דברים לג:כט מחשבת ישראל: עקידת יצחק, תורת העולה, מורה נבוכים וגבורות השם

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי הנה כבר נודע משער נ"ח כי בשם "פעולות הריק" תקראינה אותן הפעולות אשר לא ישיג בהן פועלן התכלית אשר רצה להשיג מהן, וכי לא נוכל ליחס בשום אופן אל הי"ת אשר הוא פועל חכם לבלי תכלית, פעולות הריק כאלה, גם נודע לכל כי כל מעשי ה' ונפלאותיו אשר עשה לטובת ישראל מיום צאתם ממצרים עד בואם אל הארץ, ובנות הבית בימי שלמה לא נשארו בקיומם, כי כלם ספו תמו מבלהות אויב אשר החריב הבית, ויגל את ישראל מעל אדמתו, ומעתה הלוא על כל פנים יקשה לכל משכיל להבין שתי אלה ולהסכימם יחד, כי אם נאמר שהי"ת ידע בתחילה זאת שלא יתקיימו מעשיו אלה, הלוא יהיה זה חסרון בחיק שלימותו שפעל בכל זאת כל פעולותיו אלה לריק חלילה, אף שידע כבר שלא יושג תכליתן הנרצה מהן? ואם נאמר שלא ידע זאת בתחילה הלוא לחסרון שלימות תחשב גם מניעת ידיעתו זאת? והרלב"ג רצה לבאר זאת באמרו, כי הי"ת ידע מתחילה טרם יצאו עוד אל הפועל רק אותן הפעולות האנושיות הבחיריות, אשר הן מסכימות עם סידור הטבע הכולל המוכרח מצד סיבותיו, המסודר מאתו מימי קדם קדמתה, מיום ברוא אלהים ארץ ושמים, כי אחרי שיצר את עולמו וסדר את הסידור הטבעי הכולל הזה, הלוא בהכרח ידע מתחילה גם כן כל המסובבים הטבעיים ההכרחים אשר ימשכו ממנו עד סוף כל הדורות, אשר בתוכן גם הפעולות האלה, כי אף שנראות בהשקפה ראשונה, כבחיריות, הן באמת רק מסובבות בהכרח מסיבתן הקדומה, ד"מ כמו שידע הי"ת מאז ומקדם, כי לפי טבע הארץ אשר ברא עם חלקי מים אש וגפרית הסגורים בתוכה, יסובבו אח"כ ברבות הימים והשנים סבות שונות ושינוים רבים בקרבה, עד שיהיה רעש גדול בימי עוזיה בירושלים (כמסופר בעמוס א׳:א׳, וביוסיפון לרומיים,) ובליל שבת ח"י כסליו של"א לאלף הששי בעיר פירארה באיטאליען, (כמסופר במאור עינים בתחלתו,) ידע ג"כ מתחיל' כי ינוסו אז בעת ההיא וביום ההוא יושבי ירושלים ופירארה מבתיהם החוצה להמלט על נפשם, (כמסופר ג"כ שם, ובזכריה י"ד) כי פעולת הבריחה הבחיריית הזאת היתה באמת אז רק מוכרחת, מהרגש הפחד והאימתה והחפץ הטבעי להמלט על נפשו כפי היכולת מהרעה העתידה לבוא עליו, אשר הטביע ה' בנפש כל אדם, וכן אחרי שידע הי"ת ד"מ לפי טבע האויר אשר ברא כי יעופש ויופסד מאוד בשנת ק"ח לאלף הששי, עד שיהיה אז דבר כבד מאוד כמעט בכל העולם, (כמסופר בצמח דוד חלק שני דף נ"ט ע"ב) ידע ג"כ כי יעשו אז כל יושבי הארצות האלה כל אשר יחשבו שיועיל להם למלט נפשם מהרעה ההיא, אבל שאר הפעולות אשר יעשה אותן האדם בבחירתו החפשית, בכל העתים והמקומות מבלי אשר ימשכו מסבות טבעיות קדומות, ואף כי בהתנגדן אל מה שראוי עפ"י הסידור הקדום הכולל, הם רק דברים נקלים ופחותי ערך בבחינת רוממות הי"ת הנעלה והנשגב מכל, וע"כ לא ידעם הי"ת עד אשר יצאו אל הפועל, כי אז כבר הם נחשבים כחלק מכלל המציאות אשר הוא דבר יקר ונכבד במעלה עד שראוי הוא שידענו הי"ת ובזה יבואר ויוסר מעצמו גם הספק המפורסם (שהעיר עליו גם הרמב"ם פ"ה מה' תשובה ע"ש) שאם ידע הי"ת כבר בתחילה את מעשי כל אחד ואחד מבני אדם ואיזה מב' הצדדים האפשריים מבחירתו החפשית יבחר ויוציא באמת אל הפועל, ד"מ אם ייטיב או ירע פעלו, הלוא מוכרח הוא כבר לעשות מה שידע הי"ת שיעשהו, ויחדל עי"ז גם להיות עוד הבחירה בידו לעשות ההפך מה שידע כבר הי"ת ? גם סמך דעתו זאת במאה"כ "וינחם ה, כי עשה את האדם וכו'" כי אחרי שיצר את האדם בצלמו וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובדעת ובתבונה, למען יהיו מתאחדים ומחוברים בו יחד ועל ידו העולם העליון והתחתון, בהיותו מורכב מנשמת חיים ונפש משכלת משמי מרום, ומגוף גשמיי שוכן בית חומר אשר בארץ מתחת, היה מהראוי לפי ההידור הכולל הקדום הזה, כי ייטיב תמיד את מעשיו וילך בדרך הישרה, ולא תמוט אשורו ללכת עקלקלות לעשות חמס עול ואון עלי ארץ כי רק הטבת המעשים וההליכה בדרך הנכוחה, לא ההפך מכל אלה, כמסובב טבעיי הנמשך כמשפט שכל כל אדם בריא תחשבנה, וע"כ לא ידע מתחילה כי ישחית האדם את דרכו על הארץ מה שיתנגד למשפט השכל האנושי, והסדור הכולל הקדום ממנו, ועל דרך זה היה נעלם ממנו בתחילה גם השחתת דרכי אנשי סדום ועמורה אשר היתה מתנגדת אל טבע אנשותם ומשפע שכלם המוטבע בקרבם עפ"י הסידור הכללי הקדום, כאשר יורה עליו בהשקפה ראשונה גם מאה"כ "ארדה נא" וכו', ולפי דעת הרלב"ג זאת היה מבואר ג"כ הספק הנ"ל שהעיר הרב ז"ל, כי באמת לא פעל הי"ת פעולתו לריק בבחינת ישראל אחרי שלא ידע מתחילה, כי בשרירות לבם ובשאט בנפש יעזבו את בריתו וחקיו לא ישמורו, לסבב להם בזאת לא לבד אבדן כל הטובות אשר נתן להם, כי אם גם כל הרעות אשר מצאו אותם, כי אחרי שנתן להם לב לדעת וחוקים ומשפטים ישרים להורותם הדרך הנכוחה אשר ילכו בה, הלוא היה ראוי ומחויב ג"כ עפ"י הסידור הכולל הקדום כעין מסובב טבעיי הנמשך ממנו, שיעשו אך משפט וצדקה בארץ לטוב להם כל הימים, והרב ז"ל דוחה פה בשער הזה עיין לקמן ובשער י"ט (עיין ביאורי שם) דעתו זאת כי מלבד שכל העדר ידיעה מאיזה אופן שיהיה, הוא חסרון ופחיתות שלימות אשר לא נוכל לייחס כלל אל הי"ת שהוא שלם לבלי תכלית ויודע הכל, יקשה ג"כ להבין לפי"ז איך ידע הדברים האפשריים והפעילות הבחיריות האלה אח"כ כאשר יצאו כבר אל הפועל, (אשר בזה יודו הרלב"ג וסיעתו) והלוא באופן זה תתחדש ידיעה להי"ת אשר הוא נעלה ונשגב מכל שינוי וחידוש ? ומלבד זאת יאמר הרב ז"ל כי דעת הרלב"ג זאת היא מגונה מאוד וסבבה כבר לבני אדם כמה נזקים גדולים בבחינתם המוסריית, אבל האמת הברור אשר יחויב כל בעל דת להאמינו הוא, שהי"ת יודע כל הדברים אשר נהיו או יהיו בזמן העבר ההוה והעתיד בידיעה שלימה וברורה, ובכל זאת נתנה הבחירה החפשית ביד כל אדם לעשות מה שירצה, ואף שאין אנו יכולים להבין חיבור שתי אלה יחד כראוי, זה הוא רק בעבור שאנו קצרי יד להבין אופן ידיעת הי"ת איך היא כי אחרי שלא נשיג מהותו י"ת לא נוכל להשיג גם ידיעתו, כי מהותו וידיעתו אחת היא (עיין מזה לקמן עוד בשער הזה וברמב"ם פ"ה מה' תשובה), ונמשך מזה כי מדי ברא הי"ת את האדם ידע כבר כי מין האדם כלו ישחית זמן רב את דרכו על הארץ, עד שיוכרח להענישם ולהבא עליהם את מי המבול להכרית רוב יושבי האדמה, ולהשאיר אך את נח ובניו לבדו, להחיות מהם זרע אדם אשר הוא יותר יקר והולך מישרים מהדורות שקדמו, ובכל זאת לא נוכל לחשוב עשייתו את האדם בתחילה לפעולת ריק, כי כן גזרה חכמתו י"ת מאז ומקדם שלפי טבע יצירת מין האדם ואנושתו, יקנה שלימותו רק לאט לאט מדור לדור אחר, כי ע"י העתים הרעים בעצמם אשר יעברו על דור ראשון בעבור עונם, והתלאות אשר תמצאמו לכלותם ולהשמידם, יוסרו תמיד בני הדור האחרון לקחת מהם מוסר להיטיב דרכם, עד שבסוף כל הדורות יושג התכלית הנרצה מאתו י"ת שיכירו וידעו כל בני אדם את הי"ת. וילכו בדרכיו לעשות אך טוב וחסד בארץ, ונדמה זה לשתלן חכם אשר יטע ויישתל בגנו כל עצי פרי נחמדים למראה וטובים למאכל וידע כבר בתחילה, כי כאשר ירבו הענפים והסעיפים בעצים האלה, לא יוכל להשאירם כלם יחד, כי אז יינק כל סעיף וסעיף רק חלק מעט ממיץ ולחות הגזע, באופן שיוחלשו כלם ולא יוכל גם אחד מהם לשאת פרי הראוי למאכל, כי אם יצטרך לכרות קצתם למען יוכלו האחרים לינק חלק יותר גדול מלחות העץ ולשאת פרי תנובה המשמח אלהים ואנשים, באופן שכריתת הסעיפים היתרים האלה בעצמה תועיל מאוד לצמיחת האחרים הנשארים בעץ [וכן נוהג דבר הזה ג"כ בפעולות הי"ת בצמחים ופרחי העץ, כי נראה כמעט בכל שנה פרחי צמחים ועצים נצנים, ופירות בלתי מבושלים עוד הרבה לאין מספר אשר יסוערו מרעש וסופה והולכים לאבדון, ועתה הכי יעלה על דעתנו לחשוב בעבור זה צמיחתם הראשונה לפעולות ריק אחרי כי באמת אבדתם בעצמה תועיל מאוד לגידול שאר הצמחים והפירות כי לא לבד שעי"ז ימצו הנשארים חלק יותר גדול מלחות הארץ מה שיהי' תועלת גדולה לצמיחתם ולגידולם כ"א יהיו ג"כ במקום אשר יפלו שמה לדומן ולזבל על פני השדה אשר ידשנו אותה, למען תוכל אח"כ לתת תבואתה למכביר יותר מלפנים (מלבד כי לפי חכמי הטבע יסד ה' בחכמתו כי חלקי צמחים ופרחי' ועשבים כאלה הנקטפים בלא עתם יובלו עם שאר חלקי עפר ואבק על כנפי הרוח, לאיי הים הרחוקים אשר חדשי' מקרוב יצאו מלב הים כצחיח סלע ורק כאשר יכוסו אח"כ מכל אלה מעט מעט יעשו גם המה לארץ פרי, כי תחלה יגדלו עשבות שדה, ואח"כ יעשו נס פרי תנובה ויהיו לשדי תרומות, ובאופן זה סבב ה' בחכמתו מאז יסד הארץ על מכונתה לא לבד כי ירבו תמיד נאות דשא ושדי חמד בארץ, כי אם גם שלא ילך מאומה לאבדן צמיתות מכל אשר ברא עלי תבל, כמו שיסד בחכמתי שגם פגרי בע"ח ועלי שדה אשר יבולו, יהיו לדומן על פני השדה או במעבה האדמה להרבות ולהיטיב עי"ז גם צמיחתה] כן ידע ג"כ הי"ת כבר בתחילה בבראו את מין האדם עלי ארץ כי הרבה מהם יחטאו ויעזבו דרך המוסר והמישרים, עד שיהיה ההכרח להענישם ולאבדם ולכלותם, ובכל זאת לא תחשב בריאתם לפעילת הריק, אחרי כי גם בענשם זה יהיו לנס ולמופת לזולתם שייטיבו דרכם, באופן כי השמדתם בעצמה תהיה סבה להטבת דרכי זולתם, ורק ע"ז רומז מאה"כ "וינחם ה'" וכו' ר"ל כי בדורות הראשונים האלה מאדם עד נח לא נחה עוד דעת הי"ת ולא נתקיימה עוד עצתו, ולא הושגה עוד תכליתו הנרצה, בבריאותו את מין האדם עלי ארץ אשר היתה רק כי ילך בדרך הצדק והמישרים ע"כ הוכרח לכלותם ולאבדם למען יהיו עי"ז לפחות האמצעים להאבת דרכי הדורות הבאים אחריהם אשר יראו וישמעו ענשם הרע והרע והמר מאוד, ויקחו מוסר לבל יזידון עוד לעשות כמוהם כי אם להיטיב דרכם עלי ארץ (ומאה"כ "ארדה נא ואראה" באר הרב ז"ל כבר בשער י"ט עיין בראשית דף קמ"א) ומה שאמרנו עד עתה מבריאת האדם בכלל והתכלית הנרצה בו המושגת רק לאט לאט ברבות הימים והדורות אשר יחיו בהם כמו שאחז"ל לרמוז ע"ז גם בבחינת כל איש צדיק פרטי כי לא ישיג שלימותו המוסרית כולה בבת אחת, כי אם רק מעט מעט לפי רבות ימיו ושנותיו "צדיק כתמר יפרח שעושה פירות לשבעים שנה, נאמר עתה גם בבחינת ישראל הפרטית (כי כמו שכל הנמצאים שנבראו לפני האדם הם ביחסם אליו כיחס החומר וההילי אל הצורה, כן יהיו גם העמים הקדמונים אשר לא עליהם נגה אור האמונה האמיתית, ביחסם אל האומה הישראלית הנבחרת להיות להיות לה' לסגולה מכל העמים, כמדרגת החומר אל הצורה) כי גם התכלית הנרצית מהם ידע הי"ת כי לא תושג על נקלה ובפעם אחת, כי אם רק לאט לאט, וע"כ לא היו גם פעולותיו הטובים עמהם לריק ולא הועיל, כי אף שאבדו מהם כל המתנות האלה, בכל זאת היה כל זה אמצע לקרבה על ידו תמיד יותר אל השנת התכלית, כי בראותם שבעבור עזבם את ברית ה', נענשו על עונם ותפארתם לארץ השלכה, בצר להם יקראוהו ויבואו לחשות תחת כנפיו, וכן הורה גם הנסיון, כי אחרי אשר נסו ישראל הרבה פעמים ללכת אחרי שרירות לבם הרע ולעבוד אלהי נכר ולהכנע תחת ממשלת זרים. ומצאום בעבור זה צרות רבות ורעות אז הכירו וידעו כלם את אלהים אמת, וישובו לעבדו בלב שלם, ועל רעיון זה רומז המדרש שהחל בו הרב ז"ל משל למלך וכו', ור"ל כי כמו שימכור איש את בנו לפדגוג, אשר לאט לאט ינחהו עלי מעגלי הצדק והמישרים פעם בשובה ובנחת ובמקל נועם, ופעם במקל חובלים ובשבט פשעו, למען הביאו באחרונה אל מחוז חפצו, ולשוא יחשוב הבן שיוכל להמלט זמן מה מיד פדגוגו זה למען עשות אז ככל אשר תאוה נפשו ושרירות לבו, כי הוא מצוה לבלתי הסיר עין השגחתו מעליו גם רגע אחד, כן ינהיג וינהל הי"ת גם עפ"י מקרי התבל ומסיבות הזמן וכוחות הטבע המתהפכות בשמים מעל ובארץ מתחת תמיד ומבלי חשך את כל מין האנושי ואף כי עם סגולתו ישראל הנבחר לו מכל העמים זולתו למען הביאום לאט לאט אל השגת תכלית שלימותם המוסרית, וזשאה"כ "ואעידה בם את השמים ואת הארץ" מבלי שיניחם כמו רגע בלי הנהגה והשגחה ראויה, ואם גם ילכו ויחלופו באופן זה כמה דורות מבלי אשר השיגו עוד השלימות הראויה, בכל זאת מין האדם בכללו והאומה הישראלית בפרטית הולכים וקרבים יום יום, גם ע"י המקרים הרעים והעונשים אשר ישיגום על עונם תמיד יותר ויותר אל מדרגת שלמותם העליונה, אשר באחרית הימים תהיה להם למנה, כמאה"כ "אז אהפוך אל עמים וכו' לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (עיין מזה גם ביאורי למעלה בראשית דף צ"ט ע"ב ודברים דף ע"ו ע"ב), ולהורות על הספק שהעירו קצת החכמים בבתינת ההתנגדות הנראות בהשקפה ראשונה בין ידיעת הי"ת ובחירת האדם החפשית, אמר המדרש "עתידה ישראל וכו', כי אם חפשיות בתורת האדם שלטת על ידיעת הי"ת באופן שידיעתו הקדומה לא תכריח עוד את האדם לעשות מה שכבר ידע ממנו ולחדול מעשות מה שלא ידע, הלוא קלקלו ישראל לפני המקום בעשותם הרע בעיניו ? ואם ידיעת הי"ת הקדומה תכריח אותם אל כל מעשיהם הטובים או הרעים, הלוא שנה המקום בהם. בהכריחו על פי ידיעתו הקדומה את קצתם להישיב את מעשיהם, ואת קצתם להרע אותם, כשהוא אומר "ויגידו שמים צדקו הוי ישראל קלקלו" וכו' ר"ל ממאה"כ הזה נודע לנו העיקר האמיתי כי הבחירה החפשית נתונה ביד כל אדם להיטיב או להרע, וידיעת הי"ת הקדומה לא תכריח אותה כלל לאחד משני אלה, וע"כ אם יחטא האדם ויענש על חטאו, או כי ייטיב פעלו וגמול טוב ישולם לו, אך בצדק ובמשפט יעשו כל אלה מהי"ת, כי הוא הצור אשר תמים פעלו וכל דרכיו משפט, ויען כי עיקר הוא היתד אשר שמירת כל התורה כלה תלויה עליו, ע"כ חתם בו משה על פי ה' את התורה והחל בו את השירה אשר תהיה לעד לבני ישראל עד עולם באמרו "הצור תמים" וכו', למה שהיה ההשתדלות על הדבר אשר לא נשאר בקיומו כפי רצון הפועל הוא מפעולת הריק. ופועל כזה לא להתיחם אליו יתברך בשום ענין כאשר כתבנו בשער נ"ח. והיו כל מעשה השם ית' וכל מזמות לבו בכל אשר עשה עם אבותינו מיום צאתם ממצרים עד סוף בנין הבית ומלכות שלמה דברים אשר לא עמדו בקיומם אבל כלם חרוב נחרבו וספו תמו. נתחייב מזה ספק מגונה ובלבול דעת בשום תפלה ותהלה במעשה האלהים אשר עשה מתחלה ועד סוף בין שנניח שהאל יתעלה ידע כל אלה הענינים טרם שיהיו או שלא ידעם. אלא שאם ידעם הוא חסרון בחק שלמותו. ואם לא ידעם הוא צד העדר בחק ידיעתו. ולפי היות הענין הראשון מגונה מאד בחק כל בעל שכל והוא הנפילה אל פעולות הריק בחרו קצת בהנחה השנית והיא להורות לומר שהוא יתעלה לא יתואר בידיעת דבר מאלו הענינים האנושיים התלויים בבחירה עד צאתו אל המציאות רק אם תסכים הבחירה ההיא אם מה שסודר מפאת הסדור הקודם הכולל הקודם המוכרח מצד סבותיו. וכבר נתפרסם הר"לבג מזה הדעת בספר מלחמותיו ובפרש' וירא אליו וזולתם. ונמשך בזה במה שכתב בפרשת ואלה שמות כי סירוב משה בשליחות ההוא פעמים שלש היה לומר כי אולי לא יסכים הנמשך מבחירתם המחודשת להיות ראויים להגאל אל מה שנודע אליו מצד הסדור הכולל הקדום וכן בכל המקומות אשר תשיג יד הדרוש הזה ושמח לקראת הכתובים הנושאים פני הראות אל זה הדעת כמאמר ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה (בראשית י״ח:כ״א) וינחם ה' כי עשה (שם ו') וכיוצא. וחשב זה התר כולל ג"כ אל הספק המפורסם שזכרוהו הראשונים לומר שאם נניח שהוא ית' ידע הצודק משני קצות האפשר במעשים הבחיריים הנה הבחירה תבטל שהידיעה הזאת תכריח הצד ההוא לצאת אל המצאות על כל פנים שאם איפשר לצאת הפכו הרי ידע השם דבר בטל. והיה התרו בזה כי הוא ית' לא ידע איזה מהם הצודק עד שיצא אל המציאות כמו שקדם ונתפאר מאד במציאות הדעת הזה ואמר שלא קדמהו זולתו. ומי יתן ולא נמצא עדין. כי מלבד מה שישיגוהו מהבטולים הגדולים לפי דרכו בעיוניו אלה כאשר כתבנו במקום הנזכר שער י"ט הנה הדעת הזה הוא מגונה מאד מצד עצמו וגרם נזקים גדולים מאנו הרפא. אמנם אשר חוייב שיקבלהו כל בעל דת ושכל הוא שהאל יתעלה לא יתואר בשום חסרון ולא בשום העדר לא העדר עצמותי ולא העדר ידיעה ולא שום זולתו כלל כמו שכתב הרב המורה בפרק נ"ה חלק א'. אבל שהוא יתעלה יודע הכל הדברים העוברים וההווים והעתידים ידיעה אמיתית שלמה מכל צד מבלי שיעלם ממנו יתעלה מכל אשר יצא אל המציאות טרם ימצאו דבר כלל בעולם. וכבר כתבנו מעניני הידיעה האלהית מבלי שיוחס לו יתברך שום חדוש ושנו' כלל בפרשת העקידה שער כ"א ובפרשת בשלח שער ל"ט ובזולתם. ואולם מה שיאמר בשאלות הללו לא יקשה ענינו בעיני כל בעל שכל וזה כי כמו שנתבאר מענין הדרות הראשונים אשר הכעיסו לפניו יתברך עד שהביא עליהם את