דברים לא:יז מחשבת ישראל: דרוש חדושי הלבנה, עקידת יצחק, גן נעול ובית אלהים

וּלְפִי דַרְכִּי יִתָּכֵן מְאֹד, שֶׁכֵּן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות מ. סנהדרין ע:) שֶׁהַפְּרִי שֶׁאָכַל אָדָם הָרִאשׁוֹן חִטָּה הָיָה. שֶׁאֵין דַּעַת בַּתִּינוֹק עַד שֶׁיֹּאכַל לֶחֶם ^בבברכות שם איתא וז"ל: דתניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר גפן וכו', רבי נחמיה אומר תאנה היתה וכו', רבי יהודה אומר חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן. ופרש"י: שאין התינוק יודע לקרא אבא ואמא - וזה נקרא עץ הדעת., וְיִהְיוּ הָעוֹלָלִים הַשּׁוֹאֲלִים לֶחֶם, שֶׁנִּכְנַס בָּהֶם דַּעַת וִיכוֹלִים לְדַבֵּר, וְאָז חַיָּב הָאָב לִלְמוֹד בְּנוֹ "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה וגו׳" (דברים לג ד) וּפָסוּק רִאשׁוֹן מִפָּרָשַׁת שְׁמַע, כִּדְאִיתָא בְּסוֹף פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל (סוכה מב.). וְאָמַר "מִפִּי עוֹלְלִים", הַשּׁוֹאֲלִים לֶחֶם וְנִכְנַס בָּהֶם דַּעַת וִיכוֹלִים לְדַבֵּר. וְכֵן הַיּוֹנְקִים, כְּעִנְיַן "הַאי יְנוּקָא". וְכֵן "אָמַר לֵיהּ לִינוּקָא פְּסֹק לִי פְּסוּקָךְ" (חגיגה טו). מִפִּיהֶם עֹז וְכֹחַ הַזֶּה, שֶׁכֵּן מַה שֶּׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ מְשַׁדֵּד הַמַּעֲרָכָה, הוּא מִצַּד קִיּוּם הַתּוֹרָה, שֶׁבְּבִטּוּלָהּ אָמַר (דברים לא יז) "וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל", כְּלוֹמַר, שֶׁיִּהְיוּ נְתוּנִים תַּחַת מִקְרֵי הַשָּׁמַיִם.

ועכשו נבאר על פי המאמר שזכרנו ראשונה מה שהיתה יד ה' במלאכה הזאת וסיע בה באופן שיתכוונו חסדיו ויתגלגלו רחמיו עד יבואו ברכותיו ויחולו על ראש צדיק והוא מה שדרש רב חיננא בר פפא רבות עשית אתה ה'. וזה שבהיות חוש הראות שלם באדם הנה רחוק או קרוב לנמנע שיטעה האדם מכוון אל אשר תחזה בו כונתו. אמנם בחסרון זה הכח אע"פ ששארו שאר הכחות בשלמותם כבר אפשר להטעותו או להביא ספק ומבוכה במחשבתו עד שינוצח כמו שיבא. והנה לפי שכבר היתה כונת יצחק אבינו לפי מדתו מה שלא תאות לכונת האל ית' בדבר הזה כמו שהקדמנו עמנו בשער שעבר היו מחשבותיו ונפלאותיו אלינו ולתועלתינו לכהות עיניו של יצחק וענין הפלאות בזה הוא כי אע"ג דק"ל אין רע יורד מלמעלה (תנחומא פרשת תזריע) ואין ממדותיו ית' למנוע טוב מבעליו אדרבא משמיא יהבי ולא שקלי אמנם ההעדרים ימשכו מהכרח החומר ומרוע בחירת הסובל אשר יסתר מלפני הטוב והמטיב כמ"ש הלא על כי אין אלהי בקרבי (דברים ל״א:י״ז). וביצחק אבינו לא נמצאת סבה אחת מהנה אמר שהיה פלא גמור שיכהו עיניו בהשגחת השם ית'. וברצונו המיוחד כדי שימשך משם טוב גדול כללי והוא שיקבל יעקב הברכות ההן ותבאנה ותלונה אל האומה הזאת בכללה. כי על זה האופן כבר היה הרע ההוא טוב גמור ראוי ליחסו אליו ית'. כי על זה הדרך אמר הקב"ה למשה מי שם פה לאדם אי מי ישום אלם (שמות ד') ולעבדיו חרשים. והנה להיות רחוק בעיני חז"ל שיהיה כהות עיניו אלא מטבע זקנתו כשאר האנשים למה שחוברו בו סבות טוב ההולדה ע"צ היותר נכון שאפשר כמה שאמרנו שער כ"ב חזרו אחר סבות שנתחדשו בו אחר הויתו ואמרו שם עוד (ב"ר פ' ס"ה) ותכהן עיניו כו'. בשעה שעקד אברהם את יצחק על גבי המזבח בכו עליו מלאכי השרת שנאמר מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיהו ל״ג:ז׳) ונזלו דמעות מעיניהם אל תוך עיניו ונתרשמו עיניו וכהו עיניו. עוד שם ותכהן עיניו מראות באותה שעה שנעקד על גבי המזבח תלה עיניו והביט בשכינה. משל למלך שהיה מטייל בפלטין שלו וראה את בן אוהבו שהיה מציץ עליו אמר אם אני הורגו עכשו אני מכריע את אוהבי אבל אני גוזר עליו שיסתתמו חלונותיו. אמנם מה שאחשוב שכוונו בחלוף הסבות האלה. הוא למה שראו שכבר נתמצעו בזה הענין אצל יצחק אבינו ג' מיני העלמים. האחד כהיות העינים. והשני קצור המחשבה ואמדן הדעת כי האדם השלם יראה ללבב. והשלישי קיצור הכח הנבואיי כי ה' העלים ממנו ולא הגיד לו. והנה רב חיננא דבר בכהיית העינים לבד. אמנם הדרש השני נתן סבת הקצור המחשביי ואמר שבשעת העקידה בכו המלאכים והוא כינוי לקצור השפע היורד מהשכלת האמצעים וזלגו לתוך עיני בחינתו והועיל זה הקצור לעת כזאת כדי שלא יעבור אותו זכות לעשו. אמנם הג' נתן סבת הקצור הנבואיי המושפע מאתו ית' ואמר כי מאותה שעה הציץ ונפגע והגיע לו מזה השפע הנבואיי ומאותה שעה נסתמו חלונותיו לעת כזאת להעלים ממנו כדי שלא יצר לנפשו וירע בעיניו ויתפגם הברכה כמ"ש בשער הקודם. והנה לפי שני אלו המדרשים האחרונים יהיה מאמר ותכהן עיניו מראות סבה לויקרא את עשו כו'. כי מצד קצור בחינתו בו והעלם נבואתו במה שיהיה אחריו היה טועה בו ורוצה לברכו בכל לבבו ובכל נפשו וה' סבב את פני הדברים סבות עליות סבות תחתיות כדי שתבא הברכה על ראש המתברך בלב שלם ובנפש חפצה כמ"ש ואחר שהקדמנו מה שראוי להקדים בענינים אלו ראוי לבא אל ביאור המעשה בזכרון הספקות:

והנה דִבֶּר משה דברים אלו לישראל באותו הלשון עצמו שיאמרו העמים זה אל זה. והנה כל מה שדברנו מסכים עם המציאות המפורסם. כי בהיות ישראל שרויין אל אדמתם הולכים בתורת ה', וביניהם אנשי אלהים אנשי מופת, נלוו עליהם רבים מן העמים בשם ה'. כי בחנו וידעו כי תורת ישראל ומנהגיהם לבדם אמת. ובחדרים הסמוכים תמצא בענין זה ראיות ברורות מכתבי הקדש. וכאשר חטאו ישראל וגלו מעל אדמתם ונפלה עטרת ראשם, ואין עוד אתנו נביא ויודע עד מה⁵מליצה ע"פ תהלים עד, ט ונתקיים בנו (דברים לא, יז) "והסתרתי פני מהם" וגו' וכיוצא מן הקללות המיעדות שפלותינו, ושלא תֵרָאֶה כבוד ה' עלינו, סרו המופתים הנאמנים המעידים על התורה הקדושה שהיא לבדה עליונה, ודרכי חכמת השם ב"ה. כי הנפלאות הקדומות לא יאמינו [בהם] הדורות האחרונים, ואם יאמינום יאמר שבטל זיו התורה הזאת, וְחַדָשָׁה מקרוב באה מן השמים. ולכן קמים בכל דור ודור מתחכמים מכל העמים ושולחים לשונם לחלוק על חכמי ישראל ומנהגיהם ונתחלל שם שמים, ועונותינו גרמו כל אלה. ומידינו היתה זאת לנו. בושנו מאד ונכלמנו. עד ישוב ה' לרחם עלינו ויַראנו נפלאות כימי צאתנו מארץ מצרים. אז יבושו כל חכמי הגוים ממועצותיהם, וידעו כי יש אלהים בישראל, ושאין חכמה ובינה במציאות רק חכמת התורה. ובהגלות דבר זה הגלות גמורה ע"י מופתים גדולים, יִוָדַע לכל שוכני ארץ האמת הברור, ויתנו כבוד לתורה. על העת ההיא נאמר (צפניה ג, ט) "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם יי' לעבדו שכם אחד". ואילו שמרנו מצות ה' בימי שלוָתנו כבר היה מקויים הדבר הגדול הזה כי גדול הוא מאד, ואליו כִוְנָה החכמה העליונה. כי (תהלים קמה, ט) "טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו". והוא עצמו ענין הכתובים האלו שצוה לנו לשמור ולעשות דברי התורה הזאת. שלפי הנראה דבר לטובתנו, שעל ידה נהיה גדולים וחשובים בעיני העמים, שיודו כולם כי אנחנו לבד גוי גדול חכם ונבון. וכן אמת. אבל יש "תפוחי זהב במשכיות כסף".⁶משלי כה, יא ועיקר הכונה על כלל העמים שישובו כולם ליראה את השם כעמו ישראל לעבדו שכם אחד, ושיכנסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, לא בעבור טובות העה"ז, רק בעבור שיתברר להם קדושת התורה ואמתת חקיה ומשפטיה. ואשרינו אם אנו גורמים זה בקדושתנו ובלכתנו בדרכי התורה. וכדרך אברהם אבינו ע"ה שנאמר עליו (בראשית יב, ה) "ואת הנפש אשר עשו בחרן". ודי בזה: