דברים לד:ז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול וגבורות השם

^*זה ימים וכו', כוונתו כי אור השכל באדם המישרו ללכת בדרך הנכוחה נדמה לאור השמש המאור הגדול, והכח החיוני ר"ל הכח הבהמיי המתעורר בקרבו להשתוקק תמיד רק אל ההנאות הגופניות ומחסורים ארציים, נדמה לאור הירח המאור הקטן, כי כן רצה הי"ת שיהי' באדם יחם כחו הגופני אל תשוקת שכלו הרוחני, כיחס הירח אל השמש המשפיע' אורה תמיד עליו, וכן הוא באמת אצל השלמים, ויען כי ע"כ לא ישקע בהם אור שכלם הרוחני לצמיתות גם בעוד בחיים חייתם, ע"כ בבוא עתם להערב שמשם הגופני מיד יבקע להם אור העולם הרוחני כאשר יבקע בכל יום לעת עלות השחר אור השמש היימי, אשר גם בלילה לא שקעה אורה לצמיתות, כי אם נסתר מנגד עינינו יושבי חלק הארץ המזרחי תחת כי נראה בחלק העולם אשר מתחת לרגלינו בארצות אמעריקא אשר במערב העולם, וע"ז רומזים דחז"ל אשר אמרו מהחכמים האמיתיים, כי ראו עולמם (האמיתיים. ר"ל הרוחני) בחייהם, בעודם מתכסים בשמלת גויתם הארציית. אפס האנשים הפחותים המגדילים בחייהם רק האור הקטן, ר"ל כח גופם ותשוקת גויתם, בהשתמשם תמיד רק בהם, אצלם נשקע פה אור שכלם הרוחניי הנדמה לשמש כמעט לצמיתות, ע"כ גם בקרוב עתם למות לא יבקע להם כשחר אור העולם הרוחניי. ורק על גוף השלמים אשר הוא חומר מזדכך תמיד יותר ויותר גם פה עלי ארץ, ונדמה בעבור זה לאשת חיל אמר החכם ד"מ צופיה (ר"ל פה בעולם הגופני רואה וצופיה כבר) הליכות ביתה (האמיתי שהוא העולם הרוחני, וע"כ) ותשחק ליום אחרון, ר"ל לא תירא ולא תחת מקרבת יום המיתה, שהוא האחרון לחיים גופניים, ומביא לחיים נצחיים, וזש"א חז"ל, "מת מתוך שחוק סימן יפה לו" כי זה יורה באצבע, שגם פה עלי ארץ כבר הלך בנתיבות הצדק והמישרים לאור באור החיים האמיתיים. זה ימים שאלוני קצת המחשבים ארחותם לאמר, אם העולם הבא הצח והבהיר המוצלח הוא נכון ומזומן לאנשים אחרי מותם. למה לא הופיע עליהם ניצוצי אורו בהיות באלו החיים חיתם או סמוך לפטירתם. עד שתרגיש נפשם שמץ מנהו ותשמח ללכת לדרכה. ואני שמחתי בשאלה כדי שיקבלו תוכן התשובה האמיתית. אמרתי האמת אתכם כי כן ראוי וחוייב שהטוב הגדול ההוא ינצץ אורו ויאיר טרם בואו. כמו השחר עלה טרם צאת השמש בגבורתו. אבל שזה לא יתכן להראות רק לאנשי השם מתי מספר אשר נגע אלהים בלבם. כמו שחוייב מטבע זה הענין הנפלא. וזה כי הש"י יצר את האדם בחכמה דוגמת עולם קטן וברא בו כעין שני המאורות אשר בעולם הגדול. המאור הגדול הוא השכל האלהי לממשלת ביום הוא עולם ההצלחה וכל הנלוה אליו, ואת המאור הקטן הוא הכח החיוני המתעורר לממשלת בלילה. הוא לצרכי העולם האפל הזה הנפסד. והיתה הכוונה האלהית להיות המאורות האלו משמשין כל אחד על עבודתו ועל משאו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו. רצוני שיהיה תמיד השמש השכלי הלזה הולך וחזק מאד מאיר ומזהיר בעניניו המיוחדים שבעתים כאור הלבנה המשמשת בעסקי העולם ואודותיו. אמנם כאשר ישתדל האדם בהחזיק המאור הקטן כל עוד שהוא הולך ואור כיחלש וכן יכבה אור המאור הגדול. וכל עוד שיחלש וימעט אור המאור הגדול השמש השכלי כן ירבה וכן יפרוץ אור המאור הקטן השפל בלי ספק. תדע כי ככבות האור השכלי מאבינו הראשון ואשתו בעת חטאם כתוב אחריו ותפקחנה עיני שניהם וידעו כו' (בראשית ב') כפי מה שפי' הרב המורה (ח"ב פ"ל) וזולתו. וההפך אצל האבות הקדושים כי בהתחזק בידם האור השכלי יום יום נאמר בעת זקנתם ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות (שם כ"ז), ועיני ישראל כבדו מזוקן (שם מ"ח), וכן בעלי (ש"א ג') הרק אך במשה נאמר לא כהתה עינו ולא נס ליחה (דברים ל״ד:ז׳). כי הוא לבדו זכה להיות שני מאוריו גדולים כמו שנא' עליו ודבר יי' אל משה פנים אל פנים ושב אל וכו' (שמות ל״ג:י״א). ולזה כל האנשים השלמים אשר בעודם בחיים חייתם מתחזקים בהכין להם שמן זית זך וטהור ופתילות נקיות להזהיר ולהאיר בכל עוז אור המאור הגדול והוא עומד עליהם בתוקפו וגבורתו. המאור הקטן הוא חלוש ורפוי בידיהם. והנה לעת בקר הוא עת פטירתם מזה העולם כמו שאמר הכתוב וירדו בם ישרים לבקר (תהילים מ״ט:ט״ו). הנה טרם הערב להם המאור ההוא הקטן המשמש בעולמם זה כבר הופיע וזרח עליהם עמוד השחר העולה מהמאור הגדול הבהיר והצח הבא אליהם. כמו שהוא הענין טרם צאת השמש יום יום. ויחוייב להם שישמחו לקראת אור הגדול ההוא ולא יחושו לכבוי האור הקטן כלל כמו שלא יחוש העולם לכבוי הירח בצאת השמש על הארץ. כי על זה אמר המשורר נפשי לה' משומרים לבקר שומרים לבקר (שם ק"ל). וכן אמר על עצמו לכן שמח לבי ויגל כבודי וכו' כי לא תעזוב נפשי לשאול וכו' (שם ט"ז). וכן סופר לחכמינו ז"ל (ב"ר פ' ס"ב) מאותם השלמים שראו עולמם בחייהם לוי בן זבדי ור' יוסי בן פטרוס ור' יהושע בן לוי. הא' אמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך וכו' (תהילים ל״א:כ׳). והשני על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא (שם ל"ב). והשלישי כי בו ישמח לבנו (שם ל"ג). הנה שנרא' להם בעת פטירתם אמיתת עולמם כל א' כפי מה ששיער במאמרו הנפלא והוא מה שיחייב אותם שיפטרו מתוך שמחה וצהלה כמו שאמרנו. אמנם האנשים הרקים אשר היה עולמם זה להם לעקר ומגדילים מדורת המאור הקטן והוא הולך ומתתזק בידיהם. הנה האור הגדול היה להם הולך וכלה עד שנשאר כדמות ככב אחד מהחשובים. ולזה לעת הערב אורם הגדול ההוא אשר בה גדלוהו לא זרחה להם שמש צדקתם ונשארו בחשך ובאפלה מנדח. וזה מה שיחייב להם הצער והעצב וירקון הפנים עד מלאת ימי משפטם, אשר בם תעלה חלודה מעל נפשם ויופיע אורה עליה מעט מעט. והנה באמת זה טעם אמיתי ונכבד כיון אליו החכם באלו הכתובים האומר ותצחק ליום אחרון. ובאומרו צופיה הליכות ביתה. כי האשה הזאת החשובה ממקום מושבה היא צופה ורואה הליכות ביתה הליכות עולם אשר קותה למו אשר תאכל מה שטרחה ולא לחם עצלות ועצבות כמו שאמרנו: קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה. אמר כי גדול בניה על תוכן המוסר והענוה וחיות בעלה חיי הנעימות והאושר הם קמים להפליג באושרה ומהללה אין אומר ואין דברים. רק שמציאותם תעיד בם שיאמרו עליה הכל: רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. ירצה כי על הרוב מרבות הבנות יעשו חיל כי יתקבצו בהן המעלות אחת הנה ואחת הנה. אבל את עלית על כלנה במה שתמצאנה כלם במקום אחד מבלי שימצא שם חסרון כמו שחוייב במי שאינן שלימות בהם: שקר החן והבל היופי. למה שלא זכר בה תוארי החן והיופי כמנהג בשבחי הנשים התנצל במה שהם שקר והבל. כי ע"ד האמת עקר הקילוס הוא ביראת השם לבד. ולא הוזכר זה באמהות רק לצורך הספור. או שירצה שקר והבל המה החן והיופי שמקלסין הבריות לשום אשה, יפה ובעלת חן. כי עקר הקילוס הוא מה שהיא מתהללת מעצמה מצד שמעשיה מוכיחין עליה. וזה אומרו: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. ירצה אם כי נא להזכיר דברי קילוסים לומר כמה נאה או כמה יקרה וכדומה. רק שיזכירו מעשיה כמות שהן והמעשים עצמם יהללוה בשערים והוא תכלית הקילוס והשבח: וענין אלו הארבע' כתובים גם כן הוא מבואר היות עיקרן בבחינת הנמשל. כי כאשר תתנהג האשה הראשונ' על זה האופן מהשלימות שזכר. הנה באמת חוייב שיקומו בניה והם המעשים הטובים המיוחסים לה ויאשרוה. כי האושר הוא פועל הנפש כפי המעלה. אמנם בעלה יגמור הלל אשר הוא למעלה מהשבח, כמו שכתב החוקר פרק י' מהמאמר הראשון מהמדות. אמר כי לא יהיה זה השבח לדברים יותר מעולים. אבל יהיה להם דבר יותר גדול. כמו שנראה כי נהלל האלהות ונאשרם וגם נהלל האנשים האלהיים כמו שיתבאר זה בפרשת ויהי בשלח פרעה שער ל"ט ב"ה. והנה השכל למה שימצא אתו השלמות הגדול יוכל להפליג ההלול בערך אליו והענין ההלול המיוחד שרבות בנות עשו חיל בזווג השני. אמנם זאת האשה הראשונ' עולה על כלנה כי היא עקר הבית המושלת בכל מיני חיי האדם. ושאר הנשים דרכן להשתבח בחן ויופי. אמנם זאת אין מדרכה להתפאר רק כי ביראת ה' כל היום. ולזה אין ספק שינתן לה מפרי ידיה. כי היא באמת תעלה עמו ותזכה לעלות בגורלו. כי תתעצם בבעלה ולא תתפרד לעולם כמי שיתבאר אמות זה במאמר יעקב אבינו לא מת (תענית ה':) בסוף הספר ויבא. להלן שמץ מנהו. ואז יהללוה בשערים העליונים מעשיה: הרי שנתבאר תכלית הביאור כמה נאה אשה נאה. כל שכן כששתיהן כאחד טובות והתועלות העצומות הנמשכות מהן בהוצאתן אל הפועל. כל מה שאמרו המשוררים בני קרח מטבעם ומפעולותיהם במזמור על שושנים (תהילים מ״ה:א׳) שכתבנו בשער ההוא הח' כי על כן נתיחסו אליו יתב' כי ?אם לו להתיחס ולא לאחר כמו שקדם. ואולם בהיותם שלא כתקנם ודאי יקדיחו תבשילו ותהפך המרכבה כמו שאמרנו בשער הקודם ויפסידו מעשיו וישחיתו תכליתו כמו שסופר מהאנשים ההם אשר זכרנו בתחלה. האמנם כי הכל תלוי בענין האשה הראשונה כי אם היא מחזקת בתומת' ידה בכל ויד כל בה. ^*בהפסדה וכו', כונתו, כי רק בהיות החומר, שהוא ד"מ אשתו ראשונה של אדם טוב, יותר נקל לו, להטיב דרכו עלי ארץ, תחת כי החומר הרע ימנעהו לרוב מהשיג השלימות האמיתית, ויניעהו ללכת ארחות עקלקלות, והחומר הרע הזה המסבב בעליו להרשיע נחשב כמת, יען לא יפעול עוד הפעולה הראויה אשר בעבורה נוצר האדם החי, כמאחז"ל "רשעים בחייהם קרוים מתים" וע"כ הפליגו חז"ל לתאר גודל הרע המוסרי המסובב לאדם מחומר רע באמרם ד"מ "כל שאשתו ראשונה מתה, כאלו חרב בית המקדש בימיו, או עולם חשך בעדו" וכדומה, ועל היות חומר א"א ע"ה טוב בעצם, חי תמיד בבחינה מוסרית, ומת רק בבחינה גופניות בבוא העת והמקרה שיתפרדו חלקיו אשר מהם הורכב, רומז הכתוב לדעת הרב במאמר "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון" אשר מלבד כונתו הפשוטית לספר כי מתה שרה אשת אברהם רומז גם על חומרו שהיא אשתו ראשונה הנקראת ג"כ שרה בעבור היותר שלטת במעלותה הטובה על חומרי שאר בני אדם מאנשי דורו, ולעת מות השלם הזה מתה גם היא רק מיתה טבעית לא מוסרית "בקרית ארבע היא חברון" ר"ל במקר' ד' היסודות אשר מהן הי' מחובר החומר שלו: אמנם בהפסדה יפסד הכל כמו שעל זה גנה אותה זה החכם בכמה מקומות בספר ההוא. וחז"ל אמרו עליה בלי ספק כל שמתה אשתו ראשונה בימיו כאלו חרב בית המקדש. רבי אלכסנדראי אומר עולם חשך בעדו. רבי יוסי אומר פסיעותיו מתקצרות רבי אבהו אומר עצתו נופלת (סנהדרין כ"ב.). ורחוק שנאמר זה על הזווג השני שאם טובה היא מה לי ראשונ' מה לי שניה. אדרבא השניה היא צרה צרורה מפני שבאה על צרה ראשונ'. אלא שבאמרם שמתה אשתו הראשונה כיונו אל אותה שקראנוה בשם זה בזה הדרוש. ומיתת האשה היא מליצה מאומרם רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות י"ח:) וכמו שאמר החכם תאות עצל תמיתנו כו' (משלי כ״א:כ״ה) כי כשמת' בחייו ואינה פועלת פעולותיה המיוחדות אל הדרך שזכרן החכם הנה באמת חרב בית מקדשו ובטלה העבודה המיוחדת אל החלק השכלי והיא מעשה המדות המעולות והמעשים התוריים ומזה שחשך אור השכל באהלו הראוי להאיר אחרי זכוך המעשים וכן בעניני העולם פסיעותיו מתקצרות כי לא יעזר ממנה כראוי אל השלמתן וכן עצתו הראויה להמצא בהם היא נופלת. הנה שגזרו על ארבע פעולות שנים בחלק השכלי ושתים בחלק המעשי וכל אלו אסמכום אקראי כי נכון הדבר מעם האלהים. הנה שעלה טעם שני הזווגים יפה ואיך נמשך האדם אחריהם ולבסוף ישמע בקולם ויעשה חפצם כמו שאמרנו ראשונ'. אמנם שלא הספיקו להכריחו ולהוציאו מחפשיות בחירתו שאין צריך לומר שהזוג השני נעשה תמיד על פי מעשיו כי אף הראשון גם כן מעשה ידי אדם הוא בהכשיר הסבות כמו שעשו האבות וזולתן או בהפך ואף גם זאת כי לא תהיה ידו כן בתחלה הנה באמת תהיה ידו עליו בסוף למשול עליו ולרדות בו ולהביאו בכפל רסן שכלו כמו שאמר ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו (בראשית ד׳:ז׳), ואל האשה אמר ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך (שם ג'). ומעתה הצלחת האדם וכל הדברים הנתלים בה כלם הם מאתו ובידו ואין לו טענת אונם מצד מולד או מזל לעשות או למנוע יכריחוהו בידים ואפילו בידי שמים. והנה יועדו שני הזווגים האלה בשני ספורי פרשה זו אשר לפנינו. אמנם הזווג השני הוא מה שתספר בזיווג יצחק ורבקה. אמנם הזווג הראשון הוא במה שידבר במיתת שרה הספדה וקבורתה כי עם שהוא מה שגלויו במיתת האשה השניה הנה הוא גם כן ראוי שיובן על האשה הראשונ' כשיתבאר בשני פנים בעיון פרשת הבריאה להיות האחד הלבוש והשני גופו של דבר כמו שאמר האלהי ר' שמעון בן יוחי כמו שזכרנו בשער גן עדן הוא השער השביעי. ובדין הוא כי כמו שנתבאר ענין מציאותה והיותה עם בריאת האדם יתבאר עכשיו מה יהיה בסופה ומה יעשה בה כאילו הזכיר עכשיו מיתת אשת האדם הראשון וענינה וכאשר נתבונן בה בינה הנה הוא מה שסופר בסוף ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ויאסף אל עמיו (שם כ"ה) ונאמר אגב ריהטא מה שיתכן שיובן ממנה מזה הענין קודם שנבוא אל ביאורה:

ובמדרש מה בין מיתת נערים למיתת זקנים רבי יהודה אומר הנר הזה בשעה שכבה מאליו יפה לו ויפה לפתילה ובשעה שאינו כבה מאליו רע לו ורע לפתילה (ב"ר פרשה ס"ב). עוד אמרו כל מי שנאמר בו גויעה מת בחולי מעים (שם). יורו כי הגויעה היא אפיסות הכחות והליחות כמו שאמרנו. ודע כי במשה רבן של נביאים ואבי אבות הצדיקים כלן לא נאמרה בו גויעה רק וימת שם משה עבד ה' (דברים ל״ד:ז׳). וזה למה שהכתוב מעיד שבמותו לא כהתה עינו ולא נס לחה שהם ענייני הגויעה עצמה כמו שאמרנו. והם והדומים אליו בזה היו בכלל ממתים ידך ה' ממתים מחלד וכו' (תהילים י״ז:י״ד) ומה שיורה על אמיתת זה מה שלא נמצא לשון גויעה יוצא לפי שאי אפשר שיעשה רק מעצמו לא כן המיתה שכבר ימית האדם לזולתו. הנה זאת תהיה הוראת מלת גויעה כשתבא מחוברת אל המיתה אלא שכבר הושאלה להוראת המיתה עצמה בבואה לבדה. כל אשר בארץ יגוע (בראשית ו׳:י״ז) ולו גוענו בגוע אחינו (במדבר כ׳:ג׳) בעיר גועו (איכה א׳:י״ט) וזולתם. אמנם הענין הג' אשר מצד השוכנים הוא שכבר יקרה לרבים מעמי הארץ אשר בהתעסקם בהבלי העולם לא יפנו אל תוכן הבנין וענינו ואפשרות נתיצתו או שירגישו וידעו והתעצלו להנצל על נפשם מבלי קדימת הגויעה תבא רוח קדים מאת ה' ויגע בד' פנות הבית ותפול על יושביו ולא נשאר להם שום שארית רק לרע כמ"ש המשורר על דואג האדומי גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה (תהילים נ״ב:ז׳). ובזה יכלול כל מיני ההפסדים שיחולו עליו כשתדקדק מעט בדבוריו. אמנם האנשים השלמים המה יביטו יראו תמיד בעצמם ויחושו אל פירוק חבור האיפשרי לבא עליהם יום יום ועיניהם תמיד על אודות הפרדת הבית והריסתו והם עומדים נכונים ומזומנים להנצל ממנו אל בנין טוב וחזק ממנו לשכון בו משכנות מבטחים אשר בהם יחיו לחיי עולם. והנה באמת על שלשה הענינים יחד נאמר ויגוע וימת ויאסף אל עמיו להורות שהשכל האלהי השוכן במחנותיו בבית ההוא. ?שר כן גוע ומת באותו רגע נמלט משם ונכסף אל מכון מושבו להיות בין עמו ומולדתו הרוחניות כי אין לו עוד ישיבה בבתי כנסיות של עמי הארץ כמ"ש רות הצדקת עמך עמי (רות א׳:ט״ז) ונאמר לדוד והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך (שמואל א כ״ה:כ״ט) כי שם היא מקום אסיפתן באמת. ואחשוב כי אל שלשת הענינים הללו אז"ל מאי והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳) דברים של מיתה מאן דיקבר יקברוניה מאן דיספד יספדוניה מאן דדלאי ידלוניה (מו"ק כ"ח:). שעם שכבר יבנו מדבריהם דברי מוסר שהחי יתן אל לבו שהמיתה גלגל הוא שחוזר על הכל והקובר היום למחר הוא בחבר ומתוך כך ישים עיניו על דרכיו או שיתן אל לבו מדת הגמילות כי מי שיגמול היום יגמל מחרת. יתכן גם כן שכוונו שהחי יתן אל לבו אז שלשת החלקים האלו הנכללים בבנין האדם. האחד הוא החלק החיוני הכולל כל הכחות וההרגשים וכל פעולותיו כלם כי הוא אשר יתבטל לגמרי והוא הראוי לספוד עליו להפסדו וביטולו והשני בנין הגוף עצמו אשר נשאר לפניהם כאשר הוא והוא הנתן לקבורה אל התועלת שיזכרו בסמוך. והחלק השלישי הוא הראוי לינשא ולהעלותו אל מקום גבוה ומרומם בית מקדש מלך. כי בתתו לב על שני הענינים הראשונים יועיל לו הרבה להשגת השלישי בלי ספק. והנה לפי שראו חז"ל שלשה לשונות אלו עצמן בישמעאל, אמרו שעשה תשובה (ב"ב ט"ז:). ואם קבלה נקבל ואם לאו כבר אפשר לומר כי גם האיש אשר לא טהור וטמא ראש נזרו כשתמלא את ידיו יאסף גם הוא או עם טמא הדומה לו ושם יקבל עונשו הוא מה שאמר דוד אל תאסוף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי (תהילים כ״ו:ט׳.) אבל זה יודע מהאיש אשר יאמר עליו. עוד הוסיף באבינו הזקן לומר וימת בשיבה טובה זקן ושבע. כי פרוק האהל והריסתו לא צערו כלל. אבל היתה לו מיתה מתוקה כמו שנתבשר תחלה ואתה תבא אל אבותיך בשלום וכו' (בראשית ט״ו:ט״ו). וכל זה מה שיוכלל במאמר ותמת שרה ?בקרית ארבע היא חברון כפי מה שהורו בכוונתו במדרש הנעלם שכתבנו ומכל מקום יתכן לבעל האשה הזאת שיחרד ויצטער מדת ימים להפסד הנושא אשר בו תמצא התחלתו ראשונה ובהתפרדם זה מזה כי חויב שבשרו עליו יכאב שנפשו עליו תאבל. והוא צער יום המות אשר אי אפשר להמלט מעטיו של נחש ומזה הצד חוייב מה שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב:) תניא כל שנים עשר חדש הגוף קיים ונשמה עולה ויורדת ולאחר שנים עשר חדש הגוף בטל והנשמה עולה ואינה יורדת. כי הנה בעלי הנפש הדברית יחלקו בזה לב' כתות. הכת האחת אשר בהמה המה להם בחייהם על פני האדמ' ובמותם לא נפרדו כי כמות זה כן מות זה ומותרם אין כמו שכתב החכם שלמה עליהם (קהלת ג׳:י״ט). והכת השנית הם אשר בחרו להם לחיות חיי האדם בנר מצוה ותור' אור ודרך חיים תוכחות מוסר והם אשר נשאר להם נשמה אחרי מותם כמו שנאמר עליה ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב׳:ז׳) כאשר ביארנו שם. ואולם באלה מדרגות יש בפחות ויתר כי אשר תתקשר נפשו בגופו יותר והיא קשת ההפרדה מאותה אשר תתקשר מעט אם לסבת חזקתה עליו ואם לחסרון זכוכ' המחיייב אליה לשובה למעונה ולזה יחוייב שתעלה ותרד זמן מה בתכפיות וזמן שתעלה ותרד לפרקים עד שלסוף זכוכה תעל' ולא תוסף לרדת עוד. וכל הענין הגדול הזה ירא' שהוא נרמז ונחתם בשלוח העורב והיונ' מהתיבה (שם ח') לסוף ימי היותם שם מדת ימים כימי היות נשמת האדם בתוך המצודה. כי הנה העורב הטמא הוא סימן בכל אנשי רשעה אשר טמאים המה להם ואמר שבשלוחו משם לא נעתק מעל התיבה אבל יצא יצא ושוב והנה לא הלך ולא חזר כמו שנפש רשעי הכת הזאת הקשורה בבשרם לא נשאר' אצל גופם ולא נפרדה כי במותם בטלה כהאי חבלא דפומא כאשר כתבנו בשער הו' ומה נכבד מאמרם ז"ל שלא רצה להפרד מבת זוגו (סנהדרין ק"ח:). אמנם הצפיר הטהור' היא סימן האנשים המעידים על עצמם לאמר אלהי נשמה שנתת בי טהור' וכו' (ברכות ס'.). אך בתחלת צאתה לא מצאה היונ' מנוח לכף רגלה ותשב אליו מיד ובעוד שבעת ימים הוסיף לשלחה ולא שבה עד עת ערב והנה עלה זית טרף בפיה להודיע כי עדיין לא הבשיל שמן זית כתית למאור להעלות נר ה' נשמת אדם אל מקום זיוה ואור' לשבת שם. אמנם עוד מעט שלח אותה ולא יספה שוב אליו עוד שכבר בטלו עניני הגוף מאצלה לגמרי ולזה עולה ואינה יורדת כי י"ב חדשים יספיקו לזה כמו שיזכר בשער ס"ט ב"ה:

מצות (שמות כ, ב) "אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וכן (דברים ד, לט) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא אלהים בשמים ממעל" וגו' וכיוצא, המצַוים על ידיעת מציאות השם הנכבד והנורא. דע כי בכלל מצוה זו פרטים רבים ותבונות גדולות. היא כוללת שממציאותו ב"ה נתהוו כל המעשים מראשית ועד אחרית, שהוא עשה את השמים ואת הארץ וצבאותיהם מן האין והאפס המוחלט, כמבואר במעשה בראשית. שהוא ב"ה משַׁנה כל היצורים כחפצו, ועושה נפלאות בשמים ובארץ. ועל הוראה זו אמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" כי אז הראה כחו וגבורתו הבלתי בעל תכלית ועשה נפלאות למעלה מן הטבע. הוא ב"ה משגיח ממכון שבתו על כל יושבי הארץ ושופט בריותיו בכל עת. ועל הוראה זו אמר "והשבות אל לבבך כי יי' הוא אלהים". לא אמר "כי ה' אמת" וכיוצא במליצות המורות על מציאותו הנעלה והנשגב. ובאמרו "כי יי' הוא אלהים", מורה כי השם הנכבד והנורא המצוי האמתי, הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, כלומר דיין ושופט בעליונים ובתחתונים, אין אחד מהם יוכל לעשות דבר זולתי אשר חפץ בו האלהים, והוא דיין ושופט על מעשיהם. שהוא ב"ה אלהי ישראל, מנהיגם למעלה מארחות הטבע הנהוג, כי הם עמו ונחלתו. וחייבים לשמור ולעשות חקים ומשפטים, שהן למעלה מדרכי הדעת הנטועים בטבע נפשות בני אדם, כמבואר למעלה (חדר ח' חלון ו'). ועל הוראה זו אמר "אנכי יי' אלהיך", לא אמר "אנכי ה'" סתם, אלא אני ה' אלהי כל הארץ ואני אלהיך בייחוד, כי הוצאתיך מארץ מצרים. ומעיקר הגדול הזה תלויים שמירת התורה והמצווֹת כולם. והוא קבלת עול מלכות שמים שהזכירו קדמונינו ז"ל (ברכות יג, ב). כי אנו חייבין לקבל אלהותו ומלכותו עלינו על דרך אחר ממה שמחויבין לקבל כל גויי הארץ. לפי שהוא אלהינו מנהיגנו על דרך אחר, ממה שהוא מנהיג זולתינו. ואין אנו יכולים לומר "בני איש אחד נחנו עם כל גויי הארץ, ומה נשתנינו מהם?". כי כבר קבלנו עלינו ברצוננו עול מלכותו, בהיותנו עבדים לפרעה במצרים. ועל הוראה זו אמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", להזכירם כי שָׁם קבלו עליהם מלכותו ברצון. וכן אמרו קדמונינו ז"ל (מכילתא, פרשת בשלח, בחודש, פרשה ו), משל למלך שנכנס במדינה, אמרו לו עבדיו 'גזור עליהם גזירות', אמר להם 'לאו. תחלה יקבלו מלכותי ואח"כ אגזור עליהם גזירות. שאם מלכותי אינן מקבלים, גזרותי היאך מתקיימות?' כך אמר להם הקב"ה לישראל, 'אתם הם שקבלתם עליכם מלכותי בארץ מצרים?' אמרו 'הן'. [אמר הקב"ה] 'קבלתם עליכם מלכותי, קבלו עליכם גזרותי'. [עכ"ל] והוא מאמר נכבד מאד. פרשתיו בספרי "רוח חן".¹חכמת שלמה, פרשה טו, פסקא א (עמ' 265) ופה בקצרה נלך. ולטעם זה יבוא ענין זה במספר המצווֹת. כי חדוש הוא שנתחדש במתן תורה שצוה על ישראל עול קבלת מלכות וסדר עבודתו. ומטעם זה חייבין ישראל על השתוף²מה שאין כן אומות העולם לא נצטוו באיסור השיתוף, כדעת רבינו (וכן רמ"א באו"ח סי' קנ"ו) ועל העבודה לצבאות ולשרים העליונים, אע"פי שיודו כי הוא ב"ה אלהי האלהים ואדוני האדונים כמבואר שם. ועוד ידיעות גדולות הנכללות במצוה זו. אבל כבר אמרתי שלא אפרש רק מקצת הדברים למשל ולדוגמא. והנה בכל אחד מן המדעות האלו יש פרטים רבים. הא', סוד האלהות הנשגב והמופלא ממחשבת הלב. ובעל הנפש היקרה ישכיל שכל טוב באמתת מציאות השם ב"ה, כדרך (דניאל ט, יג) "ולהשכיל באמתך". והם מחשבת הסגולה אנשי הרוח העומדים בסוד ה'. הב', לדעת בסוד המציאות הכולל העומד בכח השם, ואיך נשתלשלו הדברים, ואיך הם קשורים זה בזה. הג', להבין בסוד ההנהגה העליונה, בענין הידיעה וההשגחה בעליונים ובתחתונים. וכן [הד',] בסוד התיחד שמו הגדול על ישראל, ואופני ההנהגה עמהם, והתחבר הכבוד עמנו, ושכון הרוח העליון בקרב אנשי סגולתנו, וכדומה לזה. שהן ענינים צחים ובהירים מאד, שָׁרְשָׁם קבועה בדעת, וענפיהם יצאו בכח הבינה, ופרחם יעלה בכח השכל הטוב. והן ענינים אין קץ להם, לא ידעם בעל הנפש שדעתה חלושה ובינתה קצרה ושכלה מעט, אבל יוכל לדעת על דרך כלל המצוה הזאת. והוא שיש מצוי עליון נשגב מכל יצור. כי בראותו עולם בנוי למראה עיניו, ידע שהיה לו יוצר יְצָרוֹ. כי נטוע בשקול דעת כל אדם, שאין הדבר עושה את עצמו. ויצטרף עם זה אמונת הלב וקבלת האבות. וכן ידע כי הוא ב"ה שופט ודיין בעולמו. כדרך (דברים לד, ז-ח) "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור וגו' בהנחל עליון גוים" וגו'. כי מפורסם בין כולם מה שקרה לדור המבול ולאנשי הפלגה, לסדום ולעמורה ולארץ מצרים, ומה שקרה מן הטוב לאבותינו במצרים ובמדבר ובארץ ישראל. וכדרך שבארנו למעלה (חדר ז' חלון י'). גם הוא קרוב לשקול הדעת להאמין, כי לא עזב השם את עולמו אחרי הבראו למקרים ולרצון בני אדם. וכן יקבל עול מלכותו עליו, בעבור שהוא מזרע המאמינים בה' מן האנשים שהוציא השם את אבותיהם מארץ מצרים. והנה הקטן והגדול שומרים המצוה הזאת, אבל כרחוק מזרח ממערב הם באופן הקיום והשמור. ולכן לא נכתבו הענינים האלו בתורה עם המצוה. אבל נכתבה המצוה כפשטה, וכפי שיוכל לסבלה הקטן שבקטנים, והניחה השרשים היקרים והענפים הרחבים היוצאים ממנה, סתומים וחתומים לבעלי האור. כל אחד יראה אור כפי כחו. וכפי כח נפשו חייב לראות באור הזורח לעיניו. ובאלה יבדלו בעלי הנפשות כולם. ואינו דומה אמונת הכורמים והיוגבים, לאמונת החכמים אנשי הלב; או אמונת החכמים, לאמונת הנביאים אשר עמדו בסוד ה', וראו במראה הנבואה התמונות הנפלאות והחזיונות הנוראות. ולפי שבעל הנפש היקרה חייב לשמור המצוה כפי כחו. ולא יתכן אם ידמה עצמו³ישוה את עצמו לזולתו שאין בו נפש יקרה כמוהו. לכן תמצא בנביאים שהבינו תכונת הנפשות הרבה,⁴כלומר הבינו הרבה בענין תכונת הנפשות שצוו לבעלי הנפשות היקרות המצווֹת שכתובין בתורה, שנצטוה בהן הקהל כולו, אבל הוסיפו בדבריהם רמזים ומליצות נאותות לנפשות שדברו כנגדן. ומזה המין אמר דוד לשלמה בנו (דהי"א כח, ט) "ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין. אם תדרשנו ימצא לך, ואם תעזבנו יזניחך לעד". כמה יקרים המליצות האלו! וכל מליצה ומליצה מפסוק זה, כוללת ענין עמוק אין ראוי לצותו לכל אדם. האחד, "דע את אלהי אביך", וכולל כל המדובר למעלה. והנה השם הוא אלהי ישראל, ומכל ישראל בחר עוד בדוד ובזרעו אחריו. כמו שאומרים [בברכת הפטרה בקריאה לשבת] "מגן דוד". ורמזוהו קדמונינו ז"ל (פסחים קיז, ב). ולכן אמר "אלהי אביך", ולא אמר "דע את ה'" כלשון הכתוב בתורה. וכבר אמרנו כי השם ב"ה אע"פ שהוא מלך כל הגוים, נקרא בייחוד "אלהי ישראל", בעבור דבקות השגחתו בם להנהיגם למעלה מארחות הטבע הנהוג. ועל דרך זה נקרא עוד בייחוד "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב", בעבור התחבר הכבוד עמהם וכרת עמם ברית, ועל דרך זה אמר "אלהי אביך". כי היתה השגחת השם דבקה בו בדרך נפלא, עד שכרת עמו ברית שימלוך הוא וזרעו אחריו לעולם. ולכן צוהו שבדרך הפלא הזה ידעהו ויאמין בו, ולא יתכן לצווֹת כן להמון בני אדם. השני "ועבדהו בלב שלם". ולא נכתב כן בתורה אבל "בכל לבבכם" (דברים יא, יג). ויש הבדל בין שתי המליצות הרבה. ומליצת "בלב שלם" נאותה לנפש שלמה. השלישי, "ובנפש חפצה". ובתורה נאמר "ובכל נפשכם". ויש הבדל ביניהן. ומליצת "בנפש חפצה" ראויה להאמר לשלמה, כי "לב שלם" מורה על היות כח השכל והבינה שבנפש הולכים הלוך בדרך ישרה להשכיל באמתו ולהבין דרכי ה', עד שנפשו משגת דרכי ה', וחפץ להשתוות אליהן. והיא סגולה נפלאה רמזנו עליה למעלה (חדר ח' חלון א'). ואין כן "בכל לבבכם" שהוא מורה שיקבל האדם דרכי ה', אע"פי שאין דרכי שכלו ובינתו משתוים להם. "ובנפש חפצה", מורה היות כל הכחות הנפשיות מתוקנות כפי ארחות החכמה, עד שקבל הלב טבע שני לחפוץ בדרכי החכמה, מבלי שיצטרך להתאמץ נגד טבע היצר. והיא סגולת חכמי-לב ובארנוהו ג"כ (חדר ח' חלון ג' ד') ואין כן "בכל נפשכם" הכתוב בתורה, שמוֹרה לבד שיעשה הכל כפי החכמה ושיתאמץ נגד יצרו. הרביעי, "כי כל לבבות דורש יי'". כלומר שוקל ורואה צאת הציורים מן הכח אל הפועל בלב. כמבואר למעלה (שם חלון ג'). החמישי, "וכל יצר מחשבות מבין". לא בלבד המחשבה. אבל גם יצר המחשבה, והיא נעלמת מבעל הנפש עצמו. ולכן אמר "מבין", ויתבאר בספר "מעין גנים". הששי, "אם תדרשנו ימצא לך". והוא העזר האלהי שדברנו ממנה למעלה (חדר ה' חלון ד'). השביעי, "ואם תעזבנו יזניחך לעד". כי אם אין האדם עושה את שלו תחלה, לא נעזר מן השם ב"ה, וגם זה בארנוהו (שם חלון ג'). וכן תמצא רזים ומליצות רבות בתורה ובספרי הנבואה, הכלולות במצוה זו ר"ל ידיעת וקבלת האלהות. ונכתבו כולם במשקל קדוש, שלא יזיקו לההמון חלושי הציורים הנכבדים, וקצרי השכל והבינה. ושיועילו לנפשות הזַכּוֹת, כל אחת ואחת כפי כחה ואורה. ומן המעט שדברנו על זה תקיש על הכונה כולה: