוסר כל, המטרידים לרוב דעת החוקר והמשכיל לעיין כאות נפשו בעיוניו השכליים, כי רק במלאת ספק המחסורים הטבעיים, יהיה שכל האדם בריא וחזק להתעסק מבלי דאגה בחקורותיו העיוניות, תחת כי המחסור לא יתנהו להשכיל ולהבין, מלבד שמחליש גם כח גופו וחושיו, אשר יובילו לו ההקדמות לעיוניו השכליים מהדברים אשר חוצה לו, ועל היות שלש אלה, ר"ל החכמה הגבור' והעושר, נבחרות רק מצד היותן אמצעות להשגת ידיעת ד' האמיתית, לא בעבור עצמותן, יורה מא"הכ "אל יתהלל חכם וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" וכו' ר"ל רק בהיותן אמצעות לבעליהן לקנות על ידן שתי אלה המעלות היותר נכבדות, השכל וידוע את ד', אז ראוי להתהלל בהן, ולא באופן אחר, גם מעלת הענוה היקרה מאוד צריכה להיות באיש אשר עליו יחול רוח הנבואה, ועכ"פ היא מועלת מאוד לסבב השגת השפע האלקי הזה, כמאח"זל "ענוה מביאה לידי רוח הקודש". והנה המעלות האלה המכשירות את האדם לקבלת שפע הנבואה, אינן מחוייבות להיות טבעיות במי שינבא, מלידה ומבטן, עד שנקרא ענין נבואתו שלמות טבעית, ונאמר כי מי שחסרו לו בטבעו אין אפשרות עוד שתחול עליו רוח הנבואה, כמו שחשבו כל זה הפילוסופים המאמינים בקדמות העולם, או לפחות בקדמות החומר הדק, בעבור שלא יאמינו ביכולת הי"ת להוציא דבר מאין המוחלט ומלא דבר אל היש, כ"א הכל נמשך לדעתם בהכרח רק מהסבה הראויה הקודמת לו, אשר ע"כ יאמינו, כי גם למעלת הנבואה צריך שתקדים הסבה הראויה לה, שהיא שלמות הנביא הטבעית לו, כי אנו בני האומה הקדוש' המאמינים בחידוש העולם מהאפס המוחלט, מאמינים ג"כ כי אף שבהנהגת העולם הטבעית ע"פי השתלשלות הסבות והמסובבים, נמשך כל דבר רק מסבתו הראוי לו, בכל זאת בהנהג' אלקית הנסיית היוצאת מגבול הטבע, אשר בה ינהיג עם בחירו המשתדלים להתקרב אליו ולקנות להם בהתעסקם במעשים התוריים השלמות הנזכרות למעל' בבחירתם החפשית, אף שלא היה להם קנין השלמיות האלה למנה בטבעם ותולדתם, יוכל להשפיע שפע נבואתו אשר הוא עניין נסיי ופועל אלקי, לא ענין טבעיי, גם על מי שאין המעלות האלה לו למנה מלידה ומבטן, (ולדעתי הורו גם חז"ל על זה, כי לא אמרו "אין הנבואה שורה אלא על מי שיש בו חכמה גבורה ועושר" שמשמעות מאמר זה היה שכל אלה המעלות צריכים להיות בו כבר מני רחם כדעת הפילוסופים, כ"א אמרו רק "על חכם גבור ועשיר" ור"ל בזה רק על מי שמשתדל לקנות לעצמו כל אלה בבחירתו החפשית, כפי יכלתו ואפשרותו), וע"פי דבריו אלה דחה הרב ז"ל דברי המ"נ שקרא גם הוא שם ענין הנבואה בשם שלמות טבעית, אחר שהוא באמת רק שלמות נסיית, גם מה שאמר שם ח"ב פל"ב וז"ל "ואפשר וכו' שהנבוא' בחיק (ברוך בן נריה) גדולות" שר"ל שבעבור שחסרו לו השלמיות הטבעיות המצטרכות לנבואה, או שהאבר המיוחד אל הכח המדמ' לא היה בו בתחילת יצירתו באופן המצטרך אם תחול הנבואה על בעליו, היה זה כמעוות שלא יוכל, לתקון בשום תקון והנהגה, מתנגד לדמת הרב ז"ל אל האמת, אחרי כי ענין הנבוא' הוא דבר נסיי התלוי רק ברצון הי"ת אין מעצור לו ואין מכלים בידו להשפיעו על מי שירצה, אח"כ אמר הרב ז"ל, כי בעבור היות המעלות והמדות היקרות האלה המועילות לקבלת שפע הנבואה במרע"ה, על צד היותר שלם, זכה גם הוא לעלות במדרגת הנבואה למעלה יותר מכל שאר הנביאים זולתו, וע"ז מורה גם מאמר המדרש על הכ' ומשה היה רועה באמרו כל אמרת אלוה צרופה "אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבדקו בדבר קטן וכו'" שר"ל שהנבואה שהיא אמרת אלוה, וגדולת המעל' להנהיג את ישראל בהנהג' הנבואית, לא נתן הק"בה לאיש עד שצרף ובחן אותו בבחינת הנהגתו בשאר המתנות שנתן לו כבר, והן החכמ' בידיעת הטבע הגבור' והעושר, שהם כולם רק כדבר קטן יחשבו לעומת מעלת הנבוא' שהיא החכמ' העליונ' והאלקית, ואין דבר גדול יותר ממנה בכל קניני האדם הגופניים והשכליים עלי ארץ והנה הרב המורה בפרק ל"ב ח"ב החל ואמר זה לשונו: דעות בני האדם בנבואה כדעותם בקדמות העולם אני רוצה בזה כי כמו מי שיתבאר אצלם מציאות האל יש להם ג' דעות בקדמות העולם וחדושו כמו שביארנו כן הדעות גם בנבואה ג' וגו'. כמו שנמשכו דבריו בספור הדעות ההם אחת לאחת בפר' ההוא. אמנם יראה שהכוונה לו לומר כי יחס גדול ושאיכות עצום יש בין הדעות בקדמות ובחדוש שזכר בפרק י"ג ובין הדעות ההנה שיזכור שם בענין הנבואה. ואמר שהוא ענין שנמשך לפי רצונו ודעתו. וזה כי כאשר יאמינו חיוב הקדמות יאמינו ג"כ חיוב הנבואה במוכנים לה כי היא אצלם ככל המון הנמצאות הטבעיות המחוייבות מסבותיהם אם לא ימנעו מצד מונע טבעי מחוץ. וכבר ביאר בפרק ל"ו תארי הסבות המחוייבות ומהותם אשר מכללם היום עצם מוח האיש הנביא בעקר בריאתו על תכלי' שוויו בכללו וחלקיו ובשיעורו והנחתו ושלא מנעוהו מונעים מזגיים מפני אבר אחר: אמנם אשר יאמינו חדוש העולם מהאפס המוחלט אחר שלא היה כלל לפי מה שעלה ברצונו ית' יאמינו שהנבואה ג"כ היא תלויה ברצון האלהי ישפיענה על מי שירצה מהאנשים בין שיקדימוהו הסבו' ההנה המחוייבות או לא כי היתה הנבואה אצלם בכלל הנמצאות או בכל אחת מהם שימצאו איך שירצה ומתי שירצה בין במציאות הסבות הטבעיות או זולתם עד שאפשר שיתנבא כל אדם אחד חכם ואחד שאינו יודע כפי אשר יעלה ברצון. וכבר ייחס זה הדעת לפתאים מהאנשים ולקצת המון בני תורתנו: אמנם הדעת השלישי שזכר אצל הקדמות והם אשר יאמינו בחדוש העולם אך מדבר כמושהיה דעת אפלטון והנמשכים אחריו שגזרו בחדוש העולם אחר שלא היה אבל לא מהאפס המוחלט אלא מחומר דק קדמון שלא סר מהיות לפי שא"א שיתהווה דבר מלא דבר ולא שיפסד אל לא דבר. והם אשר חשבו כמו כן בנבואה שהיא מושפעת ברצון ית' אך לא בלא דבר כי אם בהקדים הסבות ההנה הטבעיות: והנה הרב עם שיראה מדבריו שהוא משוה זה הדעת האחרון בענין הויות העולם אל הראשון מהם עד שאומר שחוייב כל בעל דעת תורני לשקצו ולתעבו להיות חכם כמוהו כמו שכתב שם פרק י"ג. הנה באמת יראה שלענין הנבואה הוא מחזיק בענינו ומיחס אותו לעצמו. ולא עוד אלא שכבר נראה שסמכו אל הראשון כמ"ש כי המוכן אל הנבואה לפי הסבות ההנה ולא יתנבא הוא אצלו פלא גדול כעורון מחנה מלך ארם ע"י אלישע (מלכים ב ו׳:י״א) ויבושת ידו של ירבעם וכדומה (שם א' י"ג) *ופלא הוא וכו' ר"ל שפלא הוא בעיני כל משכיל שיחשוב הרמב"ם ז"ל דבר זה לפלא, שתעדר מעלת וכשרון הנבוא' באיש שנשלמו תכונותיו הנפשיות, כי אחרי שלפי דעת התור' תלוי ענין הנבוא' שהוא רק דבר נסיי, רק ברצון הי"ת להשפיעו על מי שירצ', מי זה יתפלא עליו אם ימנע הכבוד האלקי ממי שאינו רוצה לתתו לו ? ופלא הוא שיפלא מזה היפלא מבעל הרצון כשלא ירצה הדבר שהוא רצונו עליו אלא אם תאמר שחוייב הרוצה לרצות בדבר אחר שהושלמו סבותיו. והנה א"כ חזר הדין לשהוא מחוייב והוא הדעת הראשון כמו שנראה שחזר הוא מדינו אצל המניעה ממנה כמ"ש שאפשר שהיתה הנבואה אצל ברוך בן נריה (מכלתא ר"פ בא) בקשת גדולות וזה הי' לחסרון אחד מתנאיו מהתלואים בו או ביצירתו שכבר אמר שאף כי יחסר המזג באבר ההוא המיוחד אל הכח המדמה שהוא עוות שלא יוכל לתקן בשום תקון והנהגה. וכן נראה ממנו בכל מה שיזכור ענין הנבואה שיקראהו שלמות טבעיי *וכל זה מה שיותש בו וכו' ר"ל מה שיקרא הרמב"ם ז"ל ענין הנבוא' בשם שלמות טבעית, לא יישר בעיני הרב ז"ל, כי הלא בזה יוחלש ויותש כח רצון הי"ת, אם נאמר שתחול הנבוא' באדם מצד חקי הטבע לבד, תחת כי באמת הוא רק באופן נסיי ע"פ רצון הי"ת. וכל זה מה שיותש בו כח הרצון האלהי שפרסם אצל הנבואה כשיושקף בטוב ההתבוננות. גם דבר בליעל יצוק בו שיאמר שהדבר הגדול והנבחר יבא מהצלחה מקרית כמ"ש זה ארסטוס פ"ז מהא' מהמדות כי באמת טוב המזג ותקון הטבע סבתו המולד הטו' התלוי במזל כמ"ש פרק י' מאמר ג' וע"כ באמ' שלם מאד ואמתי יהיה המולד הטוב ואף גם זאת שהוא קורא לזה פי"ד מאמר י' סבה אלהית אמר אשר הוא בטבע גלוי הוא כי אין היכולת בנו כי אם לאיזו סבה אלהית וזהו כאשר הם טובי המזל'. הנה כבר הודה שאין היכולת בנו ומ"מ לא יתכן דעת בזה כזה לפי דעת תורתנו האלהית השמ' נפשנו בכפנו ושלימותנו בבחירתנו. והנה בעיני הוא מבואר כי כל ג' הדעות הללו בנבואה הם פסולות לכל בעל תורת משה רבינו עליו השלום. אם הדעת האמצעי למה שיחויב בו מהגנו' אצל הנבוא' לנבואת במחנה הנביאים יחד כסיל ובער כי הוא שוה להנבא' חמור או צפרדע כמו שאמר וכבר היה ראוי ליחס זה הדעת לכת מכתו' הישמעאלים שהגיד עליהם שהם סובלים בכמו אלו הגנאי' ממה שיוחס להמון אנשי תורתנו. ואם הב' דעות הנשארו' למה שנמשכו מדעת בטל שהוא דעת הקדמו' שתמאנהו התורה האלהית בכל אחד משני האופנים שזכרנו. ואולם בני ברית ה' החפשים מממשלת אלו הדעות הנכריות הפילוסופיות נקיים אנחנו מאלו הסברות כלם אך אמנה נמשך אחר אמונתנו בענין החדוש המוחלט ברצונו יתברך אחר שלא היה כלל עם מה שנמשך ממנו משומו ית' פרנס' העולם על שתי הנהגות. האחת הטבעית הנמצאת אצל כל הפילוסופים. והשנית אשר היא למעלה ממנה אשר המה לא הודו בה ולא ראו את כבודה. וכבר זכרנו ענין שתיהם באמת מציאותן וסדר מנהגן בשערים ג' ד' ה' י"ג ע"ו ל"ג. ועוד יזכר בפרשת הברית שער ע' בע"ה. ונקבל באמנה שהנבואה היא מן הענינים היותר מיוחדים אל הפלאים הנעשי' למעלה ממה שיחייבהו הטבע האנושי ושהיא מושפעת מרצונו ית' על הראוי לה ומוכן אליה לא לפי ההכנות הטבעיות אשר זכרום לבד כי אם במה שילוה אליהם טוב הכוונה ועוצם הכוסף והתשוקה להתהלך אל האלהים ולקרבה אליו להפיק רצונו ואהבתו לפי הדעות והמעשים האלהיים התוריים כי בהצמיח האיש השלם בטוב בחירתו ורוב השתדלותו אלו הזכיות והשלמיות משפל ארצו ומצבו הנה באמת אז צדק משמים נשקף עליו בתורת גמול כמו שיתבאר זה בייחוד בשער צ"ד בע"ה. והנה הנבואה הוא השכר היותר גדול שאפשר לו לקבל מאת האלהים חלף עבודותיו. ולזה היה הצורך גדול במציאות מצוות אלהיות לאדם הראשון בתחלת ענינו. וכבר נתחזק זה הענין בהתרבות והתחזק כח המצות במספרם ואיכותם כמו שהיה הענין בנח ויותר בשלמות אצל אברהם כמו שנתבאר בו באומרו (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' יאמר שידעו השם בענין הנבואה למען אשר יצוה וגו'. לא למען זכות מוחו ומה שהתחכם בכח פילוסופיתו לבד וכן אמר (שם כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי וגו'. ולזה נמצאה זאת המעלה אצל ישראל ולא בזולתם מהאומות כי היא לבדה אשר קבלה דת אלהית אשר בה ידעון רצון לא עשה כן לכל גוי וגו' (תהילים קמ״ז:כ׳): *וא"א מבלי שיהי' לזה סיוע וכו' ר"ל שלמות העם אשר הנביא יושב בקרבו, תוסיף גם שלמותו המוסרית, וכשרונו לקבל שפע הנבוא', כי תורה שהוא השתדל להישירם ולהנחותם הדרך המוסרי עד עתה, ואף כי שיעשה זאת, כנוח עליו רוח השם, וכן אה"כ "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וכו' ואמר ג"כ, "אם תוציא יקר מזולל כפי תהי'", תחת כי פחיתות בני דורו בבחינ' מוסרית לא לבד כי תורה, כי מנע וחדל ללמדם ולהודיעם דרך ד', אשר כל זה יחשב גם לו להעדר שלמות ופחיתות מעל', מסבב ג"כ שלא יהיו ראוים וזכאים שישתלח נביא להם. ובעבור זאת תמנע הנבוא' לחול על מי שהי' ראוי לה בלעדי זאת, כמאחז"ל על תלמידי הלל "ראוי הי' שתשר' עליהם שכינה כמרע"ה, אלא שאין הדור ראוי לכך". גם שלמות המקום אשר הוא שוכן בקרבו תועיל מאוד להשפע' נבואית כדחז"ל שארץ ישראל הקדוש' היא יותר מוכנת מכל שאר ארצות שיחול השפע האלקי על יושביה, וכ"כ גם הכוזרי מאמר ב' סי' י"ד "כל מי שהתנבא לא נתנבא בה או בעבורה", וא"א מבלי שיהיה לזה סיוע או מניעה משלימות העם אשר הוא יושב בקרבו או חסרונו כמו שאמרו ז"ל (סוכה כ"ח.) על תלמידי הלל הזקן ראוי שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו אלא שאין הדור ראוי לכך לפי שאינן ראויין וזכאין להשתלח אליהם נביא כמו שהיה הענין במשה וזולתו מהנביאים. וכאשר תהיה השתדלו' הנביא בעם ויצליח להישיר' ולהנחות' בדרך טובה אין ספק שתרבה מעלתו ושלמותו בהם כמו שאמר הש"י לירמיהו אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה וגו' (ירמיה ט"ו). יאמר שלא ירע בעיניו על שליחיותיו אל העם ההוא ולא יתעצל בהם: ואם יראה לו שהם לבטלה לפי רשעתם כי אם הוא ישוב משליחותו ויחזור האל ית' להשיבו להם. וזה יהיה בתמידות. כבר הגיע אליו שלמות העמידה לפניו שהוא הדבר היותר מעולה שאפשר בחק האדם: ואם תוציא יקר מזולל כפי זה הערך תהיה במה שתגיע אליו מהמעלה. והרי אתה קרוב אל השכר הגדול ורחוק מאוד מההפסד כי לא תירא משתהפך אליהם ואל רשעת'. כי ישובו המה אליך ואם הוא רחוק ואתה לא תשוב אליהם כלל. וזה מה שחוייב ממה שאין הקב"ה משרה שכינתו על מי שידוע לפניו שעתיד לקלקל. הנה שנתבאר' הסבה העצמית והיותר מיוחדת אל זאת המעלה הנפלא' אשר בה יתקשר הרצון האלהי ולא יפרד ממנה בשום ענין. *ובזאת הסבה וכו' ר"ל אחרי שמדרגת הנבוא' אשר תחול על האדם ברצון אלקי תשתנ' לפי מעלת ומדרגת שלמות הנביא ושלמות העם שיושב בקרבו, ע"כ יבדלו הנביאים אלה מאלה במדרגות ומעלות כשרון נבואתם. ובזאת הסבה יבדלו הנביאים ג"כ זה מזה ובה יתחלפו עניני זמניהם רצוני בהמצא להם חוזק או חולשה בזה הענין. וא"א ג"כ מבלי שיהיה לזה סיוע או מניעה ממציאות הסבות הטבעיות או מאופן מציאותם כי המוסיף בטוב הוא יותר טוב ודלא מוסיף גורע. אמנם הוא מבואר אצלנו כי התוספת בשלמיות הנפשיות אשר זכרנו מעוצם הכוונה והפלגת התשוקה באהבת האלהית והחריצות המופלג להפיק רצון ממנו ית' ימלא הרבה מהחסרונות אשר יפלו בכחות האדם מטבע היצירה או בעניני מולדו כמו שהוא הענין ביתר ההצלחות ועל הדרך אשר כתבנו בשער כ"ב וכו' והוא מבואר מאוד ממעמד הר סיני הנכבד והנורא אשר א"א לפקפק בו כמו שיתבאר במקומו ב"ה. והוא הטעם ולא זולתו אשר אמרו ז"ל (נדרים ל"ח.) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר לפי שהוא מבואר שהרצון האלהי לא יסכים להשרות השפע הנבואיי כי אם על הזריז ומהיר וחרד על דבריו להוציא אל הפועל. אם מצד שכלו. ואם מצד כחותיו הגופיות. ואם מצד הענינים החיצוניים כל מה שבאפשרותו להוציא מהשלמות כי הנה כי כן יבורך גבר ברכות שמים מעל וזה טעם חכם גבור ועשיר כי החכמה היא הנותנת שלימות צורתו בדברים העיונים והדעות האמתיות האלהיות. וכמו שאמר החכם (קהלת ז') החכמה תחיה את בעליה כי זולתה כל הנמצאות כלם הם פגרים מתים ולא המתים יהללו יה וכל שכן שאינן מתנבאין. אמנם כשהאדם משלים עצמו בזה השלמות יוכל לעלות משם במדרגות השלמות והצורה. וישפע עליו שכר פעולותיו וגמול מעלליו השפע הנבואיי והוא מה שאמרו דניאל בפירוש באומרו (דניאל ח׳:ט״ו) ויהי בראותי אני דניאל את החזון ואבקשה בינה והנה עומד לנגדי כמראה גבר אמר כי סבת ראותו המראה ההיא והדומות לה היה היותו מתעורר מעצמו לבקש בינה כי בזה זכה לראות לנגדו כמראה גבר והוא האיש גבריאל שזכר ראשונה המלאך השלוח אליו להשפע עליו רוח קדשו וכמו שאמרו ז"ל (ברכות נ"ה.) על יהב חכמתא לחכימין ומנדעה לידעי בינה והוא טעם המשל שהשיב למטרונה על זה (מ"ר קהלת א') משל לסוחר עשיר שאינו מקיף סחורותיו אלא אצל העשירים לא אצל המאבדי' ממונם. וכן הק"בה אינו משפיע השפע הנבואיי על ריקים ופוחזי' אשר אצלם תאבד כל חכמה וכל בינה תסתתר ולזה אמר (שמות ל"א) ובלב כל חכם לב נתתי חכמה כי החכמה העליונה הנבואיית מצטרפת אל החכמה האנושית ומשלימה. ואמרו גבור כי מלבד מה שיתכן שיהיה בריא היצירה וחזק ההרכבה ושלם במזגו וטבע כחותיו לסבול תושית התורה והעיון. ואין צריך לומר בריאות החושים וכחותיהם *לפי שהמוחשות וכו' ר"ל שהמושגים, אשר יובילו לנו החושים הם תחילת ומקור רוב משפטי האדם השכליים וידיעותיו, אשר ע"כ כשיחסר לו חוש אחד תפקד ממנו ג"כ אותה הידיע' הבנויה על מושגיו, ד"מ חכמת הראות, מאיש אשר נולד עור, וחכמת המוזיקא מחרש מני בטן. לפי שהמוחשות הם התחלת המושכלות ומתבארות במופת. ולזה היה מהכרח כי מי שנפקד ממנו חוש מן החושים תפקד ממנו ידיעה מן הידיעות כמי שכתב החכם בא' מספר המופת אשר לפי זה אמרו (מכלתא יתרו פ' מ"ת פ' ט') שלא היה במעמד הר סיני לא סומא ולא חרש כי היה נמנע לאנשים כאלה לעלות בהר ה'. וזה ג"כ יתבאר ממראת דניאל אמרו (דניאל י׳:ז׳) וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא. כי הנה הרלב"ג ז"ל כתב כי זה נתדמה אליו במראה ההוא לא שהיו שם אנשים. אמנם לא כתב טעם הדמיון ההוא ותועלת ספורו. ואני אומר כי גלה לנו בזה אופן הגעת שלמות ההשגחה אצל המשיגים על הענין ההוא. וזה שמתחלה קבל השכל לבדו שפע ההשגה. אמנם לא עבר השפע אל שאר כחותיו. אבל נתבלבלו כלם ונפסדו כמו שאמר (שם) ולא נשאר בי כח והנה עם זה היה נמנע אצלו להשיג השגה שלמה נבואיית עד ששבו כחותיו אליו לגמרי. ואמר כי בתחלה עמד על ברכיו וכפות ידיו. ואח"כ עמד על עמדו אבל עומד מרעיד. ובשלישית נתקיים על עמדו אבל נאלם דומיה. וברביעית אמר לו חזק וחזק וגו', ואז ענה ואמר דבר כי חזקתני יורה ששלמות השפע ההוא בלתי מושג כי אם ע"י התחזקות הכחות הגופיות אשר יחסם אל השכל יחס *האנשים אשר היו שם עמו וכו' ר"ל לדעת הרב ז"ל, הכחות הגופניות שלו כי הם לא יכלו בתחיל' עמוד ולהשאר על מתכונתן, בהשיגו השגה הנבואית בשכלו, ועזבו אותו עד שאמר לו המלאך הדובר אליו חזק ויתחזק גם בגופו ורק אז היתה השגתו שלימה. האנשים אשר היו שם עמו ועשיר הוא גם כן הכנה ושלמות מהדברים אשר מחוץ ההכרחיים לו מצד החמר להכין אותו ולסעדו במעשה שלחנו מאכלו ומשתיו ומלבושיו ויתר צרכיו אשר בהם יעזר אל השתדלות העיון והלמוד כי על כן אמר (דברים כ״ט:ד׳) ואולך אתכם מ' שנה במדבר לא בלו שמלותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגליך לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלהיכם. יראה שספוק הצרכים הוא הכרחי לרדוף לדעת את ה' כי היא ההשגה היותר שלמה מכל ההשגות. והנה שלשה הדברים האלה תמצאם מכוונים בפי מלך בבל כשצוה להביא מבני ישראל ומזרע המלוכה ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים וימן להם המלך דבר יום וכו' (דניאל א') כי אחר שתארם דרך כלל בענינם החצוני בשני התארים הראשונים זכר הזריזות בהשגת החכמה בג' הסמוכים להם. ובאומרו ואשר כח בהם וגו' ביאר על שלימות יצירתם מצד כחותם הגופיות. אמנם על הספוק אמר וימן להם המלך והנה רושם הענין בעצמו כפי מה שאמרוהו ז"ל מצאנוהו בעינו על סדרו ומשפטו בענינו של שאול רצוני באותות שנתן לו שמואל בלכתו מעמו כי שם נאמר (שמואל א' י') בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בצלצח ואמרו אליך נמצאו האתונות אשר הלכת לבקש וגו' וחלפת משם והלאה ובאת וגו' עד ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם. אח"כ תבא אל גבעת האלהים וגו' ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור. והמה מתנבאים ונאמר וצלחה עליך רוח ה' וגו'. הנה האות הראשון הוא סימן מבואר לעושר כמה שאמר (בראשית ל"ב) ויהי לי שור וחמור וגו'. והשני צורך בריאותו וספוק חיותו ולזה אמר ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם כדי שתאכל ותתחזק ויכלת עמוד. והג' סימן להכנת הנפש והתעוררות אל השלמות על ידי כלי הנגון כמו שאמר (מ"ב ג') והיה כנגן המנגן וגו'. ועל מה שתמשך מאלו הג' הכנות השגת הנבואה אמר וצלחה עליך רוח י"י והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר. והנה דבר גדול ונפלא הנביא דבר אליו באומרו (שמואל שם) והיה כי תבאינה האותות האלה לך עשה לך אשר תמצא ידך כי האלהים עמך למדו וזרזו כי כאשר יוקדמו שלשת האותות האלו לכל בעל שכל שלא ירצה לעצמם להסתפק במה שיושג לו מהם לא זולת אלא שיחשבן כמשרתות ולהגיע ע"י שמושן אל ההצלחה האלהית הקרובה אליהם כמ"ש ירמיהו עליו השלום (ירמיה ט') אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע וגו'. ירצה שלא יחשב המעלות ההן לתכליות בפני עצמן אבל להכנות ומדרגות לעלות אל הר ה' להשכיל וידוע אותו יתברך במדרגות הנביאים כי הוא העושה חסד משפט וצדקה בארץ ואמר כי באלה חפצתי נאם ה'. ירצה כי באלו ההשגות העליונות חפצתי בהמצאת אלו המעלות לא בהן עצמן. או שירצה כי באלו הפעולות העליונות רצוני חסד ומשפט וצדק' חפצתי בתורת חפץ ורצון ולא בדרך חיוב כמו שחשבו כתות הפילוסופים והוא עקר גדול בפנת ההשגחה, ושני הפירושים נכונים לפני ענינינו ואמנם לפי' הראשון יהיה המאמר הזה שוה למאמר (מלכים א כ׳:י״א) אל יתהלל חוגר כמפתח. כי המעלות הללו הם אמצעיים להגיע בעליהן אל סוף השלמות במדרגות החוגר וכשישכיל וידע את י"י כבר הוא מפתח. ורושם זה הדבר השני הנפל' מצאנו אותו ג"כ בחנוכו של אלישע עם אליהו רבו זצ"ל באותן ג' מסעות אשר זכר. ה' שלחני בית אל. ה' שלחני יריחו. ה' שלחני הירדנה. (מלכים ב ב׳:ו׳) כי צריך שנשים לכ אל זכר המסעות האלו ואל סדרן בהיותן מארץ ישראל לחוצה לארץ ומהראוי בתחלת המחשבה שיהיו בהפך כי הארץ הקדושה יותר מוכנת לכל שפע שלמות אלדי. אמנם יראה שנרמז שם שאליהו ז"ל היה משתוקק להשגות של משה רבן של נביאים. ולזה שלחהו ה' אל הארץ ההיא מעבר הירדן מזרחה כי שם חלקת מחוקק ספון. ושליחותו לבית אל יורה על כי הכח הגופיי אשר בו הגבורה והחוזק אין ראוי ליהנות ממנו בהתהלכו בארץ לארכה ולרחבה למראה עיניו ומחמד לבו. כי אם להביאו בית אל להתישו שם בתושיה של תורה ועבודה כמו שמתישין כח הנערות והבחרות בהביאם אל בית הספר. ועל דרך שאמר המשורר (תהלים פ"ד) בחרתי הסתופף בבית אלדי מדור באהלי רשע. וזהו עצמו מה שרמז אל תלמידו באומרו י"י שלחני בית אל כלומר ראה גם ראה כי לא שלחני אלדים הנה רק להתהלך לפני י"י ולהסתופף בביתו. ועתה אמוד נפשך אם תוכל לעמוד על זה כמוני והיתה תשובתו הנכונה חי י"י וחי נפשך אם אעזבך אם לא באשר תלך אלך ובזה נדר פרישות כל תענוגי הגוף וחמדותיו. ואח"כ אמר לו ה' שלחני יריחו. ומהידוע כי שלל יריחו כלו היה חרם לה' רק מה שהביאו אל אוצרו שנאמר (יהושע ו׳:כ״ד) והעיר שרפו באש וכל אשר בה רק הכסף והזהב וכלי הנחשת והברזל נתנו אוצר בית י"י והנה עם זה רמז אליו רמז מבואר שאין לדורך מהלך השלמות להשתמש בעניני העושר רק באשר יהיה פריו קדש לי"י והיותר יחרים. וגם בזה אמר חי י"י וחי נפשך אם אעזבך כמו שביארנו. ואחר כך אמר י"י שלחני הירדנה והוא ודאי רמז אל תשוקת החכמה כי אין מים אלא תורה כענין (משלי ה') שתה מים מבורך וגו' (שם) יפוצו מעינותיך חוצה וגומר. (ישעיהו י״ב:ג׳) ושאבתם מים בששון וגו' אמנם רמז במי הנהר העצומים והרבים לרמוז על החכמה האלדית וכמו שאמר (תהילים צ״ג:ד׳) מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום י"י. ואמר כי הראוי לו להדבק בחכמה בהפלגה עצומה ולא יאמר די בשום צד כי כן עשה הוא עצמו כששלחו י"י הירדנה ושיתבונן בעצמו אם יוכל ללכת לרגלו וגם בזה אמר חי ה' וחי נפשך אם אעזבך כי בכל אלו המעלות נמצאת לו ההשערה השלמה בשמשם יותר מכל בני הנביאים אשר בדורו כי קצתם לא באו בית אל וקצתם לא הגיעו לירחו ואיש מהם לא עבר הירדנה כשיעורו. ולזה זכה ונחה רוח אליהו על אלישע ולא על זולתו מתלמידיו. ויושלם ענינו אצל פטירת מר"עה שער ק"ד בע"ה. ומה גם עתה בהשתמש בקנינים אלו בדרך זר ורע כי יוסיף רעה על רעה ובלעם יוכיח כי לפי מה שספרו עלינו חכמינו ז"ל (סנהדרין ק"ה.) מפחיתיותיו. אם בגופו ואם בממונו ואם בחכמתו. שחת לו להפוך דברי אלהים חיים לולי ה' שהיה לנו וחסם את פיו להפוך דבריו מקללה לברכה כמו שיתבאר במקומו שער פ"ה בע"ה. הנה שההבדל בין השמושים האלה מבואר: והנה אין ספק כי לפי שהיו לו למשה אדוננו ע"ה אלו המעלות באופן היותר שלם שאפשר כמו שהורו מהכתובים ושהיה שמושו בהם על צד היותר נאות מכל האדם אשר על פני האדמה זכה לעלות במדרגה העליונה מן הנבואה אשר לא עלה אליה זולתו מהנביאים כמו שהעיד עליו קונו בפרשת מרים (במדבר י"ז) ועל הדרך שיתבאר שער ע"ו בע"ה. אמנם זה הענין כוונו אליו חכמינו ז"ל באמרם במדרש (ויקרא רבה פ"א) א"ר שמואל בר נחמן י"ח צוויים שבהקמת המשכן כנגד י"ח חוליות שבשדרה וכנגד י"ח ברכות שבתפלה וכנגד י"ח אזכרות שבפרשת שמע וכנגד י"ח אזכרות שבמזמור הבו לי"י בני אלים כו' כי יש להתבונן מה ענין לנושאי המספרים האלו זה אצל זה וכלן אצל צוויי מעשה המשכן. אמנם יראה שכוונו אל כל מה שאמרנו מהשתמשו במעלות הנזכרות בתכלית השלמות ושלא נהנה מהן רק ככל אשר צוה מאת הש"י. ואל מעלות הגבורה הנתלית בטוב מזגו ויופי בנינו והתיצבות קומתו אמרו שהוא כנגד י"ח חוליות שבשדרה כי השדרה וחוליותיה הם ודאי עקר בנין ומנין גוף האדם ובהם תלוי היותו נאה וחזק ובעל קומה בלי ספק. ואמר שהצוויין היו כנגד החוליות והחוליות כנגד הצוויין כלומר שהוא עובד בכל כחו את אלדיו: ועל השתמשו על זה הדרך בקניני העושר ויתר הדברים המדיחים את רוב האנשים אמרו שהיו הצוויין. כנגד י"ח ברכות שבתפלה כי הדברים הללו מהעושר והצלחת הקנינים הם המבוקשים על הרוב בתפלה. וכמו שאמר על זה (שבת י'.) מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. והנה המליצה הראשונה נאה וקרובה: ועל מעלת הדעות ושלמות המושכלות אשר תכללם החכמה אמרו כנגד י"ח אזכרות שבפרשת שמע. כי מהמבואר שאין בשלשת פרשיותיה רק עניני אמונה ודעת ויראת ה' אשר בהם תתפאר כל חכמה ועל השלמות האחרון התכליתיי הוא ההגשה אל ה' אמר כנגד י"ח אזכרות שבמזמור הבו לה' בני אלים. כי הוא שיר נאה ומשובח ענינו במעשה מרכבה ובמעשה בראשית כמו שנתבאר ענינו בשער שקדם אינו יכול לשבחו בשלמות רק השלם הקרב אל ה' במה שיעלה בגובה שכלו ושפע נבואתו על גרם המעלות ההם וידע ענינם וישבח את בוראם. וסוף דבר בכל אלו הארבעה ענינים הוא חי חיים אלדיים ואינו יוצא מכל אשר יצוה מפי הש"י. ולזה נקרא אל על כמו שאמר (רבו' שם) ויקרא אל משה מה כתיב למעלה כאשר צוה י"י את משה למלך שצוה את עבדו ואמר לו בנה לי פלטין ועל כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו עליו וכו' כן אמר הקב ה כל הכבוד הזה עשה לי משה. ואני בפנים והוא בחוץ אקראנו כדי שיכנס לפנים לכך נאמר ויקרא אל משה. והנה לזה לוקח ראיה חזקה לכל הנביאים שאין הנבואה שורה עליהם רק בהגיעם אל אלו המעלות וההשתמש בהם על האופן הנזכר כל אחד כפי כחו כמו שאמרנו ראשונה. ולזה אמר וכלן במשה כי הוא קל וחומר נכון ללמוד קל מחמור *וזה כי החכם וכו' ר"ל כי אריסטו אמר שכמו שהגלגל היומיי מסבב בתנועתו בכל יום גם כל הגלגלים עם הכוכבים אשר בתוכם ממזרח למערב בעבור היותו העליון והנכבד מכולן אשר על כן יפעל פעולתו ביגיע' יותר קלה ויותר במהירות, כן תצא גם פעולת כל האישים הנכבדים יותר בקלות אל הפועל, מפעולות פחותי המעל', ונמשך מזה כי מרע"ה בחיר בני אדם כולם, הי' בכל זאת מצטרך לקנין המעלות הנזכרות, למען היות ראוי לקבל שפע הנבוא', אף כי זולתו מבני אדם הנקלים והפחותים ממנו בערך מעלתם ושלמותם. והסב' בכל זאת היא כי גם מרע"ה בכל יקרת מעלתו, לא חדל להיות אנוש קצר יד, אשר ידבקו בו בעבור זה חסרונות אנושויות, הן במה שישיג בעיוניו השכליים, והן במה שישיג בנבואתו, מסבת קוצר כחותיו האנושיות להשיג או מצד צרכי גופו ההכרחיים ותשוקותיו הארציות, אשר מכל אלה לא יוכל האדם להפרד לצמיתות כל עוד שבחיים חייתו, ובמעט' הגויה הנהו, וכל אלה יעכירו לפעמים מושגיו הרוחניים, עד שלא יהיו ברורים ואמיתיים כראוי מבלי תערובות סיגי הדעות, ולהורות ע"ז אמרו חז"ל ד"מ כי גם בהיותו בהר סיני הי' אצלו ההבדל בין יום ולילה, כי בהשיגו מושגיו לפעמים דרך כלל כמשפט השכל המוחלט, מבלי הצטרכות להשיג תחילה הפרטים ולעלות מהם אח"כ מעלה מעלה מהמתאחר אל הקודם (עיין למעל' שער י') הי' אצלו יום, וכאשר השיג רק הפרטים והוצרך לביאור והפרד', ר"ל להפריד ולהפשיט המושג הרוחני והכלליי, מהאישים הפרטים הגשמיים, ד"מ מושג החיות הרוחני הנפשט מגופי בעלי חיים השונים למיניהם כמשפט כל אדם שהוא רק משיג חמרי ואנושי, הי' אצלו בבחינת השגתו שאינה בהיר' כל כך, לילה, ויען כי יחס המקרא אל המשנ' המבארת אותו, כיחס הכלל כל הפרטים, אז"ל להורות ע"ז הענין "בשעה שמלמדו מקרא יום בשעה שמלמדו משנה יודע שהוא לילה" גם בהשיגו אמיתת מהות הי"ת לפי אפשרות אנושתו יודע שהוא יום, ובהשיגו הי"ת רק עפ"י פעולותיו, איך ישפיע מטובו על כל ברואיו ויברך אותם, בהאציל עליהם השפעתו ממרומים להתמיד קיומם כל ימי צבאם עצי ארץ יודע שהוא לילה, כי השגת הי"ת ע"י פעולותיו, אינה ברור' כהשגת הנביא את מהות הי"ת, ולהורות ע"ז אז"ל בשעה שמלאכים מקלסין אותו בקדוש וכו' יודע שהוא יום, ובשע' שמקלסין אותו בברוך יודע שהוא לילה" כי תואר "קדוש" יורה על השגת אמיתת מהותו ית'. ותואר "ברוך" יורה על השגתו מצד פעולותיו, (ועפ"ז נבין גם כוונת הפיוט "אמיצי שחקים" למוסף יוה"כ; אשר בו הציג הפייטן תמיד את ברואי מעלה המשיגים יותר מהות הי"ת האומרים קדוש, לעומת ברואי מטה האומרים ברוך) וכן בעת היותו במדרגת מלאכי מעל' אשר ע"י הנעתם את הטבע כולה, מסבבים אותה להצמיח מזון לבני אדם מבלי שיצטרכו הם בעצמם אל המזון, הי' אצלו יום. ובהיותו במדרגת בני אדם הצריכים למזון אשר יוכן למו דבר יום ביומו, הי' לילה, ולהורות ע"ז ארז"ל ד"מ "בשעה שרואה המלאכים טוחנין המן וכו' יודע שהוא יום, וכשהוא יורד להם יודע שהוא לילה". גם בראותו כח שכלו המשיג הנעל' מכל כחות גופו, ודומה בזה לגלגל חמה הנעל' במעלתו מכל שאר הגלגלים נלאה להשיג כראוי את מושגיו, יודע שהוא לילה ובראותו כחות גופו המשולים ללבנה ולשאר הכוכבים משתדלים להכנע תחת יד השכל ולהתקרב אל האלקים, יודע שהוא יום ולהורות ע"ז ארז"ל כשרוא' גלגל חמה בא וכורע יודע שהוא לילה, וכשרוא' לבנה וכוכבים משתחוים להקב"ה יודע שהוא יום" ובעבור היות הק"ש כוללת עקרי האמונ' ויסודותיהם, שהם רק ענינים רוחניים, והתפל' כוללת שאלת מחסורי הגוף וצרכי החומר, אמרו ד"מ כשהיה שומע ק"ש קודם התפל' (ר"ל בהקדימו הרוחני אל הגופני) יודע שהוא יום ובשמעו התפל' קודם הק"ש (המורה בהיפך על הקדמת הגשמי לרוחני) יודע שהוא לילה. - וזה כי החכם ביאר בספר השמים והעולם שהנמצא הנכבד מוצא פעולותיו יותר בנקלה מהנמצא הפחות כי על כן הגלגל העליון מניע גלגלים רבים בכדור אחד. והשפלים עושים תנועה אחת גלגלים רבים. והנה משה לפי גודלו היה לו להגיע אל שלמותו בלי צורך אלו הענינים אבל כשנצרכו לו מכ"ש לכל זולתו אשר תחתיו. אמנם היה הענין בו למה שחויב מהיות היותר שלם שבאנשים גשם וכח בו כי על כל פנים ישיגיהו משיגיו וידביקוהו חסרונותיו בכל חלקי פעולותיו. אם מצד הדברים המושגים בעיוניו. ואם מצד המושגים בנבואה. ועם מצד הכחות המשיגות. אם מצד צורך הגופות ואם מצד התשוקות החצונות: כמו שכוונו בזה חז"ל במה שאמרו במדרש שוחר טוב מזמור י"ט כתיב (שמות ל״ד:כ״ח) ויהי שם עם י"י ארבעים יום וארבעים לילה והלא כתיב (חבקוק ג׳:ד׳) ונוגה כאור תהיה וכתיב (דניאל ב׳:כ״ב) ונהורא עמיה שרא וכתיב (תהילים קל״ט:י״ב) גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר וגומר מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה אלא בשעה שהי' הקב"ה מלמדו מקרא יודע שהוא יום ובשעה שמלמדו משנה יודע שהוא לילה, ד"א כל זמן שהמלאכים מקלסין להב"ה בקדוש קדוש קדוש יודע שהוא יום ובשעה שמקלסין אותו בברוך יודע שהוא לילה. ד"א בשעה שרואה את המלאכים טוחנין את המן להוריד להם לישראל יודע שהוא יום וכשהוא יורד להם יודע שהוא לילה. ד"א כשרואה גלגל חמה בא וכורע יודע שהוא לילה וכשרואה לבנה וככבים ומזלות משתחוים להקב"ה יודע שהוא יום שנאמר (נחמיה ט׳:ו׳) וצבא השמים לך משתחוים ד"א כשהיה שומע ק"ש קודם תפלה יודע שהוא יום וכשהיה שומע תפלה קודם לשמע יודע שהוא לילה. ויש לדקדק בשאלתם ולהשיב מי אמר להם שהיה יודע שם משה להבדיל בין היום ובין הלילה מי לא כתיב ביונה (יונה ב׳:א׳) ויהי שם במעי הדגה וגו' ולא היה מההכרח שידע אימתי יום ואימתי לילה. אלא שהם דרשו יתור המקרא כי מאחר שהיה שם ארבעים יום בידוע שהיו לילותיהם עמהם ולמה יזכיר ארבעים לילה אלא ללמד שאף במחיצתו הקדוש' והמאירה נמצא רושם הלילה שהוא כנוי אל החסרון ההיולאני כמו שהיום הוא רושם אל שלמות השכלי: והם המשלים המורגלים על הרוב זכרו הענינים הללו אשר בבחינתם יודע לו ויוכר בו בין היום ובין הלילה. הראשון מצד העניינים המושגים בעיון. ואמרו כי בהשיגו אלו הענינים המושכלים על דרך כללותם מבלי שיצטרך לירד אל חלקי פרטיותיהם הנה הוא יודע שהוא מפאת החלק השכלי המוחלט. אמנם היותו צריך אל הפרדה וביאור יודע שהוא מפאת החומר. וזהו טעם ההבדל שבין המקרא והמשנה כי המשנה פירוש המקרא והפרדת כוונותיה: השני מצד הענינים הנבואיים כי מה שיושג אליו שמץ דבר ממהותו ית' הוא ודאי מהחלק השכלי. אמנם כשלא היה משיג אלא מצד פעולותיו יודע שזה גרם לו החלק החמרי וזה טעם הקלוס הנשמע מפי המלאכים אשר הם אמצעיים בנבואה כי הקדושה תיוחס אל עצמותו ית'. אמנם הברכה אל היותו משפיע כטעם כל ברכות הנהנין זהו מבואר: השלישי מצד צורך הגופות כי במה שהיה רואה שהמלאכים מכינים צרכי האנשים בהנעתן גופי הגלגלים תמיד הנה בזה תשוער מעלת השכלים האנושיים הנשואים בהם. אמנם בהצטרכם אל פעולותיהם לקיומם ולתמורת התכתם ואפילו ליותר שלמים שבהם יודע שהם חומריים: הרביעי מצד לאות הכח המשיג כי במה שמרגיש שהשכל שהוא באדם כגלגל חמה בין שאר גרמי השמים לפעמים הוא כורע ומשתחוה ורובץ תחת משאו יודע ודאי שליל היולניותו גובר עליו כמו שנודע. כי כשיחלשו שאר הכחות הגופיות הנמשלות ליתר הכוכבים זורח הוא שם ועומד על עמדו ושלמותו: החמישי מצד התשוקות החיצונות כי כשהאדם מקדים בקשת הענינים השכליים אל הזמניים הנה הוא גובר בכח שכלו על רצונו. אמנם כשיקדים הענינים הזמניים יודע שהוא לו מכח החומר והוא מה שימליצוהו בקדימת ק"ש לתפלה או תפלה לק"ש כי קריאת שמע קבלת מלכות שמים שלמה היא. אמנם התפלה היא על צורך חיי שעה כמו שאמרנו למעלה:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

ולזה אני אומר שהנכון שיהי' זה כפשוטו וזה שהעונשין והייסורין הממרקים גופי החטאים הנה הנם כנתר והבורית המלבנים את הבגד ע"י גיהוץ וכיבוס הממרקים אותו. והטוהר השלם באדם הוא אשר יכובס מתוכו ומעצמו ולא בדברים חוצה לו. ולזה אמר שתשוב מעצמה קודם שיבאו עליה הייסורין הממרקין כי אם תכובס בנתר העונשים ותרבה לה בורית הייסורין תמיד ישאר הכתם לפניו נכתם ונחתם כי לא שבה כי אם מיראת העונשים הרי היא תשובה פחותה וחסרה מה שלא יהי' כן אם תכבסי מרעה לבך מעצמך כי אז ודאי תישעי. ולפי שמוציא אותה בבעלת כתמים אמר שלא תוכל להכחיש ולהסתיר כתמיה ואמר (ירמי' ד') איך תאמרי לא נטמאתי ואחרי הבעלים לא הלכתי ראי דרכך בגיא דעי וגו'. כי הבהמות הקלות כשיטמנום מתבן או גמי וכיוצא הוא מתפזר דרך הלוכה עד שכבר נודע דרכה על ידי כן וכל שכן בגאיות ובמקומות העמוקים שלא ישלוט בהם הרוח כל כך והוא משל נכבד לרשמי וכתמי זנותיה פרא למוד מדבר באות נפשה שאפה רוח. דמה רודפי הדמיונות הסכלות ההנה לחיה זו אשר באות נפשה הדמיונית היא רודפת תמיד במדברות ולא תשיג רק הרוח אשר שאפה במרוצתה והיא תמיד על עוצם תאותה. ועל התאוה עצמה אמר כל מבקשיה לא ייעפוה כי כל הלהוטים אחריה לא ירגישו שום עייפות כי בשרירות תאותם ילכו ולא ייעפו ירוצו ולא ייגעו ובכל פעם ופעם ימצאו אותה בחדושה וחביבותה. מנעי רגלך מיחף וגו' (שם). לפי שפעמים תרדוף האשה הזנות לא בעבור עצמו רק למלאת צרכה בדברים ההכרחיים לה שלא ימצאו לה ממקום אחר. ואז לא תהי' זונה אלא במקרה כמו שנתבאר בזה וכיוצא בשער מ"ב לזה אמר אליה אם את לא תבקשי אהבת הזרים כי אם בעבור נעלים או לרוות גרונך כי צמית מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמא' ואנכי אמלא חסרונך כמו שאמר להם במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם וגו' (דברים כ״ט:ד׳-ה׳). ותאמרי לא כי אהבתי זרים ואחריהם אלך. והכוונה שאתה זונה בעצם וראשונ' ושאין דבר שימלא חסרונך זולתי הזנות עצמו ובזה קויים לה השם שאמר לה למעלה את צועה זונה וכמו שאמר יחזקאל (ט"ז) לכן זונה שמעי דבר ה' כמו שכתבנו שם. כבשת גנב כי ימצא כן הובישו וגו' (ירמי' ב') אמר כי הבושה שהשיגום אינה מדבר חטא שיש עליו התנצלות לבלתי יודעם או הכירם מעשיהם כמו שאמרנו ראשונה אלא בשתם וכלמתם הוא כבושת גנב כי ימצא שהוא החטא היותר מפורסם הגנות מכל החטאים עד כי אפילו הגנב המורגל ישיגהו משנה חרפה וכלמה עליו מכל שאר החוטאים כן הובישו בית ישראל המה מלכיהם שריהם כהניהם ונביאיהם והוא שנפלו במרד ובמעל הגמור לא באונס ולא בשוגג ובלא יודעים. ויונתן בן עוזיאל פירש כד אשתכח גנבא יראה שכוון שאז בתחלה תהי' לו הבושה מצויה. וכאשר נתבאר הוא נכון. ויתכן עוד שיאמר כי כאשר תמצא הגנבה בידו ויקחנה ממנו שלא נשאר ממנה בידו רק הבושה לבד כן הובישו בית ישראל המה וגו'. וכמו שאמר בשמם בקרוב נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו כי לה' אלהינו חטאנו (שם ג') וגם די בזיון שיתוארו המה מלכיהם וכי' בבושה שעל דרך האמת אינה מעלה רק הפעלות הירא' מפני הכבוד ולא תשובח רק בנערים ובפועלי הרעות כי אחר שחטאו נוח להם שיתביישו וישובו כי ע"כ אמרו ובושת פנים נגן עדן (אבות פ"ה). ואמרו שאחז נמנה ער המלכים הישרים והטובים לפי שהיה בוש ונכלם מפני הנביא. כמו שאמר אל מסלת שדה כובס (ישעיהו ז׳:ג׳) קרי ביה כובש שהיה כובש פניו לפניו (סנהדרין ק"ד.). ועתה ביאר דבר הבושה והכלימה אשר תשיגם לאמר אומרים לעץ אבי אתה (ירמי' ב') אמר כי הגיע מסכלותם כי לאלהי עץ ואבן הם מכבדים ומדברים עמהם בלשון בקשה ותחנונים כמו שהוא מחוייב הדבור כנגד האב והאם וזה היה להם לפי שפנו אלי עורף ולא פנים ובעת רעתם כשהוצרכו אלי לבא בבושת פניהם כי אין עונה מהם אליהם יאמרו אלי קומה והושיענו בלשון צווי ודבור קשה כמאמר עשו יקום אבי ויאכל (בראשית כ״ז:ל״א) ויש במשמע עוד כי כשמדברים עם אלהיהם אלו הם מורים בלשונם שהם פנים בפנים עמהם כי כן אמרו אבי אתה ילדתנו כמדבר עם הנמצא לנכח ומהידוע כי העומד פנים בפנים עמהם הוא הופך אלי עורף ולא פנים והנה בעת רעתם יאמרו אלי קומה והושיענו כאלו הם עומדים לפני פנים אל פנים. וכל זה משל ומליצה לרחוקם מהש"י ולחרפתם אשר תשיג אותם עליו כל הראוי שיעזוב אותם ביד פשעם לעזר אלהיהם אשר עשו להם כי המה חייבים לשלם מה שגמלום טובה במה שעשאום ותקנום והוא אומרו ואיה אלהיך אשר עשית לך יקומו אם יושיעוך וגומר. כי אני איני חייב לך כלום כי אני יי' עושה כל. ואם תאמר שאינם נמצאים עמך או שהם מעטים ולא יגדל כחם אמר כי מספר עריך היו אלהיך יהודה. סוף דבר מהנבואה הזאת יתבאר מה שהנחנו ראשונ' להגדיל אשמת החוטא כפי שיעור הרשע אשר ישתתף עמו במעשהו. ואולם רוב הרשע או מיעוטו יודע מהשיעור אשר נודע אליו חטאתי. ולזה הית' הסכמת התור' להצריך האזהרות וההתראות המיוחדות לכל דבר ודבר וכמו שאמר אין עונשין אלא אם כן מזהירין וכן אמרו בכל מקום אזהרה לכך וכך מנין (סנהדרין ז':).
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

ובספרי (פ' וזאת הברכה) וללוי אמר למה נאמר לפי ששמעון ולוי שתו כוס אחד שנאמר ארור אפם כי עז (בראשית מ״ט:ז׳) משל לשנים שלוו מן המלך אחד פרע למלך וחזר והלוה את המלך ואחד לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה כך שמעון ולוי שניהם לוו בשכם וכו'. לוי פרע במדבר במעש' העגל והלוה עוד בשטים. ושמעון לא די שלא פרע אלא שחזר ולוה שנאמר ושם איש ישראל המוכה וגומר (במדבר כ״ה:י״ד). לכך נאמר וללוי אמר יראה שלא הוזקקו לבקש טעם אלא על מה שזכר את לוי כי מברכת אביהם היה ראוי שיצאו שניהם ואשר כתבנו הוא הגון וקרוב אליו. גם שם אמר שנזכר ברמז עם יהודה למה שנכלל חלקו בחלק בארץ כמו שאמר מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון ובזה נתפייס הרמב"ן ז"ל. וזאת הברכה כלה היא מבוארת שהיא המתיחסת אל התורה לא זולת אמנם טעם וללוי אמר ודאי יהי' כחביריו כלם שאי אפשר לפרשם רק על דרך שפירשו הראשוני' כטעם ועל והנה לא נמצא מי שיסבול לפרשו כפשטו רק זבולן שנאמר שמח זבולן וגומר. ומה שאמר הרמב"ן ז"ל כי בעבור שהזכיר משה בברכתו שם ראובן ויהודה יחי ראובן קול יהוד' ולא יזכיר שם שאר השבטים בברכתו יזכיר הכתוב וללוי אמר ולבנימין אמר יגיד כי היו השבטים לפניו ויקרא ללוי וישים עליו עיניו ויאמר תומיך ואוריך וכן לכל שבט ושבט פנים בפנים יברך אותם כמו שהוא בפירושיו הנה לא נמצא מי שבא לסוף דעתו שהרי אין שום שבט שלא נזכר שמו בברכתו זולתי לוי ובנימין תבאתה לראש יוסף שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך ברוך מרחיב גד דן גור אריה נפתלי שבע רצון ברוך מבנים אשר *ואם מפני שלא אמר שמח זבולון בצאתך כצ"ל ור"ל כי אז הי' מוסב אל ה', כעין תפלה שישמח את זבולן כמו "יחי ראובן" וכו' "שמע ה'" וכו' שהם ג"כ רק תפלות אל הי"ת. ואם מפני שלא אמר שמח זבולן בצאתך שוה למאמר יחי ראובן או שמח נפש זבולן כמו שאמר שמע יי' קול יהוד' זהו דקדוק דק מחוספס שלא תסבול הדעת שאתו ויותר יתכן שנפל טעות בכתיבה לכתוב במקום וכן יזכיר שם שאר השבטים ולא יזכיר ואם אינו כן אע"ג דמיסתפינא אמינא דאגב עיוניה דמר לא חש אל הכתובים רק בלוי ובנימין. וכן קרה להרלב"ג שכתב בפירוש הכתוב הזה פעמים ושלש שענין מסה ומריבה היה כתוב בפרשת יתרו (כתב בגליון הג"הה לא מצאנו כן בספרינו) ואולם לישב מאמר אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה בפנים אחרים יותר חשובים הוא שנוכל להסב פני נכחיות כל הכפי"ן הבאים במאמר תומיך ואוריך לאיש חסידך וזולתם כלם אל כלל ישראל *אלא כי יגורתי וכו' ר"ל שרוצה הוא לפרש שכל כינוי הנוכח שבכתובים אלה מוסבים על ישראל ולא על הי"ת, ור"ל אתה ישראל נסית את שבט לוי ר"ל את משה ואהרן שהם משבט לוי במסה ומריב' וכן תמיך ואוריך וכו' ורק הכ' "ישימו קטורה באפך" קשה לו לפ"ז אחרי כי רק לה' ולא לישראל יקטרו הכהנים ? וע"ז השיב כי אולי פי' באפך כמו לפניך, כמו שנמצא "וישתחו לאפיו" כמו לפניו, אלא כי יגורתי מפני האף רצוני ישימו קטורה באפך אבל גם לזה מצאנו פנים רבים בלשון זה וישתחו לאפיו (בראשית מ״ח:י״ב) וישתחו למלך על אפיו (מלכים א א׳:כ״ג) ויפול לאפיו (שמואל א כ׳:מ״א) לאפי דוד (שמואל א כ״ה:כ״ג) וזולת זה לרוב וכן ת"א ויקומו לפני משה (במדבר ע"ז) באפי משה. והכוונה כי שבע לוי הוא איש חסידו של ישראל בכלל כמו שכתבנו. אשר נסיתו במסה כי כלם נסו את זה השבט במה שנסו את הגדול או הגדולים שבו כמו שהיה הענין במסה ומריבה עד שאמר משה מה תריבון עמדי מה תנסון את יי' ושם אמר עוד מעט וסקלוני (שמות י״ז:ב׳) וכן להלן וירב העם עם משה וגו'. ולמה הבאתם את קהל יי' (במדבר כ׳:ד׳). ועם כל זה הוא האומר אל אביו ולאמו לא ראיתיו וגומר. להנזר לשמור משמרתך בלמוד התור' והמצוה המועלים עליהם ובריתך ינצורו כי הם השומרים את ספר הברית אשר בינם לבין אלהיהם כמו שנאמר ויצו משה את הלוים נושאי ארון ברית ה' לאמר לקוח את ספר התור' הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד והם אשר יורו משפטיך אשר נתן יי' אלהיך ליעקב וכן ותורתך לישראל וכן ישימו קטורה לפניך להקטיר אשה ליי' וכליל על מזבחך הרי לפניך ב' פירושים ואתה תבחר או תפרש מעצמך: לבנימין אמר וגו'. אחר שדבר בשבטי המלכות והכהונה כמו שנזכר סמך אליהם השבט אשר בו יבנ' הבית הגדול והקדוש בירושלם עיר הקדש ראש ממלכת יהודה כי על כן לא סרו איש מעל אחיו לעולם ואמר כי בנימין הוא ידיד יי' אשר תוכר ידידותו במה שהוא יתברך בחר לשכנו בו מכל השבעים והוא שוכן לבטח עליו כאדם המתאכסן אצל אהובו ידיד נפשו שסמך לבו שיקבלנו בשמחות וגיל ולא עוד אלא שהוא חופף עליו תמיד שהיא הוראה יותר עצומה. והנה כאשר סמך עליו כן מצא את לבו נאמן לפניו שקבל אותו באהב' רבה ובין כתפיו שכן כלומר שקבלו בטוב לו וביותר נכבד ממעונתו כאומרו (איוב ל״א:ל״ו) על שכמי אשאנו אענדנו עטרות לי: ואחר שזכר עניני השבט המולך והחונים עליו סמך ואמר וליוסף אמר וגו'. לפי שהוא היה העקר למלכות ישראל רצוני לעשרת השבטי' אשר נחלקו מעצמם והראשון ממלכיהם היה מאפרים ולפי רוב השבעים האלה המתחברים אליו אז ולפי התחלפות ארצותם וגבוליהם הרבה ברכות ושבחות בארצו בענינים מתחלפים אמר מבורכת יי' ארצו ממגד שמים מעל ומתהום רובצת תחת וממגד תבואות שמש וממגד וגומר. ומראש הררי וגו'. וממגד ארץ ומלואה וגו'. אמר שכל אלו העניני' יתחברו יחדיו ויקראו על שם יוסף והוא מה שביאר באומרו תבאתה לראש יוסף ולקדקוד נזיר אחיו ירצה שכל אלו הברכות תבאתה לראש יוסף ולקדקדו מצד מה שינזר מאחיו הנזכרים למעלה יהוד' לוי ובנימן אשר היו אחים גם יחד תמיד בבתי מלוכה וכהונ' ויעשו אגודה בפני עצמם להמליך עליהם מלך אמנם סיים ביוסף בעצמו ואמר בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו וגו'. ירצה אע"פ שילוו אליו השבעים מ"מ בכור שורו של זה החבור הוא ההדר לו אשר קרני ראם קרניו בהם עמים ינגח וגומר. והנה דמה נעילת פי שנים אשר לפי הבכורה לב' הקרנים שהן בגלגלת אחת ולזה אמר והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה כמו שאמר אביהם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מ״ח:ה׳). והכלל שתלה בהם עצם השבע ההוא ועקר הקבוץ אשר אמרנו. *ואולם טעם וכו' עיין בשער ל' ור"ל כי דיבור האנשים השלמים חסרי המדות והתשוקות הרעות המסתפקים רק במלאות צרכיהם ומחסוריהם ההכרחים, ולא יתאוו להנאות ותאוות המותריות כמו שהיה יוסף כובש את יצרו ועומד חזק כראוי מוצק ננד הסתת ופתויי אשת אדוניו נדמה לדיבור השור אשר הוא בן תרבות אשר לא יגעה על בלילו ולא ישמיע קולו בהיות לו רק מספוא באבוס בעליו, תחת כי דבור האנשים הפראים בבני אדם אשר בכח ידם ועוצם עוזם ממגברים על זולתם, נדמה לשאגת ארי טורף טרף (ועפי"ז צריך לתקן דברי ביאורי שם בראשית דף רל"ח ע"א שורה ו' מלמטה כי בטעות נכתבו שם הדברים בהפך מזה). ואולם טעם יחס זה התואר של שור ליוסף כתבנו אצל מה שאז"ל אמרו מלאכי השרת בואו ונרא' לארי ושור מתוכחין זה עם זה בשער ל': ואחר שזכר ליוסף על זה האופן זכר יששכר וזבולן שנשארו מבני הגבירות וגם שבהם יושלם דגל יהודה אשר זכר ראשונה אמנם הסכימו להקדים את זבולן לפי שהוא לקח וקבל עליו פרנסת אחיו יששכר אשר היו לומדי תור' ולפי שמדרך הפרנסות הזה הוא בשיהיו רבני הישיבות ותלמידיהם אצל זבולן ושהם ספקו להם מזון וכל צרכי פרנסתם בהיותם בבתיהם כי רחוק הוא שיעשה באופן אחר ולפי שכבר יקרה בזה מהעצב והפחד לבעלי הבית מצאת אל עסקיהם וסחורותיהם ולהשאיר התלמידים אשר משבט יששכר בתוך בתיהם. לזה אמר שמח זבולן בצאתך לפרקמטיא שלך ויששכר נשאר באהלך לומד תורה כי כל בניו למודי יי' ולא תירא ולא תחת משישיגך שום נגע וקלון ועל דרך שנאמר לא תאנה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (תהלים צ"ח) כי יהיה נשמר מבית ומבחוץ. עמים הר יקראו וגומר. יאמר כי אע"פ שהם בעלי סחורות וארצם לחוף אניות ומזה הטעם לא תהיה הארץ רבת העבוד' וצריכין להסתפק מארצות אחרות כמשפט צידונים וכל המדינות אשר יושביה סוחרים עם כל זה אמר שיגיע מרוב הצלחתם בענין שימצא שם כל צרכם בשפע נמרץ עד כי עמים רבים יקראו למשתה ושמתה בהרים ושם יזבחו לפניהם זבחי צדק כלומר שלא יחסר להם מכל אשר יצטרכו דבר כי לא יחשבו כסף והם יענו את הדגן ואת התירוש והיצהר וכל מיני פירות מגדים לשובע. ונתן הטעם ואמר כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול יאמר כן על הצלחת הסחורות הבאות בדרך הים *ועל הדגה הרבה אשר בקרבו שהם מצפונים טמונים בחול וכו' כצ"ל, ור"ל שרומז הכ' באמר ושפונ' טמוני חול" על הדגים הרבים אשר מחירם רב מאוד הנמצאים בלב ים אשר החול הושם לגבול מסביב לו. על הגדה הרבה אשר בקרבו שהם מצפונים טמונים בחול למה שהחול גבול לים אשר בתוכו. *ואולי היה וכו', הרב רומז פה על החול הדק הנעתק ממקום למקום ע"י הרוח ונקרא בל"א אשר יכסה לפעמים כל ארחות הסוחרים אשר ילכו במדבר ערב עם כל רכושם והונם עד שלא ידע איש מקומם איה, ורק זמן מה אח"כ ישב לפעמים הרוח את החול הזה למקום אחר, וימצאו שם כסף וזהב ואבן יקרה לרוב, גם פגרי האנשים המומתים באופן זה ימכרו במחיר רב, ועל כל זה אפשר שרומז הכ' פה באמרו "ושפוני טמוני חול" ואולי היה בארצם קצת הרי החול שאמרו שיעתק ממקום למקום ע"י הרוח החזק יכסה הסוחרים הבאים לארץ ההיא אשר לא ידעו משפטם עם רוב כספם וזהבם וכל אבן יקרה אשר עמהם ואחר ישוב הרוח ויגלה החול מעליהם וימצאום יושבי הארץ והיו להם לשלל שפוני האנשים ההם שהיו טמוני חול גם בשרם ימכר ביוקר לתרופה. ולגד אמר וגו'. מהטעם שכתבנו על קריאת שם גד וכי על הודאתו נאמר נתן אלהים שכרי כי נתתי שפחתי לאישי ויקרא שמו יששכר (בראשית ל׳:י״ח) כמו שתראהו משם אם תרצה שער כ"ה ח"ב יש טעם גדול לסמיכתו ליששכר גם הוצרך לזכור אותו הנה להשלים בו דגל ראובן עם שמעון שלא נזכר או שנזכר ברמז כמו שנשלם דגל יהודה עם יששכר וזבולון ואמר ברוך מרחיב גד וגו'. לפי שהוא היה הראש לשאול את ארץ סיחון ועוג אשר הראה עצמו בזה קצר רוח כי לא בטחו שתהיה להם נחלה בארץ ומהרו לקחת מאשר ימצאו ולזה אמר ברוך שהרחיב גבולו והוציאו ממגורות אשר פחד שיצר לו המקום והנה כבר קרה לו כלביא אשר ישקוט שקט ושאנן כדי שלא יברחו ממנו שאר החיות ואחר בשבתם בטח וטרף זרוע אף קדקד כללו של ענין ששאל תחלה כעני כי יעטוף ואח"כ נתחזק והרחיב גבולו על ידי מלחמות עצומות כנזכר בדברי הימים. וירא ראשית לו וגו'. אמר כי ראה לקחת לעצמו ראשית הארץ ההיא לפי ששם חלקת מחוקק צפון הוא קבר איש האלהים וסמך בדעתו כי בפקוד יי' להביא ראשי עם והם משה ואהרן ומרים אשר שם יפקדו כל הנמצאים שם עמהם. ואמר צדקת יי' עשה על מה שהצדיק עצמו בזה ולא כאשר חשבו עליהם בני ישראל בבנותם המזבח וגם משפטיו עשה עם ישראל במה ששמרו להם תנאם והלכו בראשי גייסות כל י"ד שנה של כבוש וחלוק. ובמדרש (ספרי פ' הברכה) הוא בא בראש תחלה הוא יבא בראש לעולם הבא: ולדן אמר וגו' הנה הוא ראש הדגל ושני ואחיו הנזכרים אחריו הם הנלוים עליו ואמר דן גור אריה יזנק וגו' *כי הזנוק וכו' ר"ל כי המים המזנקים והמקלחים ממקום גבוה אל הנמוך, כל עוד יתרחק ממקורו על ההר מלמעלה, ויתקרב יותר על הארץ מתחת, יגדל חזקו ומרוצתו. כנודע ע"פי חקי הטבע, כי כל דבר הנופל ממקום גבוה למטה, יוכפל וירבה תמיד גדול כמות כח מרוצתו לפי התרחקו ממקום נפילתו והתקרבו אל הארץ, כי כח המושך בארץ הולך תמיד הלוך וגדול בקרבת הארץ, יותר ויותר. וע"ז ירמוז גם הכ' פה כי כמו שחוזק הקלוח מתגבר כל עוד יתרחקו המים ממקום מוצאם, כן יתחזקו גם כחות הגור כל עוד יתרחק יותר מעת הולדו וצאתו מרחם אמו ויגדל להיות כאריה. כי הזנוק והקלוח החזק כל עוד שיתרחק קצת ממקום מוצאו יראה חזקו ותקפו כן הגור כל עוד שמתקרב להיות אריה יוכר אומץ גבורתו ואמר זה שיהיו פעולותיו בגבורה עצומה. ואחשוב כי מפני שעל הרוב כל דבר המקלח על זה האופן לא נתמד ירמוז בזה אל ענין שמשון שפתח בגבורה לפי שעתו ומיד נפסק: ולנפתלי אמר וגו'. הקדים נפתלי לאשר מפני שהוא גדול ממנו כמו שכתב הרבי אברהם ן' עזרא ז"ל ולפי שלא שמר זה הסדר אל השאר אחשוב שעשה כן לסיים באשר ולסמוך אליו אין כאל ישורון שהוא נופל על הלשון דכגון דא יש דקדוק בשמות ואמר נפתלי שבע רצון ומלא ברכת יי' וגו'. כי להיות ירושתו חלק בחוף הים כמו זבולון וחלק ביבשה כשאר השבטים ימצא אתם ברכת יי' מהעושר והם שבעי רצון התבואות והפירות ושאין עיניהם תלויין להם כמו המצפים לארץ אחרת: ולאשר אמר ברוך מבנים אשר וגו'. לפי שעל הרוב כהצליח האח בין האחים תרבה קנאתם עליו וישנאוהו לזה אמר שעם היותו מוצלח בנכסים ובשפע ארצו עד שכבר יטבול בשמן רגלו מרוב כל יהי רצוי אחיו ומבורך מפיהם תמיד כי יהיה לו פת ערבה ושלוה בה. ברזל ונחשת מנעליך וגו' יאמר שתהיה ארצו טובת האויר ושוות המזג עד שהדברים המתהוים בה יהיו קשי הבלייה וההפסד כענין שנ' לא בלו שלמתיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך (דברים כ״ט:ד׳) ועל זה האופן אמר ברזל ונחשת מנעליך וכן שאר השמושי'. ואמר וכימיך דבאיך לומר *שלא יהיה זובו וכו' ר"ל כי התמעטות וחולשת כחות האדם והפסד גופו וחייתו, לעת זקנתו קורא הרב ז"ל בשם התכה וזיבה ובלשון הכ' פה בשם דבא, כי הזין משורש זאב מתחלף בדלית כדרכו לפעמים וידוע ג"כ כי ההתכה והזיבה הזאת תהיה בקצת ב"א לפעמים כבר בעמדם עוד בחצי ימיהם בעבור סיבות שונות נגעים וחלאים או מדוים שונים עד שימותו באפם כח חיותם כבר בהיותם בני חמשים או ארבעים שנה, וע"כ יאמר פה הכ' ההפך מזה וכימיך דבאך ר"ל שהדבא וההתכה יבואו לך רק בעת הראוי לפי ערך ימיך ושנותיך ולא תמהר הוקנה לבוא אליך בלא עתך. שלא יהיה זובו והתכתו רק לפי ימיו כמו שאמר תבא בכלח אלי קבר (איוב ה׳:כ״ו) והוא דרך צחות שלא נאמר שלא בלו נעליו על רגלו מקוצר שנים כי ההוא דאחיך עליה אשמדאי דחזייאה דשאיל מסאני לשבע שנים (גיטין ס"ח.) והיה הפסוק הזה מפורש כעין יחי ראובן והיו ראש וסוף דבריו נדברים בסגנון אחד. עד כאן מה שדבר להם דרך פרט ואחר כך חזר וכללם כבתחלה ואמר. אין כאל ישורון רוכב שמים וגו'. אחר שייעד להם הטובות המיומנות אליהם מאתו יתע' איש ואיש כפי נחלתו אמר אחר שידעת זה ישורון תודה שאין כאל שייטב לקויו על זה האופן ואמר רוכב שמים בעזרך לבשר להם כי לא לעתים רחוקים הוא נבא כענין בלעם שאמר אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב (במדבר כ״ד:י״ז) כי הנה יי' רוכב על השמים היותר קלים במרוצות' לעזרך ולא יאחר רכבו לבא בארץ ההיא ולכבשה לפניך ובגאותו שחקים כי הם השמים העליונים מהירי התנועה מכלם ואפשר שירצה כאשר ירכב שמים ראוי הוא שיהיה בעזרך שאתה תכין מעשיך אליו ויהיה נעזר מאתך ועל דרך שאמר (שבת פ"ט.) מכל מקום היה לך לעזרני והוא הוספת כח של מעלה הנזכר בכל מקום ואם תעשה כן יועיל עזרך וירכב הוא בגאותו השחקים העליונים ויכריחם לעבודתך והרב המורה פרק ס"ט ח"א פי' שחקים על הכדורים אשר בתוך העליון החלק שמתנועעים בכח העליון החלק בכל ובזה נראית יותר גאותו יתעלה ומזה אמר האומר על ברוב עזך יכחשו לך אויביך (תהילים ס״ו:ג׳) כי להיות תנועות המתנועעים מכחך בעוז וגאוה עצומה והוא בהיותם *בזולת פגישת וכו', ר"ל יען כי הי"ת יניע כל גרמי השמים מבלי שיגיע בהם, ע"כ יכחישו קצת בני אדם ולא ירצו להאמין כלל כי הוא י"ת המניע אותם. בזולת פגישת המניע במתנועע אבל ע"ד הכוסף והתשוקה לזה יכחשו האויבים היותו הוא יתעלה סבה להם מה שלא יעשו זה אם היה על דרך הפגישה החושיית מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם אמר שיעזרם ויפלטם עד שיכבשו הארץ אשר בה יהיה המעון הקדוש לאלהים אשר נאמר עליו מכון לשבתך פעלת יי' מקדש יי' כוננו ידיך (שמות ט״ו:י״ז) ולפי שהמעון הוא במדרגת הראש וכל השאר הוא במדרגת שאר האיברים אמר ומתחת זרועות עולם כי היתה ארץ ישראל זרועות עולם אצל ירושלם וכל הארצות במדרגת שאר האיברים השפלים ואמר ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד ועל דרך שאמר אחלצהו ואכבדה (תהילים צ״א:ט״ו) כי הוא המגרש האויב מפניך בכלי זעמי אשר שלח בהם לא בחרבך ולא בקשתך ויאמר לך קום השמד אותם כדי שתטול את השם לכבוד ולתפארת ומכאן למדה מלכות כמו ששלח יואב אל דוד אחר שנלחם על רבה שיבא לכבשה פן יקרא שמו עליה. וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב וגו' המפרשים ז"ל נתחלפו בפירוש עין יעקב יש אומרים מעין יעקב ויש אומרים כעין יעקב ואני מפרש אותו כפשוטו עין ממש וזה כי אמר יצחק לעשו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומעל השמים מעל (בראשית כ״ז:ל״ט-מ׳) שמע יעקב וירע בעיניו שמא נטלה ממנו ברכת ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ וגו' (שם) ונתנה לעשו ומהיום ההוא היה עויין בעינו ולבו הדבר ולזה אמר כי כאשר יתקיים זה כבר ישכון ישראל בטח בדד מבלי ערעור במה שהיתה עין יעקב עויינת עליו והוא אל ארץ דגן ותירוש גם שמיו יערפו על כמו שנאמר ויתן לך האלהים מעל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ומעתה אין שטן ואין פגע רע. אשריך ישראל מי כמוך וגו'. לפי שהנצחון השלם יושלם בארבעה עניינים. האחד במה שלא יקבל נזק מהאויב. והשני בשיקבל האויב נזק ממנו. השלישי שיהיה הנזק ההוא דבר נכר ומפורסם שלא יוכל להכחישו. הרביעי בשיהיה הנצחון בדבר טוב ומועיל לא בענין מדומה לבד. ולארבעתם אמר אשריך ישראל מי כמוך מצד שאתה עם נושע ביי' שיושלמו עמך כל אלו הענינים. על האחד אמר מגן עזרך. ועל השני אמר ואשר חרב גאותך ירצה והוא יתעלה אשר חרבו גאותך לא לבד להגין עליך כי גם להכות באויביך. ועל השלישי אמר ויכחשו אויביך לך והוא תכלית ההכנעה והשתעבד כי אין להם פה להכחיש נצחונך עליהם. ועל הרביעי אמר ואתה על במותימו תדרך כי לא היה שם נצחון של כבוד לבד או דמיון אחר רק כלוחם על עיר גדולה ויבקיענה אליו והוא כובש אותה ודורך בארמנותיה. אמנם מה שיכוון ממנו לעקר בזה המאמר אל האושר הקיים אשר בו נושע ביי' תשועת עולמים יתבאר אחרי כל בענין בפני עצמו בעזרת האל אשר מכל מה שנזכר בברכותיו מתחלה ועד סוף נתבאר מה שאמרנו ראשונה שכוון ממנו בקשר וא"ו וזאת הברכה שהברכה אשר יברכם תהיה כעין התורה ונמשכת אליה ומתיחסת אל כוונותיה כי עם זה היתה התחלתו של משה ממלת וזאת אשר בה סיים יעקב אבינו עליו השלום כמו שאמרנו. ודי בזה למה שהיתה כוונתינו אליו בזה החלק:
שאל רבBookmarkShareCopy