וּמִלִּ֗ין לְצַ֤ד עליא [עִלָּאָה֙] יְמַלִּ֔ל וּלְקַדִּישֵׁ֥י עֶלְיוֹנִ֖ין יְבַלֵּ֑א וְיִסְבַּ֗ר לְהַשְׁנָיָה֙ זִמְנִ֣ין וְדָ֔ת וְיִתְיַהֲב֣וּן בִּידֵ֔הּ עַד־עִדָּ֥ן וְעִדָּנִ֖ין וּפְלַ֥ג עִדָּֽן׃
גן נעול
"מי זה מחשיך עצה בְמִלִין בלי דעת" (איוב לח, ב). פירוש. מי זה יאפיל אור העצה הישרה והטובה ברוב מלים ודבַר-שפתים בלי דעת? וזאת היא תוכחת השם ב"ה לאיוב, כי כשקרהו הצרות הטיח דברים רבים כלפי מעלה וטען טענות נגד יושר ההנהגה העליונה ועל הגזרות היורדות בארץ, רע לטובים וטוב לרעים כפי מחשבת האדם המסכל דרכי ה' ב"ה בחכמתו העליונה. ולפי האמת ישרים דרכי ה' וכל מעשיו בעצה עליונה אין טובה ממנה. "לי עצה ותושיה" לי עצה ותבונה שבארנו למעלה. וכדרך הכלל שכל "עצה" נופל על ההסכמה במשפט הלב. וכן כביכול פועל מעשיו בעצה, ועצתו בחכמה ובתבונה שאין להם חקר. ומלת "מלל" הנופל על אמרים ריקים היוצאים מפי המדבר בדרך העברה, כמו "ומלין לצד עלאה ימלל" (דניאל ז, כה), כלומר תיבות בלי דעת והשכל. "מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה" (בראשית כא, ז), כלומר אפילו בדרך גוזמא ועל צד ההעברה לא היה אדם אומר לאברהם ששרה תניק בנים, [מפני] הזרות והפלא. ולכן מי זה מְלָאוֹ לבו להחשיך יושר עצתי במלין בלי דעת? ולא שָׂם על לבו כי עצתו1של הקב"ה נפלאה מדעת האדם, מי יביננה? ומי ידע [סודה] וטעמה? ולפי שאיוב עשה כן, הוכיחו השם ב"ה ושאל אותו על דברים נפלאים שהן נגד עיניו ואינו מבין סודם וענינם. וגם החוש יעיד עליהם, כי הם בסוד העצה העליונה הנשגבת מן החוש ומן השכל והבינה שבנפש, והבן.
נפש החיים
ולפי הוראת השעה שהיה נראה לו להוציא איזה דברים מבלי הצפינם. היה קורא ע"ע לא המדרש עיקר אלא המעשה (וממילא נשמע כוונתו על סיפא דמשנה זו וכל המרבה דברים כו' (לשון רבי המלך) שממלל מלין לצד עלאה להגדילם בעיני השומעים (ועיין מדרש שמואל שם):
נצח ישראל
ובפרק חלק (סנהדרין צז:) תניא רבי נתן אומר, מקרא זה נוקב ויורד עד התהום, "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר" (חבקוק ב, ג). לא כרבותינו שהיו דורשים (דניאל ז, כה) "עד עידין עידנין ופלג עידן". ולא כרבי שמלאי שהיה דורש (תהלים פ, ו) "האכלתם לחם דמעה ותשקו בדמעות שליש". ולא כרבי עקיבא שהיה דורש (חגי ב, ו) "עוד אחת מעט ואני מרעיש את השמים ואת הארץ". אלא מלכות ראשונה ע' שנה, שנייה נ"ב, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה. מאי (חבקוק ב, ג) "ויפח לקץ ולא יכזב", אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא - שוב אינו בא, אלא חכה לו, שנאמר (שם) "אם יתמהמה חכה לו". שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה, תלמוד לומר (ישעיה ל, יח) "לכן יחכה ה' לחננכם ולכן יחוס לרחמכם". וכי מאחר שאנו מחכים, והוא מחכה, מי מעכב, מדת הדין מעכבת. וכי מאחר שמדת הדין מעכבת, אנו למה מחכים, כדי לקבל שכר, שנאמר (שם) "אשרי כל חוכי לו". באו לבאר כל ענין הקץ האחרון, שהוא נעלם ואין עוד לעמוד על הקץ, מה שלא היה בגאולה הראשונה, שהיה נודע הקץ. כי כבר התבאר לך ענין הגאולה האחרונה ועיכוב שלה יותר מן הגאולה הראשונה, והם דברים ברורים, עד שאין בכל הדברים אשר אמרנו ספק בזה.