דניאל ז:ד מחשבת ישראל: גן נעול, נר מצוה ונצח ישראל

"לכן שמעו עצת יי' אשר יעץ אל בבל ומחשבותיו אשר חשב אל ארץ כשדים, אם לא יסחבום צעירי הצאן אם לא ישים עליהם נוה" (ירמיה נ, מה). פירוש הפסוק הזה דומה ממש לפירוש הפסוק שכתבנו בחלון הקודם. הודיע שגם פורענות בבל נגזרה בגזרה החלטית ובעצה עליונה, ולא נאמרה על תנאי. למען הַבטיח את ישראל שיצאו מגלותם ומתחת יד בבל הגדולה והמרשעת. וכמו שנבא ישעיה ע"ה "וכאשר יעצתי היא תקום" (ישעיה יד, כד), ופרשנוהו למעלה. ומזה שכתבנו בפירוש אותה העצה היעוצה תבין הטעם למה הודיעו הנביאים על שתי האומות האלה עצת ה'. ותמצא כי דברי הנביאים פֶּה אחד, כולם מרועה אחד. והנה חורבן בבל דומה לחורבן אדום, כי גם על בבל נגזרו שתי הגזרות. האחד, שיפלו גבוריהם בחרב שונאיהם, ותחת שהיו גבורים ומושלים על כל העמים ונמשלים לאריות ולכפירים, בבוא קץ אידם יהיו רכי הלב ולא יעמדו לפני החלשים שבבני אדם, כמו שכתוב בנבואת דניאל "ולבב אֱנָשׁ יהיב לַה" (ז, ד). ובדברי ירמיה נאמר "והיו לנשים" (נ, לז). וכן מפורש בנבואת ישעיה בן אמוץ.¹ישעיה כז, יא והגזרה השניה, שיעשה השם ב"ה ארצם שממה ומהפכה, כמו שנאמר "והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים, כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה. לא תשב לנצח וגו' ורבצו שם ציים" (ישעיה יג, יט-כא). "ושמתיה למורש קיפוד ואגמי מים, וטאטאתיה במטאטא השמד" (ישעיה יד, כג). והמלחמה תהיה בראשונה. ואחר שתהיה נכבשת מאויביה תֵּהָפֵךְ ביד ה' וירוצו יושביה מעליה שלא יספו בחטאתיה. ועל זה נבא ירמיה ואמר "צאו מתוכה עַמי,²שהיהודים שבבבל ימלטו ממנה בטרם בוא הפורענות ומלטו איש את נפשו מחרון אף ה'. ופן ירך לבבכם ותיראו בשמועה הנשמעת בארץ, ובא בשנה השמועה, ואחריו בשנה השמועה וחמס בארץ, ומושל על מושל" (ירמיה נא, מה-מו). והשמועה הראשונה היא חורבן מלכות בבל בחרב מלחמת כורש. ונתקיימה עליה כל הנבואות, כי עשה בה חורבן מופלג שרים וזקנים נער וטף ונשים, ולא עמד איש בפניו וְהַרָגָם באכזריות רבה. והשמועה בשנה השניה היא חורבן הארץ ושממותה ביום חרון אף ה', ונתקיימו אז כל הנבואות שנהפכה עיר בבל כמהפכת סדום ועמורה עם שאר הקללות. וישראל מלטו את נפשם ורצו מעליה וכן שנינו ב"סדר עולם" (פרק כח)³עיין במהד' הרב דב רטנר, הערה ל"ח, הביא בזה גירסאות שונות, וכדברי רבינו בשנה ראשונה כבש אותה כורש. והרג כל גבוריה וּמָלַך עליהם, ובשנה השניה כמהפכת סדום ועמורה [נהפכה].ָ

לפיכך יש ליתן כח נפשי אל המלכות הראשון, כי מלכות ראשון היה לו החשיבות והממשלה ביותר, כמו שאמר אליו דניאל (דניאל ב, לז) "אנתה מלכא מלך מלכיא". וכך אמר גם כן דניאל במראה השנית (שם ב, לח) "אנתה הוא ראשה די דהבא". ולכך אמר (שם ז, ד) "וגפין די נשר לה", הוא הנשר שהוא פורח בגובה, כמו שיתבאר. וזהו הוא כנגד החלק הנפשי שבאדם, שהוא כח מושל. והיה מלכות השני מלכות מדי, והוא כח גופני באדם, כחו(-ת-) פחות [מ]הראשון. וכל ענין כח הגוף הזה שהוא לעולם חסר, והוא מקבל תמיד. וכנגד זה מלכות שניה. ולכך אמר דניאל על מלכות זה (דניאל ז, ה) "וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדב".

הרי לך מפורש הדברים שאמרנו, כי המלכות הד' שקולה כנגד כל השלשה מלכיות, ולכך ראה דניאל את שלשתן בלילה אחת, ומלכות רביעית בלילה אחר* בפני עצמו. ומה שריש לקיש סבר שהיא יותר שקולה משלשתן, דבר זה מפני כי כאשר יש בו שלשה אשר יש בג' מלכיות, כל כח יש לו סיוע מן השני. דודאי שני* אנשים שהם ביחד, ואחד הוא בלבד, אין האחד שקול כמו חצי השנים שהם ביחד, כי טוב השנים ביחד מן האחד, שהאחד הוא סיוע אל השני. ולפיכך אמר ריש לקיש, כי המלכות שהיא כוללת אלו השלשה, היא יותר מן אלו שלשה כאשר הם מחולקים, שכל אחד ואחד בפני עצמו. והקשה רבי יוחנן לריש לקיש, והכתיב (יחזקאל כא, יט) "בן אדם הך כף אל כף", ודבר שהוא מכה כף על כף על החדוש ופלא, ודבר זה נאמר כאשר ראה שיהיה עומדת מלכות ד'. ועל זה אמר "הך כף על כף", כי המלכות תקיף יהיה בעולם, שהמלכות הזה תהיה שקולה כנגד (-בעל-) ג' מלכויות. ולכך אמר, "הכה כף על כף", כי הכף הוא ג' מלכיות, והכף השני בפני עצמו, הוא מלכות רביעית, שהיא שקולה כנגד ג' מלכיות, ולא יותר, שלא נזכר יותר*, רק שיהיה מכה כף על כף. ועל זה השיב ריש לקיש, "ותכפל" כתיב (שם), כלומר שיהיה מכה שני פעמים כף על כף, שתהיה מלכות רביעית שקולה נגד שלשתן, ועוד יותר מן השלשה, וזה פלא יותר, ולכך אמר "ותכפל". ולכך המלכות הזאת, היא מבקשת שתהיה היא הכל, ולא יהיה אחר עמו במציאות כלל. ולא כן מלכיות הג' הראשונות.