מי המבול כי לא היה זה מפני מה שנעלם ענינם זה מעיני בוראם תחלה אלא שכך יתחייב מטבע היצירה האנושית לפי שהשלמות האנושי הכולל אינו דבר נקל הגעתו אבל הוא דבר שהזמן יספיק להוצאתו ברוב בחינות ונסיונות וכמו שאמרו חז"ל (תעני' כ"ה.) צדיק כתמר יפרח (תהלי' צ"ב) שעושה פירות לשבעים שנה ולזה הדורות הראשונים היו חסרים מטבעם במציאותם עד שלא הועילו רק לברור מהם כשלשה גרגרים בראש אמיר שנאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו' (בראש' ו') שמהם הושתת העולם אחרי זה כשתל הזה שנטע האילן והשתדל בגדולו ואחר גדולו והתפשטות ענפיו קצץ את כולן והרכיב בגופו ענף אחד לבד או שנים וכיוצא כי הנה השתל כבר ידע זה מתחלת ההשתדלות ואין כל דבר נעלם ממנו ולזה לא נעזב מהמעשה אבל התחזק בו ולא רפתה ידו ממנו. וזה טעם וינחם ה' כי עשה את האדם כי זה המאמר יעיד שידע כן מתחלה ^*שהרי במקום שאין ידיעה וכו' בל"א ר"ל רק כאשר נשארו הדברים במתכונתם הראשונה ולא נודע לאיש דבר חדש מה שלא ידע כבר מלפנים, אם בכל זאת היא משנה עתה דעתו ורצונו הקדום במה שעשה אז נוכל לאמר עליו כי נחם על מעשהו אפס כאשר תשתנה מהות הדברים או ידיעת האדם מהם, ממה שהיו בתחלה והוא משנה רק בעבור זה את דעתו ורצונו אז לא נוכל לאמר עליו כי נחם על מעשהו, ד"מ אם חשב ראובן ששמעון אוהבו הוא במקום ידוע והלך שמה לבקר אותו בהיכלו, וכאשר בא שמה נודע לו כי איננו שם, כי אם במקום אחר לא נוכל לאמר עליו כי נחם על הליכתו זאת, אחרי כי לו היה באמת שמעון שם כמו שחשב בתחילה, לא היה מתנחם ומתחרט כלל על הליכתו זאת [ואפשר שזה גם הטעם למה שאחז"ל בנדרים דף ס"ד "אין פותחין בנולד" (דלא שכיח ר"ל שאינו רגיל להיות) יען כי הנחמ' והחרט' המסובבת רק מהשתנות הדבר ממה שהי' בשעת הנדר, באופן שלא היה יכול אז להעלות על דעתו שיהי' כן אחרי כן איזה נחמה אמיתית עד שיעקר הנדר בעבורה מעיקרו, כי אלו נשאר הדבר במעמדו שהי' בו בשעת הנדר, ונשאר גם הוא בידיעתו הראשונה לא הי' מתנחם ומתחרט כלל עליו ועיין ברא"ש שם שכ' טעם אחר בזה.] שהרי במקום שאין ידיעה אין. שם התנחמות כמו שכתבנו במקום גזר דין המבול שער י"א וכמו שיבא עוד. והנה אין ספק לפי שרשינו האמתיים שמציאות זאת האומה הנבחרת בעולם אחרי כן היתה בדמות הויה ובריאה חדשה בארץ אשר האב הראשון שלו היה האדם הגדול בענקים הוא אברהם אבינו עליו השלום אשר אליו נתיחסה ולא אל זולתו מהקודמים כמו שאל זה אמר הביטו אל צור חצבתם וגו' הביטו אל אברהם אביכם וגו' (ישעיה נ"א) ונאמר בו ואעשך לגוי גדול (בראשית י״ב:ב׳) אמר רבי ברכיה ואשימך ואתנך לגוי גדול לא נאמר אלא ואעשך כשאנו בוראך בריה חדשה תהיה פרה ורבה (ב"ר פ' ל"ט) וזה כי כמו שהיה כל הנמצאות הקודמית לבריאת האדם במדרגת ההיולי לו והוא במדרגת הצורה. כן היה כלל המין האנושי במדרגת ההיולי לזאת האומה הנבחרת כמו שביררנו זה בשער ט"ו ובשער מ"א עיין עליהם. ולזה אין ספק שהשלמות האלהי הזה התה קשה מאד הגעתו אל האומה בכללה כמו שהיתה הכוונה באומרו אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' (דברים ל״ג:כ״ט) עד שהצרכו כמה למודים וכמה תוכחות וכמה מוסרים לפי מ"ח נביאי' וכמה נביאות וזולתם מהחכמים ולא הספיקו עד שכחם אלהים וינסוהו כמה פעמים וכל זה חוייב מטבע הענין כדי להעביר זוהמת כל הדעות הרעות והאמונות הנפסדות אשר יעברו על דמיונות האנשים וביטולן ומזה יתחייב שיעבור על העם הזה כל מה שעבר מהחטאי' והעונשים כמה וכמה פעמים עד שלסוף יוצק בכור הברזל ומורק ושוטף בשטף מים רבים אדירים משברי ים מהגליות האלו המרים והקשים כי אחרי כן ישארו בברית שלימה אשר לא תופר לעולם דומה לברית הקשת אשר נתן ה' בענן אשר על זה הענין אמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך (ישעיהו נ״ד:ט׳) כמו שכתבנו שם בשער י"ד ובאתם נצבים שער צ"ט. אמנם יהיה ענין השארותם וקיומם לסוף כל התלאות בברית שלום עם האלהי' אשר לא תופר לעולם למה שיגיעם משלמות הנסיונות בכל הזמנים הרבים והפגעים העצומים ההמה אזי עברו על נפשם כי אז יכנע לבבם הערל ואז יקח משנה שברון וכפלי כפלים בושת וחרפה מאשר סרו מאחרי ה' ועזבו מקור מים חיים ללכת אחרי שרירות לבם לחצוב להם בורות נשברי' מאלהי הנכר ומכל מיני משחית ומשאות שוא ומדוחים אשר בחרו להם ומכלם יבושו ויחפרו וחפו ראשם כי שבו כליהם ריקם כי לא היה בהם שום ממש לא לעזר ולא להועיל כי אם לבשת וגם לחרפה וכמו שאמר ירמיהו בנוסח וידויים (ג') והבשת אכלה את יגיע אבותינו וגו' נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו כי לה' אלהינו חטאנו אנחנו ואבותינו מנעורינו וגו'. ויחזקאל (ל"ט) אמר ונשאו את כלימתם ואת כל מעלם אשר מעלו בי בשבתם על אדמתם לבטח ואין מחריד. באלו הכתובים וזולתם יאמרו כי עוד התקיימם אחרי כן יהיה מאשר ישיגם הבשת והחרפה מהרים פניהם אל האלהים על כל אשר הכעיסוהו בסור' מעליו ללכת על כל אשר התהלכו נדים ונעים אחרי תעתועים ממינים שונים ובכל זאת לא מצאו חנינה כי אם בבית עבדיו ועושי מלאכתו ושלוחי השגחתו אשר שכל הדורות נתנם לחן ולרחמי' בארצות אויביהם לתת להם ירושת פליטה כהיום הזה כי אז יתנו צדקות ה' צדקות פרזונו בישראל ותרבה בושתם וכלמתם בפניהם והוא עצמו מה שזכרו דניאל בהתודותו על הגולה (ט') אמר לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים כיום הזה לאיש יהודה ולישבי ירושלם ולכל ישראל הקרבים והרחקי' בכל הארצות אשר הדחתם שם במעלם אשר מעלו בך ה' לנו בשת הפנים למלכינו לשרינו ולאבותינו אשר חטאנו לך כי כלם כל אחד איש כמתנת ידו סרו וילכו אחרי מחשבותיהם הרעים וינוסו מלפניך מהיות מאוכלי שולחנך נרצו אחרי הממשלות הנכריות והזרות איש איש כפי כחו ומעתה לא ישאר להם שום תקנה ולא תהיה להם תקומה כ"א בשובם אליו יתעלה ובואם לחסות תחת כנפיו במדרגת הגרים גרי הצדק אשר להרגישם כי שקר נחלו אבותם ובכל אשר שמרו היו משמרים הבלי שוא כי באו באות נפשתם תחת כנפי השכינה באמת במשפט ובצדקה כמו שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים וגו' (שמות י״ח:י״א) ונעמן עתה ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל (מלכים ב ה׳:ט״ו) ורבים מגרי האמת והצדק אשר כן עשו. והוא מה שאמר בועז לאותה צדקת על הענין הזה עצמו ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו (רות ב׳:י״ב) ואמרו עליו במדרש (רות רבה פ"ה) אמר רבי אבין כנפים לארץ כנפים לשחר כנפים לשמש כנפים לכרובים כנפים לשרף. כנפים לארץ דכתיב לאחוז בכנפות הארץ. כנפים לשחר דכתיב אשא כנפי שחר. כנפים לשמש דכתיב שמש צדקה ומרפא בכנפיה. כנפים לכרובים דכתיב וקול כנפי הכרובים. כנף לשרף דכתיב שש כנפים שש כנפים לאחת. גדול כחן של עומלי תורה וגומלי חסדים שאינן חסין לא בצל כנפי הארץ ולא בצל כנפי השחר ולא בצל כנפי השמש ולא בצל כנפי הכרובים ושרפים אלא בצל מי חסין בצל מי שאמר והיה העולם שנאמר מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון (תהלים ל"ו). ^*הנה שסדרו וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, כי התועים מבני אדם אשר לא יחסו הנהגת וממשלת העולם לה' לבדו, יחלקו לשמשה מחלקות, האחת חושבת כי הכל מונהג רט עפ"י חקי וכחות הטבע הנתונות בארבע יסודות הארץ ובכל הנמצאים המורכבים מהן, וכלל הכחות האלה יקרא בפי חז"ל בשם "שרו של עולם" והטבעיים יאמרו ממנו שהוא הסיבה וההתחלה לתנועת כל דבר נמצא או מנוחתו ומכת הזאת היה אסא אשר בחליו לא דרש את ה' כ"א ברופאים, בעבור חשבו כי רק עפ"י חקי הטבע ולמודי הרפוא' האנושית יוכל להרפא מחליו, המחלק' השניה חושבת כי רק היום הידוע אשר בו יעשה מעשה או מלאכה מה, גורם ומסבב אם יצליחו או לא יצליחו ויחסה בעבור זה הנהגת כל עניניה לשרו של יום, השלישית משימה מבטחיה רק בכוכבי שמים וכסיליהם, אחר השמש בראשם כאדון בראש עבדיו, כי כפי הנודע מוארים כל כוכבי לכת רק מקרני השמש, ובהשליכם אותם לאחור יאירו גם המה על הארץ (עיין מזה במבוא לשער ל"א) וע"כ עבדו בני המחלק' הזאת לשמש ולירח ולכל צבא השמים, והרביעית חושבת כי העולם מונהג מהשכלים הנבדלים המניעים את הגלגלים והכוכבים הקבועים בהם לדעת הקדמונים, והחמישית חושבת כי הוא מונהג רק מהשכל הנבדל העליון לבדו המניע את הגלגל היומיי (עיין מבוא לשער ל"א) ועל אלה חמשה המחלקות רומז התנא באומרו "כנפים לארץ" וכו' ר"ל יש חוסים בכנפי הארץ, ויש בכנפי שחר של יום המוצלח, כאשר יאמרו המעוננים, שיום זה טוב לפעולה זו, ויום זה לפעולה אחרת, ויש חוסים בכנפי השמש ושאר צבא השמים, ויש חוסים בצל כנפי הכרובים שהם השכלים הנבדלים, ויש בכנפי השרף שהוא השכל הנבדל העליון, אבל השלימים האמיתיים אשר בשם "עומלי תורה וגומלי חסדים" יקראו, לא ישימו כסלם באחד מכל אלה, אחרי הודעם כי רק מבטח שקר ומשען בוגד הם לכל הבוטחים בהם, ע"כ יבטחו ויחסו רק בצל כנפי שדי שהוא הבורא והמנהיג את כל כמאמר הכתיב "ובני אדם" (ר"ל האמיתיים וההלימים) "בצל כנפיך יחסיון". הנה שסדרו חז"ל חמשה ממשלות אשר אליהם ימשכו האנשים בבקשת צרכיהם בסורם מעליו יתעלה כי כנפי הארץ הוא החסיון אשר יחסיון בטבע המוטבע ביסודות ובמורכבים מהם המיוחסים אל הארץ והוא אשר יחסוה חז"ל לשרו של עולם. והטבעיים גדרוהו בשהוא התחלה וסבה לאשר יתנועע וינוח הדבר בעבורו תחלה ובעצם ומזה הענין מה שנאמר וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאי' (ד"ה ב' י"ו) וכנפי השחר הוא החסיון וההשקפה במשפטי ילידי הימים על ידי משרתיהם עושי מלאכתם יום יום אשר ייחסוה חז"ל לשרו של יום וכמו שאמר אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳) וכבר דברנו מזה על מאמר שלחני כי עלה השחר שער כ"ו ומזה מה שאומרים המעוננים יום זה כשר למלאכה פלונית וכיוצא. וכנפי השמש הוא החסיון אשר מצד תנועות הכוכבים וממשלותיהם אשר היה השמש ראשם בחשיבות מלכם והלבנה שנייה וכל צבא השמים לעומתם ולזה כללם שלמה תמיד במאמר תחת השמש (קהלת א׳:ג׳-ד׳) וזאת המלאכה שנתפרסמה לכל עובדי עבודת אלילים שנאמר ופן תשא עיניך השמים וראית את השמש ואת הירח ואת הככבים ואת כל צבא השמים ונדחת וגו' (דברים ד׳:י״ט) וכנפי הכרובים הוא החסיון אשר מצד הנבדלים מניע אלו הגלגלים בעלי הככבי' והצורות אשר יכוונו להם הפקחים שבעובדי ע"א והוא בקשת כשפע מאתם לא ע"י הצורות המחצביות ולא ע"י הגלגלים וכמו שכתב קצת זה הרמב"ם ז"ל בתחלת הלכות עובדי ע"א ומזה הענין היו כל המפנים לבם לבטלה מנביאי השקר ומתפללים לאל לא יושיע. וכנפי השרף הוא הנבדל הראשון המניע לגלגל החלק העליון על כולן שאין שם שום צורה וכוכב ומשלים תנועתו בכל יום ומכריח לכל שאר הגלגלים להלוך לרגלו ולהתגלגל עמו ממזרח למערב כמו שדברנו מזה בשער ל"א והוא ממשלת הזמן הכוללת המשלים כל הדברים ומפסיד ומכלה אותם לפי שהמדה הראשונה אל הזמן ואשר תשער כל שאר התנועות היה זאת התנועה היומית כמו שנתבאר בספר השמע ודברנו קצת ענינו בשער השלישי מאמר ראשון ועליה אמר החכם לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג׳:א׳):

הושיעה ה' כי גמר חסיד וכו'. הנה המשורר כשנסתכל ברוח קדשו על הזמנים הארוכים שאומתנו גולה וסורה לבין העכו"ם. וקצתם טוענין עלינו שזאת התורה אשר בידנו לא תספיק להושיע נפשותינו כמו שלא יעדה גמול ועונש רוחני כשאר הדתות התפלל עלינו ואמר הושיעה ה' ועננו על חסדך ועל אמתך שכבר גמר חסיד מקרבנו אשר תעשה בו ובזכותו את האותות כימי עולם. ואמר כי פסו אמונים מבני אדם על כללות העולם אשר לא ישקיפו בכל ענייניהם אלא למה שיתמלא בו רצון תאותם ותשוקותיהם. שוא ידברו איש את רעהו וכו'. יאמר כן על רוב טענותיהם שהם מדברים שוא ובטל אלא שמחליקין אותו ביופי המליצה ונעימות תחבולות החכמות ועכ"ז בלב ולב ידברו כי אע"פ שמדברים בפיהם דברים שנראה מהם שהם מודים או חפצים ביראה ועבודה, לבם לא נכון עמם כי הם המחזיקים בעניינים המדומים הזמניים כאשר יוכלון שאת. יכרת ה' כל שפתי חלקות וכו'. מסר את הדין על שתי הכתות כת החכמים המחליקים לשונם בכל מה שיאמרו מטענותיהם כמו שאמרנו. וכת השרים הגדולים המחזיקים בידם בכח הזרוע ואומרים בפיהם זדונות ועל אל אלהיה ידברו נפלאות. ועל כלם אמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו (שפתי חלקות) אתנו. וגם כח לגדל ולהחזיק כוונתינו מי אדון לנו וע"ד שאמר (איוב ט׳:י״ט) אם לכח אמיץ הנה ואם למשפט מי יועידני. משוד עניים וכו'. אמר כי משוד העניים החמוסים והעשוקים ביד עושקיהם ומאנקת אביונים העלובים בהבנת התורה האלהית עתה אקום יאמר ה' כי זה כמה שאני כישן וכשוכב בלב ים. אשית בישע יפיח לו ירצה בישועה שאושיע לכם אשית מי שיפיח לו כלומר שידבר לו ועמו מבלי יראה ופחד ויכחישנו באומץ לבו על מה שהניח עתה מן הדעות הדמיוניות או שירצה שיפיח בדבריו ויזרה אותם לרוח כדברים שאין בהם ממש. אמרות ה' אמרות טהורות וכו'. אמר כי לא כאשר יחשבו אלו הטוענים על התורה שהיא לא הישירה רק אל תועלת הגופים ואל הצלחת העניינים הזמניים וכי לא השכילם בעניינם הזכים והטהורים המופשטים מחומר אבל שאמרותיה כלם הם טהורות ככסף המזוקק שבעתים בעליל לארץ שהוא טהור מושג בהרבה עמל ויגיעה כמו שהטהור הזה התורני מושג על זה האופן. אתה ה' תשמרם וכו'. ביאר הסבה אשר בעבורה דברה תורה באלו העניינים על זה האופן מהקיצור והרמוז. ואמר אתה ה' נתתה המאמרות האלו משמר בתוך משמר ולא הרחבת בהם הדבורים והביאורים לנצור אותם ולשומרם מן הדור הזה וכיוצא בו אשר כל חפצם וישעם הוא בעסקי העולם כי אין ראוי שיושגו ויורגשו רק אל מי שישכילם מעצמו ויבקש אותם בכל אות נפשו כמו שאמרנו ראשונה. סביב רשעים יתהלכון וכו'. ירצה כי הרשעים אשר לא יחפשו בתבונה לא יוכלו להגיע אל אמתת הדבר בזה אבל ילכו רחוק ממנו תכלית הרוחק כעין הקו הסובב אצל המרכז ונתן סבת ההרחק ההוא ואמר כרום זלות לבני אדם והכוונה שיהיה ריחוקם מהשגת האמת כשיעור מה שירום במחשבת' ובמעשיהם מה שהוא על דרך האמת זולות לבני האדם האמיתיים וזה כי הדברים הזמניים יש להם לזלזלם ולמאוס בהם וכאשר ירומם בעיניהם ולבם הראוי לזלזלו, יהיה מזולזל ובלתי מורגש אליו הראוי לרוממו. ולזה טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם. מ"מ נתבארה חכמת התורה וטוב טעמה במה שדברה באלו הטובות הנפשיות על זה האופן. ובפרשת אם בחקתי שער ע' יתבאר כל זה על נכון ב"ה. אמנם ההפכיות שאמרנו שנופל בינם ובין הטובות הזמניות מצד זמן מציאותם לא יהיה במה שיגיע מהם אל האיש הפרטי בפני עצמו כי מהידוע שהמגיע לו מהם בשכרו זמן מציאותו הוא בזה העולם כמו שזמן השכר הנפשי הוא בעולם הבא. אמנם הכוונה היא אל הטובות הכלליות המשותפות שהם עקר ההצלחות ותכלית למוד התורה והישרותיה. וזה שכל איש ואיש מוטלין עליו שני מיני חיים. האחד כאשר הוא חי חיים נפרדים רצוני כל אחד בעדו ובעד ביתו. והשני מה שהוא צריך לחיות חיי השתוף והחברה עם בני עירו ומדינתו. והוא מבואר כי לכל פועל מאלו החיים הנה שכרו אתו מיוחד ומתייחס אליו כי המעשים המשותפים יחוייב להם שכר משותף כמו שחוייב לנפרדים שכר נפרד. ומהידוע כי השכר הנפשיי לא יפול בו שום שתוף עד שנאמר שיוצלחו אנשים רבים בהצלחה אחת משותפת להם כי כל אחד ואחד מהצדיקים יש לי מחיצה ומדור בפני עצמו כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבות פ' כ"ז) ונחל עדניך תשקם (תהילים ל״ו:ט׳-י׳) עדנך לא נאמר אלא עדניך מלמד שלכל צדיק וצדיק עדן נפני עצמו. ועוד הפליגו לומר (ב"ב ע"ה.) שכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חבירו וזה כי מעלת כל אחד ואחד היא ממונה מבלי שתוף כלל. ואף כי יתעסקו רבים במצוה אחת כל אחד יש לו בה בחינה מיוחדת אשר שכרה מתייחס עמה ^*עד שבזה יחוייב שיכווה הגדול וירעץ מהמדרגה הקטנה ממנו וכו', לשונו זה דחוק קצת, ותוכן כוונתו רק שכמו שלא יאות שכר רוחני גדול לפחות הערך והמעלה המוסרית, כן לא יאות שכר הקטן לגדול המעלה ויקר הערך המוסרי, כ"א איש איש לפי ערכו ומעלתו תהיה משכורתו הנפשית בעולם הנצחי, וזה שאמר בלעם "תמות נפשי מות ישרים" בלשון רבים, להורות כי לפי שינוי מדרגת כל ישר וישר מהם ישתנה גם השכר הרוחני המגיע לו אחרי מותו, וע"כ התאוה להיות כאחד מהם, וזה שאמר "ותהי אחריתי כמהו."
נשלם ס' בראשית בעזהי"ת פה ק"ק טרעביטש יום ה' י' כסלו תרח"ל חיים יוסף בא"א מו"ה שבתי פאללאק ז"ל. עד שבזה יחוייב שיכווה הגדול וירעץ מהמדרגה הקטנה ממנו כמו שיכוה הקטון מהאש הגדולה אשר באפר הגדול ממנו. והוא מאמר בלעם (במדבר כ״ג:י׳) מי מנה עפר יעקב וכו' תמות נפשי מות ישרים כו' במקום שהורה על מציאות הצלחתם הורה על היות חלקי מדרגותיהם שם כמספרם כמשפטם וכן הוא האמת בלי ספק. האמנה כי יש מצוות רבות בתורה שאין מטבען שיעשו רק בשתוף אנשים כגון בנין בית מקדש או הקמת מלך והעבודות והמעמדות והמלחמות וכיוצא לאלו אשר אין שוה מבוא ליחיד לעשותן בפני עצמו אשר יחוייב לפי הנחתינו שהשכר המיוחד בהנה הוא שיהיה הטוב המגיע ממנו ג"כ משותף וכללי וזה א"א ולא יתכן כי אם בטוב הזמני אשר ישתתפו בו בהצלחת העושר והכבוד והנצחון והממשלה והקיום התמידי אשר יתנשאו בהם על זולתם אם שהצלחת הנפשות נמשכת להם מיישובם וטוב מצבם. ולזה הרבתה התורה ליעד אלו הטובות הזמניות וההצלחות הכלליות בקיום אלו העניינים המשותפים אומר (דברים ז׳:י״ד) ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר וכו'. צדק צדק תרדוף וכו' (שם ט"ז) ואז"ל (ספרי שם) כדאי הוא מנוי הדיינין להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם. והוא מבואר כי מנוי השופטי' והסנהדרין מעקר המצות הכלליות הוא ומזה הטעם עצמו אמר (שם כ"ו) את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו וכו'. וה' האמירך וכו'. ולתתך עליון וכו'. יורה כי יהיה להם השכר הנפלא הזה המשותף לכל למעלה ולכבוד על כל הגוים תחת מה שנשתתפו כלם באהבה ואחוה לעבודתו עד שבעבור זה נגזר על כל העכ"ום ההפסד והאבדן הגמור. ועל זאת האומה הנבחרת הקיום והעמידה הנצחית כמ"ש הנביא (ירמיהו מ״ו:כ״ח) כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה וכו'. וכך אמר בלעם (במדבר כ״ג:ט׳) הן עם לבדד ישכון ובגוי' לא יתחשב כתרגומו. ובידוע כי להתפרד הקשר והשתוף אשר היה ראוי שימצא בינותינו בקיום אלו העבודות הכלליות נאבדו ממנו הטובות והצלחות הכלליות והמשותפות עד אשר שבנו היותר שפלים והיותר נבזים שבכל האומות אלא שאנו בטוחים על חסדי הש"י ישיב שבותנו כבתחלה ויחזיר גדולתינו למקומה ועטרה ליושנה בכמה מעלה טובה בכל מה שנתנבאו כל הנביאים כלם לימות המשיח. והנה באמת על אלו הטובות יצדק מה שאמרנו שיתחלפו בעניינם להיותם הפך הטובות הנפשיות וזה שעם שאלו ואלו יפלו תחת הסוד וההסתר המופלג כמו שעל שניהם אמר המשורר (תהלים פ"ג) ויתיעצו על צפוניך. כי האחד הוא ענין עולם הבא. והשני ענין ימות המשיח כמו שאמרנו בשער כ"ט. הנה היה ענין הסתרם והעלמם מתחלף כי הצלחת הנפש אשר לכל אחד מהאנשים הנה קצם הוא ידוע כאשר הוא סוף האדם בעולם הזה. אמנם מהותו הוא נעלם ונסתר מצד טבעו כי עין לא ראתה זולתי אלהים כמו שכתבנו. אמנם ענין ימות המשיח מהות ההצלחה ועניינה הוא ידוע כפי מה שביארוהו הנביאים כלם. אבל קצו וזמנו הוא נסתר ונעלם כמו שנודע מנבואת דניאל (י"ב) וכמו שאמרו חז"ל (שוח"ט תהלים ט') יום נקם בלבי (ישעיהו ס״ג:ד׳) דלבא לפומא לא גלי. ואולם סבת זה הסתר וטעם העלמו הוא מבואר מצד טבע עניינו. והוא כי אין ספק שאורך הגלות הזה וכובד משאו כוון ממנו ית' לכלות פשע ולהתם חטאת באומה הזאת באופן יגיעו לה ממנו דוגמת התועלות שהגיעו ממוסר המבול. רצוני שימולו בו הלבבות להגעת התכלית האנושי כאשר הם נמולים אחר המבול לבלתי השחית השחתה כוללת כבתחלה. כי על זה נאמר (שם נ"ד) כי מי נח זאת לי וכו' כמו שביארנו היטב בענין המבול שער י"ד וכמו שאמר הכתוב (ויקרא כ״ו:מ״א) או אז יכנע לבבם וכו' ונאמר (דברים ל׳:ו׳) ומל ה' אלהיך את לבבך וכו'. וכאשר היה הגעת זה השיעור מהתקון האנושי דבר נמשך אל הבחירה הנמסרת במתנה גמורה ביד האדם ואין מדרך דעת עליון להתייחס אליה כמ"ש (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, כאשר נתבאר יפה בשער כ"ב ובשער כ"ח לזה חוייב שיסתם הקץ הזה בפי כל הנביאים מזולתו מהקצים. כי עם שהוא יתברך יודע הכל לפי גדולת חכמתו ומ"מ לבא לפומא לא גלי כי היה הגלוי הזה בלתי נמסר לייעוד ואיננו ניתן ליכתב לפי שמוסף על מה שתהיה הודעת אריכותו הידועה אצלו יתברך לפוקה ולמכשול לפני כל רכי הלבב האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה. הנה היתה ההגדה הבאה לעתים רחוקים כאלה רבת הנזק מאד מצד מה שתהיה בלב ההמון כמעט הכרעה מחייבת שיקרו העניינים ההמה כלם בכל הזמן הארוך ההוא על האופן המיועד ולא בשום ענין אחר. ויהיה היתר רצועה בעיניהם הבלתי רואים שום תועלת בהיטיב את דרכם ולא שום רע בהשחיתה. אחר שבעיניהם כך נגזרה גזירה דלאו כ"ע דינא גמירי בענין חפשיות הבחירה אל כל אחד משני קצות האיפשר עם ידיעתו יתברך אשר יהיה מהם והם מקיימים הידיעה ומבטלים הבחירה ויולד להם מזה חפשיות משולח ופריקת עול מלכות שמים בכל המעשים כלם בלי ספק. מה שלא יהיה כן כשלא יגלה סוד זה הכמוס עמי יתברך. כי עם שלא ישתנו אצלו העניינים וככחו בדרך הראשון כחו בשני כבר יקובל אצל הדעת ההמוני אפשרות הבחירה וחפשיותה כמו שהוא הענין על דרך האמת ולא יעמוד זה הייעוד הארוך כנגדה ויודעים שבידם הוא לקצר את קצם ולמהר גאולתם וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין צ"ח:) היום אם בקולו תשמעו. והנה אין ספק כי שני המצפונים האלה היו עקר עשרו וטובו של יעקב אבינו הצפון לו ולזרעו אחריו אשר אליו נשא את נפשו מנעוריו ואשר עליו אמר (בראשית ל״ג:י״ד) יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני וכו'. ושני העניינים האלו היו בלבו לגלות לבניו בשעת פטירתו. אמנם הענין הנפשיי האלהי היה ענין גלויו מה שנפליג באומתו ובהוראת עוצם עניינו דרך כלל כמ"ש הנביא הגדול (דברים ל״ג:כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי'. וכן אמר המשורר (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו' כי אף על פי שהעירה עליהם רוח הקדש לפרסם את אשר השיגו בכח נבואתם או סמוך לעולמם לא נזדמן להם שום ענין באשר בו יוכלו לרשום ולהגיד מהות הטוב ההוא זולתי על זה האופן ועל זה הענין מההודעה והאמות נאמר שקרא לבניו ואמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים כי אחרית הימים הוא הזמן הקצוב לכל אדם לראות באור פני מלך חיים. וזה הדבר לא נסתם ממנו כי הם ז"ל אמרי (ב"ר פ' צ"ו) שנסתם ממנו הקץ. והנה הוא מבואר שאין קץ ההצלחה הנפשית נעלם משום מאמין. אמנם מה שהוא נעלם ממנו הוא דעת מהותו ועקר עצמיותו כמו שאמרנו. ואולם הקץ השני והוא סוף וקץ כל התלאות והצרות והשעבודים העתידות לבא על האומה הזאת. ותחלת פדיונם וצמיחת ישועתם ביד המשיח המקווה אשר עליו רמז גם כן באומרו (בראשית ל״ג:י״ד) עד אשר אבוא אל אדוני שעירה. ואשר אליו נתנבאו כל הנביאים. הנה מהות הטובות וההצלחות המקוות בו הם ידועות כמו שאמרנו. אמנם זמנם וקצם העלמו הוא הכרחי כמו שאמרנו. ואע"פ שהיה בלבו לגלותו ברוח הקדש אשר עליו בידיעתו אלא שראה שהטוב והישר הסתר דבר. והוא מה שיראה מהכתוב כי אמר הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם יראה שהיתה הכוונה על עניינים נפלאים אשר צריכין להטות אזנם ולשמוע מה שיקרה אותם מאלו העניינים גם כן באחרית הימים כי סוף הכתוב הראשון ישמש לשניהם לפי הגזמת דבריו. ולפי שנסתם ממנו חזר לדבר במהות הטובות ההנה אם במה שהיו עתידות לבוא בקרוב ואם לעתיד לבוא ובעניינים הנמשכים להם. והתחיל ראובן בכורי אתה וכו':

ויקרא יעקב וכו' (א) כבר פירשנו כי הכתוב תראשון ירמוז אל מה שיהיה לאדם מהצלחת הנפש באחרית ימיו. והשני שגיזם על קץ ימית המשיח. ואחר חזר אל הגדת העניינים העתידים לבוא עליהם איש אשר כעניינו וכברכתו ומהבכור החל ואמר: ראובן בכורי אתה וכו' אמר כי להיותו כחו וראשית אונו היה לו ליטול יתר שאת ויתר עוז במדות המעולות לא בפחותות והמקולקלות וזה כי ממשפט הבכור להיות לו פי שנים ביתרון כח וגבורה לעמוד כנגד הכח המאוה ולדוחפו בכל עוז לא שיטול חלק גדול מהפחזיות והמהירות בחטא בפרט בדבר שהוא עוות שאינה יכול לתקון כמים הנגרים ארצה מאין מאסף וזה כי כשעלית בפחזותך משכבי אביך אז פשעת בדבר שאין לו עוד תקנה כי אז חללת מי שיצועי עלה הן שיהיה האל יתברך או אביו כי הוא חלול שלא היה בידו למחול עליו. ויהיה כי עלית משכבי אביך לפי דרך חכמינו ז"ל (שבת נ"ה:) יוצא כמו כעלות גדיש בעתו (איוב ה׳:כ״ו) כלומר כי סלקת משכבי אביך. והנה עם זה נתן סבת הלקח הבכורה מאתו ואם לא פירש בפירוש כמו שנאמר (ד"ה א' ה') ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף. ואיפשר שרמז בזה גם כן אל מה שחטאו בני ראובן אחרי כן לקחת בפחזותם לנחלה הארץ אשר הכה יי' בעבר הירדן לא הבינו לאחריתם וכמו שאמרו חז"ל (במדבר רבה פ' כ"ב) על זה נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ׳:כ״א) ואמרו (במ"ר שם) לב כסיל לשמאלו (קהלת י׳:ב׳) אלו בני ראובן וכו': שמעון ולוי אחים וכו' למה שהושוו מעשיהם כללם יחד ואמר כי אלה שנו לסבה הפכית מסבת ראובן טעות שוה לטעותו או גדול ממנו. וזה שכבר חטאו הם במתון העצה מה שחטא הוא בפחז ומהירות. והיה זה לפי מה שכתב החכם בפרק ט' מאמר ז' מהמדות וז"ל אשר הם חדים מאד ובעלי המרה השחורה לפיכך החטא אשר הוא בלתי נעצר הוא הנקרא מעופף הם חוטאים אמנם אלה בעבור המהירות ואלה אמנם בעבור הקושי לא ייחלו על דבר כי הם הולכים אחרי רואם עד כאן. ירצה כי בעל המרה האדומה אשר הוא בלתי נעצר מעשות העולה על רוחו במהירות גדול וגם בעל השחורה אם שהוא כבד מאד בתנועותיו. שניהם יפעלו כאשר נדמה להם ולא ישובו מפני כל. זה מפני קלותו לפעול. וזה מפני קשיו לצאת ממה שנדמה לו: וזה הענין עצמו יראה שכיוון אליו הזקן במה שעשו שני בניו אלה עם שכם שזה עשו בעצה מתונה שלא יכלו לצאת ממנה. אמנם במכירת יוסף כבר חטאו בפחז ומהירות כמו ראובן בחטאו. ואמר כלי חמם מכרותיהם כי מדרך המתינות שלא להוציא משפט מעוקל כמו שאמר (תהילים ע״ה:ג׳) כי אקח מועד וכו'. ואלה חמסו המנהג במה שאחר שהחמיצו הדין הוציאו דבר בלתי מתוקן כמו שהיה עניינם בשכם. בסודם אל תבוא נפשי וכו' הנה מה על שנתיעצו בהמתיק סוד על שכם אמר בסודם אל תבוא נפשי כענין (שם פ"ג) על עמך יערימו סוד. ועל ענין יוסף אמר ובקהלם אל תחד כבודי שלא עשו רק בהקהל רגשת עם אובד עצות העושים בפתע. ועל הראשון אמר כי באפם הרגו איש כי לא שב אפם מהם מעת הוסדם עליהם עד הקימם מזימות לבם. ועל השני אמר וברצונם עקרו שור כי פועל הרצון הוא הפועל המשולל מבלי קדימת עצה ובו עקרו השור הידוע בבכור שור הדר לו (דברים ל״ג:י״ז) מהיות בתוך אחיו ולפני אביו ימים רבים. או שירצה וברצונם עקרו שור כי בשכך חמתם בהריגת עיר שכם לקחם את צאנם ואת בקרם ואת כל אשר להם בשדה. ארור אפם כי מז ועברתם כי קשתה. בכאן זכר הזקן אלו המדות ותיארן באותם תוארים עצמן שתארן הפילוסוף כי על החדות והמהירות אמר כי עז וכמו שאמרו (כריתות ו'). כדי שתהא עזה כלומר חדה ועל הקושי אמר כי קשתה. (ב) וקלל שני העניינים כי ראוי הוא לחסר אותם ושלא ימצאו על אותו השיעור במקום אחד והוא אומרו אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל ירצה לאפם ועברתם שהזכיר. ודבר גדול הנביא דבר שכבר באר החכם בפרק י"ב מהג' מהמדות שהכעס והחמה עם שהם הפעולות פחותות הנה הם לפעמים יועילו. והוא להרים ולעורר בהם מעלת הגבורה והיו מאנשי השם אשר ביניהם שאמר הקצף תרים המעלה ואמר עוד דרך זירוז לגבורים אמנה שלחו שלהבת החום בנחירים והרתיחו הדם והוא סתם בזה ואמר אמנם הגבורים יפעלו בעבור טוב והקצף יעזרם לפעול. והמה אלה דברי הכתוב שאמר (ישעיה ס"ג) ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני. הנה שירצה שאם הרב מהם הוא מזיק יש במעט מהם תועלת, בקצת העתים, כמו שביארו ממלאכת הנצחון. וגם הוא מבואר שיועיל בהנהגת הבית והמדינה השיעור הראוי. גם בלמוד החכמות אמר החכם (כתובות ק"ג:) זרוק מרה בתלמידים ודרך כלל אמר אל תהי מתוק פן יבלעוך. ולזה אמר הזקן החכם שהאף והעברה אשר נתחברו יחד בשמעון ולוי ראוי שיחולקו בכל שבטי ישראל וכלם יקחו חלקם הראוי להם לתועלת המעלה ועזרתה בכל מה שיצטרך להם והותר ולא יהיו במקום אחד פן תצא כאש חמתם ויאבדו מהר: יהודה אתה וכו' ירצה הנה שלשת אחיך אלו שקדמו רוב מה שחטאו היה בעלבון אחיהם וחרפתם ואתם לא כן נתן לך ה' אלהיך אלא ידך בעורף אויביך מהאומות לנקום נקמת אחיך ולעזרתם כמו שאמר דוד (שמואל ב כ״ב:מ״א) ואויבי תתה לי עורף. ולזה לא די שלא יהא להם תרעומת עליך אלא שישתחוו לך בני אביך. גור אריה יהודה וכו' להיותו מדביר לענין שבט המלכות אמר כי להיות מעלתו בחכמה וביישוב הדעת תהיה הצלחתי בהדרגה בעניינים הטבעיים. וזה כי מתחלה יהיה גור במלוכה ואח"כ אריה. כמו שהיו ענייני דוד וכפרש"י ז"ל לא כדרך הפוחזים הקופצים ראשונה בגדולה שבמעלות ואחר נזורו אחור והוא אומרו מטרף בני עלית כלומר מטירוף הדעת עלית אתה בני ולא נשתתפת עם אחיך בדברי פחזותם או שירצה אע"פ שאתה גור אתה עלית מטרף בני ולא נשתתפת עמהם בהשחתתו כמו שאמר (בראשית ל״ז:כ״ו) מה בצע כי נהרוג וכו' וישמעו אחיו. והנה אחר שזכר ענין המלכות וחזקתו בו גלה לו סוף ענייניו וקורותיו נפילותיו וקימותיו עד סוף ממשלתו אשר לא יוסיף לנפול עוד. ואמר כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו ירצה שעם שיהיה גבר ומלך באחיו ושבט הממשלה בידו כאריה זה שהוא מלך החיות שכבר יקרה לו כמקרה האריה שהוא סובל חולי הרביעית. ועם כל מעשה תקפו וגבורתו הרבה פעמים הוא כורע ורובץ ואין לו כח לעמוד על חזקו. וכן גם הוא כבר יכרע וירבץ תחת משאו וישכב ויפול מגדולתו כנפילת מלכיו יוצאי חלציו ביד מלכי האומות כד"א (שופטים ה׳:כ״ז) בין רגליה כרע נפל שכב וכו'. המה כרעו ונפלו. (תהילים כ׳:ט׳) כי בעוונותיהם המה כרעו ונפלו תחתיהם כארי וכלביא זה ביום חוליו ומפלתו. ואמר מי יקימנו על זה הגלות הארוך שנמשכה השכיבה והנפילה כל כך שיאמרו העכו"ם הנה צורו מכרו וד' הסגירו ומי יקימנו ויחיה והוא מה שאמר הנביא (עמוס ז׳:ב׳) מי יקום יעקב כי קטון הוא. ונאמר (שם ה') נעשה על אדמתה אין מקומה. ואמר שאפילו בזמן השכיבה והכריעה ההיא לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. וכאומרם ז"ל (סנהדרין ה'.) אלו ראשי גליות שבבבל וראשי גליות שבכל זמן וזמן. ולזה לא אמר מלך כי גלוי וידוע לפניו שלא יעמדו מלכיהם תמיד (ג) ואמר שזה הענין מהכריעה והשכיבה על זה האופן ימשך להם עד כי יבא שילה. והוא הבן הקטון העתיד לצאת מבין רגליו לקץ ימים רבים כמו שתרגם אונקלוס ובשליתה (דברים כ״ח:נ״ז) ובזער בנהא. כי הוא אשר יקהל אליו כל הגוים וימלוך עליהם מלכות שלמה כמו שאמר (תהלים ע"ב) וישחחו לו כל מלכים וכו' משם ואילך לא יוסיף לכרוע אבל כלם לפניו יכרעו ויפולו דכתיב (שם) לפניו יכרעו ציים. והכלל שאף גם זאת בהיותו שח ושפל כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו. וזהו עצמו מה שרצהו בלעם בלשון הזה. (במדבר כ״ד:ח׳) יאמר כשיהיה בתקפו וגבורתו יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ וגם כשיכרע וישכב כארי וכלביא אשר הרואה יאמר עליו מי יקימנו. מברכיו יהיו ברוכי ה' ומקלליו יכרתו וכן היה בלי ספק כי בכל דור ודור לא עזבנו אלהינו ולא מאסנו ולא געלנו אבל תמיד השאיר לנו שריד כמעט מהשבט ההוא. וכמ"ש ז"ל (מגילה י"א.) להפר בריתי אתם בימי רומיים שהעמדתי להם את רבו ואת כל חכמי הדורות. והם אשר נהגו נשיאות ורבנות וגאונות בכל הימים הרבים אשר נשמר זה הסדר ביניהם. וגם אחרי כן לא סר מהם שבט נוהג שררה ומנוי מלכות בקצת מקומות מושבותם וכבר זכר הרבי בנימין בעל המסעות שראה בעיניו במדינת בג"דאד עיר גדולה לאלהים ושמה כמה אלפים ורבבות מישראל וביום גינוסות מלכם היה רוכב נשיא מזרע דוד אצלו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו בכבוד גדול. עשו דרך לבן דוד ובכל זמן וזמן יש כיוצא באלו בכל מקום שהם כפי מה שהוגד והועד לנו מפי מגידי אמת מהארצות ההם. ומאן אמר לן שהנשיאים והרבנים אשר הפקדו במלכיות אלו מפאת המלכים או יתר הרבנים אינם מהזרע ההוא כל שכן בהיות רוב גלותנו משבט יהודה. וכאשר לא יהיה רק מיעוט מן המיעוט. הנה על החולק להביא ראיה דאנן אהימנותיה דאבינו הזקן קא סמיכנא. והנה הפירוש הזה נכון מאד בזה הכתוב. והגבלת עד כי יבא שילה תבא על ההשפלה והכריעה אשר זכר לא על ההצלחה. ועם זה בטלו כל הפקפוקים. ושוב מצאתי אל החכם המקובל בעל קופת הרוכלים שכתב ז"ל יאכל גוים בימי דוד. כרע בגלותא דבבל. שכב בגלות מדי. כאריה בגלות יון. וכלביא בגלות רומי. בשעתא דא מי יקימנו כד"א (איכה ב׳:י״ג). מי ירפא לך ע"כ נראה שלא נכנס בפירושו של אנקלוס כמו שראיתי קצת מתקדשים לבלתי שמוע זולתו. אוסרי לגפן עירו כו' דרכי אנקלוס הנה ידועים ויחכן שיאמר כי זה המלך הנקרא שילה אשר יאמר עליו (זכריה ט׳:ט׳) הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור וכו' שהוא כנוי על היותו צדיק ועניו בלתי מתגאה בנפשו כמו שמתגאה הרוכב על הסוס. כי הענוה הזאת המיוחסת אליו תחחבר ותצטרף אל האומה הזאת. אמנם אכזריות חמה וגובה לב יהיה לו על כל העכו"ם. ולזה אמר אסרי לגפן עירה שהוא ישראל כמו שנאמר (תהילים פ׳:ט׳) גפן ממצרים תסיע. ולשורקה בני אתונו. כמו דאת אמרת (ירמיהו ב׳:כ״א) ואנכי נטעתיך שורק. אבל עם הזולת כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו כמו שנאמר עליו (ישעיה ס"ג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וכו' פורה דרכתי לבדי כו' ויז נצחם על בגדי כו'. וזה עצמו רצה באומרו תכלילי עינים מיין וכו' לאויביו ישקיף בעיני אכזריות ואינם ולעם מרעיתו יפן בעין החמלה ובדבור רך ובשמחה עד יראה להם לובן שיניו מרוב אהבה: זבולן לחוף ימים וכו'. (ד) בכאן ובזאת הברכה הקדים זבולון ליששכר להיותו מחזיק בו ותומך לומדי חורתו והראוי לענין המעשה שתקדם הסבה אל המסובב וברך אותו שיהיה לחוף ימים מקום הריוח הגדול אשר יספיק לו ולהחזיק ביד אחיו ואמר וירכתו על צידון כי יהיה דורך על במות סוחרי צור וצידון אשר סוחריהם שרים כנעניהם נכבדי ארץ כי יהיו נושים בהם ממון הרבה ועבד לוה לאיש מלוה: יששכר חמור גרם כו'. הגביל בזה התארים הצריכים לעוסקים בתורה לשמה וזה מדרש דרש ר' אלעזר (זוהר פ' ויחי) וכי יששכר חמור איקרי אי בגין דאישתדל באורייתא אקרי ליה סוס אמאי חמור אלא בגין דחמור נטיל מטולא ולא בעיט במאריה כשאר בעירי ולא אית ביה גסות הרוח ולא חייש מדוריה למשכב באחר מתתקן. אף הכי יששכר דאשתדלותיה באורייתא ולא בעיט ביה ב"ה ולית ביה גסות הרוח ולא חייש ליקרא דידיה אלא ליקרא דמאריה והוא רובן בין המשפתים כד"א (ברייתא אבות פ"ו) על הארץ תישן וחיי צער תחיה: וירא מנוחה כי טוב כו'. (ה) אמר כי עשה כן למה שראה שהמנוחה השלמה והאמיתות היא הטוב וההצלחה המיועדת שעליה נאמר למען ייטב לך (דברים ו׳:כ״ד). לטוב לנו כל הימים (שם). אשריך וטוב לך (תהילים קכ״ח:ב׳). כי בטובות הארציות הזמניות אין טוב אמתי בהם רק קצה נעימות ועריבות לבד ולזה עזב הנעימות ההוא והטה שכמו לסבול עול תושית התורה. ולהיות בכל כחותיו למס עובד לעבוד את נפשו להשיג אותה המנוחה הטובה והוא הדבר המיוחד לשבט הזה אשר כל בניו למודי ה': דן ידין עמו וכו'. (ה) אחר שהזכיר כל בני לאה כתולדותם הזכיר הראשון שבבני השפחות ואמר כי עם שהוא מבני השפחה יטול שררה באחיו כאחד שבטי ישראל: יהי דן נחש עלי דרך וכו' נבא אל גבירתו של שמשון שלא היתה בהוד מלכות ושררה כשאר כל השבטים רק על דרך הנקימה והנטירה כנחש זה שהוא חורב להמית ואינו חושש אם ימות גם הוא עם המומת ולתאר ענין סופו כפי מה שהיה (ו) אמר הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור כי אם ישוך הנחש עקביו והם הרגלים האחרונים הנה הסוס יהיה נרתע ונופל לאחוריו בפתע ויפול ג"כ רוכבו אחור בהכרח. והנחש לא ימלט בעת ההיא מהדריסה אם מנפילת הסוס או הרוכב המזויין כי במקום שיפילו שם הוא בלי ספק. וכן היתה סוף גבורותיו של שמשון שעקר עקבי הבית ועמודיו והעיל רוכבו לארץ (שופטים ט״ז:ל׳) ולא חשש למה שימות גם הוא עם פלשתים הנופלים עליו. (ו) ולפי שהישועה שהמיתה בצדה אינה ישועה חזר הדבור נכח פני ה'. ואמר לישועתך קויתי ה'. וכמ"ש (דברים ל״ג:כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' כי הנושעים בו יתברך יזכו לראות באור פני מלך חיים. גד גדוד יגודנו וכו'. לפי שכבר נמשך אחר המליצה בקצת השבטים לברך אותם מעין הוראת שמם. יהודה אתה יודוך וכו'. דן ידין עמו. הפליג בזה עד שכבר כלל בשמו כל מה שירצהו בענינו עם היותו מלה זעירא בת שתי אותיות והוא כי עם שיקרה לגד שגדוד יגודנו בתחלה כאשר הוגלה לאשור קודם שאר השבטים (ישעיה ח'). לסוף הוא יגוד עקב לאויביו וזה בזמן הישועה ההיא המקוה: מאשר שמנה לחמו. ירצה שיתחברו בארצו שני עניינים שעל המעט ימצאו כאחד והוא שובע הלחם לרוב. גם הפירות המעדנות אשר מדרכן להמצא בשולחן של המלכים. ואפשר כי בימי שלמה הועל על אשר לתת מעדני מלך לארוחת שלחנו ובענין הזה יתכן שהיה דשן ושמן בלחמה של תורה גם ימצאו עמו קצת החכמות שהותרו לקבל תועלתה בחצרי מלכים וטירותם. (ד) והנה הכניס לגד ואשר בני זלפה שפחת לאה בין דן ונפתלי בני בלהה שפחת רחל להורות על מה שכתבנו במקום לידתן כי ראויה היתה זלפה ליעבר מהם קודם שתתעבר בלהה מדן ונפתלי אלא שעכבה רמאותו של לבן. ולזה הקדימם לנפתלי. אמנם זכרם אחרי כן לתת סימן לשני מיני הקדימות והמשכיל ידרוש ויבין: נפתלי אילה שלוחה וכו'. כי מצד שתהיה ארצו ממהרת להביא פירותיה מזולתה (ב"ר פ' צ"ט) יוקדמו על ידה אמרי שפר והודאה לאל יתברך בורא כל. ואיפשר שימצאו בשבטו המליצים והמשוררים בעלי החן הנותנים אמרי שפר מזולתו מהשבעים. ואמר אילה שלוחה כי המשולחת היא נושאת חן בעיני רואיה מהביתית כי לא זרו עיני רואים ממנה. (ז) ואחר שזכר בני השפחות על הסדר הנזכר סדר יוסף ובנימין בני רחל כתולדותם ואמר בן פורת יוסף וכו'. וימררוהו ורבו וכו'. (ז) אמר כי מצד היותו יפה פרי תואר כעץ הדר פורח עלי עין היה מה שהיה שמררו אותו וישטמוהו בעלי חצים והם העינים המטילים בו קוי ניצוצי הבטתם וחשבו להכותו ולטורדו מן העולם והוא מה שנאמר (בראשית ל״ט:ז׳) ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף וזאת המליצה עצמה מרגלה בפי המשוררים כלם ותשב באיתן קשתו וכו'. כנגד מ"ש וישטמוהו בעלי חצים כלומר רובי קשת אמר ותשב באיתן מהם קשתו כי גבורת כחו חזקה מהם ונחתה קשת נחושה זרועותיו וכן כתב רד"ק ז"ל. ויפוזו נתחזקו מפזז ומכרכר (שמואל ב ו׳:ט״ז) מתחזק ורוקד. והכח הנפלא הזה היה לו מידי אביר יעקב ועל דרך שאמרו ז"ל (יומא ל"ח:) בא ליטהר מסייעין אותו. משם רועה אבן ישראל. כי מהזכות ההוא זכה הבן לזון את בית אביו שנאמר (בראשית מ״ז:י״ב) ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. וגם זכו הם להיות נזונים על ידו. ועתה ראה כי למיאונו לאשת אדוניו הורידוהו אל בית הסורים. ושם פתר חלומות הסריסים ומשם יצא למלוך ולפרנס את כל הארצות ההם הוי משם רועה אבן ישראל. מאל אביך תקבל שכר טוב ויעזרך ואת שדי יהיה כמוס זכותך ויברכך ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת שהם ממש דומים לברכות שדים ורחם. וזה כי כמו ששדי האשה עם היותם בעליונותה מתברכים ומריקים החלב מכח ההזרעה הנעשית למטה בתחתית הרחם. כן יתהוו הגשמים ויתברכו מערות שמים בעליונות האויר לסבת האידים העולים מהלחות המימיי אשר יהי' ראשונה בתחתיות הארץ. ברכות אביך אשר גברו על ברכות הורי במה שנתן לי רשות להעלות בני האחד מבני אל תאות מעלת הבנים שהם במדרגת גבעות עולם אצל שאר חלקי האדמה. וכן תארם בלעם באומרו (במדבר כ״ג:ט׳) כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו וכו'. אותן הברכות עצמם המיוחדות בזה הענין חהיין על ראש יוסף וכו'. והוא ממש מ"ש אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי כמו שפירשנו בשער הקודם. ולקדקד נזיר אחיו. הוא יוסף שההרדפה מורגלת בכמו אלו הספורים ואגבו נתן הסבה למה שזכה לתוספת ברכה זו. והוא כי להיותו נזיר ומופרש מאחיו ע"י מעש' ההוא זכה מכלן אל הבכורה וכאלו נטלה מן הדין או בתורת פשרה או פיוס. אם מצד שסבל עלבונן. ואם מצד מה שהטיבן לסוף. אמנם לפי שעדיין לא נבדל שבט לוי. ולא יתכן להוסיף מספר שבטיו על י"ב שהוא המספר המסויים כמו שכתבנו בשער ל"א כלל ברכת אפרים ומנשה כברכת יוסף. וכן עשה משה רבינו ע"ה כי למה שהוכרח לזכור את לוי לכבוד הכהונה כמו שנראה משם הוצרך לכלול ברכה זו במ"ש (דברים ל״ג:י״ז-י״ח) בכור שורו הדר לו וכו' והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה: בנימן זאב יטרף וכו'. שם פרשה פתוחה לבנימן למעלתו על אפרים ומנשה בני יוסף וגם על יתר אחיו הנזכרים ראשונה כמו ששם ליהודה בראש הדף (טוש"ע יו"ד סי' רע"ג) למעלתו על אחיו אשר נזכר אחריהם. וגם כי יהודה ובנימן נתיישבו שכנים והיו תמיד אחים גם יחד. ויאמר כי בהיות ירושלים עיר הקדש ובית הבחירה בחלקו של בנימן ובהמצא שם תמיד הכהנים הלוים יודעי תורת ה' ועובדי עבודתו יהי' סבה עצומה להיות כל בניו בנערותם רודפים אחר החכמה והמדות וטורפים אותם כזאבים מכהני ה' המקודשים ולערב הוא זמן ביאם באנשים לא יניחו ידם אבל הם יחלקו שלל ללמד לאחרים הנה שמספיקים בידם ללמוד וללמד והוא יסוד כל הברכות ושרש כל ההצלחות ועקרן: כל אלה שבטי בני ישראל שנים עשר. לומר שאע"פ שהעלם האחד למספר שנים אין הכוונה שיעלו מספרם יותר מי"ב ושלא מנו אפרים ומנשה לשנים אלא בהמנות לוי ליגיון בפני עצמו. וזאת הכוונה אשר דבר להן אביהם כשברך אותם מוסף על מה שבירכם איש כברכתו הראויה לו: ויצו אותם וכו', במערה וכו', שמה קברו וכו', מקנה השדה וכו'. (ח) לפי שזה להם י"ז שנה שירדו למצרים ועזבו את ארצם ונחלתם פחד יעקב שמא יהי' שום ערעור בדבר הקבורה כי אפשר שהחזיקו בה בעליה הראשונים או שום אחר כמו שקרה אל אשה השונמית אשר עזבה את שדיה ואת ביתה בימי הרעב (מלכים ב' ח'). וגם כי לא ידע איך יזדמנו הדברים אחרי מותו אם ילכו שמה בניו עם יוסף אם לא והם אשר ידעו בדבר יותר ממנו כי נער בן י"ז שנה יצא משם והוצרך להראות כל זכותו וסימניו באופן יסתלק מהם כל עורר וטוען. ולזה אמר קברו אותי אל אבותי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען והרי השדה והמערה ממוצרים במצריהם, ואם אולי יערערו הבעלים הראשונים בטענה שלי או של אבותי היתה אמר אשר קנה אברהם מאת עפרון החתי. שמה קברו את אברהם וכו'. והרי טענה וחזקה עמה. אמנם שמא יערערו בני ישמעאל לומר כי באה להם בנחלה מאברהם אביהם אמר שמה קברו את יצחק וכו'. ולבטל טענת בני עשו בכיוצא בזה אמר ושמה קברתי את לאה ועם זה נפסק הדין כנגד כל היחידים אמנם אם אולי יערערו עם הארץ ויאמרו שאי אפשר שיהא בית הקברות לעם נכרי ביניהם אף על פי שירצה היחיד למכור שדהו אמר מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת, שכבר הודו בדבר וקיימו וקבלו עליהם, ואין ספק שלזה נתכוון אבינו הראשון הקונה אותו לדורותיו בשסבב שיהיה קניינו באזני בני חת לכל באי שער עירו כי החכם עיניו בראשו ומביט אחרית דבר מראשיתו, והנה אחר סלוק כל עורר וטוען יבוא שלום ינוח על משכבו ואין מחריד. ויכל יעקב לצוות את בניו וכו'. כמי שנפטר מחבירו ומצוה לו את כל אשר בלבו ובכלות את כל דבריו ילך לו ומזה יראה שפטירת הצדיקים היא ברשותן. והנה אצל אברהם אבינו פירשנו שהגויעה ענינה אפיסת הכח הטבעי והמסתו, והמיתה ביטול הכחות שהוא כענין נתיצת הבנין והריסתו ופרוד חלקיו. והאסיפה היא הכנס הנפש אל בית גניזתה. והנה באבות הראשונים נזכרה המיתה (בראשית כ"ה) אמנם ביעקב לא נזכרה וצריכין אנו לומר כי יעקב אבינו לא מת בצד מה מהצדדים שאפשר לומר כן. (ט) ויתכן כי מפני שחנטו יוסף חנטה גמורה במלוי ארבעים יום כמלאת ימי המלכים החנוטים אשר בעניין ההוא אינן צריכים להוציא מוחיהם בלי מעיהם אבל הגוף נשאר תמיד קיים בכל קשריו ולא נתץ ונהרס וכאלו היו כלי החושים כולם כמלואם לזה לא הכתוב עליו שום מיתה הנאמרת על זה וראוי היה שידרוש מקרא זה מי שאמר יעקב אבינו לא מת אלא שכוונו אל דברים עתיקים ומעולים מזה המתבארים מהכתוב ההוא האומר (ירמיהו ל׳:י׳) ואתה אל תירא עבדי יעקב וכו', כמו שכתבנו בשער הקודם. ויצו יוסף אל עבדיו וכו', ספר הכתוב שהיו הרופאים עבדיו לשתי סבות. האחת, להודיע שהיה נוהג בטכסיסי מלכות לגמרי עד שהיו לו רופאים יודעים במלאכת החנטה אשר לא נעשתה רק למלכים, והשני, כי עם זה עשה אשר זמם בחנטת אביו רצוני שתהיה חנטה שלמה במלאת כל הימים הרבים ההם לסבה שאמרנו, וזהו וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים, ויבכו אותו מצרים שבעים יום. כי יראה שהחנטה הפשוטה שלשים יום אמנם השלמה והמלאה היא כשימלאו עליהם עוד ארבעים יום עד שיהיה זמן כל הכבוד והבכי שבעים יום: ויעברו ימי בכיתו וכו', מגיד מוסרו של יוסף שעד שעברו ימי הבכי לא התיר עצמו לדבר אפילו אל אנשי בית פרעה ואחר כך לא ראה לדבר אל המלך בימי אנינות אלא באזני אנשי ביתו הקרובים אליו: ויעל יוסף וכו'. (י) רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גושן וכו'. ירצה שכשנפטר הזקן נצו הבנים להסתלק משם עם כל אשר להם ולא הניחום רק שטפם וצאנם ובקרם יוצג שכבר נתנו עיניהם להחזיק בהם וממונם למס עובד והוא מה שאמרו ז"ל ובראשית רבה פרשה צ"ו) למה פרשה זו סתומה מכל שאר פרשיות אלא לומר לך שכשנפטר יעקב אבינו התחיל שעבוד מצרים על ישראל כלומר שבשעה ההיא הרגישו שלא היה בלבם לשלחם לנפשם כאשר ירצו. וזהו שאמר יוסף ואלהים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם וכו'. הורה שכבר ידע שהיו צריכים כי יפקוד אל: ויעל עמו וכו'. כי נשתתפו עמהם רכב אלהים רבותים כמו שנאמר (בראשית מ״ו:ד׳) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה: ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן וכו'. (יא) יאמר שכבר עשי הספד גדול ועצום שם בגורן האטד אשר בארץ הכנעני עד שרגזו וחלו אנשי הארץ מפניו כי לא לסימן טוב היה להם ויאמרו אבל כבד זה למצרים לומר כי הם המספידים ועליהם יהפך וע"כ קרא אותה יושב הארץ אבל מצרים עד היום הזה עם היותם בארצם ונחלתם ולא הקפידו שתקרא על שמם: וישאו אותו ברו ארצה כנען וכו'. ירצה כי משם והלאה נשאוהו בניו על שכמם כסדר אשר צוה להם אביהם: ויקברו אותי במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם וכו'. יראה שהזכיר כן לומר שהוצרך מה שהודיע להם מזכותו במקום ההוא. וכבר האריכו חז"ל (סוטה י"ג.) לזכור ערעורו של עשו. אבל בכתוב הנה לא נרמז רק מפאת אנשי הארץ. ואולי שסמכו דבריהם לדבריו של זקן כי לא היו לבעלה: ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וכו'. יאמר כי אחר שמת אביהם ראו שהיו מעותדים לקבל תגמולם מאת יוסף אחיהם כי מעתה לא יסמכו על אור פני הזקן כי יהל עליהם. ובשאתם ובתתם בענין ראו במחשבתם כי על דרך האמת לא הרעו עמו אדרבא היו סבה אל הגיעו אל כל הגדולה אשר גדלו הש"י. (יב) ולזה אמר מי יתן והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו כלומר שלא ישיב עלינו רק טוב כמו שסבבנו לו. (יג) ולזה מה שאמרו אי צוו לאמר לו בשם אביו אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך. אמנם בשם עצמם אמרו ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך שאנחנו היינו כלנו משרתיו ועושי רצונו לסבב מה שיעץ עליך טובה כלומר שהיה ראוי שיחזיק להם טובה. ויבך יוסף בדברם אליו כי ראה כי מיראה באו על אלו העניינים וירך לבבו עליהם. גם המה נתפעלו לבכיתו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים מכל מקום. ויאמר להם יוסף אל תיראו כי התחת אלהים אני. (יד) אמר להם ודאי אין אתם צריכים מחילתי והבטחתי ואין אתם ראויין לקבל שכר ממני כי התחת אלהים אני שאחזיק לכם טובה במה שסייעתם לבצוע את מעשהו ואתם חשבתם עלי רעה ולא כיוונתם כי אם להזיקני, אלהים חשבה לטובה, לא למעני לבד, כי אם למען הטוב הכללי, למען עשה כיום הזה עמכם ולהחיות עם רב מבלעדי. והנה אתם חייבים משני הצדדים. ומכל מקום ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אחכם ואת טפכם כאלו אתם ראויים לקבל שכר. ולפי שדבר אליהם כדברים האלה הוצרך לנחם אותם ולדבר על לבם דברים טובים לחזור ולישב את דעתם עמו: וירא יוסף לאפרים בני שלשים וכו'. (טו) כבר אמרנו בשער הקודם כי זה נזכר בכאן להראות שמאמר הנביא באומרו ומילדתך אשר הולדת אחריהם לא שבו ריקם כמו שחשבו המפרשים ז"ל: הנה אנכי מת ואלהים פקוד יפקוד אתכם. ירצה אע"פ שאני מת אל תעצבו להתיאש מטוב התוחלת כי אל חי בקרבכם לא להעמיד ולקיים אתכם בכאן בלבד כי אף להעלות אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאבותיכם ואחר כן השביע אותם כי בפקוד אלהים אותם יעלו עצמותיו אתם וימת יוסף ויחנטו וכו', לא היה חניטתו כחניטת אביו ועל כן יאמר בו שמת לפי מה שכתבנו בראשונה כי לפי שלא היה בלבם להעלותו מיד רק לשומו בארון שם לזה הספיקה לו אותה חנטה, וגם שלא היה ספק בידם לעשות כמו שהיה ביד יוסף: ויישם בארון במצרים וכו'. כבר אמרנו שעל זה אמר אנכי אעשה כדבריך. ועד כאן הוא ספור הנמשך מאלו האחים עד שבאו הם ובניהם. ונאחזו במקום מוכן ומזומן למלאת שם את דבר ה' אשר דבר לאברהם אבינו בין הבתרים (בראשית ט״ו:א׳) אך על הדרך אשר כתבנו תכן הדברים האלה בשער כ"ח: