דניאל ז:ג מחשבת ישראל: נר מצוה ומורה נבוכים

ואלו ארבע רוחין אעלין את ד' חיות אלו מן הים. כי כל האומות נחשבים אצל ישראל כמו הים, שאינו מן הישוב, וישראל נמשלו ליבשה. ובמדרש (ויקרא רבה יג, ה), כתיב* "וארבע חיון רברבן סלקן מן ימא" (דניאל ז, ג), אם זכיתם מן ימא, ואם לאו מן חורשא. הדא חיותא דימא, כי סלקא מן ימא היא ממכיא, סלקא מן חורשא לית היא ממכיא. ופירוש זה, כי הים הוא רחוק מן הישוב. ואם זוכין ישראל, אז האומות אין להם המציאות הגמור, כמו דבר שהוא בים, אין לו המציאות, ולכך הדגים שהם בים אין להם שחיטה, וזה מפני שאין להם המציאות, כי המציאות הוא בישוב. ולפיכך אם ישראל זוכים, אין למלכות כח, והם עולים מן הים. כלומר, שהתחלת הווייתם אין כח חזק להם, עד שהם עולים מן הים. ואם אין זוכים, ואז עולים מחורשא, שהוא בישוב. אף כי היער הוא נבדל מן הישוב גם כן, שהרי אין שם בני אדם, רק חיות, אבל מכל מקום אינו לגמרי נבדל מן הישוב. ולכך אמר "וארבע רוחי מגיחן לימא". וכאשר ראה דניאל המלכיות, ראה אותם ד' חיות, כי בערך זה ראוי שיהיו נמשלים ד' מלכיות. וזה, כי האדם יש לו הכח והממשלה על החיות, כדכתיב בקרא. ולפיכך ראוי שיהיה המלכות בעולם נראה בתאר וכתמונת אדם. רק שממשלת אלו ד' מלכיות הם חסירי המעלה האלקית הנבדלת שהיא לאדם, ומצד הזה שהם חסירי המעלה האלקית, יש להם הכח הבלתי אלקי. ולכך היו נראים כתאר החיות, כי החיה חסר לה הכח האלקי הנבדל, והכח בלתי אלקי יש בה יותר, כמו שהוא ענין כח מלכיות אלו. לכך ראה אותם דניאל בתאר ובצורת ד' חיות. וכאשר ראה מלכות מלך המשיח, ראה אותו בתאר ובצורת אדם. כי אחר שראה המלכיות בצורת ד' חיות, ראה מלכות ישראל בתאר ובצורת אדם, כדכתיב (דניאל ז, יג) "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה", כי מלכות מלך המשיח יהיה אלקי לגמרי, ולפיכך קרא אותו "בר אנש".

ודע, כי כמו שיראו הנביאים דברים שהרצון בהם – משל כ׳נרות זכריה׳ וה׳סוסים׳ וה׳הרים׳ ו׳מגילת יחזקאל׳ ו׳חומת אנך׳ אשר ראה עמוס, וה׳חיות׳ אשר ראה דניאל ו׳סיר נפוח׳ אשר ראה ירמיה, ומה שדומה לזה מן המשלים אשר הנרצה בהם – לחקות ענין, כן יראו עוד דברים הנרצה בהם – מה שיעיר עליו שם הדבר ההוא הנראה מצד הגיזרה או השיתוף בשם; וכאילו פועל הכח המדמה הוא – להראות דבר יש לו שם משותף, יורה אחד מעניניו על ענין אחר שזה גם כן מין מן ההמשל – כמאמר ירמיה: ׳מקל שקד׳ והיתה הכונה להורות משיתוף ׳שקד׳ ואמר: ״כי שוקד אני וגו׳״ – לא מענין המקל ולא מענין השקדים; וכן ראית עמוס ׳כלוב קיץ׳ – להורות ממנו על תום מדת הזמן ואמר: ״בא הקץ״.