דברים לד:י מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול, דרך ה' ודרכה של תורה

^*כוונתו בקוצר, כי כל דבר יתאמת אל המשכיל יותר בהתבוננו בו בבחינה מכופלת. ר"ל אם יבחין הדבר בעצמו ובהפכו ד"מ אמתת המשפט שכל משולש יש לו שלש צלעות יתאמת לנו יותר אם נבחין אותו מצד עצמותו שגדר משולש הוא מרחק מוגבל משלשה קוים שהם ג' צלעותיו, וגם מצד הפכו, כאשר יודע לנו שמשולש בעל פחות או יותר מג' צלעות הוא דבר נמנע, על כן אמתה לנו התורה הקדושה אמונת החדוש ג"כ משני צדדים אלה, כי ספרה לנו תחלה סדר הבריאה הנכון והמתוקן כראוי המורה לנו מצד אחד אמיתת אמונת החדוש, ואח"כ ספרה לנו ג"כ חרבן העולם והפסד כל חקי הטבע במי המבול, שהוא כעין ההפך מהבריאה, להורות לנו ג"כ מצד אחר לא לבד אמונת החדוש ברצון הי"ת (כי לפי אמונת הקדמות שהוית העולם נמשכת תמיד מהוית הי"ת לא היה אפשרות לאבדן העולם ע"י המבול בבחינת צורתו הקדומה,) כ"א גם שהטבע כלו ביד הבורא תמיד, ולפי מעשינו הטובים והרעים ישנה וירחלוף חקיה לפעמים, ובזה יותן יד ומקום לאמונת האותות והמופתים והנסים המסופרים במקראי קודש ובדחז"ל, ופה מצא הרב מקום לחלוק על קצת מחכמי ישראל ובתוכם הרלב"ג אשר השתדלו לבאר הנשים המסופרים האלה בדרך טבעי, והניעם לזה מה שחשבו שאם ילוקחו הדברים לפי פשוטם יהיו הנסים שנעשו ע"י שאר הנביאים כהעמדת השמש והירח ע"י יהושע, ועצירת טל ומטר והחיות בן הצרפית והשונמית על ידי אליהו ואלישע, והחזרת צל המעלות ע"י ישעי' יותר גדולים ונפלאים מהנעשים ע"י משה אדון הנביאים כלם, ודחה מאמרם זה בשתי תשובות, האחת, באמרו כי לו הביא הצורך וההכרח את משרע"ה לעשות נסים כאלה ועוד יותר נפלאים מהם מה נקל הי' לו לעשותם, ולא לחסרון ופחיתת מעלה נחשבת לנביא שלם זה, מניעת עשותי נס, שלא הי' בזמנו הצורך אליו, והשנית כי נוכל לאמר שהנס הנעשה ע"י שינוי הברואים התחתונים ותכונתם בעת אשר ישארו כחות העצמים העליונים המניעים הכל על פי חקי הטבע על מתכונתם, יותר גדול ויותר נפלא מהנם הנעשה ע"י שינוי הגרמים השמימים, וכחות העליונים בעצמן, כנודע לכל מבין, שהסרת המסובב בהשאר סבתו עוד, יותר נפלאת מהסרת הסבה בעצמה, כמו שנקל יותר למנוע סבוב המים המניעים את הרחים, מעצירת הרחים בעצמן, בעת יסבבו המים עוד את גלגל הרחים, וע"כ היתה סגירת פי האריות לבל יזיקו לדניאל, נס יותר גדול מאלו המיתם הי"ת. מלבד זה גדול גם בזה כח מרע"ה משאר הנביאים, שהמופתים שנעשו על ידיהם נעשו רק אחרי הפצרת תפילותיהם משא"כ משרע"ה, אשר בקלות ובמהירות עשה כל מופתיו, ונדמה בזה לשר נכבד משנה למלך אשר שרביטו בידו לעשות כל אשר יחפוץ, וע"כ נקראת רק מדרגת נבואתו, ידיעת ה' פנים אל פנים.- עם היות שידיעת ההפכים אצל החוקרים במופתיהם אחת היא עם כל זה כבר יישלם חוזק המופת כשיבחן בשני הפכיו. המשל כי כשנדע שהיובש מקבץ החלקים יודע איפה שהלחות יפרידם כי חוייב שימשכו מאיכיות הפכיות פעולות הפכיות. ואם אמר הכתוב מזרה ישראל יקבצנו (ירמיה ל"א) זה יהיה על דרך נס ופלא כמו שיעידו עליו דבריו באומרו שמעו דבר ה' גוים והשמיעו באיים ממרחק (שם) ואמר מזרה ישראל כו'. שנראה שמיעד דבר זר ונפלא והוא שמסבה אחת בעינה ימשכו שתי פעולות הפכיית מה שלא יעשה כן על המנהג הטבעי בשום פנים. או שיאמר כן על דרך הסבה הרחוקה כמו שהוא הענין בהויה וההפסד שעם שהם הפכים שניהם נמשכים מטבע ההויה הכוללת. והוא מה שביארו באומרו ושמרו כרועה עדרו. כי הרועה פעם מזרה הצאן ופעם יקבצם ושני הענינים יהיו מסדר הרעיה וטבעה. כן האלהים פעם יזרה ליסרם ולהוכיחם ופעם יקבצם והכל מכח ההשגחה בהן להיטיבן. אמנם מסבה אחת קרובה לא יתכן זה. ולזה כשנדע פועל ההפך האחד כבר חשבנו שידענו פועל הפכו. אמנם כשיבחן הדבר משני צדדיו כבר יסולק כל ספק שישוער בלמוד זה. אם מצד ההנחה עצמה שמא היתה אצלו דמוי לבד או אם שמא היה כן במקרה לא בעצם וכדומה. צא ולמד מה עשה גדעון בן יואש כשרצה שיתאמת אצלו המופת בהחלט בקש נסיון הגזה משני הפכיה. כי בתחלה גזר עיונו שהמנהג הטבעי לארץ לפי קרירותה שיתקיים בה הלחות זמן יותר ארוך מהגזה אשר לחומה הטבעי תיבשהו. לזה שאל בהפך זה ואמר אם טל יהיה עלהגזה לבדה ועל כל הארץ חורב כו' (שופטים ו׳:ל״ז). אמנם כאשר היה לפי דברו עלה בלבו ספק כי שמא היה כן לפי המנהג הטבעי במה שנמשך החורב אל יובש הארץ אשר בטבעה. ושרפיון הגזה וספגיותה העמידו בה הלחות ואמר אנסה נא רק הפעם בגזה יהי נא חורב אל הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל (שם). ובזה נתאמת לו ענינו ולא נשאר לו שום פקפוק במופתו. וכזה וכזה קרה לחזקיהו המלך כשבא אליו ישעיה הנביא במלאכות ה' ואמר לו זה לך האות מאת ה' כי יעשה ה' את הדבר אשר דבר הלך הצל עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות ויאמר חזקיהו נקל לצל לנטות עשר מעלות לא כי ישוב הצל אחורנית עשר מעלות (מלכים ב כ׳:י׳). והכוונה לו בזה כי לא רצה שיהיו לו חייו תלויים מנגד במופת מסופק ומפוקפק. ולזה שאל מופת חותך שלאי פול עליו שום גמגום. אמנם איך היה זה הנה באמת לא דברו בו המפרשים דברים של טעם כמו שאזכור דעות המפורסמים מהם להבא. ואולם מה שיראה לי בו דרך ישרה ונכונה ביישוב הכתובים והתרת הספקות הנופלות עליהם בהודאת אמתת האות והמופת המפורסם מדבריהם. הוא כי צוהר היה לחזקיהו בארמונו מעשה מלאכת חרש וחושב במלאכת החכמה התכוניות. בו יבא השמש ויקיף דרך המעלות המכוונות ומסומנות לשם לכוין בהם שעות היום. ומהידוע כי נצוץ השמש אשר יכנס בדרך חלון או ארובה שיגבילהו הצל פנים ואחור. והנה כל עוד שמתנועע ניצוץ השמש ההוא כלפי פנים. הצל אשר לפניו מתהלך לאטו הלוך ונסוע על פי דרכו כאלו הוא בורח מפניו. וכן ועל הדרך הזה הצל אשר לאחריו רץ לרגלו וידביקהו כאלו הוא רודף אחריו. ולזה כשאמר לו הנביא הצל הלך עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות. הנה חזקיה אמר לו שחזרת הצל אפשר שתאמר על שני פנים. אם על הצל המתנועע לפני השמש מבלי שישוב עמו אותו הצל אחורנית לשמש. או שישוב ג"כ עמו הצל ההולך ובא אחורי השמש. והנה חזרת הצל אשר לפני השמש לבד היא אפשרית מבלי שיחזור גוף השמש אחורנית בתנועת גלגלו כלל. כי נקל מאד הוא שיתכסו פני השמים במקום ההוא החלקי בעב קטנה אשר ינטו צלליה אל המקום ההוא ויראה כאלו שב הצל. ובאמת אינו כן כי השמש הולך לדרכו. אמנם כאשר יחזור גם כן הצל האחורנית לשמש עשר מעלות. א"א בשום פנים כי אם בחזרת השמש עצמו בתנועת גלגלו ממש שאין סבה מהסבות החיצונות שתוכל להזריח השמש על הצל כמו שיכול להמצא צל על השמש. ולזה אמר חזקיהו מה שאמרת שישוב הצל אחורנית לא יהיה מהמין הראשון אשר אמרנו כי נקל מאד להמצא במקום ההוא צל מעט כמו שראינו בכל יום קצת צל על פני האדמה לעומת איזו עב קטנה והנה זרחה השמש על פני כל הארץ. וכאשר יקרה כן לא יהיה שם חזרה על דרך האמת כי אם צד נטייה שינטו צללי הענן לשם. אמנם האות האמתי הוא שישוב ממש הצל אחורנית ושיהיה כן כדברך בלי הטעאה. שזה לא יתכן רק בחזרת השמש ממש אחורנית כמו שאמרתי. ואין למפקפק שיאמר שכבר אפשר שקדם להתיצב על המקום ההוא עב הענן תחתיה עמד אותו הצל האחורני. ועתה כשנעלה הענן ונסע נגלה שם ניצוץ השמש הנסתר מבלי השבת תנועתו. כי זה א"א מבלי שיורגש הרגש חזק בשיעור רוחב הניצוץ הנכנס באותו חלון שחוייב שיהיה שוה לאותו חלון או יותר כ"ש שיתקצרו ממנו עשר מעלות. ולזה היתה שאלתו מופת מוחלט. ואחר שהוסכמו באופן המופת מיד ויקרא ישעיהו הנביא אל ה' וישב את הצל במעלות אשר ירדה במעלות אחז אחורנית עשר מעלות (שם). והתבונן בזה כי לא אמר במעלות אשר בא או אשר הלך שאז היה משמעו אל מעלות השמש אשר לפניו אשר הוא הולך ובא אליהם שישובו. והוא האות המסופק כאשר אמרנו. אמנם אמר במעלות אשר ירדה כי המעלות אשר המה דרך ירידתו הן הנה אשר נשארו לאחוריו כשמתנועע והולך והוא המופת המוחלט באמת. וראה איך נתבאר זה ביאור שלם בספר ישעיהו אמר הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחורנית ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה (ישעיהו ל״ח:ח׳) כי שם בספרו ביאר את אשר יהיה עם לבבו כאשר אמר הלך הצל כו'. והוא כי ישוב הצל במעלות אשר ירדה והם הם הנשארות לאחוריו אשר א"א זה בלא חזרת השמש בתנועתו ממש כמו שאמרנו. וכי לשתוף הלשון הזה הקפיד עליו חזקיהו עד שהוצרך לבאר לו כי הענין הוא שישוב השמש ממש. ושיעור הכתוב הנני משיב את הצל במעלות אשר ירדה במעלות אחז. אשר א"א זה אלא בחזרת השמש עצמו וכן היה כי שב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה. ואפשר כי בתחלה כאשר אמר ישעיהו וזה לך האות מאת ה' כי יעשה ה' את הדבר אשר דבר הלך הצל כו'. לא היה דעתו לעשות לו זה המופת על זה השיעור מהפלא. אלא שישוב הצל לכסות עשר מעלות מן המעלות אשר לפני השמש שכבר ברח מהמה כמו שאמרנו. וכבר יהיה אות ודבר מתמיה מב' פנים אם במה שיתהוה לפי שעה כנגד אותו מקום הענן אשר יכסנו מבלי סבות טבעיות. ואם מפני שיהיה הצל ההוא משוער עשר מעלות לא פחות ולא יותר. וחזקיהו אמר אליו נקל לצל כו'. שכבר אפשר שיזדמן כך בדרך המנהג הטבעי ולא יהא מופת מוחלט אלא בשישוב ממש השמש כמו שאמרנו. ולזה אמר ויקרא ישעיהו הנביא אל ה' כו' דמשמע שנתחדש לו אז הצורך שאליו הוזקק להשיב שולחו דבר. ומ"מ באומרו הנני משיב את צל כו' לא כוון אלא על ההסכמ' האחרונ' כי לא נזכרו שם דברי חזקיהו כלל. זה הנרא' לי טוב ויפה לפי פשטי הכתובי' ויסודו' התור' והאמונ' ומתקבל על הדעת במעט ציור ועיון. למדנו מתוכה שהמבקש אמתת איזו גזרה או מופת צריך שיסתלק מכל מיני הספק והפקפוק שאפשר שישוער לשם. עד שיתאמת אצלו שההנחות אשר יקחם במופתיו הם אמתיות ועצמיות. ולזה שצריך החקירה מכל צדדי הנושא אשר יחקר בו. והוא מה שרצינו אליו ללמוד וללמד כי על הבחינה הזאת באמת היה תועלת הספור הזה מענין המבול רב ועצום מאד. וזה שאם כבר נתבאר מספור מעשה בראשית שבפרשה ראשונה שאמתת חדוש העולם ומציאותו על האופן שהוא עליו מסדור העשרה מאמרות. יורה על אמתת מציאות ממציאו בחכמה ותבונה עצומה אשר הוא יסוד הראשון שעליו נבנה שלמות האדם והצלחתו. אשר משם יתבאר על הדרך הטבעי כי העושו יגיש חרבו כאשר יעלה על רצונו לבטלו ולהחריבו ולהחזירו אל האפס אשר היה בראשונה. כי ידיעת ההפכים היא אחת בעצמה. עכ"ז לא סר מלבאר בספור הזה ענין המבול אשר כלל מהאפיסה וההעדר לשלישו של עולם בכללו מה שכלל ושנשתנו בו סדרי מערכות השמים כמו שנראה מפשט הכתוב באומרו עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחרף כו' (בראשית ח') מכלל ששבתו כל הסדרים ההם ובפרט תנועת השמש בכל הזמן ההוא כי לבטולה בטלו ימים ולילות וכל תקופות השנה. אמנם נשארה התנועה היומית לבדה אשר על ידה יחשבו ימי גבורת הגשם ועמידתו וירידתו עד סוף שנה שלמה. ובמסכת (ר"ה י"א:) רבי אליעזר אומר אותו יום י"ז במרחשון היה שמזל כימה עולה ביום ומעינות מתמעטות ולפי ששנו מעשיהם שנה הקב"ה עליהם סדרי בראשית ונטל שני ככבים מכימה והביא מבול לעולם. ר' יהושע אומר אותו היום י"ז באייר היה שמזל כימה שוקע ביום ומעיינות מתגברים ומתוך ששנו מעשיהם כו': הנה שלדעת שניהם נשתנו להם סדרי מערכת השמים ובטל מצבם להביא את המבול. והנה שנמשכו מהספור לפי זה שני תועלות גדולות והם הסרת שני מיני הספק שזכרנו ראשונה. האחד כדי שתתאמת אצל באי עולם פנות החדוש אם יפול להם שום ספק עליה לבלתי היותו מפורסם לעיני רבים יבאו ויעידו לבניהם אחריהם לפי שלא יסבול כן טבע החדוש כמו שביארנו בסוף שער הג'. ועכשיו כשהיה הענין הנפלא הזה לעיני נח ובניו ואשתו ונשי בניו אשר כלם כא': או עולם בנוי חרב ובנוי. כבר יקיימו אמת חדושו למפרע בלי שום ספק כי אי אפשר שיביא עליו זה ההפסד הכולל רק מי שהמציאו מן האפס. ויורישו אמונה זו כלם לבניהם אחריהם ויהיה להם זה מהדברים המפורסמים שאין שום אדם יכול להכחישם והשני להשלמת המופת משני קצותיו כי ספור מעשה בראשית יאמתהו מצד מה שתכלול הבריאה מהמציאות והקיום אשר לכלל הנמצאות וטבעיהן כמו שבארנו בשער הראשון והשני וזה הספור יאמתהו מצד ההעדר והאפיסה אשר ישיגם וכבר נתבאר החדוש מצד האפיסה כמו שתתבאר האפיסה מצד החדוש מלבד מה שנתברר כל אחד בפני עצמו. והוא המופת השלם אשר לא יפול עליו שום ספק וכל זה מה שיחזיק האמות בלב האומה המקבלת עול מלכותו ובלב כל איש מאישיה. כי נקל לה' לשנות סדרי מערכות מעלה ומטה ולחדש אותות ומופתים בשמים ובארץ כענין שמש בגבעון דום וצל חזקיהו וזולתם מהנסים אשר באו בתורה האלהית כי בזה יטו ויכריחו לבם להכנע לעבודתו לתקות גמולו ועוצם מוראו. אמנם אם יצוייר בלבם קיום המנהג הטבעי למערכות השמים והארץ כמו שהיו חושבים הפילוסופים הקדמונים כבר תפול התרשלות גדולה בעבודה האלהית ויבחנו עבודת מלאכת השמים וכל צבאם גם עבודת האדמה כמלך אשר במלכותו נולד רש. ונמסרה הנהגת המלכות ביד השרים והסגנים ואין בידו לעשות קטנה או גדולה בלא רצונם. כי עם הארץ הולכים לרגלם ועובדים עבודתם ויותר הוא לבדו נקלה ואין עבד לו. והנה בחיי נפלאו קצת מחכמי ישראל האחרונים בזה מכל חכמי העמים אשר על פני האדמה. שהמה משתדלים בכל עוז להעמיד ולקיים שם ושארית לדברים אשר הניחום לנסים ונפלאות אשר אמרו שנעשו להם לקיום דתם ואמונתם והמה מבטלים וסותרים כל יסודות החכמה וממאנים בכל מופתי פילוסיפותם בכל מה שיעמדו כנגדם או כנגד שום דבר מפנות דתיהם. כמו שידוע זה מחכמי האומות והישמעאלים אשר אנחנו בקרבם. וחכמינו אלה בכרתם ברית עם הפילוסופיא היונית משתדלים בכל עוז לבטל נסים ונפלאות אשר העידה התור' האלהית עליהם עדות ה' נאמנה. עם פרסומם מקצה השמים ועד קצה השמים עם היות קיום אמתתה בלתי תלוי בהם. לא כן עשו חכמי הקדש בעלי התלמוד והמדרש שהם מעוררים אותנו בכל מקום על נסים ומעשים נפלאים שלא ספרה אותם התור' בפירוש כמנהגם בכל מקום שאומרים מעשה נסים נעשו שם. דרשו מעל ספריהם וקראו כי רבו מספור. והני פילוסופי עמנו הם משתדלים בכל עוז לעות עלינו את הכתובים להחזיר תהו ובהו המופתים היותר מפורסמים אשר נתפארו בהם הנביאים ע"ה. כאשר עשה לנו הרלב"ג והנמשכים אחר דעותיו. באומרם השבת הצל אשר זכר והשמש בגבעון דום (יהושע י׳:י״ב). וכדומה אשר אמרו בהם דברים שאסור לשומען. אבל אי אתה שומע להאמינם אבל אתה שומע להבין ולהורות ביטולן ולשמוח במפלתן. וזה כי הוא כתב על מאמר חזקיה נקל לצל כו' (מלכים ב כ׳:י׳) זה לשונו. הנה זה הפסוק קשה מאד בפירושו וזה כי הוא ידוע כי נטיית הצל תהיה מנטיית השמש ולפי תנועת השמש מעט מעט יטה הצל מעט מעט וזה מבואר מעצמו. ובהיות הענין כן מה זה שאמר חזקיהו נקל לצל לנטות עשר מעלות איך חשב חזקיהו נקל מה שהוא אות מופלא מאד לא ראינו כמוהו בביאור אפילו למשה אשר לא קם כמוהו לכל האותות והמופתים אשר עשה כי המופתים ההם היו לשנות סדר אלו הדברים השפלים והוא יותר נפלא לאין שיעור מה שישתנה בו סדר הגרמים העליונים. ובהיות הענין כן הנה המאמר הזה מחזקיהו בתכלית הסכלות. ואיך ראוי שנחשוב זה עליו עם שלמותו הנרא' בדבריו כל זה לשונו. והנה הספק הזה באמת יספיק לבטל פירוש המפרש כונתו של חזקיהו על האופן ההוא כמו שפירש הרד"ק ז"ל זה לשונו. פיר'. הלך השמש ענינו ילך כי ישעיהו אמר שימהר השמש תנועתו עשר מעלות בפתע פתאום והוא אמר כי נקל לו לעשות זה אלא שישוב השמש או הצל עשר מעלות אחורנית ע"כ. ולבאר כונה אחרת בו. אבל איננו כדאי לבטל את המופת מעקרו כמו שביטל בביאורו שאמר שהמופת הזה לא היה מצד תנועת השמש בעצמו כי אם מצד העננים אשר מנהגם כשיתנועעו תחת השמש להביא ניצוץ השמש אל זולת מקומו. והנה ישעיהו אמר שיחדש לפי שעה אידים מתנועעים לצד ההוא אשר יביאו שמה ניצוץ השמש במהירות נפלא. ולפי שראה חזקיהו מתנועת הרוח אז וקצת האידים שהיו תחת השמש שנקל להם בתנועתם המהירה להשיב הצל עשר מעלות לאותו צד שהית' תנועתם בקש ממנו שיהי' הענין בהפך זה כדי שיוכר לו מופת השם ע"כ. והנה מלבד שהפירושים האלו לא יכילם לשון הכתובים ולא יסבלם הדעת. הנה זה שכתב הרלב"ג יכחישנו הכתוב בפירוש באומרו ותשב השמש עשר. כי הכתוב יזכור בפירוש השבת גוף השמש והוא תלה האות והמופת בדברי רוח אשר אין לסמוך עליו בשום פנים. כי מבואר הוא שנקל הוא שיתנועעו העננים אל כל צד אשר יהי' שמה הרוח ללכת. ומי הוא שליט ברוח לכלוא אותו עד אשר יתברר לו בלא שום ספק שלא יניע שום איד או ענן מהעננים ההמה אל הצד ההוא. באמת לא ידעתי איזה הרוח עבר לפתות אותו לומר כדבר הזה אשר אין לו שחר. ומפני כי המופת הזה על האופן שהניחו בלתי מורגש אלא לעצמו הוצרך לכתוב על מה שנתבאר פרסומו בספר דברי הימים שנאמר וכן במליצי שרי בבל המשלחים עליו לדרוש המופת אשר היה בארץ (ד"ה ב' ל"ב) שהיה זה על חיל סנחריב שמתו כלם בזולת ידי אדם שאם יאמר על מופת השמש לא היה בארץ לבד אך בכל העולם. והנה הוא עושה (בזה) סניגרון לדבריו כי אדרבא אין לשון שיהא בוקע ועולה משמעו בכל העולם זולת זה וכמוהו בפר' רבו מספור. את המבול מים על הארץ. הנני ממטיר על הארץ. יבשה הארץ. ומלאו את הארץ. וזולתם בכל כתבי הקדש אין מספר. והדריש' הזאת הכתוב פירשה בספר מלכים (ב' כ') שנאמר בעת ההיא שלח בראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיהו כי שמע כי חלה חזקיהו וזהו אשר נאמר בדברי הימים שהלך לדרוש את המופת כי בא לו האות והמופת. ותמה עליו ואמרו לו שנעשה על חליו של חזקיהו ושלא לדרוש ולתור אמתת הדבר ממקומו: וגם מה שהניח מהולכת העננים את ניצוץ השמש אל זולת מקומו שהוא דבר נראה לחוש. באמת לא נודע מי יחוש בזה חוץ ממנו. וסוף דבר שאין בכל דבריו אלה קורת רוח. ויותר מגונה מזה מה שכתב בשמש בגבעון. והנה הוא בקש שם תואנה במ"ש שמש בגבעון דום וירח וכו' (יהושע י׳:י״ב) כי אמר שזה יעיד שלא היה הדבר כפשוטו שא"כ לא היה לבד בגבעון ובעמק אילון כי אם בכל העולם. אלא שאמר כן על ענין הנקמה הגדולה שהיה לשם במעט מהזמן והוא באותה חצי שעה שנראה השמש כעומד בעברו על אופק חצי השמים. כי זהו מה שרצה באומרו וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו. ואמר שהוא מה שפירשו הכתוב באומרו ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבא כיום תמים (שם) כי היה זה למה שדרכו של שמש להיותו העומד בחצי השמים ובלתי אץ להתנועע כאשר הוא בתמימות היום שהוא עת עמדו בסוף עלייתו. כמו שכתב כל זה בפירוש נביאים ובספר מלחמות. והנה באמת תלה המופת הנפלא הזה ג"כ בדמיון ורעיון רוח. אמנם הדמיון במה שנתדמה אליו שתנועת השמש לשם בחצי השמים תקרא בכתוב עמידה עם היותו אז בכוחו אץ בתנועתו כבכל שעות היום. ואולם הרעיון במה שחשב מאמר וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו כאלו אמר ויקום גוי אויביו עם דום השמש ועמוד הירח. והו דברים שאין מוצאם מפשט הכתוב כמו שיבא. אמנם התואנה אשר בקש באמת הוא סניגרון שני כראשון וזה שאין לכתוב לשון אחר לפי הכוונה בלי ספק. וזה שכוונת יהושע היתה שתעמוד השמש בחצי השמים שם בגבעון מקום המלחמה לפי שהוא המצב והמקום מהאופק שבו יכירו הכל בנס ההוא יותר משיהיה בזולתו מהעליה או הירידה. וגם כדי שיהא לב הלוחמים סמוך ובטוח ולא ירפו ידיהם בראותם כי פנה השמש לערוב. כמו שאמר הכתוב ויעמד השמש בחצי השמים. ולזה חוייב להיות מאמרו שמש בגבעון דום כו' לומר שיעמד באותו מקום שהוא מיוחד לאפקו של גבעון ממש. ואין זה רק בשיהיה בנקדת נכח ראשו שאם יהיה השמש בזולתו מהמקומות לא תהיה עמידתו ממש בגבעון. כי אם באותו מקום שהשמש אז נכח ראשו. והוא הטעם עצמו בירח בעמק אילון. כי לא רצה שישתבשו מהלכי המאורות רק שישמרו יחסם זה עם זה ולפי שראה שהרגע שיהיה השמש בחצי השמים בגבעון היא עצמה שבו תעמוד הירח בחצי השמים של עמק אילון לזה צוה על שניהם. ויתכן שלא על הירח לבד אמר כי אם על כל צבא השמים הנמנים בממשלתה שנאמר את הירח וכוכבים לממשלת בלילה כו' (תהילים קל״ו:ט׳). ואיך שיהיה מזה הכתוב אמר שהיה כדברו ולא אץ לבוא השמש אל מערבו כיום תמים וכל זה דבר מבואר לא יכחישנו שום בעל שכל משולל מהרצון הנוטה: ולפי דבריו כבר השתדל הכתוב בספור זה להסתיר זה הנס ושלא ירגישהו רק מי שיעמוד על הדמיון ההוא אשר עמד הוא עליו ולומר כי מדי עברו כחצי השעה בחצי השמים נשלמה הנקמה. ואין דרך הכתוב להסתיר הנס במקום אשר בא לפרסמו. או שנאמר שכוון הכתוב לשבש המון העם בשיבינו ממנו מה שלא היה והוא יותר מגונה ואלו ואלו כלם דברי הבאי: ואולם מה שטען ממאמר ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש (יהושע שם) ואמר שבא הכתוב להודיע כי לא היה הנס זולת מה ששמע ה' בקול יהושע על ענין הנצחון, ח"ו. אבל הכוונה היא נפלאה מאד והוא להודיע כי מהנסים אשר נעשו ע"י התפלה והתחנה לא נמצא כמוהו לפניו ולאחריו להוציא הנסים והנפלאות אשר לא נעשו ע"י התפלה רק במלאכות השם או מרצונו כענין המבול שעמדנו עליו. או כמעשה משה במצרים ועל הים ובסיני. וכענין אות צל המעלות ששלח ביד ישעיהו וכדומה. כאשר יתבאר עוד בפ' בלק שער פ"ב ב"ה אצל ומנו בלעם. והנה א"כ לא נשאר לו שום סמך לא מהשכל ולא מהכתובים. והנה הרב המורה ז"ל (ח"ב פל"ה) למה ששם אחד מהבדלי מופתי משה רבינו ממופתי שאר הנביאים הפרסום הנפלא שהיה בהם כמו שנתברר לו ממאמר הכתוב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כו' לכל האותות כו' (דברים ל"ד) וחתם אשר עשה משה לעיני כל ישראל. הוצרך להתחכם בכאן ולדקדק במה שאמר ביהושע ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום כו' ולא אמר לעיני כל ישראל. והוזקק לומר שעמידת השמש לשם לא היה רק קצת שעות והוא שנתארך היום ההוא בגבעון עד שהיה כיום הגדול שבימי הקיץ שם. והוא פי' כיום תמים כלומר כיום היותר שלם לשם. ודבר כזה כבר ירגישוהו קצת ולא כלם מה שא"א שלא ירגישוהו אם היה הנס עומד כיום תמים ממש כמ"ש כל זה פרק ל"ה חלק ב'. והנה באמת לא מיעט בזה הנס ההוא ולא סופק לו בו כלל ולא הכריח הכתובים להוציאם מפשוטם כמו שעשה הרלב"ג. אמנם מפרשי דבריו חפאו עליו דברים אשר לא כן כמו שנראה בביאוריהם המפורסמים. והתלונה הגדולה על הנרבוני שכתב עליו ז"ל קשרו בשני קשרים אצלם שם. והנה באמת לפי כוונתו אין שם קשר רק של תפילין. כי שני הגבולים ההם הם מגבילות כוונתו לשם. כמו שיראה מדבריו ומהם אין לגרוע. אמנם הוא קשר קשר אמיץ ברבו בזה ובכל כיוצא בו. שהשתדל להטות דבריו הנקיים אל צד החשד ומיעוט האמונה. והנה בכל דבריו אשר דבר שם שם אור לחשך לא יאמרו כי אם שהם דברי עצמו. והרב המורה ותורתו נקיים בזה. ואולם הסבה הפנימית אשר הניעה החכמים האלו לשבש הכתובים ולבטל האותות והמופתים היא אשר נתמעטה דמות האדם בעיניהם ובפניהם צלמו יתבזה. באומרם כי איך יתכן שיכנעו הנמצאים העליונים השמימיים וכ"ש הנבדלים המניעים אותם לצרכי זה הנמצא השפל והפחות שתחלתו זמה וסופו רמה. וחלילה ליוצרם מהכניע היקר לזולל כו'. כמו שכתבתי דבריהם וביטולם בשער הה' עיניך שים עליו. כי שם נתבאר שא"א להתקיים סברא זו בידם ולא עליה הסכימו הכתובים. וגם שאין דעת חכמי התלמוד והחקירה נוחה מהם. אמנם מה שהתחכמו אליו להעמיד דעתם זה הוא אשר יאמרוהו למזמה. ויקנאו למשה במחנה הנביאים לאמר מי לנו גדול ממנו אשר ישלח ידו במרומיו לחדש אותות ומופתים בשמים ממעל ובצבאותיהם. כי הנה הוא ע"ה עם היותו רבן של נביאים כלן לא סופר עליו ששנה טבע הנמצאות כי אם בארץ מתחת. רצוני ביסודות השפלים ובמורכבים מהם. ואיך יאמן שתלמידו ותלמידי תלמידו יעלו שמים במעלת השגתם. זה יאמר שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. וזה יקרא הלך הצל עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות וכדומה לזה מיעקב אבינו ונקדימון בן גוריון (תענית כ'.) וזולתם. והתורה אמרה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו יי' פנים אל פנים לכל האותות כו'. ואיך יקובל שהנביאים אשר אחריו הגדילו לעשות ממנו פלאי פלאות. זהו שרש סברא זו והיתד אשר זה הדעת תלוי עליה. ואני בעניי לא ירדתי לעומק כוונתם גם היא נפלאת בעיני. והיתד הזאת ג"כ ראיתיה תקועה במקומות לא נאמנו. כי מהנראה מבואר שלא תגדל מעלת איש על זולתו בשיביאהו צרכו או צורך העם ההולכים לרגלו לשנות סדרי הטבע לספק צרכם ההכרחי או להצילם מרעתם. רק בשיוכל עשוהו כאשר יהיה דבר מאלו בא אליו. הלא שנינו במסכת שבת (נ"ג:) ת"ר מעשה באחד שמתה אשתו והניחה לו בן להניק ולא היה לו שכר מיניקה ניתן ונעשה לו נס ונפתחו דדיו כשתי דדי אשה והניק את בנה ואמר רב יוסף עלה בא וראה כמה גדול אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית א"ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית: ועתה ראה כי למה שלרוע מזלו לא היה לו שום תקון על המנהג הטבעי בצד מהצדדים כי אם בשישתנו עליו סדרי בראשית אמר עליו אביי שהוא גרוע מאד. וכ"ש שלא תגדל מעלת האיש להצטרכו לזה. אמנם כבר יהיה לו מעלה וכבוד כי אחר שהורע כחו כשלא יושלם תקונו כי אם בשנוי גדול כזה. שיפה כחו בשלא ימנע ממנו בהצטרכו אליו. ואל בחינה זו אמר רב יוסף שהיה גדול המעלה, וזה וזה נתקיים. והנה באמת על הענין הזה היתה מדרגת הנביאים והחסידים אלו עם אלו דרך כלל. הלא תראה כי שובחו ר"ש בן יוחאי ורבי יהושע בן לוי וקצת קדושים אשר בארץ מפני שלא נראתה הקשת בימיהם (כתובות ע"ז:) כי לא הוצרך העולם לכך ולא נשתבחו בשנעשו עמהם מעשה נסים. כי מהידוע שבבא הצורך ליד איש מהם יעשה וגם יוכל מה שלא הוצרך אליו גדול הימנו. תדע שהרי יעקב אבינו ויגל את האבן הגדולה אשר נאספו שמה כל העדרים לגללו (בראשית כ״ט:ג׳) ולא ספר הכתוב כי משה אדון כל הנביאים יעשה כדבר הזה. אבל נאמר וידי משה כבדים ויקחו אבן כו' (שמות י״ז:י״ב). וגם יהודה גבר באחיו ולו נתנה הגבורה והמלכות על כל שאר אחיו ולא נמצא שנתגבר הוא על עיר שכם כמו שעשו שמעון ולוי אשר לדעתם בא לידם חיוב זה. ועוד תוסיף להביט כי יהוא מלך ישראל אשר נאמר עליו רק חטאי ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל לא סר יהוא מאחריהם עגלי הזהב אשר בבית אל ואשר בדן (מלכים ב י׳:כ״ט) כבר מלא בית הבעל פה לפה מכומרי ע"א והרגן מה שלא עשה כן אדוננו ראש המלכים משיח אלהי יעקב. אמנם נהרגו על ידו ולסבתו כל כהני השם אשר בנוב. והקש על זה מכל הדברים אשר לא בא צרכם ליד הנביאים והמלכים או האנשים גדולי המעלה ובא ליד קטנים מהם. והמפליגים בכבודו של משה רבינו ע"ה במופתי השמים מה יעשו לו בארץ כי אליהו ז"ל עצר את השמים אשר לא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברו והחיה את בן הצרפית (שם א' י"ז) ואלישע תלמידו החיה אחד בחייו ואחד במותו ונתן אל השונמית העקרה בן לזקוניה (שם ב' י"ג). ולא סופר ממשה ע"ה שעשה את כל הגדולות והנוראות האלה. ולא עוד אלא שאלישע אמר תן להם ויאכלו (שם ד'). ונאמר ויאכלו ויותירו כדבר ה'. ועוד אמר למחר סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל בשער שומרון (שם ז'). ומשה לא די שלא עשה כזה אלא שאמר שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו כו' (במדבר י״א:כ״א). ואף לפי דעת הרב רבי לוי בן גרשון כבר השיגה ידו של יהושע עוז ותעצומות להנקם גוי מאויביו בשעה קלה ממשה רבו אשר הוצרך במלחמ' קטנה של עמלק להתיצב ראש הגבעה ומטה האלהים בידו ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש (שמות י״ז:י״ב) ואחר כל הטורח והצער הזה והיה כאשר יניח ידו וגבר עמלק (שם). ולפי דעתם תהיה גם כן מדרגת יעקב אבינו בנבואה גדולה ממדרגתו של משה ע"ה. כי ביעקב נאמר וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו (הושע י״ב:ה׳). והוא אשר העידה התורה האלהית עליו באומרו שלחני כי עלה השחר (בראשית ל״ב:כ״ז). והכי קרא שמו ישראל כי שרה את אלהים. ולא סופר בכתוב שמשה נתאמץ להאבק במלאכי עליון ויכול להם. אמנם נאמר ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' כו' (שמות ד׳:כ״ד). והרי כל אלו הדברים וזולתם ממינם אשר לא נכתבו הנה כדי שלא להאריך. הנה לדעתם יפה כחם מכחו של משה אשר לא עשה דבר מאלו. ועוד אשוב אתפלא בי מדבריהם כי לא ידעתי כוונתם בענין מעמד הר סיני הגדול והנורא יום אשר עמדנו לפני ה' אלהינו ביום הקהל. שכבר יחייב השכל שהענין ההוא היה למעלה מכל מה שנתחדש לפניו ולאחריו מהאותות והמופתים בשמים ובארץ בערך בלתי משוער. וכמו שאמר כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים כו'. השמע עם קול אלהים כו'. אתה הראית כו'. מן השמים השמיעך את קולו כו' (דברים ד׳:ל״ו). ובמקום אחר כי מי כל בשר אשר שמע כו' (שם ה'). הנה שהפליג באלה הדברים וזכר אותם לפי שאין ספק כי מה שירד ה' עליהם ברכב אלהים רבותים עם בריאת הקולות וחדוש הדברות האלהיים והמאמרות הרוחניים אשר דבר ה' בם לעיני כל העם באמצעות משה אדון הנביאים שנאמר הנה אנכי בא אליך כו' (שמות י״ט:ט׳) אנכי עומד בין ה' וביניכם (דברים ה׳:ה׳). הנה היה ענין נפלא ומעולה על שנוי סדרי מערכות השמים כמה מעלות טובות. ואם כן כל שאר הנסים היו טפלים אל השגת משה אדון כלם בלי ספק. וקשה עוד מזה כי לפי זה הדעת כבר נתחייב להסיח הדעת ממאמר הנביא ונתתי מופתים בשמים ובארץ וכו' (יואל ג׳:ג׳). ומשיפקוד על צבא המרום במרום בשום זמן מהזמנים. כי אם על ידי משה רבינו ע"ה לא נשתנו מערכות השמים. וגם אי אפשר לשום נביא שיבא אחריו לחדש דבר שלא חדשו רבו. כבר נמנעו מצאת אל המציאות על ידי שום נביא בעולם. והנה אין מבוא לניסים שיעשו אלא על נביא המשמיעם באזני העם והמאמין בהם דבריו כפי אשר ראינו בעינים. אמנם האמת הברור בענין הזה כי הנביאים אשר מעולם כלם שמשו בכל האותות והמופתים הצריכות לפי שעתם. ואם התלמידים חדשו ענינים נפלאים ומפורסמים מרבותיהם כפי צרכם לא המעיטו בזה מעלתם. כי מעלת הנביא תגדל בשיעשה זה כאשר יבוא הצורך לא בשיצטרך אליו כאשר אמרנו. אדרבה גדולה ורוממות כי מעשיהם אלה מוכיחים עליהם שאם באו לידי צורך יגדילו לעשות מהם כפי ערך מעלתם עליהם. ולא עוד אלא שהמעשים הנוראים ההם יחשבו להם כיון שהם תלמידיהם ונאצלים מאצילות. כמו שנראה בבירור שהפלא הגדול שנעשה ליהושע בשמש בגבעון הנה הקב"ה בעצמו ייחסו למשה רבו באומרו בתשובת מה שבקש מלפניו ונפלינו אני ועמך מכל העם כו' הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ כו' (שמות ל"ד). כי אין ספק ששם בישרו על הנפלאות הגדולות אשר נעשו ליהושע ולכל ישראל בכניסתן לארץ ובכבישתה במעברות הירדן (יהושע ג') והפלת חומת יריחו (שם ו') והשליך אבנים גדולות מן השמים במלחמת גבעון ועמידת השמש והירח. אשר נאמר עליהם ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום כו' וידם השמש והירח עמד כו' (שם י'). והנה לא מצינו בכל התורה זכר לפרסום נסים ונפלאות אשר תצדק עליהם הפלגת אלו היעודים זולתי אלה. וגם כי משה לא נכנס לארץ. אבל יורה באמת כי מה שעשה יהושע שם בשליחותו של משה רבו עשה. וכל אשר נעשה לו בהם הוא היה עושה וכמו שאמר הכתוב בסוף כל מלחמותיו כאשר צוה ה' את משה עבדו כו צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה (שם י"א) נראה ששלוחו של משה היה יהושע ובשרביטו היה עושה כל המלחמות ההנה להשלים עם ישראל מה שנמנע ממנו לחטא מי מריבה. והוא עצמו מה שהעיד הכתוב על אמתתו במה שאמר משה בעצמו ואתחנן אל ה' כו' ה' אלהים אתה החלות כו' את גדלך ואת ידך החזקה כו' אעברה נא ואראה כו' (דברים ג׳:כ״ד) כי זהו מה שאמר לו נגד כל עמך אעשה נפלאות כו' (שמות ל"ד) כמו שאמרנו. ומזה הטעם היה שואל ממנו לעבור את הירדן כי שם מקום הנפלאות ההם, ואמר ויתעבר ה' בי כו', ויאמר ה' אלי רב לך עלה ראש הפסגה כו' וצו את יהושע וחזקהו כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם כו' (דברים שם). ביאר לו כי אותם פלאות אשר ייעד בידו לעשות את העם ההוא הם אשר תיעשינה על ידי יהושע תלמידו ולא יכזב דבריו. כי בזה יתקיים מה שאמר אשר אני עושה עמך (שמות שם) והוא מה שאמר שם הלא היא כתובה על ספר הישר (יהושע י׳:י״ג) אלא כי לפי שעדין לא נגזר עליו שלא יעבר את הירדן הוא ית' אשר הכל גלוי וצפוי לפניו דבר אותו בלשון משותף. לפי שכל מה שיעשה על ידי יהושע תלמידו הרי היא כאלו יעשה עמו וכ"ש שכל מה שעשה יהושע בפרנסות העם היה זיו רבו עליו שנאמר ונתת מהודך עליו (במדבר כ"ו) ונאמר ויתמוך משה את ידו עליו (שם) וחז"ל אמרו עליהם שכל המניח תלמיד הגון אינו מת דכתיב כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון (דברים ל״א:כ״ט) והלא כל ימי יהושע לא השחיתו דכתיב ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע (שופטים ב׳:ז׳) מכאן שתלמידו של אדם חשוב עליו כגופו וכל זמן שיהושע חי. נראה לו למשה כאלו הוא חי. וענין החשיבות הוא זה שכל מה שיעשה על ידו יחשב כאלו עשאו רבו והוא גדולה וכבוד לו. ואין צריך לומר שלא המעיט מעלתו. והנה אם כן אין טענתם זו טענה לעיולי פילא בקופא דמחטא בפירוש הכתובים המעידים בתורה על האותות והמופתים המפורסמים שנשתבחה בהם אומתנו החכמה לעיני העמים. במה שנעשו על ידי איזה נביא מהנביאים אשר נקראו שמם עליהם. כי אם הותר לבאר קצת פשוטיה ולהראות פני שתופיה בכל הדברים אשר הוצרכו לומר עליהם חכמינו ז"ל דברה תורה כלשון בני אדם. הנה לא הותר לעקור שרשיה ולהרוס שתותיה עד היסוד בה. וגם מה שהניחו שהנסים הנעשים ע"י הגרמים השמימיים הם גדולי הערך מהנעשים בנמצאות השפלות. אין לנו ערבות על אמתתו שכבר יש פני הראות אל ההפך. והוא מה שהמשדד טבע הנמצאות השפלות בעוד כח המניעים אותם מגרמי השמים עומד עליהם בתקפו וגבורתו. הנה הוא כחו גדול מאשר ישדדם בהסיר כח המניעים ההם. משל למעכב בכח הזרוע תנועת גלגל הריחים בעוד אמת המים עוברת בו שהוא כח עצים ונפלא ממה שיעכבה על ידי הסרת המים והטותם אל מקום אחר. והוא דוגמת מה שאמר לו דניאל לדריוש אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני (דניאל ו׳:כ״ג) שענין זה הוא גבורה נפלאה מהמית האריות כמו שיבא ענינו אצל פסח מצרים שער ל"ח ב"ה. וברוך היודע מה בלבם בכל זה כמו שארמוז שער ט"ו ב"ה: ואולם אשר טענוהו ממאמר ולא קם נביא עוד בישראל כו' לכל האותות כו' (דברים ל"ד) שידמה שיעיד הכתוב שלא ישוה אליו עוד נביא לחדש אותות ומופתים וכ"ש לא יוסיף. הנה באמת הוא בידם סניגרון שלישי כי בידוע שאין כוונת הכתוב לכך כלל. אבל הכוונה האמתית שלא קם נביא כמוהו אשר תבא אליו ההתאמתות הגמור' באותה מדרגה מהנבואה המכונה בלשון פנים אל פנים בקדימת ההודעה לכל עיני האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים שהם המיוחסים והמיוחדים אליו מצד עוצם מדרגתם אשר בהיותם על זה האופן לא נפל בהם שום ספק או שום השערה אחרת זולתי אמתת הענין אשר ייעדהו. כמו שיקרה לשאר הנביאים בעקרי מופתיהם המיוחדים אליהם שבכלם באו ע"י התפלה והצעקה. וכבר סופק להם מתחלה אם תיעשינה כמשפט כל מתפלל וספורי מעשיהם והפצר תפלותיהם יוכיחו עליהם. לא כן עבדו משה כי הוא היה יוצא ובא ושרביטו של מלך בידו לעשות כל אשר יצווה מבלי שום ספק ושום השערה אחרת לא בתחלה ולא באמצע ולא בסוף. אמנם היות ענינו של מרע"ה וענין כל הנביאים על האופנים שאמרנו והראיה שעל הפירוש האמתי הזה סמכו חכמינו ז"ל מאמרם הנפלא בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם (במ"ר פרשה י"ד) הכל יבא בשלימותו כמשפטו ומעשהו בפרשת בלעם שער פ"ב ב"ה. ושם יאורו עיניך לראות שיעור מה שספרו בגנותו של בלעם הגנאי והדופי המתיחס אליו דרוש אותו משם ולבך מה יגל מאד. ומה אאריך עוד מדברים האלו כי כלם נכוחים למבינים אותם ולישרים בלבותם:

הקודם ביארו הרב המורה פרק ל"ב חלק ב' זה לשונו וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה אפשר שלא יתנבא וזה ברצון אלהי וכו'. יאמר שכבר יהיה באנשים מי שיהיה חכם גבור ועשיר כפי הראוי ושישתמש במעלות ההנה כפי הנאות שהם ענינים הכרחיים שקדימתן מחויבת אל השגת הנבוא' כמו שבארנו יפה שער ל"ה ועם כל זה לא ינבאו וזה ברצון אלהי. והכוונה שימנעו זה סבות חצונות נמשכות אל ההשגח' האישיית ומזה המין אמר שהיה מתרעם ברוך בן נריה מצד מה שהלך אחרי ירמיהו ולמדו והכינו והיה מקוה להנבא ונמנע שעל זה אמר יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי (ירמיה מ"ה) ושנאמר לו על ידי ירמיה בתשובת זה ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש שהכוונה לפי זה כי הוא מבקש גדולות הנבואה מצד מה שהוא בעצמי ראוי אליה כי הוא המכוון באומרו תבקש לך אמנם שמצדדים אחרים חצוניים נמנעה והוא טרף הזמן ההוא ודוחק השעה מצרות הזמן במלחמות וגליות הארץ בעונות יושביה הגורמים שנביאיה לא מצאו חזון מיי' כל שכן שינבאו מתחלה. ועל זה הענין נמצאו בכל הדורות הראשונים אלינו תחכמונים ורבי פעלים בכל אלה הענינים ולא נבאו עם נביאים כמ"ש חז"ל על הלל שהיו לו עשרים תלמידים שראוי שתשרה עליהם שכינה כמשה אלא שאין הדור ראוי לכן וכו' (ב"ב קל"ד.) וזה שהסבות העצמיות אניהם נמצאו בהם אמנה הסבות החצונות הראויית שיצרפו אליהם להגעת הנבואה וצרכה לא תמצאנה. ואם כן משפט הנמשך הוא מחוייב תכלית החיוב לפי שהחסרונות אשר בעצמות האדם ופחיתיותיו הם המונעים העצמיים בעצם וראשונה ולכן אשר נדבק בהם החסרון בטבעם אם בהשגת הג' מעלות הנזכרות ואם באופן השתמשן בהם הנה אפשרותם בהשגת הנבואה הוא שוה להנבא חמור או צפרדע כמ"ש הרב שם. וזהו שרש אמתי אשר עליו סמכו חז"ל באומרם (ברכות ז'.) שבקש משה רבינו מהאל יתע' שתבדל זאת האומה הנבחרת מכל זולתה במעלת הנבואה כמ"ש ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה (שמות נ"ג) שהודה לו האל ית' בו באומרו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה. (שם) והשאל' הזאת בלתי הגונה גם ההודאה עליה הוא עול בחקו ית' כי למה ימנע הטוב מהראוי אליו חלילה לו אלא שגלוי וידוע לפניו יתברך שאין נחת רוח בטוב מהם להכין עצמו למעלה גדולה כזאת כמו שאי אפשר שהטוב מהסוסים יהי' פלוסוף אמנם יעלו קצתם למדרגת קוסמים וחוזים בככבים כי על העניין ההוא באת השאלה והתשוב' כמו שביארנו היטב פרשת פקודי שער נ"ו. והנה אם כן יש תימא נפלא איך התירו חז"ל שם נביא על איש מאומות עכו"ם עד שיאמר שהעמיד נביאים לאומות עכו"ם ואמרו מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות עכו"ם. והיותר קשה מה שאמרו העמיד משה לישראל ובלעם לאומות עכו"ם וזר ומגונה מזה ומזה מה שאמרו במקום אחר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל נא קם אבל בהאומות קם ומנו בלעם (ספרי פ' וזאת הברכה) כי הנה המאמר הזה הוא מהמבהילים מצד עצמו וגם סותרים בו מאמריהם המפורסמים. והמקובלים לאמתיים. וזה שהם אמרו ופרסמו בגנותו של זה האיש במקומות רבים ובפרט בעניינים המיוחדים לנביא תארוהו בתכלית הפחיתות והחסרונות במה שתארו אותו ואת תלמידיו בעין רעה ונפש קצרה ורוח גבוה (אבות פ"ה) ^*ומהמבואר כי עין רעה וכו', ר"ל כי תואר זה איננו פה בבחינ' מוסרית לבד, כי אם יורה גם על חולשה גופנית, המסובבת מרוע עין, כי הקנא' והחמדה, אשר לא תמלא תכהינה ותכלינה עיני בעליהן (תחת כי ההסתפקות בשלו, והשמח' גם במה שיש לאחרים תאיר עין האדם, ותחזק אותו,) וזה הפך מעלת הגבורה הגופנית והמוסרית לכבוש את יצרו, המחויבת לנביא אם תחול עליו רוח ה', ותואר נפש קצרה, יורה שהיה תמיד נבהל להון, אם בעבור שהיה עני וחסר כל, או בעבור שהיה אוהב כסף אשר לא ישבע כסף, וחסרה א"כ לו גם המעלה השניה המצטרכת אל הנביא להיות עשיר שמח בחלקו, ובהיות לו גם רוח גבוהה גאה וגאון, נדע כי חסרה לו גם מעלת החכמה שהיא המעלה השלישית המצטרכת לנביא, כי החכם האמיתי אשר ידע, כי גם אם כחול ירביון מעלות האדם הוא בכל זאת חסר השלמות וכאין וכאפס נחשב הוא נגד ברוחי מעלה השכלים הנבדלים, הלא תקטן מעלתו בעיניו, ויהיה עני ושפל רוח ורק איש בער וסכל, יתגאה על זולתו, גם אם יש לו רק מעלה אחת קטנה גופנית או מוסרית, וזשאחז"ל "סימן לגסות הרוח עניות הדעת", ומהמבואר כי עין רעה מחסרון הגבורה היא באה ופחיתות הבנין הגופיי וחסרונו ומזה המין מה שאמרו (סנהדרין ק"ה.) שהיה סומא מאחד מעיניו שנאמר שתום העין (במד' כ"ד) הנה שהי' בעל מום וחסר וכ"ש למה שאמרו (סנהדרין שם) שהיה חגר מרגלו אחת שנאמר וילך שפי ויוכיח עליו הכתוב במה שאמר ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר (במד' כ"ב) שהיה לו לומר ותלחץ את בלעם אלא שדקדק לומר שנלחץ במקום מיחושו וכל זה הפך מה שנרצה בתאר הגבור וכמ"ש ילדים אשר אין בהם כל מום (דניאל א׳:ד׳). ונפש קצרה יורה על שחסרה ממנו מעלת העושר כמו שנתבאר להם מהיותו טרוף אחר הממון באומרו אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וגו' (במדבר כ״ב:י״ח). וגם הכתוב העיד על זה ואשר שכר עליך את בלעם וגו' (דברים כ״ג:ה׳) הרי שמצד עניותו הוצרך ליטול שכר על זה ועל כיוצא ואם היה עשיר ובלתי מסתפק הרי הוא עוני שאין לו רפואה כי מה יועיל העושר שלא יוציא בעליו מפחיתות הנבלה. ובתארם אותו ברוח גבוהה העידו עליו שאינו חכה וכמ"ש סימן לגסות הרוח עניות (קידושין מ"ט.) ופירשו מאי עניות עניות תורה וכבר אמרו שסלקה אותו אתונו בתוכחתה (סנהדרין ק"ה:) כמו שנבאר שם שלעגה עליו שלא ידע להשתמש מהקדמות אמתיות מפורסמות והרי הוא חרפה וכדי בזיון. והנה אחר שהם אמרו עליו כל אלה הענינים המונעים כל שלמות מהאדם ומתארים אותו בתכלית הפחיתיות וכ"ש אם נצרף אליהם מה שאמרו שהיה נוהג עם אתונו מנהג אישות (שם) שהוא בתכלית הגנאי והטומאה איך יאמרו עליו שהיה נביא ושהי' כמשה חלילה חלילה מהם. ואולם הספק הראשון אשר מצד שלחם שם נבואה על אומות עכו"ם כבר הותר לנו בשער נ"ו הנזכר במה שביארנו שהרואים מהם בככבים והמעוננים והמנחשים והקוסמים היו להם כנביאים במה שהיה מענינם להגיד קצת עתידות וכמ"ש הכתוב מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך (ישעי' מ"ז) ושאותה נבואה נסתלקה מהם כשהוקם המשכן מה שברא השם חדשה בהנהגת העולם בהפך כל מה שהורגלו עליו עד שלא מצאו עוד ידיהם ורגליהם וכו' כמוזכר שם עיין עליו. והנה לזה נזהרו החכמים בדבריהם שמעולם לא נמצא בפיהם שם נביא סתם על נביא מהאומות אבל אמרו נביאי אומות עכו"ם שהוא שם לווי וע"ד שאמרו מלך בבהמות שור ומלך בחיות אריה ומלך העופות נשר (חגיגה י"ג:) וכמ"ש הכתוב מלך אין לארבה (משלי ל׳:כ״ז) אשר אין לה קצין וגו' (שם ו') מכלל שמטבע הב"ח להיות להם ראשים ומלכים כמין האדם. אמנם הראש באנשים יקרא מלך סתם והראש בב"ח יקרא מלך בבהמות וכן הענין בנביאיהם. וראו מה יקרו רעי האל ומה עצמו מאמריהם בענין הבדלם במאמר ההוא שזכרנו. כי הנה אחר ששמו הבדל המלכים והחכמים מהם בהשתמשם במעלותיהם ממלכי ישראל וחכמיהם ^*אשר הפעולות וכו' ר"ל אחרי שכל פעולות אדם נמשכות רק מכוחותיו אשר הוא משתמש בהן לפי איכות ומהות מדותיו, הטובות הן אם רעות, הלוא נמשך, כי מלכי וחכמי ישראל אשר פעלו אך טוב וחסד היו בעלי מדות ותכונות טובות, תחת כי מלכי וחכמי העמים אשר הרעו מעלליהם היו בעלי מדות רעות ופחיתיות רבות. אשר הפעולות ההם יורו הכתות אשר מהם ימשכו ויודיעו שמעלות ישראל הם מתנות אלהיות בידם בהנה יתיישרו לעבודתו. ומעלות האומות עכו"ם הם מתנות שמאליות למרות פני עליון. ראוי לתת סימנים והבדלים נפלאים במה יוכרו ויודעו הנביאים האמתים מהמתדמים כי היא ידיעה הכרחית כאשר לא יוכר זה מפאת הדברים שיניחום עצמם והנה הרב המורה פרק מ' חלק ב' שם בחינה זו במה שאמר זה לשונו: ונשאר שתדע אם אומרה הוא השלם אשר נאמרה לו בנבוא' או הוא איש התפאר במאמרים ההם וגנבם מזולתו ואופני בחינתו הוא בחינת שלימות האיש ההוא ולחקור ולבדוק פעולותיו ולהסתכל במדותיו והגדול שבמיפתיך הנחת התענוגים הגופיים ובזותם שזאת תחלת מדרגת אנשי החכמה כל שכן הנביאים וכל שכן חוש המשוש אשר חרפה הוא לנו כמו שזכר ארסטו וכל שכן מיאוס המשגל ולזה גלה ופרסם השם ית' בו כל המתפאר בנבוא' כדי שיתבאר האמת למאמתים ולא יתעו וכו'. והנה חכמינו אלה קדמוהו בזה ושמו בחינתם ג"כ במדותיהם ופעולותיהם אמנם ביארו מהם שני ענינים מיוחדים. האחד הוא אשר שמהו הרב הגדול שבמופתים. והשני בטוב מזגם ותמימותם באהבתם ורחמנותם אצל הבריות ודרישתם הטוב להם. כי באמת בשתים אלה יורה השליח על שלחו כי הוא טהור וקדוש ומשרתיו כלם טהורים וקדושים וגם מצד שהוא אבי אבות העולם כלו בכללו וחלקיו תחוייב לו האהב' והרצון הטוב למעש' ידיו ולא יחפוץ בהשחתת קצתם אף כי ירעו וישחיתו וכמו שאמרו ז"ל על המורדים והפושטים מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה (מגיל' י':). ראו מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות עכו"ם והוא אומרו כלומר הביטו וראו ודעו והתבוננו היטב במה יבחנו הנביאים כדי שלא יוחזקו לכם המזוייפים לאמתיים כי הנה נביאי ישראל היה מדרכם תמיד להזהיר את ישראל מן העבירות לאסור להם העריות והרחיקם מכל הענינים המגונים בין שיהיו מכח המישוש או זולתו מהכחות ונביא שעמד מן העכו"ם והוא הטוב והמשובח שבהם העמיד פרצ' של זמה וזנות מפורסם אשר הוא תכלית הפחיתיות וחרפתן ועתה ראה גם ראה אם יצדק עליו שם נביא אם לא. ועוד שנית כי הנה סתם הנביאים כלם תמצא בהם נפש טהור' נקיית המחשבות וזכת התשוקות אצל הבריות כלן ודורשים שלומם וטובתם בכל מאמצי כחם כמו שהוא ית' יתואר בזה באומרו טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהילים קמ״ה:ט׳) וכן תמצא הנביאים מתחלחלים בעצמם על הרעות המגיעות על האומות אף על פי שחטאו וכמו שנאמר בו ית' החפוץ אחפוץ במות הרשע נאם ה' כי אם בשוב רשע וגו' (יחזקאל י״ח:כ״ז). אבל בלעם היה אכזרי לעקור אומה שלמה חנם על לא דבר אמרו חנם שלא צווה על כך אלא מרצון עצמו הפך הנביאים שאף על פי שצוו על הרעות היה צר להם. ואמרו על לא דבר שלא חטאו לו כלל ואין לו טעם אחר אלא כי נפש רשע אותה רע ובקש להשחית עיר ואם בישראל ולבלעם חנם ותאותו בזה תתבאר עוד בביאור ב"ה: ועתה בעלי השכל שפטו נא אם איש כזה אע"פ שירא' עצמו נביא מצד ענינים אם ראוי שישולח עליו זה השם על דרך האמת אם לא. והנה להסכים עם מאמר הרב ז"ל שאמר שהשם ית' ראה לגלות ולפרסם חטאות האנשים המזוייפים להסיר מכשול מדרך העם כמו שהביא ראי' מצדקיהו בן מעשיה ואחאב בן קוליה אשר קלם מלך בבל באש יען אשר וגו' וינאפו את נשי רעיהם וגו' (ירמיהו כ״ט:כ״ב-כ״ג). אמרו חכמינו לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סלק הקב"ה רוח הקדש מאומות העכו"ם והכוונה מה שאמרנו ראשונה שיתפרסם לכל שחסרונותם ופחיתיותם הדבקות בהם גרמו להם לא קוצר יד הנותן והמשפיע ב"ה ולא כילותו חלילה כי על כן התחילו מאמרם זה זה שאמר הכתוב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט לא הניח הקב"ה פתחון פה לאומות העכו"ם לומר אתה רחקתנו מה עשה הב"ה כו' והכוונ' כי מצדו יתברך לא ימשכו רק פעולות שלמות והחסרון היה מצד המקבלים כי בהשפיע תמיד שפע הטוב והשלמות על העולם יקבלו ממנו הראויים שפע שבע רצון שלם והבלתי ראויים קבלו מה שקבלו. והיותר שלמים מהאומות לא היה כחן יפה שיוכלו לקבל יותר מהשיעור ההוא שסופר עליהם ואם כן מה ידברו ומה יצדיקו לומר אתה רחקתנו כי הם המרוחקים מעצמם הנה אלה הם דברים חיים ונאמנים דברו בהם חכמים מה שהוא כדאי להתיר בו הספק הראשון ולקיים מה שאמרנו בו תכלית הקיום. אמנם הספק השני והוא אומרם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם (ספרי פ' הברכה) הנה העמידה עליו היא קשה וכבר נאמרו בו דברים הרבה. אמנם אשר יראה לי בו הישר והטוב והאמת אשר אין בו ספק לעמוד עליו כשנתבונן תחלה בהבדל אשר בין מעלת משה רבינו לשאר הנביאים כלם במעשיהם הנוראים המיוחסים להם על פי התור' והנביאים וכוונת הכתוב במה שאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגומר. אשר עליו דקדוק זה המאמר המבהיל שעמדנו עליו. וזה כי היא מבואר שענין כלל הנביאים אצל האותות והמופתים הנעשים על ידם הוא על שני פנים. האחד כשיעש' הנביא הדבר ההוא במלאכות ה' עם קדימת הודעתו אליו את כל אשר יעש' והוא הדבר היותר מיוחד אל הנביא מצד מה שהוא נביא כמו שהיו עקר מעשיו של משה רבינו וקצת מעשה שאר הנביאים. והשני הוא מה שלא יהי' לנביא מצד שהוא נביא בייחוד אך גם מצד מה שהוא חסיד וקרוב לאלהיו כמו שהיו עקר ורוב האותות והמופתים אשר נעשו על ידי שאר הנביאים ושנתפרסמה מעלתם עליהם אשר עשאום מעצמם בשעת הצורך על ידי התפלה והתחנה לאל יתברך כאשר היו בעניני אליהו ואלישע ויהושע ושמואל וזולתם וגם קצת ממה שעשאו משה כמו שיבא אשר כלם לא נעשו אלא על הדרך הזה מן הבקשה והתחנה מאלהיהם שעל זה נאמר כמו שאחשוב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם (תלים צ"ט). כי משה ואהרן הם לבדם היו הכהנים הנגשים אל ה' במדרגה הראשונה מהקורבה אשר לא יצטרכו לעקר מעשיהם תפלה ותחנה. אמנם שמואל הוא המיוחד שבמדרגת כלל שאר הנביאים אשר היה עקר ענינם באופן השני והוא לקרוא בשמו ולהתחנן לפניו כשיבא הצורך כמו שנודע מאד מעניניו המיוחדים במצפה נאמר קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה' ושם נאמר אל תחרש ממנו מזעוק אל ה' אלהינו ויושיענו מיד פלשתים (שמואל א' ז'). ובגלגל הנה קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ויקרא שמואל אל ה' ויתן קולות וגו'. ושם נאמר ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך וגו'. והשיב חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל וגו' (שם א' י"ב) הנה שכל עניניו היו על ידי התפלה והקריאה לאלהיו ועל זה נאמר ושמואל בקוראי שמו כי הוא ראש הנביאים אשר ענינם על הרוב להיותם קוראים אל ה' והוא יענם. והנה אין ספק כי כאשר היה ענינם על זה האופן כבר לא יפול כאשר בתחילה שום ספק אצלם במציאות הדבר ההוא אשר עליו יתפללו אם יהיה אם לאו. וכבר יתברר זה מרוב צערם והתאמצם בתפלותיהם בהפלגה נמרצת כדי שתצא כוונתם אל המציאות ולא ישובו ריקם מלפניו ראה כמה הוצרך אליהו להתחזק בתפלתו אל האלהים אשר יענה באש אמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלהים לישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה ענני ה' ענני וידעו כל העם הזה כי אתה האלהים ואתה הסבות את לבם אחורנית (מלכים א י״ח:ל״ז). ובבן הצרפית נאמר ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעותה להמית את בנה ויתמודד על הילד ג' פעמים ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי תשוב נא נפש הילד הזה אל קרבו (שם י"ז) ובאלישע ויבא ויסגור הדלת בעד שניהם ויתפלל אל ה' ויעל וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וגו'. וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה וגו' (שם ב' ד'). ואפילו ישעיהו שנשתלח מאת השם ית' אל חזקיה כמו שנאמר זה לך האות מאת ה' כי יעשה ה' את הדבר אשר דבר (שם ב' כ') כשנתחדשה אצלו שאלתו על אחת מב' הדרכים שקדמו בענינה בפרשת נח הוצרך להמלך בגבורה וגאמר ויקרא ישעיהו הנביא אל ה' (שם). וסוף דבר אופן תפלותיהם מוכיח עליהם את אשר היה בלבבם מהצער והשערת שום ספק בקיום הדברים ההם עם שהשם יתע' לא העלים עיניו מהם וגמר על ידיהם שנאמר עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם (תהילים ל״ד:ט״ז) ועל דרך מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים (ישעיהו מ״ד:כ״ו). אמנם כל האותות והמופתים הנפלאים אשר נתיחדו למשה ע"ה מצד מה שהיו מהמין הראשון כלם נתאמת לו ענין מציאותם קודם שיעשה ולא נפל בהם אצלו שום ספק כלל לא בתחלה ולא בסוף כי בכלם קדמה לו האמירה מאת השם יתעלה בבטחון גדול ראה מה נאמר לו בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה (שמות ד׳:כ״א) ואומר כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך וגו' (שם ז'). וגם בענין העם נאמר והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' (שם ד'). וכן בכל המכות ובקריעת ים סוף ובצור ובשליו ובמעמד הר סיני שהיא גדולה על כלם בכלם קדמה לו ההודעה בהשגת נבואתו העולה למעלה בהתאמתות נפלא על כל שאר הנביאים כי בכל ביתו נאמן הוא ומפתחות כל האוצרות חצונות ופנימיות נמסרובידו ופותח ואין סוגר מבלי שיצטרך בענין האותות והמופתים האלה המיוחדים אליו אל דברי התפלה והתחנה כלל כמו שהוצרכו שאר הנביאים בעקר מופתיהם כמו שנתבאר כמו שהוצרך גם הוא בקצת דברים אשר לא היו מעקר האותות והמופתים ההמה נאמר ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים וגו' (שם ח'). ובברד ויפרוש כפיו אל ה' ויחדלו וגו' (שם ט'). ובמרה ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ (שם ט"ו) וברפידים ויצעק משה אל ה' (שם י"ז) וגם בדבר קרח כפי מה שהורגלנו לשמוע מפי המדרשים שמעצמו עשה הוצרך להתעצם לפני מלכי לאמר אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקידת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני (במדבר ט"ז). אמנם לפי מה שפירשתי שם הפסוק יש לבאר כפי הענין הזה בעצמו מההבדל אשר בינו לשאר הנביאים על הדרך שאמרנו לפי שבא אל הענין ההוא גם כן בקדימת הידיעה כי לזה אמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי (שם) בירר להם שכל המעשים המיוחדים אליו הוא עושה אותם על ידי שליחות האל ית' הנודע אליו מתחלה בידיעה אמתיות וברור לא שרצם מלבו ובקש עליהם בתפלה ותחנה כשאר כל הנביאים. וזה יתברר במה שאמר לפניהם על דרך ההגדה או הצווי אם כמות כל האדם ימותון וגו'. ואם בריאה יברא ה' וגו'. ויהי ככלותו לדבר את הדברים האלה ותבקע וגו' ולפי שכבר תקשה הגעת הענינים על דרך התפלה והתחנה המיוחד לשאר הנביאים מהגעתם על הדרך המיוחד אל משה רבינו כנזכר ואמר במלחמת יהושע ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש (יהושע י׳:י״ד) אמר כי לא נעשה ולא יעשה כגם הזה אשר ישדד השם מערכות השמים לתפלת נביא אשר יתפלל אליו מעצמו מפני שהאופן הזה מההשגה לא יספיק שיעשה שינויי גדול אשר כזה על ידו או שלא ימלא לבם אותם לבקש דבר נפלא אשר כזה או שלא בא לידם צורך גדול כמוהו ולא יבא. אמנם על הדרך הראשון והוא שישלח הנביא מאת השם יתעלה לעשות דבר כבר קדמו שנוי סדרי בראשית כאשר היה בימי נח בענין המבול וגם מעמד הר סיני הנכבד והנורא ע"י משה רבינו וגם אחריו בא ישעיהו להשיב תנועת השמש בגלגלו עשר מעלות כאשר ביארנו אמותו שם בפרשת נח שער י"ג. וגם כל האותות והמופתים המיוחדים שעתיד ליעשות בשמים ובארץ ע"י משיח צדקנו או על ידי השליח העתיד להשתלח מלפניו יתעלה עליהם:

ואני שמעתי מאחד מחכמי פלוסופי עמנו ומחשוביהם (הוא ר' אברהם בן ר' שם טוב ברב"ג בספרו דרך אמונה מאמר ב' שער ז') שהיה מחטיא מאד האומר כי משה חטא בשום פנים כי הוא היה רואה שאם הונח כן תפול התורה בכללה וזה משפטו יסוד מוסד אצלינו שתורתנו האלהית היא שלימה בכל מיני השלמות עד שתכלול כל מצוה וכל מניעה שאפשר לזכות ולחטוא בהנה עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע. והנה שלימותה וכללותה על זה האופן יחייבו שיהיה בטבע האפשר שיצא איש אחד אל המציאות שיקיים אותה בכללה ושלא יחטא בה כלל שאם היה נמנע להיות איש שלא יחטא כבר יהיה האדם חוטא בהכרח ואיש כזה אינו ראוי ליענש אבל יהיה איפשר. ולא עוד אלא שחוייב היותו נמצא שאם לא כן יהיה גם כן שלמות זאת התורה על זה האופן לריק. והנה אם נודה שמשה חטא בה הנה כבר יקרה בטל מהנחתנו המצא זה האיש והוא שהאיש ההוא המונח נמצא על זה תתאר מהשלימות יהיה יותר שלם ממשה ומזה חוייב שתנתן על ידו תורה יותר שלימה כי הנבואה תוקש אל הנביא אשר תושפע עליו וכבר שמנוה היותר שלימה שאפשר והנמשך ממנו הוא בטל. ולזה נאמר בהקש החלוף אם הונח שחטא הנה אם כן לא היתה תורתו שלמה אבל תורתו היא שלימה בלי ספק אם כן הוא לא חטא. זו היא דרך ראיתו והוא מסתייע מהמאמר ההוא שזכרנו ראשונה שנאמר בו שמשה ואהרן קיימו את התורה כלה מאל"ף ועד תי"ו (שבת נ"ה.) כלומר שלא חטאו כלל והיה משתדל לבאר הכתובים המעידים על חטאתו בשיוסבו על כלל ישראל כענין חטא ישראל דעכן (יהושע ז') ומאמר עד אנה מאנתם לשמור מצותי (שמות ט״ז:כ״ח) וכיוצא ואמר שעונש מיתתם היה עונש לכלל ישראל לא להם כי על כן אמר לכן לא תביאו את הקהל הזה וגו' (במדבר כ׳:י״ב.) ולא אמר על כן לא תראו וגו'. עד כאן תרף כוונתו ודבריו כפי מה שנשארו בזכרוני. ואני הנה ראיתי שאין דבריו אלה קיימי' מפני שלשה תשובות. ^*האחד מצד שיתוף. וכו' ר"ל בעבור היות שם בטל או נמנע שם משותף המורה על ב' מיני בטל אלה, תעה החכם ר' אברהם הנ"ל להחליף ולהמיר אותם יחד, ולחשוב כי מה שהוא רק בטל נבואיי, הוא גם בטל טבעי ובנה על זה יסודות משפטו, האחד מצד שתוף שנפל בגבולי משפטו ומופתיו שלא נזהר ממנו. ^*והשנית מצד דבקות וכו', ר"ל מלבד שטעה החכם הזה בהקדמתו זאת, בשיתוף ב' מיני בטל אלה, טעה ג"כ במה שרצה להמשיך ולהקיש מהקדמתו זאת. כי גם אלו יונח כדבריו שימצא בזמן מן הזמנים איש שלם יותר ממשה, לא נמשך עוד מזה שרק ע"י השלם ההוא ולא ע"י משה היה ראוי שתנתן התורה, (עיין תוכן השער ובפנים הספר לקמן ד"ה אמנם התשובה השנית) ועפי"ז צריכים אנו לגרוס פה בדברי הרב ז"ל שאין דבריו קיימים מפני שתי תשובות ולא מפני שלש כמו שנדפס בטעות. והשנית מצד דבקות הקודם בנמשך מה שהיה ענין השתוף שכבר נשתתפו בשני מיני הבטל. הבטל אצל הטבע או הכזב אצל הנבואה שהאחד הוא מסוג המציאות וההעדר. והשני' מסוג האמת והשקר וביאור זה שאע"פ שיהיה אפשר לקום אחרי משה מי שלא יחטא וכשיונח נמצא לא יקרה מהנחתו בטל אצל הטבע מכל מקום כבר בא העדות הנבוא יי שלא יצא האפשרות ההוא אל הפועל ושהאדם היותר שלם שהיה או שיהיה הוא משה רבן של נביאים כמו שאמר והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (שם י"ב) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' (דברים ל״ד:י׳). ולא יתבטל בזה כח האפשרות הטבעי כמו אם ינבא הנביא שלא תפיל אשה בשנה זו או שגתים או שלא תולד נקבה ודאי יתקיים דברו בהשאיר האפשרות הטבע במציאותו. וכשיונחו נמצאים שני הענינים ההם בזמן ההוא לא יקרה בטל אצל המציאות אבל יקרה כזב אצל הדבור הנבואיי. וכמה נבואות באו מזה המין לכל נביא ונביא המיעד הדברים אשר ימשכו אשר על המין הזה נאמר עתה תראה היקרך דברי וגו' (במדבר י״א:כ״ג). ^*כי כאשר לא יקרה וכו', ר"ל גם העדר ומניעת היות בשר לאכול חודש ימים לשש מאות אלף רגלי במדבר ובארץ ציה, היא דבר מצוי על פי מהלך הטבע ובכל זאת אחרי שהי"ת אמר לו "בשר אתן להם," הוא נמנע נבואיי שלא יהיה להם בשר רב כזה, וכן היות חוטאים בקרב ישראל ויהודה גם באחרית הימים, או היות אז ג"כ אנשים הבונים בתים ולא ישבו בהם, או נוטעים כרמים ולא יאכלו פרייהם בעבור שימותו תחילה. כל זה הוא אפשרי טבעיי, ובכל זאת הוא בעל נבואיי עפ"י מאמר הי"ת ב"ימים ההם וגו'", ומאה"כ לא יהיה משם עול ימים לא יבנו ואחר ישב וכו'". כי כאשר לא יקרה יהיה הדבר היותר מנוי אצל הטבע אבל יקרה בטל אצל המאמר האלהי. והנה הנבואה אומרת בימים ההם ובעת ההיא נאם ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה (ירמיהו נ׳:כ׳) והרי האדם הוא אפשר על החטא כמו שאמרנו. אמנם אם ימצאו החוטאים בימים ההם הנה יהיה האפשרי אצל טבעם אמנם יקרה הבטל אצל הנבואה וכן בכל כיוצא בזה לא יהיה עוד עול ימים לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל (ישעיהו ס״ה:כ״ב) ורבים כמו אלה שבכלם נתחייב להאמין מה שתייעד הנבואה באחד מחלקי אפשרותם בהשאיר האפשרות הטבעי על ענינו כמו שאמרנו. והנה כאשר נבדיל בשני מיני הבטל האלו יתבאר שתוף הענין ועלה בידנו כי משה רבינו אע"פ שחטא הוא היותר שלם שהעיד עליו הנבואה שיצא ושהוא עתיד לצאת אל המציאות ולזה נתנה התורה השלמה על ידו. והפלא ממה שקבל מהמאמר ההוא שמשה ואהרן לא חטאו כלל איך לא זכר שנאמר במשה בתחלת ענינו ויחר אף ה' במשה (שמות ד׳:כ״ד) ובסוף ויפגשהו ה' ויבקש המיתו (שם) ואם אין שם חטא חרון אף ומיתה למה וכן אמר כמה פעמים ויתעבר ה' וגומר (דברים ג'). גם בי התאנף יי' (שם א'). ויותר קשה מאהרן השכח מעשה העגל שנאמר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא (שם ט') והוא מבואר שהקרבנות הראשונים בשמיני למלואים היו לו ולכל ישראל לכפרת עון העגל ועוד נאמר ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' (במדבר י״ב:ט׳). ונאמר ויחר אף ה' בם וילך (שם). והוא עצמו אמר אשר נואלנו ואשר חטאנו (שם). סוף דבר שאין עקר להנחה הזאת וכמו שיבא. אמנם התשובה השנית שאף גם זאת שנודה שיצא אל המציאות איש אשר לא יחטא כלל הנה לא בעבור זה יחוייב הנמשך והוא שיהיה הוא יותר ראוי להנתן דת על ידו כל שכן שתהיה יותר שלמה שמן המבואר שלא כל הראוי לנבואה ינבא אם לא שיסכימו תנאים אחרים הכרחיים. וברוך בן נריה סופר עד בדבר לפי הרב המורה פרק ל"ג חלק ב' גם חז"ל מנו בתלמידיו של הללהזקן רבים שראוי שתשרה עניהם שכינה כמשה רבינו ורבי' שראוי שתעמוד להם חמה כיהושע אלא שאין הדור ראוי לכך (סוכה כ"ח.). והנה א"כ נאמר שהיה משה רבינו היותר שלם שנמצא בזמן מהזמנים אשר הביא הצורך וההכנה מכל הצדדים להנתן תורה מן השמים על ידו. וכבר הגידו החכמים ולא כחדו אפשרות הנותן טבע חכמה ומדע על יד איש גדול ממנו כמו שאמר בסוף ההצלחות (ישעיהו נ״ב:י״ג) ירום מאברהם ונשא ממשה וכו' (תנחומא פ' תולדות) כמו שכתבנו פירושו בשער כ"ח. וכבר דחה הראב"ע ז"ל סברת מי שאמר שלא יתכן שליח השם ממיר דברו כמו שנראה מפירושיו ז"ל (פ' חקת) ואנשי שקול הדעת אמרו שלא יתכן כשיהיה השליח מהשם ממיר דבר מהשם ואם הוא ממיר איך נאמין בתורתו גם אלה לא דברו נכונה כי אלו היה מחליף במצוה מיד היה נענש כי הנה נענש על דבר שאיננו מצוה לעולם ולא תורה לישראל ולא נעשה ברצון רק בשגגה בעבור שהכעיסוהו וכן אמר גם בי התאנף ה' בגללכם (דברים א׳:ל״ז). הנה שהזכיר זה הדעת ובטלו לפי שהשם יקבל שאע"פ שחטא הוא אמת ותורתו אמת. והנה כי מה שחויב מבלתי המצא איש שלא יחטא שיהא האדם חוטא בהכרח ושלכן אינו ראוי להענש הנה מזה לא יקרה בטול לכלל רק אם יקח לו המשפט החלקי לכולל. וזה כי היות האיש ואפילו היותר שלם שבמין חוטא בשום דבר מהדברים שכללה אותם שלמות התורה האלהית כאשר הניח הנה הוא מוכרח מצד טבעו וכמו שאמר כי אין צדיק בארץ וגו' (קהלת ז׳:כ׳). וכמו שאמרנו ראשונ'. אמנם כאשר יהיה על זה האופן מקלות החטא או משלמות התשובה ודאי לא יענש ולא יקרה מזה בטול. וכמו שאז"ל אני הוא קודם שיחטא האדם אני הוא לאחר שיחטא וישוב (ר"ה י"ז:). אמנם מזה לא יקובל שכל חוטא לא יענש כי אם האדם מוכרח לבלתי היותו אלהי לגמרי לא הוכרח להיותו מעמיק בחטא ומורגל בו וזה מבואר. והנה אחר שהמין הזה מהחטא עם שהוא אפשרי על האדם ימצא על המעט ועל הזרות מי שלא יחטא בו ולא עוד אלא שבא העדות הנביאיי שלא ימצא וכל שכן שהחטא מהמין הראשון הוא הכרחי אליו מצד טבעו. הנה מזה יתחייב היות המות הגופיי הכרחי על האדם וא"א זולתו ^*כמו שכ' הרב וכו' ר"ל כי שם כ' לתלמידו וז"ל "אבל המנעי מחבר דבר ממה שנודע לי עד שיהא אבדו באבדי אשר אי אפשר מבלעדו. "היה בעיני או נאה בחיקך ובחיק כל נבוך וכו'. כמו שכתב הרב המורה בהקדמת החלק הג' אמר עד שיהא אבדו באבדי אשר א"א מבלעדיו רמז אל זה הענין מהמות והכרחיותו אשר עליו נאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב׳:י״ז):