וַיֹּ֗אמֶר הֲיָדַ֙עְתָּ֙ לָמָּה־בָּ֣אתִי אֵלֶ֔יךָ וְעַתָּ֣ה אָשׁ֔וּב לְהִלָּחֵ֖ם עִם־שַׂ֣ר פָּרָ֑ס וַאֲנִ֣י יוֹצֵ֔א וְהִנֵּ֥ה שַׂר־יָוָ֖ן בָּֽא׃
מורה נבוכי הזמן
(מה) אני לפניך אלך, הטעם עזר השם, או רמז לשר פרס, ככתוב בספר דניאל. ולא ידעתני, כי עוד לא ידבר לנברא (סותר לדעתו בנביא, מפחד אדם). – יוצר אור וגו' הזכיר דבר והפכו. ובורא חשך, מגזרת בריאה כטעם גזרה, כי החשך איננו כלום רק העדר האור. ובורא רע, כמוהו (פי' ממין הטוב שהזכיר, שלום), והנה רע, מלחמה הפך שלום, חולי בגוף בן אדם שהוא נלחם עם התולדות. – בי נשבעתי וגו', ומעם בי, שהוא קיים, וכל מקום ששם שבועה הוא גזרה שנגזרה ולא תבטל.
גבורות השם
וכדי שתדע להבין איך היין בפרט מבטל עצם ההבדל בין ישראל לאומות, הנה דבר ידוע אף כי ישראל והאומות הם שוים משתתפים בדבר הנגלה, ותראה שיש לכל בני אדם ראש ידים ורגלים אברים וגידין ובשר ופרצוף, לאחד כמו השני, ואין חילוק ביניהם. אבל שלא יהיה שום חילוק בין ישראל לאומות בדבר הפנימי, דבר זה אינו כלל. ואף חכמי האומות מודים בזה שיש לאומות מחולקות לכל אחת ואחת מזל בפני עצמו, כמו שידוע מדבריהם. ואנו אין תולים החלוק הזה במזל וגלגל, אבל אנו אומרים שיש לכל אומה ואומה שר מיוחד, כמו שנזכר בכתוב (דניאל י, יג) "שר פרס", (שם פסוק כ) "שר יון", ובדברי חכמים הרבה. הרי כי האומות דביקים בכח מיוחד, וישראל דביקים בכח קדוש, הוא השם יתברך, אשר הבדיל אותם מן העמים, ולקחם אליו. ואין ספק כי יש לאומות הכנה פנימית, שעל ידי אותה ההכנה מוכנים להתדבק בכח שלהם. ויש לישראל הכנה פנימית, שעל ידי אותה ההכנה דביקים בו יתברך. ולכך אף אם כל בני אדם מתדמים בדברים המורגשים והחצונים, מובדלים הם בכח פנימי.