דברים כ:יט מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נתיבות עולם, נצח ישראל ויסוד מורא וסוד תורה

אמנם המין השני הבהמי אשר מצד החומר הנה הוא אינו מקבל שום חלוקה מוגבלת. כי הוא נחלק מצד עצמו ובלתי מקבל שום הגבלה וגדר יען כי לא יתנועעו אל תכלית ידוע טוב או רע כי אם אל כל מין הפסד ופחיתות שידומ' להם ואף כי יפלו פעם אל קצה אחד מהפחיתות ופעם אל קצהו האחרון ולא יזוזו כמו שעליהם אמר החכם השמחים לעשות רע יגילו בתהפוכות רע (משלי ב') ירצה שהשמחים אל הרע במה שהוא רע יגילו בו אפילו בהפכו שלא יקוץ הכילי בפיזור אע"פ שהוא הפך טבעו אבל יגיל בשני ההפכים מצד ששניהם רע כמוהו ואלה הם האנשים אשר לא יועילו למו וכ"ש שלא יועילו ליישוב העולם כי הם לא יעזרו זה מזה גם לא יעזרו בעצמם כי הם בתכלית הרוע והרע מפסיד את עצמו דכתיב יגמר נא רע רשעים (תהילים ז׳:י׳). ומזה התאר הנפסד המליץ יותם בן ירובעל עם אנשי שכם באותו מעמד שאמר להם הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך (שופטים ט׳:ז׳-ח׳) כי באמת הוא היה איש חכם ונבון לפי מה שיראה מאומץ לבבו וקיום גזרתו עליהם וכשתדקדק על דבריו יראו שאינם נכונים מצד שהמשל אינו דומה לנמשל כי הם לא הלכו לבקש מלך וגם לא נמצא איש שסרב מהיות להם למלך. אדרבה אבימלך הוא שהשתדל והתנכל למלוך עליהם. והנה לא צדק מהמשל רק מ"ש בסוף דבריו ועתה אם באמת ובתמים כו'. ולזה אני אומר כי כוונת האיש לפי חכמתו וגודל לבבו לא היתה רק לתאר אותם במשל הזה באותה החלוקה מהאנשים הפחותה אשר זכרנו עד שלפחיתותם ומיעוט תועלתם לא ימצא מי שירצה בחברתם ויקבל שררתם אלא אם יהיה נבזה וחדל אישים כמותם. מצורף למה שכיון להמשיך לב העם בדברי מליצותיו כדי שלא יבהלו להשיב לו דבר או לרדוף אחריו עד תומם. ועל הכת הזאת הפחיתה אמר הלוך הלכו וכו' כי דרך הכתוב להמשיל האנשים בעצים כי האדם עץ השדה (דברים כ׳:י״ט). הן אני עץ יבש (ישעיה נ"ח). הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש (יחזקאל י״ז:כ״ד) וזולתם. אמנם לא כוון אל עץ עושה פרי אשר בו נמשל האדם שיש בו קצת שלמות כמ"ש כתפוח בעצי היער כו' (ש"ה ב'). רק אל עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא בלי ספק והזית והתאנה והגפן לעדים כי לא היו בתוכן. ולזה לא מצאו להם מנוח עד באם אל גרן האטד כי הוא ממינם. ואמר כי הכת הזאת הנפסדת ונעדרת משום תשוקה אל עניו מוגבל כמו שאמרנו בקשו להם ראש וקצין ינהיגום על פי שגעונם כי בזה יהיה כח הצדק גדול מאד. כי אפילו הנשחתים במעשיהם וילכו הלוך על כל הר וגבעה לגנוב ולרצוח יבקשו להם דבר צדק מה כמו שנמצא זה במאמרי הפילוסופים. גם שלמה אמר לכה אתנו נארבה לדם כו' גורלך תפיל בתוכנו כו' (משלי א׳:י״א). ואמר כי הלכו ראשונה אל הזית והם כת רודפי השררה והכבוד המבקשים שתהיה להם בין האנשים סגולת השמן המגביהי לשבת על כל המשקין גם כי בעל השררה והכבוד נמשח בשמן המשחה. והיתה התשובה להם החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים כו'. ראה כמה הפליג המליצה בדבריו אלה אמר שעם היות שתשוקתו זאת אינה אהובה אצל החכמים והשלמים לראותם שאינה עד"ה תכלית החיים האנושים כמו שנתבאר בפלוסופיא המדינית עכ"ז להמצא להם תכלית ידוע ומונבל אשר ידומה היותו היותר נכבד שבתכליות המדומים מצד מה שנראה שנשתתפו בה אלהים ואנשים והן הנה פני הראות בעלי הדעת הזה כמו שביארוהו שם שמפני זה אין ראוי להעזב מהפועל הזה ללכת לנוע כשכור על העצים היבשים הנעדרים משום פרי. והנה כאשר מיאנה זאת הכת להתחבר בהם נטו להם אצל הכת אשר למטה ממנה במדרגה ולזה ויאמרו העצים לתאנה כו'. והם רודפי תאוות המאכל והמשקה למלא בטנם והיתה תשובתה להם החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי כו'. ירצה כי עם היות שאינו התכלית המוסכם לחכמים כנזכר עכ"ז אחר שנמצא בו דבר כזב והוא היותו מתוק לחך וערב לגוף ודברים כאלו נדרשים לעצמם כי לא נשאל מפני מה נתענג שאין להם להעזב ממנו לנוע ולחוג כסכלים על לא תכלית כלל. ואחריהם החזיקו ביד רודפי התענוגים הבשריים המתאוים ללכת אחרי שרירות לבם ואחרי מראית עיניהם. כי למה שהוא התכלית היותר גרוע חשבו שלא ישיבו פניהם ולזה ויאמרי העצים לגפן כו'. כי הגפן הוא משל אל כל התענוגים אשר מזה המין כי זנות יין ותירוש ינובב האנשים וירגילם לערוה ואל כל מיני התענוגים הנלוים אליה וכמבואר מכמה מקומות. והיתה תשובתו החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. וזה כי עם היות אינה תכלית מעולה אצל המעולים מ"מ נמצא בה דבר משותף לאלהים ואנשים שהשמחה נתייחסה לו ית' כאומרו שהשמח' במעונו (כתובות ח'.) עוז וחדוה במקומו (ד"ה א' ט"ז) גם האנשים ירדפוה והוא פני ההראות אשר בה ולזה שלא יעזב ממנה ללכת לנוע על העצים אשר אין להם פרי ולא ריח כלל. והנה לבלתי השמע להם שום בעל פועל מוגבל הלכו להם אל האטד אשר הוא נעדר הפרי והנה עלה כלו קמשונים ואדם יגע בהם ימלא ברזל וכאשר יסמוך איש עליו ובא בכפו ונקבה והוא ג"כ בליעל לפחיתותו קבל עליו זאת החבר' הפחותה אף כי לא יאמין בה עד שאמר אם באמת ובתמים וגו' באו חסו בצלי. כי באמת החוסה בצלו בצל הקצף הוא חוסה. ואם אין תצא אש מן האטד כו'. כי הנזק וההפסד קרובים לבא אל הפחותים כשמתחברים זה לזה. והכוונה לפי מגמתו מובנת מעצמ' כי אמר כזה וכזה אירע לכם בלי שום חלוף כי אם שאתם במדרג' הזאת הפחות' שבמדרגות מי האיש מכל רודפי שאר המבוקשים המדומים יעזוב דרכו מלכת אחריהם להתחבר אליכם להיות לכם לראש ולזה הטיבותם אשר עשיתם כאשר בחרתם באיש נעור ורק מכל שלמות כי הוא הראוי לכם ואתם לו, ואם באמת ובתמים כוונתם אל פרנס שינהיג אתכם לשום תכלית אע"פ שלא מצאתם טוב ממנו בואו חסו בצלו אולי תקבלו ממנו צד תועלת. ואם אין אתם פונים אל תכלית רק לעשות העולה על רוחכם טוב או רע סוף שבהתחבר רעה אל רעה בערה כאש ואין מכבה. והנה זאת הכת הפרוצ' והפחותה כבר עלתה רעתה להרוס שאר הכתות בהתפשט בהם השלוח לבלתי השמר בתשוקתם היחס המכוון אבל ירדפו בכל לבבם ובכל נפשם אחר המועיל והערב כאלו כל א' מהם הוא הטוב המוחלט גם הטוב כשיבוקש מקצתם אינו מוגבל בעצמו רק יבוקש לתכליות אחרות כמו שאמרו חכמינו ז"ל הריני למד תורה על מנת שאקרא כו' (ספרי פ' עקב). או שיהרסו בעיון ברב או במעט עד שנוכל להמליץ על ענין הכתות האלה דוגמת מה שאמר גוברין תלתא רמינא לגו נורא מכפתין והא אנא חזי גוברין ארבע' שריין מהלכין כו' (דניאל ג׳:כ״ד). כי הכוונה האלהית היתה להמציא שלש מיני תשוקות לבד שהיו כפותין ומוגבלין הגבלה חזקה לבל יעברו את חוקם ואנחנו רואים בעינינו שמשתמשין בני האדם בארבעה וכלם בלי שום קשר של הגבלה וצמצום. ברם ריויה די רביעאה הוא בתכלית השלוח והקלקול. וכמה הפליגו חכמינו ז"ל להראות זה הענין בעינו במה שאמרו בהגדה (ב"ר פ' כ') ארבעה תשוקות הן אין תשוקת אשה אלא לבעלה שנאמר ואל אישך תשוקתך (בראשית נ'). ואין תשוקת גשמים אלא לארץ שנאמר פקדת הארץ ותשוקקה (תהילים ס״ה:י׳). ואין תשוקת הקב"ה אלא לישראל שנאמר אני לדודי ועלי תשוקתו (ש"ה ז') ואין תשוקת יצר הרע אלא לקין וחביריו שנאמר ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו (בראשית ד׳:ז׳) ועתה ראה איך כוונו לגלות אופן השמוש הנאות בשלשה התשוקות האלו מהטוב והמועיל והערב וצורך הגבלתו ופיסול הענין הרביעי לגמרי אשר כלו או מקצתו פגול הוא לא ירצה. והנה על תשוקת הערב אמרו אין תשוקת אשה אלא לבעלה. ירצה שהגבלת התשוקה הזאת להשיג המכוון ממנה היא בשלא תתפשט אלא במה שצריך לקיום האדם לבד. כי הוא צורך זווג אשה לבעלה לא בניאוף ובאופנים אחרים מהמותריים והקש על כל מיני הערבות של משלים באשה בכל מקום כמו שאמר ואל אישך תשוקתך. ועל תשוקת המועיל אמר ואין תשוקת הגשמים אלא לארץ כלומר כי כמו שתשוקת הגשמים וצורכן אינה אלא לארץ כמו שנאמר והולידה והצמיח' (ישעיהו נ״ה:י׳) וכמו שאמר פקדת הארץ ותשוקק' כן ההצלחות המדומות מקניני העושר הנמשלות אל גשמי השמים כמ"ש מטל השמים מעל וכו' (בראשית כ״ז:כ״ח) אין תועלתם לאדם רק להתפרנס מהם כל הימים אשר הוא חי על פני האדמה. והנה המתעסק בהם לזולת הכוונה הזאת הנה הוא הורס ההגבלה המחוייבת ונמצא טורח על עולם שאינו שלו. אמנם על תשוקת הטוב אמר ואין תשוקת הקב"ה אלא לישראל והיא תשוקת הקב"ה באמת לא נתנה רק לישראל אשר הישירם בתורה האלהית על הטוב והישר במה שהוא טוב וישר. לא שיבחרו הנראה טוב והוא רע בבחינת דברים אחרים כמו שנוהגין שאר האומות. כי לזה אמר אני לדודי ועלי תשוקתו כי עלי לקבל אופן תשוקתו המוגבלת אל הטוב מצד עצמו ולא על דרך השלוח. ואחר שהגבילו שלשה מיני התשוקות האלו על השערתם וגבולם האמתי אמרו על הענין הרביעי הבלתי מקבל ההגבלה אין תשוקת יצר הרע אלא לקין וחביריו כי קין לא בא אל המעשה ההוא בתשוקה מוגבלת אל דבר רק ברצון מוחלט ובבולמוס משולח. כן האנשים הנמשכים אחריו אין כוונתם לבחור בדבר ולא למאוס בדבר. רק שמטבעם הוא השלוח והעדר ההגבלה והיא תשוקת יצר הרע כמ"ש ואליך תשוקתו. והיא כוונה טובה להם בזה הענין. ועם זה שאמרנו נודע איפה טעם החלוף הנמרץ הנמצא בין רעים וטובים והוא שכבר נשאל בין הפילוסופים בשיאמרו אחר שהדמיון יוליד האהבה בנאהבים כמו שנתברר לנו בפרק החבור אשר בשער השמיני אשר לזה היו הטובים והישרים כלם אהובים להשתתפם והדמותם בטוב וביושר הנדרשים מהם. והרשעים עם היותם דומים ושוים בתשוקת חיי התאוות הרעות אין שלום אמר יי' לרשעים אבל תמיד הם שונאים זה לזה ומתגרים זה עם זה. והיה זה הענין כפי מה שאמרנו. וזה כי הצדיקים והישרים הם מתאחדים בדבר מוגבל ביושר וסדר. כי הגבלת היושר ההוא תיחדם ותשים אותם שותפים ודומים אשר מזה תמשך אהבה ואחוה ביניהם מבלי פרוד עצמי. ואם יראה לפעמים ביניהם מחלוקת הסברות ושמי דעות הנה לא יצאו מההגבל' ההיא אשר בה השתוף. אבל הם ענינים נכנסים בתוכה ומקיימים אותה מצדדים מתחלפים כל אחד לפי סברתו. לא יספיק החלוף ההוא החלקי להפרידם אדרבה יוסיפו אומץ בהתאחדם אל עצם ההגבלה ההיא. משל לשני חכמים העוברים לפני המלך. האחד יכסה את ראשו. והשני יסיר את מצנפתו. כי עם שנתחלפו במעשיהם החלקיים כפי מה שחשב כל אחד מהם כי הוא דרך הכבוד. הנה נשתתפו בהסכמה אחת כי החלוק הכבוד למלך הוא הראוי והנאות וכמה הפליגו חכמינו ז"ל להורות זה במה שאמרו פרק קמא דקדושין (ל':) מאי כי ידברו את אויבים בשער אמר רבי חייא בר אבא אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד נעשו אויבים זה לזה ואינם זזים משם עד שנעשו אוהבים זה לזה שנאמר את והב בסופה אהבה בסוף. וזה כי בהתחלה כשיעשו דברים מתחלפים או יאמרו דעות מקבילות יראה שהם מתנגדים לגמרי כמו שיהיה הענין באלו האנשים שאמרנו. שלכאורה יראה שהא' חפץ ביקרו של מלך והשני לא כן ירצה. אמנם כשישאו ויתנו בדבר ויודע טעם כל אחד מהם ימצא לסוף כי הכבוד אשר ידרוש האחד הוא עצמו מה שידרוש השני והוא הדבר אשר ייחדם. והוא טעם אמרם ז"ל הללו מטהרין והללו מטמאין הללו מכשירין והללו פוסלין הללו מזכין והללו מחייבין ואלו ואלו דברי אלהים חיים (חגיגה ג':) כי כוונת כלם להעמיד התורה והמצוה על הצד היותר שלם שאפשר ולהפיק רצון האלהים שהנחילה לנו. ולזה היו כל הסברות ההם נכנסות תחת גדר ההגבלה ההיא ומקיימין אותה כמו שאמר על זה כלם נתנו מרועה א' (קהלת י״ב:י״א). ומזה הטעם אמרו כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים כו' (אבות פ"ה). והוא כאשר יהיה כמחלוקת בית שמאי ובית הלל. שהוא מזה האופן שהענין הכללי אשר ירצה האחד הוא אשר ירצה חברו ולא יתחלפו כי אם בענינים החלקיים הפרטיים. הלא תראה דבר זה מפורש במקרא והוא כשבנו בני גד ובני ראובן את המזבח אל גלילות הירדן אל עבר בני ישראל (יהושע כ״ב:י״א). כי הנה בתחלה כאשר חשבו שכוונתם למרוד בה' עלו עליהם לצבא ואמרו להם מה המעל הזה אשר מעלתם כו'. אמנם כשהשיבו להם דבר לאמר חליל' לנו ממנו למרוד ביי' ונאמר נעשה נא לנו לבנות את המזבח לא לעולה ולא לזבח (שם). והכוונה כי אדרבה הית' כוונתם להרחיק שמץ ההסרה מעל השם בהיות המזבח ההוא שם יושב ובטל מהקריב עליו עולה וזבח כי זה יהי' עדות מפורסם שהביטול ההוא יהי' לקיים מה שנאמר בתורת משה השמר לך פן תעל' עולותיך כו' כי אם אל המקום כו' (דברים י״ב:י״ט). כי בזה יקרא שם ה' עליהם וזכרו לא יסוף מזרעם. ויהי' אומר לא לעולה ולא לזבח כמו ללא עולה וללא זבח כמו שפירשוהו באומרם בסמוך כי עד הוא בינינו וביניכם ובין דורותינו אחרינו לעבוד את ה' לפניו בעולותינו ובזבחינו ובשלמינו ולא יאמרו בניכם מחר לבנינו. הנה שהודו שהמזבח הזה בהיותו בטל היא מורה על מצות ה' עליהם שלא תהי' העבודה בקרבנות רק לפניו בבית המיוחד אשר נקרא שמו עליו והוא מה שפירשוהו עוד לגמרי והיה כי יאמרו אלינו ואל דורותינו מחר ואמרנו ראו את תבנית מזבח ה' אשר עשו אבותינו לא לעולה ולא לזבח כי עד הוא בינינו וביניכם. מ"מ כשגלו את דעתם הנה אז נהפכה להם המלחמ' לשלום ולאהב' רבה כי נמצאו כלם נכנסים תחת כוונה אחת וכמו שאמרו היום ידענו כי בתוכנו ה'. שכולם נתכוונו לעבדו שכם אחד ונעשו אוהבים ולא אמרו לעלות עליהם למלחמה. וכן היה הענין עם משה רבינו ע"ה עמהם בתחלת ענינם כאשר יתבאר במקומו בפרשת מטות ב"ה. לא כן הרשעים כי למה שתכליתם הוא הרע והרע היא בלתי מוגבל אבל הוא נפרץ על דרכים רבים אין שום דבר שישתפם כי אפי' הרע ההוא שיכללם אינו אחד משותף לכל כי כל אחד הולך לבצעו זה ירדוף אחר שלוח תאות המאכלות וזה אחר הזמה וזה אחר העושק והמרוצה וכאלה רבות בלתי בעלות מספר עד שלא ימצא רשע דומה לחברו. לזה א"א שתמצא אהב' קיימת ביניהם רק קצת רצון וחברה הכרחית להגיע אל מבוקשיהם הפחותים הוא מה שאמר החכם נפש רשע אותה רע לא יוחן בעיני רעהו (משלי כ״א:י׳) ירצ' שאע"פ שישתתף רשע עם רשע בסוג הרשע בכלל עם כל זה לא יוחן בעיניו רעהו להיות לו עמו שום אהב' לפי שלא נשתתפו בדבר מיוחד יגבילם אחר שאין רשעו של זה כרשעו של זה ועל זה ימצאו ביניהם תמיד המריבות והקטטות ויופסד קבוצם ויתפשט ההפסד לקרובים אליהם כי אוי להם ואוי לשכניהם. ומזה חוייב מ"ש בסנהדרין פרק בן סורר ומור' (ע"א:) כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם, כי כל כנסיה שאינה לשם שמים אין שום דבר יקיפה ויקבצה להיות אחד אבל רוב תכליותיהם או פחיתיותם יפרידום ויחלקום לכמה פאות ואין מקבץ כמו כנוס הצדיקים שהוא מקובץ ועומד:

שמעו את הדבר אשר דבר י"י עליכם בית ישראל כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותו' השמים אל תחתו כי יחתו הגוים ההמה כי חקות העמים הבל הוא כי עץ מיער כרתו מעשה ידי חרש במעצד בכסף ובזהב ייפהו במסמרות ובמקבות יחזקום ולא יפיק כתמר מקש' המה ולא ידברו נשוא ינשאו כי לא יצעדו אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם. מאין כמוך י"י גדול אתה וגדול שמך בגבורה מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה וגו' עד וי"י אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם מקצפו תרעש הארץ ולא יכילו גוים זעמו: ממה שראוי שנתעורר אליו בכוונת הנביא במאמרי' אלו כי הנה הוא התחיל בדברי ממש באומרו ומאותות השמים אל תחתו ואח"כ סיים בדברי רוח והבלי עץ ואבן אשר אין בהם שום ממשות. והנה רד"ק ז"ל תקן, כי משבוש האנשים בענין הראשון יבואו אל השני היותר פחות והיותר מגונה. אבל זה לא יתכן מפני רוב אריכותו בכל החסרונות האלו הפרטיות שהזכיר כי מאחר שהוא עץ מיער ידוע הוא שלא ידבר ולא יצעד ולא ירע ולא ייטיב. וגם באומרו כתמר מקשה המה והלא הם תמר ממש אלא אם תאמר שרצה כתמר שלא נפסל ולא נעשה בו מלאכה ולא יהיה בו שום טעם במאמר. ועוד כי למה יאמר אח"כ מוסר הבלים עץ הוא כסף מרוקע וגו' מעשה חרש וידי צורף וגו' ועד השתא במאי סלקינן ונחתינן. והיותר קשה מכלן הוא אומרו על זה מאין כמוך ה' גדול אתה וגו' כי אי זו גדולה וגבורה נודעת לו לבלתי דמותו לאלו הצלמים הנעשים מעץ ואבן: ולזה נראה מהמבואר שבצבא השמים וכסיליהם הוא מדבר בכל דבריו עד כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך. אמנם הוא דבר על דרך משל הקרוב ודי לו במה שביאר כוונתו בהתחיל לדבר בנמשל בפי'. והנה הוא בא על הדרוש לבטל דמוי האנשים מכל הצדדים אשר יתארו ויתפתו אחריהם. וזה שכבר תוכר מעלת הנמצא המורגש מזולתו ממינו או מסוגו בתוארים מיוחדים לו מהם המשל כי יתרון המין האנושי משאר המורכבים הוא נכר בהרבה ענינים. אם בדקות חמרו מזולתו אמר המשורר (תהילים קל״ט:ט״ז) גלמי ראו עיניך כי הכונה על שבירר לו החומר היותר נקי וזך לקבל זאת הצורה. ואם בשיעורו היות על ההגבלה הנאותה מהאורך והרוחב והעובי כמ"ש ארחי ורבעי זרית וגו' אחור וקדם צרתני וגו' (שם) וזה רצה רש"י ז"ל באומרו (בראשית א׳:ט״ז) בצלמנו בדפוסנו. ואם בהדר תמונתו היותו בדמות שמתראין בו המלאכים לעיני בני האדם כי גם על זה אמר המשורר (תהלים שם) אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ ירצה שעשאו שם ביופי התמונה מעשה רוקם וחשב. ואם להיותו בריא וחזק ההרכבה כי על זה נאמר (בראשית שם) וירדו בדגת הים וגו' ירצה שהוא רודה בהם מצד חוזקו וכחו. וזהו דבר שימשך אל ההתמדה והקיום הזמני עד שמין האדם ימצא על חיים יותר ארוכים מכל שאר בעלי חיים זולת מעט מזער שאמרו מהם הטבעיים, ואם בבחינת צורתו השכלית אשר הוא עיקר עצמותו אשר עליה נאמר על דרך האמת אדם בצלמנו. ואם בבחינת שלמות פעולותיו ותקונן שעליה נאמר גם כן כדמותנו וכמו שאמרו (שבת קל"ג:) מה הוא רחום אף אתה היה רחום. וכבר ראו הפקחים שבדורות להודות אלהות אל צבא השמים להיותם רואים אותה מעולים ושלמים בכל הבחינות האלו הששה שאמרנו. אם מצד זכות ונקיות חומרם. ואם מצד הגבלת שיעורם היותם על התמונה הכדורית שהי' היותר נכבדות שבתמונות. ואם מצד טוהר זיום וזהרם מאירים ומזהירים כזהר הרקיע ואם מצד התמדתם ונצחיותם ואם במה שיראו בעלי דעת ומחשבה גם מצד יושר פעולותיהם אשר בהם ישק העולם. לזה אמר להם שאין ראוי לאומה הזאת החכמה לתעות בתעתועי העמים ולהתפתות בהבליהם ולהתפעל מאותותיהם שהמה מהם נחתים כי חקות העמים הבל הוא. ונתן הטעם מכל הששה צדדים שאמרנו. ועל הראשונה אמר כי עץ מיער כרתו כלומר כי כעץ מיער כרתו כמו כי האדם עץ השדה (דברים כ׳:י״ט). והכוונה שלא יפלאו בעיניהם שכל אחד מצבא המרום קורץ מחומר משותף לו ולזולתו מהם כמו שאמר (ב"ר פ' א') את השמים לרבות תולדותיהם ואותו החומר הוא במדרגת היער לעצים אשר ממנו חוטבו ועל דרך שאמר החכם (שיר השירים ב׳:ג׳) כתפוח בעצי היער כן דודי וגו' כי שם על הנמצאים העליונים ידבר והנה אשר כן לו אין ראוי ליעבד אבל חוייב לו להכנע לבוראו. ועל זה הדרך אמר אליהו (איוב ל"ו) הן אני כפיך לאל מחומר קורצתי גם אני הנה אימתי לא תבעתך ואכפי עליך לא יכבד. יורה כי הקורץ מחומר אין לו חק שררה וממשלה מוחלטת וגם כי מאחר שמזה הטעם אין לאלו הנמצאים שום אלהות זה על זה הנה אין שום אחד מהם אלוה: ועל השנית אמר מעשה חרש במעצד. אמר כי ההגבלה ההיא הנאותה שלהם לא היתה מעצמם רק מעשה חרש חכם שהגבילם ותקנם בחכמתו ותבונתו כאומן זה שמגביל שיעור הכלי לארכו ולרחבו וגדלו וקטנו. וכמו שאמר (בראשית א') ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול ואת המאור הקטון וכמו שתקנו (בסדר התפלה) ראה והתקין צורת הלבנה: ועל הג' אמר בכסף ובזהב ייפהו ירצה שאם הם מלאים זיו ומפיקים נוגה הוא יתברך אשר לו הכסף והזהב הידוע והנכבד אצלנו נתן בהם זה הזוהר כדמותם עד שקצתם יזהירו זוהר לבניו כזוהר הכסף וקצתם ירוק ואדום כזהב כמו שהוא ידוע מהשמש והירח ושאר הככבים שכן קראו בשמותם עלי אדמות: ועל הרביעית אמר במסמרות ובמקבות וגו' כי החוזק והקיום אינו שלהם רק בוראם חזקם ואמצם בכח וחוזק קיים שלא יפיק: ועל החמישי אמר כתמר מקשה המה ולא ידברו ירצה שלא נמצא להם הדבור ולא ההשכלה מעצמה רק מחכמת בוראם כמ"ש (בסדר התפלה) יצרם בדעת בבינה ובהשכל על דרך שאמר הכתוב (משלי ג׳:י״ט) ה' בחכמה יסד ארץ וגו' והנה הם עושים במאמרו ואין להם לשנות וכבר כתבנו בשער השני מה שיסופק בהם אם הם בעלי נפש שכלית וכי בדרך התורה אין הכרח לזה: ועל הבחינה הששית אמר נשוא ינשאו כי לא יצעדו וזה שאם יתנועעו גופי הכוכבים ממקומותיהם כמו שחשבו חכמי ישראל האומרים (פסחים צ"ד:) מזל חוזר וגלגל קבוע כבר ישוער מהם שהם רצים ושבים מדעתם ורצונם ותוכל לטעות בהם שעושים מעצמם אבל מאחר שהם אינם רק כמסמרות נטועים בגלגלי הקפותיהם הנושאים אותם שאותם הגלגלים גם הם נשואים בגלגל הגדול הנושא שכל אחד מהם כן על שני ענייני הנשיאות כאחד יכוין באומרו נשוא ינשאו כי לא יצעדו מעצמם אותם המצעדים שמיחסים להם חכמי התכונה ואחר שמכל אלו הטעמים אינן רק ככלי ביד היוצר אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם רצוני מעצמ'. ועל דרך שאמר החכם (קהלת ד׳:י״ז) וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע. ירצה קרוב לשמוע ולהבין מאופן תת כוכבי השמים וכסיליהם טרף לכל בשר וטבוח טבח והכין לפניהם לפי אכלם כי אינם יודעים לעשות רע ולמנוע טוב מבעליו כי אל אשר יהיה שמה רוח המקום ילכו לא יסבו בלכתם. וכבר נמשך הפירוש הזה יפה לפניו ולאחריו כמו שפירשנו שם. והנה על כל זה יתכן לומר מה שהמשיך מאין כמוך ה' גדול אתה וגדול שמך בגבורה. לא כאלו ששמם גדול והם אינם גדולים מי לא ייראך מלך הגוים אשר מעוצ' גדולתך חלקת גדולה וכבוד על אלו הנמצאים העליונים עד אשר חשבו' האנשים לאלהים. אמנם בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם נתבאר שאין כמוך ואמר זה לכוין למה שאמר למעלה נשוא ינשאו כי לא יצעדו כי הא דתנו רבנן חכמי ישראל אומרים מזלות חוזרים וגלגל קבוע וחכמי האומות אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועים נצחו חכמי אומות העולם והודו להם חכמים כדאיתא במסכת (פסחים שם) כי הענין הזה רצוני מהיות הככבים גופים נחים בלתי מתנועעים מעצמם ולא נעתקים ממקומם אשר מזה נתבאר מיעוט יכלת' ושכל מה שעשו לא עשו אלא מדעתו כמו שאמרנו נתבאר אמתתו ראשונה לחכמי הגוים ולמלכיהם מצד עוצם השתדלותם בעניני פרטי המלאכה ההיא אשר כוונו אליה לעבוד עבודתה ולשמור משמרתה כמו שנספרסם מעבודתם הנכריות אשר אסרה אותם התורה תכלית האיסור מה שלא הוצרך כל זה לחכמי ישראל רק לדעת מה שכוון מהמלאכה ההיא לחכמת העבור ולחשבון תקופות ומולדות כתורה וכמצוה כמו שיבא. והנותר מהם היה להם לזרה ולאבוד זמן בעניינים חצוניים שלא הותר להם להתעסק בהם. רק בזמן שאינו מן היום ולא מן הלילה (מנחות צ"ט:) כי בתורה כתיב (יהושע א׳:ח׳) והגית בו יומם ולילה וההוא ינוקא (חגיגה י"ג.) דהוה דריש בחשמל נפק פולסא דנורא לאפיה וכו'. ואחר שאמר כל זה הענין מגלוי הדעת על אלו הנמצאים העליונים על זה האופן מההודאה על פי חכמי הגוים עצמם שהוא הודאת בעל דין אמר כי הנכשל בזה השבוש הוא שוה לתועה אחר אלהי עץ ואבן בסכלותו ואמר (ירמי' שם) ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא לומר כי בשבוש הזה יחד כסיל ובער יפלו באחת. וייחס הכסילות לחכמים בעיניהם החוזים בככבים. והבוער לפתאים המאמינים בפסילים אשר הם מעץ ממש. והכוונה שכמעט אין יתרון לאלו הפקחים על כל אלו הטפשים שהדבור עמהם על דעתם הוא מבואר שהוא מוסר הבלים מצד שעץ ממש הוא וכסף מרוקע וגו' ולא כראשונים אשר אמר עליהם כתמר מקשה המה וגו' ודי להם חרפה וכלימה:

הפרק החמישי כי הסבה התכליתית לכל שאר הסבות אשר זכרנו היה דבקות העם הזה וקירבתו אל האלהים באופן חזק מאד עד יראה ביניהם השתוף וההרגל המופלג כאלו הם דרים עמו יתברך בשכונה אחת גם בבית אחד הפך מה שחשבוהו חכמי הפילוסופים כדי שימשך להם מזה תכלית היראה ואהבה ויושר העבודה הבטוח' שתהיה שם השקפה עצומה וגמול שלם: ולזה התחילו ואמרו תביאמו ותטעמו בהר נחלתך וכוון בזה עד כללות הארץ וכמו שאמר (דברים ג׳:כ״ה) ההר הטוב הזה והלבנון כי הוא מכון ובסיס לשבתך פעלת ה'. ירצה שאתה בשמך הגדול הזה שזכרנו פעלת זה המעשה הנפלא מהישיבה עמנו בבית אחד כמו שנזכר יופי המקום המיוחד ואמר מקדש אדני כוננו ידיך והוא בית עולמים ואמר כוננו ידיך על מעשה הצדיקים אשר בנאוהו כמו שאמרו חז"ל (כתובות ה'.) ואלו במעשה הצדיקים כתיב כוננו ידיך וכבר ביארנו הכוונה בשער ט"ו. ולדעתי כיון בזה אל המקדש העתיד ליבנות בידיו יתברך כמו שאמרו ובאש אתה עתיד לבנותה (בנחם לט"ב) כי הוא אשר יתקיים לנצח נצחים לא אשר בנו בני אדם כמו שאנו עתידים לבאר בשער נ' ב"ה. (ו) ויתכן ג"כ שכוון בכאן בשם אדני מה שאמרו חכמי הקבלה שהשם הזה הוא בית המקדש ומשכן לשם יהוה כענין הארון שבו העדות וכמ"ש (שמות כ״ג:כ״א) כי שמי בקרבו אזכור עניינו אצל ילך נא אדני בקרבנו וגו' (שם ל"ד) בע"ה, ואמר שיהיה בית המקדש של מטה מכון לשבתו בארץ כמו ששם אדני הוא מכון שבתו של שם הגדול למעלה. ושיעורו מכון לשבתך פעלת ה' כאשר אדני למקדש כוננו ידיך והוא הנכון. ולכל אחד מאלו העניינים תסכים מאד חתימתו במאמר ה' ימלוך לעולם ועד והוא השם המיוחד המכוון בכל שאר החלקים כי בהיות ישיבת הבית והכסא באופן שלם מהעבודה והיראה והאהבה יהיה השם שלם והמלכות קיים לעולמי עד והוא מבואר: וכבר כיון ג"כ לסיים בשבח זה השם הנכבד והנורא אשר התחיל ממנו בענין המליצים המשובחים עד שיכלול בזה המאמר הספק הראשון והאחרון שבשירה להשתתפם בענין. (ו) אמנם אחר שהשלים כללי ופרטי העניינים המכוונים חזר וכלל השלשה פרקים האמצעיים שהם גוף המאורע בשלשה העקרים שזכרנו כמנהג המליצים והמשוררים המעולים שמציבים ציונין וכללים קצרים להטיב הזכירה אל כל אשר היתה עליו הכוונה בחבוריהם. ולזה אמר כי בא סוס פרעה וגו' והוא עצמו מה שכללו בפרק השני שהתחיל מרכבות פרעה וחילו ירה בים. ובמה שאמר וישב ה' עליהם את מי הים כלל מה שכללו הפרק הג' האומר וברוח אפך נערמו מים וגו' עד נשפת ברוחך כסמו ים. ובאומרו ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים כלל כל מה שכוונו בפרק הד' מהנחייה וההנהגה השלמה והבטוחה אשר נמשכה להם מזה כל אחד מאלו העניינים כמו שנתבאר. ועם זה נתבארה זאת השירה על נכון ואם כבר אפשר שיפורשו דבריה פסוק פסוק ובפנים אחרים טובים יראה שלקישור דבריה וכיון ענייניה זה הנאמר הוא טוב וישר. ויסע משה את ישראל ממשמעות זה הכתוב וממה שנמצאו תמיד מתרעמים מיציאתם ממצרים נראה כמה קשה פרידתם בעיניהם, כי שמה מעכו שדיהן ושם עשו דדי בתוליהן (יחזקאל כ״ג:ג׳) ונתאוו אל חקיהם ונימוסיהם וכ"ש להעתק אל חקים ומשפטים צדיקים הפכיים אליהם ומתעיבים אותם כמו שאמר (ויקרא י״ח:ג׳) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו את משפטי תעשו וגו' (י) ולזה יראה שהיה מחכמתו יתברך שיקרה להם זה המאורע סמוך למה שהסיעם מים סוף כדי שיבואו באות נפשם למרה כסבורים שירוו שם צמאונם אחר שעברו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואחר שיהיו להם המים למרים שמתוך כך יתבוננו במעשה ההוא הנפלא וישימו אליו לב וישאר הרושם בלבם ממה שיראו שנהפך להם במעט רגע המר למתוק ויהיה להם למוד והוראה נפלאה כי אם שנפשם בחלה בתחלה במי הברכה העליונה יש כח בהישרה האלדית להביאם בנקלה אל שיערב להם בנחלי נהרי דבש וחמאה. (ט) וזהו ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו כי במה שנרפאו המים בעץ מר (מכלתא בזה) וכ"ש אם היה מתוק היה להם לנסיון נפלא כי בהרגלם בתורה האלהית הנקראת (משלי ג׳:י״ח) עץ חיים למחזיקים בה הי' איפשר קרוב שהדבר שהי' להם מתחלה לחק ודבר זר יהיה מהר למשפט נאות וישר בעיניהם. ואיפשר שירמוז ג"כ אל אופן ההדרכה וההגעה אל תקונם. ולזה הורה להם עץ כי האדם עץ השדה (דברים כ׳:י״ט) וכמהו לא יבוקש ממנו פריו המתוקן כי אם אחר העבודה והעבודות הצריכות לו בענין הנכוש והעדור והזמור וזולתם. (י) ולזה סמך. ויאמר אם שמוע תשמע וגו' תחלה לשמוע ואחר העשיה אף שתהיה זולת ההתבוננות הראוי ואחר האזנה והשמעות בטעמם ומשם יגיע למדרגה שישמור החוקים והוא תכלית האמונה וזה דרך קרוב לבא בו כל עייף ויגע באופן שלא תושם עליו המחלה המצרית והוא קושי הלב לשמוע ולעשות את דברי ה' כמ"ש ואני אקשה את לב פרעה וגו' ולא ישמע אליכם וגו' כי זה היה להם מסדר הלמוד ששמתי בם כמו שביארנו שם היטב. ולזה אמר שהסדר הזה יספיק לשלא ישים בהם המחלה אשר שם במצרים בסדר ההוא מהלמוד אשר הוליכם בעקשותם עד אובדם (י) ולזה אמר כי אני ה' רופאך כי הוא היודע הסדר הנכון בזה. והנכון כי אני ה' רופאך מן החולי הרע ההוא אם קדם לך: