דברים לד:יב מחשבת ישראל: עקידת יצחק ונצח ישראל

ובמדרש (שם) אמר רבי יהודה ברבי סימון מאי דכתיב (קהלת ז׳:ז׳) כי העושק יהולל חכם זה משה ויאבד את לב מתנה. וכי תעלה על דעתך שהיה מתאבד אלא שבשעה שעשקו אותו דתן ואבירם והקניטוהו ואמרו ירא ה' עליכם וישפוט. אף הוא הקפיד ואמר ומאז באתי אל פרעה כו' א"ל הק"בה אני כתבתי עליך שאתה ענו ואינך אלא מקפיד חייך היה לך לידע (שם) טוב אחרית דבר מראשיתו. טוב אחריתן של ישראל מראשיתן אשר נתתי להם במצרים. באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע בו שנאמר וידבר אלדים אל משה אמר לה הק"בה וכי מדת בשר ודם יש לי והלא מרחם אני שנאמר אני ה'. הנה שביארו היטב שכבר יצא משה מהשטה הראוי לו לא ח"ו שאבד שכלו שהרי אין הנבואה שורה על ההוללים רק שנעשק מההקדמות הטבעיות הקודמות בענינו הם דתן ואבירם אשר הצו על האלהים והמה אשר הקניטוהו ודחקוהו בראותו צרת עמו לדבר כן ולזה סדרו התשובה נפלאה מאד אני כתבתי עליך שאתה ענו ושכבר ציערת עצמך בדברים הללו וידעת עד היכן ידם מגעת כמו שהודעתיך בהנה. והנה עדין אתה מבחוץ. חייך הי' לך לידע כי המקום אשר אתה עומד עליו הוא עליון משימשך אחרית הדבר אל התחלותיו אם טוב ואם רע בדרך הענין הטבעי אבל כבר יהי' וימשך אחרית דבר טוב מהתחלו' קשות ורעות בלי ספק. תדע כי טוב אחריתן של ישראל ממה שיחייב אותו טבע ההתחלות שעשיתי להם במצרים כי הנה מהעוני והשעבוד ההוא ימשך להם טוב גדול ותשועת עולמים. וכבר הודיע ישעיהו עליו השלום הענין הזה עצמו בפ' האזינו ושמעו קולי וגו' הכל היום יחרוש החורש וכו' עד אומרו גם זאת מעם י"י צבאות יצאה וגו': (ישעיהו כ״ח:כ״ט) ירצה שעם היות שלא ימצא תכן המעשים האנושיים ושלמותן על ידי איזה פעולות שיזדמנו חמורות או קלות מאותן אשר זכר כמו שחשבו הסכלים רק בהתיחסם אל תכליותיהן קלות תהיינה או כבדות. אמר כי גם זאת ההשערה והכרחיותה מעם י"י צבאות יצאה ולא התמידה להיות עמו במחיצתו כי הוא הפליא עצה הגדיל תושיה במדרגה עצומה על אלו המנהגים הטבעיים וכל זה היה לו לידע למשה ועל נטותו ממנו הי' ראוי לפגוע בו כתלמיד השוכח תלמודו אלא שהגינה עליו מדת רחמים כי ראתה העושק אשר עשק אותו. והנה משה סבר וקביל הוא מה שאמרו חכמים ז"ל (ש"ר פ' כ"ג). נפת תטפנה שפתותיך כלה וגו' (שיר השירים ד׳:י״א). אמר משה לפני הק"בה בדבר שחטאתי אני מקלסך אני חטאתי באז שנאמר ומאז באתי אל פרעה וגו' ובאז אני משבחך אז ישיר משה וגומר (שמות ט״ו:א׳) והדברים נחמדים מאד שעקר השירה לשבח ולרומם אותו יתברך כי גאה גאה על כל המערכות הטבעיות עליות ותחתיות כמו שיתבאר שם בעזרת האל ואפשר שרמזו במלת אז היותו מורה על הזמן העבר. כי הוא מה שחטא משה בהמשכו אחר מה שנתקיים אצלו מאלו הענינים מאז בואו אל ההתחלות העיוניות במלאכ' הקטנה ההיא שאמרנו ואפשר שלזה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ב"ב י"ב.) חכם עדיף מנביא כי בשעה שהנביא מושפע מהנבואה הנה הוא יותר מחכם. אמנם בשעה שאינו מושפע ממנה אף חכמתו לא עמדה לו בשלמות כשאר החכמים כי העושק שנעשקה החכמה הטבעית בידו פעמים רבות ומה שלומד שלא לנהוג על פיה יהולל אותו בה ולא תתקיים בידו וטעם אחר נכתוב בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. והנה עם זה נשלם מה שרצינו אליו בזה השער הנכבד אשר בו נבא לבאר הספור בתחלת ענין נבואתו של משה אדוננו רבן של כל הנביאים והוא תחלת מקראי קודש זכר ליציאת מצרים אשר הוא היה הענין המיוחד אליו לפי גדלו ותעצומו כמו שאמר (דברים ל״ד:י״ב) לכל האותות והמופתים וגו' ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. ומעתה נבא אל הביאור בזכרון הספקות ראשונה:

ובירושלמי דשקלים, רבי שמואל בר נחמני אמר, הלוחות ארכן ששה טפחים, ורחבן ששה טפחים, והיה משה תופס בטפחיים, והקב"ה בטפחיים, וטפחיים ריוח באמצע. וכיון שעשו ישראל אותו מעשה, בקש הקב"ה לחטפן, גברו ידיו של משה וחטפן. הוא שהקב"ה משבחו (דברים לד, יב) "לכל היד החזקה", יהא שלמא לידה דגברא על ימינא, עד כאן. ובדבר זה באו לבאר לך, כי אותה שעה היו מוכן לחטא, כאשר ניתנה להם התורה דוקא. ולפי הסברא היה ראוי בהפך זה, כי בשעה שניתנה התורה היה ראוי שיהיו יותר צדיקים, ובאותה שעה באו לידי חטא הגדול. וכל זה מפני כי השטן הוא היצר הרע, היה מגרה בישראל בשביל אותה מעלה שקנו ישראל באותה שעה שאין למעלה מזה. ולכך אמר כי הלוחות היו טפחיים ביד של הקב"ה, וטפחיים בידיו של משה, וטפחיים ריוח באמצע, ודבר זה הוא החבור הגמור והדיבוק הגמור שיש לישראל עם הקב"ה, כי על ידי התורה יש לישראל דביקות אל הקב"ה. ואילו עדיין לא ניתנו הלוחות, הרי אין כאן החבור, כיון שלא ניתנו עדיין הלוחות, ואין לישראל עדיין החבור. ואם כבר ניתנו הלוחות, הרי כבר ניתנו הלוחות, ואין כאן דביקות של השם יתברך, כי עיקר הדביקות כאשר נותן להם, בזה מתחבר להם. אבל כאשר היו טפחיים ביד הקב"ה, וטפחיים ביד משה שמקבל התורה לישראל, וטפחיים חלק, זהו החבור הגמור. כי אלו שני טפחיים חלק אשר ביניהם - משותף בו הנותן והמקבל יחד, דכך קיימא לן (בבא מציעא ז.) שנים אוחזים בטלית, זה נוטל עד שידו מגעת, וזה נוטל עד שידו מגעת, והשאר חולקין אותו ביניהם, כאילו הם שותפין, וזהו החבור והשתוף הגמור. ואי אפשר שיהיה מעלה יותר עליונה כמו זאת, כי על ידי התורה שהיה השם יתברך נותן לישראל, וישראל הם המקבלים, לכך התורה היא אמצעי לעשות חבור ודביקות גמור. ואילו היה חלק ביד הקב"ה, וחלק בידו של משה, היה הדבר הזה כאילו היה כאן חלוק, כי יש מן התורה שהוא שייך אל השם יתברך, ויש שהוא שייך אל המקבל. וכאשר יש כאן טפחיים חלק ביניהם, דבר זה הוא חבור אל השם יתברך ואל ישראל, זה הוא חבור גמור, והיא המעלה היותר עליונה, ואז היה גובר בהם השטן לבטל מהם המעלה הזאת: