וְ֠דָנִיֵּאל כְּדִ֨י יְדַ֜ע דִּֽי־רְשִׁ֤ים כְּתָבָא֙ עַ֣ל לְבַיְתֵ֔הּ וְכַוִּ֨ין פְּתִיחָ֥ן לֵהּ֙ בְּעִלִּיתֵ֔הּ נֶ֖גֶד יְרוּשְׁלֶ֑ם וְזִמְנִין֩ תְּלָתָ֨ה בְיוֹמָ֜א ה֣וּא ׀ בָּרֵ֣ךְ עַל־בִּרְכ֗וֹהִי וּמְצַלֵּ֤א וּמוֹדֵא֙ קֳדָ֣ם אֱלָהֵ֔הּ כָּל־קֳבֵל֙ דִּֽי־הֲוָ֣א עָבֵ֔ד מִן־קַדְמַ֖ת דְּנָֽה׃ (ס)
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי החוקר אמר שפעולות האדם תחלקנ' בכלל לד' מחלקות, הא' פעולת ההבל, והן אותן אשר לא יכוין האדם בעשייתן לשום תכלית כפעולות המשוגעים, או בכל אשר יעשה האדם בעת חשבו על ענין אחר עד שלא ידע מה יעשה אשר נוכל לקראן, הב' פעולות השחוק. אשר יעשה אותן האדם למען השיג תכלית פחות'.. כמו שירקוד במחולות. לא למען התייגע והתעמל לסבב בזה בריאות גופו. כ"א רק למען התענג לפי שעה. הג' פעולות הריק. אשר לא ישיג בהן העושה אותן תכליתו אשר כיון אליה. והד' הפעולות הטובות אשר עשה אותן האדם למען השיג על ידן תכלית טובה. וישיג אותה באמת, והחוקר אמר כי שלש הראשונות אף שנעשו ג"כ מרצונו של אדם, (כי גם פעולות ההבל תעשינה ברצון בבחינה מה) בכל זאת כחסרונות תחשבנה, ורק הפעולות הטובות לבדנה הן הנה הנפשות ברצון שכלי. והבחיר' נתונה לאדם לא לעשות ככל העולה על רוחו ורצונו בשלוה, כי אז יעשה הרבה פעולות לריק ולהבל וללא הועיל, כ"א לבחור דרכו ולעשות תמיד רק הפעולות המביאות לתכלית טובה, ואם הוא מחובות בני אדם שישתדלו לפעול רק פעולות המועילות ומוליכות פועלם לתכלית טובה, אף כי שלא יצויר ברעיונינו שהי"ת יפעול חלילה פעולה לריק אשר לא תסבב התכלית הראויה. ואם כן יקשה כי כפי הנראה לא הושג התכלית מהי"ת במצותיו וחקיו אשר נתן לעמו ישראל. כי אם לפי שעה אבל לא לדורות, כי סרו מהר מאחרי ה' ומהדרך הטובה אשר צום ללכת בה ואף כי במצות הקרבנות אם נאמר כדעת הרמב"ם המובא למעלה בשער הקדום שהיתה תכליתם רק להרחיק בית ישראל מעל עבודתם אשר עבדו לגילוליהם, כי כפי הנודע נפלו מהר ברשת החטא הזה המה מלכיהם שריהם וכהניהם, ועל זה השיב הרב ז"ל כי בכל המצות אשר צוה הי"ת לעשותם כיון בם אל ענין כללי ופרטי. הפרטי הלוא הם המעשים המיוחדים הנזכרים בתורה והם אינם קיימים כי אם נופלים תחת שינוי העת והמקום אשר יעברו עליהם אפס הענק הכללי שהוא הרעיון האלקי הטמון בתוכם קיים ומתמיד לעולם (כמו שהאריך הרב בענין זה בשער נ"א עיין ביאורי שם), וכן הוא גם בענין הקרבנות שאף שפרטי מעשיהם וחוקיהם היו נשמדים. זינד רק כל ימי היות ישראל על אדמתו והבית על מכונו, בכל זאת הרעיון הכללי הרוחני הצפין בקרבם והוא לעבוד את ה' במצפון לב הוא נשאר קיים ומתמיד לעולם, כי אף שהקרבנות בטלות עתה התפלה שהיתה תמיד עמם בחוברת קיימת והיא ג"כ עבודה שבלב כמחז"ל "וכי יש פולחן בבבל אלא זו תפלה" ולא לבד נחשבת כהקרבת הקרבן כ"א נם מעולה היא יותר ממנה. כי הקרבן מכפר רק השוגג והתפל' אשר תיטיב מחשבות אנוש ותשיב נפשו לאלהיה מכפרת גם על המזיד ובאופן זה הולך הרב ומבאר איכות התפל' מעלת' ותועלת' בדברי נועם המובנים מעצמם ובתוך דבריו אלה יאמר כי ההבדל בין ק"ש ותפל' הוא. כי התפל' הוא כעין דיבור האדם עם אלהיו וע"כ ראויה שתהיה בלחש רק שיוציא הדברים מפיו לעורר כונתו, כי גם מחשבות לב אדם הטמונות וצפונות בחיבו ידע הי"ת אף כי ישמע דברי המתפלל אשר רק בנחת ובלאט נשמעים, אבל ק"ש הכוללת לימודי ה' ועיקרי האמונה אשר על פי ה' אשר צוה זאת, (כאשר יורה עליו הצווי בפעל, שמע ואהבת, וכו') יושרשו ויוטבעו בשכל כל איש ישראל להשכיל להבין ולהאמין אותם, צריכה להיות באופן שתשמע לאזנינו, כי רק אז תעשה רושם יותר חזק ותכה שורש בלבנו, ויהיו הלימודים היקרים האלה בקרבו כמסמרות נטועים וכיתד במקום נאמן שמורים לעד לעולם כל ימי חיינו עלי ארץ, (ודרך כלל נוכל לאמור כי התפלה היא יותר ענין לב. וק"ש היא יותר ענין שכלי, והלימוד היותר עיקר בק"ש היא מצות "ואהבת את ה'" וכו', כי הוא מלמדת אותנו שנחשוב יחסנו אל הי"ת כיחס אשת חיל אל בעלה האוהבת אותו בכל לב ונפש. שכמו שלא תקרא האשה טובה וזיווגה עם בעלה אינה עולה יפה אם לא תהיינה בה שש אלה המדות והמעלות, הא' שתהיה משכלת יודעת ומבחנת טבע ומהות בעלה למען תדע איך תוכל להפיק רצונו בכל עת, הב' שתהיה אוהבת אותו בכל לב בהאמינ' שגם היא נאהבת ממנו יותר מכל זולת'. השלישי שלא לבד תאהב אותו יותר מכל זולתו, כי אם תשגה באהבתו לבדו ולא תתן לזרים חלק בידידות נפשה, הד' שתדע ותשכיל כי רק כאשר תשמע בקולו ותשרתהו כראוי ייטיב לה, ובעמלו אשר יעמול אז בעבורה תשכון שלוה בהשקט ובבטת' מאין מחסור כל דבר מכובדת ומוצלחת בתוך ביתה, הה' שתבטח על בעלה גם בבחינת בניה אשר תוליד לו שישתדל להמציא להם כל מחסורם. ולהצליחם ככל אשר תמצא ידו, הוא שתשמר לבקש צרכיה משום איש זולתו, כי בתת איש אחר לה לפעמים מחסור' אשר יחסר לה, הלוא על נקלה יסית זאת אותה ויפת לבה בסתר לזנות אחריו כמאה"כ, כי אמרה אחרי מאהבי נותני לחמי וכו', כן צריכים גם אנחנו בני ישראל להשכיל ולהתבונן בתארי הי"ת ומהותו כפי יכלתנו האנושית, כמאה"כ שמע ישראל וכו', ונאמין כי הוא בחרנו מכל העמים ויחד לנו אהבתו כמאה"כ והייתם לי סגולה וכו'. ושלא לעבוד זולתו כמאה"כ לא יהיה לך אלהים אחרים וכו' ושנדע כי רק בשמענו בקולו נשכיל ונצליח כמאה"כ אם בחוקותי תלכו וכו', ונתתי גשמיכם וכו' ולא לבד אנחנו כי אם גם בנינו אחרינו יהיו מוצלחים עי"ז כמאה"כ למען ייטב לך ולבניך אחריך וכו' ושלא נבקש עזר ומשען מזולתו כמאה"כ ופן תדרוש לאלוהיהם, ועל ששה ענינים אלה רומזים גם ששה המאמרים המתחילים במלת אמת בברכת אמת ויציב הנאמרת בין ק"ש לתפל', כאשר הולך הרב ז"ל ומבאר ורק אחרי אשר השרשנו בלבנו כל הלימודים והעיקרים היקרים והאמיתים המצטרכים לתיקון והיישרת נפשנו, ע"י ק"ש וברכת אמת ויציב החותמת בגאל ישראל אנו באים אל שער המלך להתפלל לפני ה', כי רק אז תהיה תפלתנו יותר רצויה ומקובלת לפניו, כמחז"ל (ברכות ט' ע"ב) כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום כולו, וכמחז"ל "הוי זהיר בק"ש ותפלה"' ר"ל כי רק בהשלימך נפשך תחילה ע"י ק"ש והשרשת לימודי' במצפון לבב תקובל תפלתך ותנתן לך שאלתך כאות נפשך) "וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים", וכו' ר"ל כשאתה מתפלל לבד בלי שתקדים להשלים נפשך תחילה ע"י ק"ש לא תנתן לך בקשתך כדבר קבוע וראוי לך כ"א בתורת חסד ומתנת חנם, ובזה באר הרב ז"ל גם מחז"ל בשבת י"ב ע"ב א"ר יוחנן כי הוא אזילנא וכו', כי האיש אשר יש לו כשרון חכמה ודעת, ובכל זאת מתעצל בהשלמת נפשו ע"י לימוד התורה האלהית הכתובה בלשון הקודש עד שכמעט לא יכין עוד לדבר עברית ויצטרך להשתמש בתפלתו בלשון עמו, (שהיתה אז ארמית) כמו שמדבר בכל עניניו ועסקיו לא תקובל תפלתו ורק החולה הנשקע בצרה ובמצולת יגונו אשר כבוד ה' חופף עליו לסעדו על ערש דוי ירוחם מאתו ית' בתורת חסד ורחמים לשמוע תפלתו בכל לשון שתהיה וישלח דברו וירפאהו, וכן תפלת צבור יען כי לשחר טובם הכללי ישגיח ה' יותר, ואתם יצו ברכתו לתת להם רחמים וחנינה במדרגה יותר גדולה מאשר יעשה כל אלה ליחיד [מלבד כי מרבית העם נבערו מדעת מלידה ומבטן כטף ונשים או בעבור הצטרכם לעסוק ביישוב העולם ולמלאות מחסורי הגוף עד שיש להם כעין התנצלות אם לא ישלימו נפשם תחילה בלימוד התורה] וע"ז רומזים דברי חז"ל שאמרו ד"מ שאין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מכירין בלשון ארמית, ואח"כ, "שאני חולה ששכינה עמו ואח"כ הא ביחיד הא בציבור" ואחר שהראה הרב ז"ל בכל זה תוכן ומהות ק"ש ומעלת התפלה והיות חיובה ותועלתה מתמדת כל הימים, אמר כי תוכן התפלה נוסד על ברכת כהנים יברכך ה' וכו' כמו שמבאר זאת בפנים הספר, ועל כל זה יורו דברי חז"ל שהחל בו אר"א וכו' כן אברכך בחיי זה ק"ש, בשמך אשא כפי זו תפלה שהוא כעין ברכת כהנים הנאמרת בנשיאות כפים ובעבור היות הק"ש והתפלה במקום הקרבנות אה"כ עליה כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות וכו', כי בזה מיישיר נפשו להיטיב דרכו בחיים חייתו ולהקנות לו האושר הנצחי בעוה"ב. עקר מה שיתיחד השכל מן הרצון הוא היותו בלתי עושה מעשה כי אם לתכלית טוב אשר לא יחטא. הגזרה הזאת כתבה בעינה החוקר בפרק א' מהמאמר הו' מספר המדות אמר אמנם השכל לא יצוה על דבר כי אם על הדבר אשר בעבורו הפועל כי אמנם הוא ישתרר על הפועל כי בעבור זה יפעל כל פועל וגם לא אל תכלית על השלוח כי אם אל דבר מה ואי זה פועל ולא לעשייה כי המעשה הטוב הוא התכלית ובעבור זה תהיה הבחיר' שכל רצוני או רצון שכלי אמנם הרצון כי יהיה והתחלת זה הוא האדם עד כאן. והנה הרב המורה ז"ל פירש יפה זה המאמר בפרק כ"ה חלק ג' כשחלק הפעולות אל בלתי מכוונות ואל מכוונות המכוונות אל תכלית פחות או אל תכלית טוב. ואשר אל תכלית טוב אל מה שלא יושג התכלית ואל מה שיושג. הראשון קראו פועל ההבל. והשני פועל השחוק. והשלישי פועל הריק והרביעי פועל נכון. והנה שהחוקר אמר ששלשת הראשונות הם מפעולות הרצון וחסרונותיו. אמנם הפועל הרביעי לבדו והוא אשר יכוין אל תכלית טוב ולא יחטיא הוא פועל השכל בהחלט ולזה היתה הבחירה באדם לא ענין רצוני בשלוח שאם כן תהיה פעולה חסרה כי אם שכל רצוני או רצון שכלי. והכוונ' שצריך שיברח מהפעולות החסרות אשר מהשלשה המינים הראשונים כי הם לפי חסרונו וישתדל שיהיו מהמין הרביעי הנכון כי התחלת זה הענין הנכון הוא האדם מצד היותו בעל בחירה. והנה כאשר יגרע חוקו בזה ראוי להתעצב ולהתאונן עליו כמו שהיה עושה ישעיהו הנביא בראותו כי כל השתדלותו בהישרת העם ההוא היה פועל בטל מהשיג תכליותיו אמר (ישעי'מ"ט) ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי. הנה הוא יחס כל פעולותיו אל הריק וההבל והתוהו שלשה משפחות הפחותות הרצוניות כי לא מצא להם תכלית טוב שיצא אל הפועל זולתי במה שהם נעשות במלאכות ה' כי הוא לבדו היה רואה לתכלית טוב והוא אומרו אכן משפטי את ה' וגו' דומה למה שנאמר לו לירמיהו (ט"ו) אם תשיב ואשיבך לפני תעמוד וגו'. והיה עם האדם להיות מעשיו נעשים ברצון שכלי חוייב לסדר פעולותיו על האופן הנזכר כמו שאמר (דברים ל"ב) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו האמת והצדק כמו שרצה בזה הרב המורה בפרק ההוא אשר בו הכריח היות כל מצות התורה האלהיות לתכליות דעות אמתיות או מדות טובות או הרחקת פחתיות כמו שהאריך בכל הפרקים ההם. האמנה כי אם הספיקו דבריו לתת טעם לכוונתו יתברך לצורך שעה הנה בבחינת מה שנמשך אחרי כן תשוב הקושיא למקומה וזה כי העם ההוא סרו מהר מדרך התורה והמצוה אשר ציום ולא נתקיימו בו ובתועלותיו ובפרט בכל מה שהשתדל כפי סברת הרב להרחיקם מהעבודות הזרות והנכריות במעשה הקרבנות כי הנה היה להפך כי למדו המעשים ההם ונשתקעו בהם והמה מלכיהם שריהם כהניהם ונביאיהם השחיתו התעיבו מכל העמים אשר הוא יגור מפניהם כמו שהוא מבואר בנביאים ובכתובים וגם לפי דעתנו שכוונתו יתעלה היתה בקרבנות להקריבם אליו ולהתמיד שכינתו ביניהם כמו שכתבנו בשער הקודם כי אחר שהם הרחיקו עצמם הרחק מאד טמאו הבית ופגלו הקדשים עד עלות חמת ה' לאין מרפא ויתשם מעל פניו וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה הנה באמת יהיה כל השתדלותו באלו הקרבנות ובכל הענינים הנלוים אליהם וכל דומיהם פועל ריק ובטל כמי שמשתדל ברפואת חולה בכל מאמצי כח ולסוף לא עלה בידו. אלא שהתשוב' הנכונה בזה כי הנה הפעילות האלהיות אמנם יכוונו אל הכלל ואל הפרט. והנה הפרטים הם בעלי קץ ותכלית אמנם הכללים הם נצחיים. והנה דבר ה' והיישרתו לא תשוב ריקם כי אם היה שלא תועיל אצל הפרטים הנה א"א שלא תועיל אצל הכלל כמו שהיה הענין בכל המעשים ההם אשר עשה עם יוצאי מצרים שאם לא הועילו למתי מדבר לרוע בחירתם הנה הועילו לבאי הארץ. וכן הוא הענין בכל מה שנעשה עם ישראל בכל הימים אשר ישבו על אדמתם עם הנשארים בהם בכל מקומות מושבותיהם כי הנה בהישרות התוריות יש ענינים קיימים מתמידים וענינים שנפסקו בהמשך הזמן. והנה המתמידים עדיין נמשכה תועלתם ולא נכזבה תוחלתם. אמנם אשר נפסקו כענין העבודות והקרבנות אשר היו בזמן שבית המקדש קיים אמנם היו בהם למודים קיימים נצחיים לא יופרו לעולם כמו שכתבנו בכל הענינים הדומים וכ"ש הקרבנות שכוונתם ותכליתם העבודה הלביית הנפשיית אשר אין הפרש בה בין בפני הבית או שלא בפניו. כי על פי הענינים הללו התורה היא קיימת נצחית ועל זה הענין המיוחד אמרו ז"ל (ירושלמי ברכות רפ"ד) וכי יש פולחן בבבל אלא זו תפלה דכתיב (דניאל ו׳:י״א) וכוין פתיחן ליה בעליתיה וגו' וזמנין תלתה ביומא הוה בריך על ברכוהו ומצלא ומודה קדם אלהי וגו' כי הנה התפלה היתה מצויה עם הקרבנות ומשמרות ומעמדות היו מתוקנים להם עמהם כמו שאמרו ז"ל אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ כמו שנתבאר פרק ד' מתעניות (כ"ג:) ותועלת הקרבנות יתדבק בתפלות בהקריב בעליהם אל השם יתעלה והתפלה יותר מסוגלת בזה לפי שהיא קרבן שבעליו נקרב עמו כמו שאמר בפירוש (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' ולא עוד אלא שמשמש אל השוגג ואל המזיד שהוא היותר רביי והכרחי כמו שאמרנו בשער הקודם. והוא מה שזכרו הנביא (שם) בפרשת שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים וגו' כי הכשלון בעון הוא הנפילה במרד וכמו שהוכיחום על כך כל הנביאים אשר תארום בילדי פשע וישעיהו (א) בראש כלם אמר שמעו שמים וגו' בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. אמר ראה זה רעה חולה בני שגדלתי ורוממתי היותם מורדים בי במרד ומעל. ואם תאמרו שאינם רק שוגגים וחוטאים בלא יודעים זה אי איפשר כי השור ידע קונהו וחמור אבוס בעליו ואיך יתכן שישראל לא ידע ועמי לא התבונן ומטעם זה החליט המאמר הוי גוי חוטא וגו'. וכן אמר ירמיהו (ב) למה תריבו אלי כלכם פשעתם בי נאם ה' ועל אלו כלם אמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' ירצה אמרו אליו כל אשר תשא עונו והוא המזיד היה ראוי שתקח ממנו הטוב שבו והוא הנפש וכמו שאמרו כי נפש בחלוף אותיות א"ת ב"ש הוא טוב וסימן לדבר גם בלא דעת נפש לא טוב. (משלי י״ט:ב׳) והנה ההודאה וההכר' הזאת בלב ובנפש הנה היא מכפרת העון. ואמר (הושע שם) ונשלמה פרים שפתינו לומר כי השפתים בתפל' ובהודא' ישלימו במקום הקרבן לבד וזה שלא יחשוב המתפלל והמתחנן שיסור חטאו ממנו גם כי ירבה תפלה ותחנה אם לא בשיקדים התשובה השלמ' כמו שלא יכפר הקרבן בעוד חטאו בו. והנה אם כן התפלות הם מעצם הקרבנות ומשובחים מהם ואין צ"ל שמועילין במקומן בכל זמן שהם בטלים. אמר המשורר (תהלים נ"א) ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. כי לא תחפוץ זבח ואתנה וגו' זבחי אלהים רוח נשבר' לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים. יחלה פניו יפתח פיי בתפלותיו להגיד תהלתו ולשלם פרים שפתיו. והזכיר תועלת הבקשה ואמר כי לא תחפוץ וגו' ירצה זה יועיל באשר לא תחפוץ זבח שאתן ועולה לא תרצה וזה יהיה כל זמן שיתמיד חרבן הבית בעונות הדורות הבאים כי על העתיד ידבר ויהי' כי לא תחפוץ כמו (דברים כ"ב) כי יקרא קן צפור לפניך בדרך (שם) כי תבנה בית חדש (שמות ל') כי תשא. וכל זולתם. ונתן סבת המשך התועלת באומרו זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה ירצה אחר שתכלית הזבחים הנרצים אל האלהים הוא שתהיה רוח המקריב נשברה ונכנעת לפני אלהיו כאשר כתבנו בשער הקודם הנה אם כן באמת לב נשבר ונדכה מאליו אלהים לא תבזה. וראוי שיכופר העון בהכנעת הלב בלי ספק ובפרט כשאין לאל ידינו לעשות זולת זה. אמנם הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם ואז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים כנגד מה שאמר כי לא תחפוץ זבח ואתנה ואז יעלו על מזבחך פרים בפועל ויהיה המעש' שלם. והנה עם זה בטוב הבחינ' עדין לא חרב מקדש ולא בטלה עבוד' לענין זה וברית כרות' בזה וכל כיוצא בו דבר ה' לא ישוב ריקם כי אם עשה את אשר חפץ והצליח את אשר שלחו. וזה הענין בעצמו הוא מה שכוונו ישעיהו הנביא בשם האומ' באומרו ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' אך כשיובן עם הכתובים הנלוים אליו פנים ואחור שזה סדורם (ישעי מ"ח ומ"ט) כה אמר ה' גואלך קדוש ישראל אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ויהי כחול זרעך וגו'. צאו מבבל ברחו מכשדים בקול רנה השמיעו זאת וגו' ולא צמאו בחרבות וגו' אין שלום אמר ה' לרשעים שמעו איים אלי והקשיבו לאומים מרחוק ה' מבטן קראני ממעי אמי הזכיר שמי וישם פי כחרב חדה בצל ידו החביאני וישימני כחץ ברור באשפתו הסתירני ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר ואני אמרתי לריק יגעתי וגו'. ועתה כה אמר ה' יוצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו וישראל לו יאסף ואכבד בעיני ה' ואלהי היה עוד וגו' הנה באומרו מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך כלל השכל והרצון אשר מהסכמתם יחד תושלם הבחיר' כמו שזכרנו ראשונ' וכמו שביארו חז"ל (מכות י':) באומרם כי זה אחד מן הכתיבים המלמדים שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו והוא מבואר ואמר לוא הקשבת למצותי אשר למדתיך ללכת בהם אזי יהיו מעשיך רבים וטובים ותמידים אשר ימשכו מהם שני מיני שכר והם רבוי הטוב והשלמות והתמדתו. ועל הראשון אמר ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ירצה כמו שהנהר הוא מתהוה ומימיו מושפעים מלחיות הים ומגלי אידיו העולים תמיד כמו שזכר החכם בספר האותות כן תהיה צדקתך כגלי הים ושלומך כנהר המתהוה והנמשך מהם והוא הטוב השלם והטבעי ההוה לפי טוב מעשה האדם וגם יהיה זרעיך שריר וקיים תמיד כחול הנהר שלא יתפסד בעבור עליו המון מים רבים ויהיו רבים כמעותיו וכבר ביאר הדמיון במה שאמר לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני. הנה שביאר כוונת הפעולות הבחיריות באדם וטוב תכליתם ותועלתם ולכן אמר כי עם היות שכבר נמשך להם הענין באופן אחר עד שגלו מעל אדמתם מכל מקום לא תבטל הכוונ' בבחינת כלל האומ' כמו שאמרנו. לכן מעתה צאו מבבל וברחו מכשדים ביד רמה בלי שום יראה ופחד מהפיל דבר מדבריהם אמרו כי גאל ה' את עבדו יעקב ולא עוד אלא שיעש' להם נסים ונפלאות כצאתם ממצרים אשר יהיו בתכלית ההשגחה האלהית עליהם והראי' כי בימים ההם ובעת ההיא אין שלום אמר ה' לרשעים ומטעם זה ישר' כלו סדר הדבור והבשור' המובטחת ואומר שמעו איים וגו' ה' מבטן קראני וגו' מימים ראשונים מימי אבותי קראני לעבד לו וממעי אמי הזכיר שמי ישראל וישם פי כחרב חדה וגו'. זה הפסוק התעה המפרשים לומר שאלו דברי הנביא על עצמו והוצרכו לומר כי אומרו ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר הוא לשון כלל העם האומרו על הנביא בייחוד והוא קשה לסבול. אלא האמת כי הוא מאמר ישראל הנקרא עבדו בכל הפרשה אשר ידבר אליו בלשון יחיד כדרכו בכל המקומות ובפירוש אמר בכאן כי גאל ה' עבדו יעקב והוא עצמו אשר אמר וישם פי כחרב חדה וגו' והוא שעשה פיהו חד וחזק כחרב חדה להשחית האומות כלן כמו שאמר בפירוש במקום אחר (שם מ"א) הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים וגו' ובצל ידו החביאני כאלו היה החרב נחבא בידו לעשות מלאכתו והוא מה שביאר במשל וישימני לחץ ברור באשפתו הסתירני ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. יאמר שהוא מתנשא לאמר שישראל עבדו והוא אדון לו וזה מה שיורה על קיומם ונצחיותם כי מתנאי המצטרפים להמצא יחד ולא זה בלא זה. אמנם על כל התלאות הבאות והעוברות עליהם דרך פרט שנמשכו הפך מה שנתכוין אמר ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' ירצה ואני על כל הבא עלי אמרתי כי היה לי לפי שהלכתי בשרירות לבי ודרך רצוני בלי עצת השכל כלל ולזה אע"פ שבמקצת מעשי כוונתי לתכליות טובות לא הושגולי ויגעתי לריק בהם ומה גם עתה בשהפעול' לא כוונה לתכלית והיתה תוהו או שהיה התכלית פחות ויהי הבל. אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי. ירצה אכן משפט הזה הראוי לשפוט מפעולות בעלי הבחיר' והוא שאין להם להחטיא טוב הכונה הנה הוא ראוי שיושקף בבחינתו יתעלה שהוא אשר ראה להקריב אותי אליו. והתחיל בענינים המביאים אל התכלית וראוי ומחוייב לפי מה שקדם שימשך התכלית על כל פנים ולא יחטא ורצה גם פעולתי הנכונה תהיה בבחינת אלהי כי הלמודים הטובים ההם סוף סוף יביאוני להגעת תכליתו. ועתה מכח זה המשפט אמר ה' יוצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו וישראל לא יאסף ואכבד בעיני ה'. במה שיהיו התכליות הטובות מגיעות כמו שחוייב מפועל השכל ואלהי היה עוזי בזה וזה ימשך על נכון בכתובים הסמוכים כלם זיל קרי: