הושע ב:כג מחשבת ישראל: עקידת יצחק

ובמדרש (דברים רבה פ' שופטים) פרשת כי תצור על עיר חביב הוא השלום שהקב"ה נתנו לציון שנאמר שאלו שלום ירושלם וגו' יהי שלום בחיליך וגו' (תהילים קכ״ב:ז׳) ד"א חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לשמים שנאמר המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כ״ה:ב׳). דבר אחר חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לקרובים ולרחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו (ישעיהו נ״ז:י״ט). ד"א חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לפינחס שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כ״ה:י״ב). דבר אחר חביב הוא השלום שלא נתנו הקב"ה לרשעים שנאמר אין שלום אמר ה' לרשעים (ישעיה מ"ו). דבר אחר חביב הוא השלום שבקש הקב"ה לברך את ישראל ולא מצא כלי מחזיק כשלום שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) כי באמרם שהקב"ה נתנו לציון כוונו לירושלים של מעלה המכוונת תמיד בפיהם ובמשליהם שהיא על ירושלם של מטה. ואמור שגדול וחביב הוא השלום שהקב"ה נתנו במציאות עולם המלאכים כי זולתו אי אפשר להתקיי' אם באישיותם ואם בכללם כמו שאמרנו. והוא מה שביארוהו משני הכתובים שהביאו ראיה מצד מה שיורו שא"א להתקיים מציאות זאת העיר כלילת יופי על שלמות מצבם כי אם כשישליו אוהביה והם הנמצאים העליונים היושבים בה והוא השלום המחוייב להמצא באישיהם גם כשיהי' שלום בחילה שלוה בארמנותיה והוא השלום המתווך בין כללם שהם אנשי החיל המנהיגים והמעמידים הארמונות והבית שלו. ועל העולם האמצעי אמר חביב הוא השלום שנתנו הב"ה לשמים. וראיתם נכונה באומרו המשל ופחד עמו וגומר כי בזה הזכיר ענין רבויים וחילופם בהמצא להם שני ענינים מתחלפים. האחד מצד שכלם. והשני מצד חמרם ועל אשר משכלם אמר המשל כי הם מציירים מעלת סבתם ורוממותו ית' ומורים לו הממשלה הטבעית המחוייבת לעלה על העלול. אמנם מצד חמרם הם מרגישים בעצמם פחד ורתת מההפסד המעותד לכל הווה מצד חומרו כי מזה הצד שולח עליהם מאמר כי שמים כעשן נמלחו (ישעיהו נ״א:ו׳) אלביש שמים קדרות וגומר (שם נ') וכיוצא וכבר זכר המשורר שני אלו הענינים כדומה לזה באומרו שאו שערים ראשיכם וגומר שאו שערים ראשיכם ושאו וגומר (תלים כ"ד) כאשר כתבנו בשער הראשון. ואיך שיהי' על הסכמת שני הענינים וחבורם יחד בכל גרם וגרם מהם אמר עושה שלום במרומיו. אמנם על העולם השפל בכללו אמרו חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לרחוק ולקרוב והוא מאמר בתכלית הדיוק כי באומרו הרחוק והקרוב כונו שני חלקיהם המתחלפים תכלית החלוף כלומר המדבר וכל זולתו מהנמצאים. וידוע הוא כי כל מה שהוא זולת המדבר הוא הרחוק בהחלט מהשלמות והמדבר לבדו הוא הקרוב ואמרו כי זה וזה יש להם מציאות וקיום במציאות היחס והשלום ביניהם ולא באופן אחר. ולפי שכבר היה המדבר כולל בעצמו כל מדרגת הנמצאים עד שלזה יקרא עולם קטן וכבר היה הוא רחוק מצד היולאניותו המורכבת ומחוברת מכלן וקרוב מצד צורתו. לזה מה שאמר הנביא בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו (ישעיהו נ״ז:י״ט) כי אומרו בורא ניב שפתים שוה לאומרו בורא חי מדבר בכלים גשמיים כי לקיומו הוצרכו שני מיני השלום כי על ידם יתקיים ורפא ירפא מכל החסרונות אשר יתרגשו עליו ולכל אשר אתו ואת כל. ולפי שכבר יגיע משלמות זה הקרוב חוזק השלום וההסכמה בינו לבין אלהיו וההתעצמות כדמות אלהים וצלמו שיעור מה שיספיק למשול ולרדות בכל הנמצאים עליונים ותחתונים כמו שנתבאר לזה סמכו למאמרם זה חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לפינחס בשכרו שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום כי מזה המין מהשלום היו כל הנסים שנעשו לפנחס במעש' ההוא ולכל כיוצא בו כמו שכתבנו שם אמנם לזמרי וסיעתו העוברים התורה ומפירים את בריתה ברית החיים והשלום הנה אין שלום אמר ה' להם. ולזה השלימו מאמרם בזה כלומר ענין משובח הוא השלום שאין צריך עונש אחר לרשעים זולת סלוקו מהם כי יאסוף מהם שלומם ורשעים עוד אינם ואם ישנם יסובו עליהם כל מיני פורעניות המחוייבים לבא להם לבלתי שמירת יחסם אשר עמהם כי על כן יופר השלום אשר לכל זולתם עמהם וכופר בריתו מהם ויותרו הקשרים אשר בינם לבין אלהיהם ויסכרו ארובות שמיו מהוריד עליהם שפע השגחתו ואת הרע יקבלו מאתו ואת הטוב לא. הוא מה שאמרו הנביא בשם הכנסיה כאשר נפלו על הרעות ותקראן אותם כאלה אמר ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה (איכה ג׳:י״ז) התודה כי לסבה שזנח ישראל טוב השלום והסכמת היחס אשר היה לו לשמור ולקיים בינם ובין אלהיהם נסתלק מהם ג"כ השלום וההסכמה אשר בין הסבות והמסובבים שהם הנמצאות המגיעות אליהם השפע ממעלה ונשה טובה ואומר אבד נצחי ותוחלתי ה' (שם) כי בהפסיק הסכמת ב"ד של מטה תפסק ג"כ הסכמת ב"ד של מעלה. ומעתה מה אוחיל עוד לה' כי לא יקוה עוד הטוב והשפע הראוי לבא ממנו אל זולתו עד שכבר יאמר בעבור זה שאף מהמלאכים הקרובים אליו יפיר את שלומו כי לא יקבלו ממנו השפע הראוי לקבל להשפיע על זולתם עם שהמלאכים לא חטאו בשלומם והוא הדבר המופלא שהזכירו ישעי' באומרו הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיהו ל״ג:ז׳) אמר כי אפי' ברית השלום הנקשר עם המלאכים הותר וקבלו מהמניעה והחסרון בכל פעולותיהם עד שייחס למרר בבכי תחת היותם בשמחה ועונג בהיות העולם על שלמותו. והנה להיות האדם וישראל קרויין אדם הוא המוליד השמחה והעצב בכל כמו אלה הענינים הפליגו חז"ל להזכיר ביטול כל הבריתות על סדר המערכות אשר זכרום במאמר הנזכר או קרוב אליו מאד והוא אמרם (איכה רבתי פ"א) על בכה תבכה בלילה (איכה א׳:ב׳) בוכה ומבכה להקב"ה עמה שנאמר ויקרא ה' אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד וגומר (ישעיהו כ״ב:י״ב). ד"א בוכה ומבכה חמה ולבנה וככבים עמם שנאמר שמש ירח קדרו וככבים אספן נגהם (יואל ב׳:י׳). דבר אחר בוכה ומבכה שבעי' אומות והם אותם שבעים פרים שהיו מקריבים בחג כנגד שבעים אומות כדי שלא ישלוט יצר הרע עליהם. ועתה ראה כמה כונו מאמריהם אלו כלם זה לעומת זה. האמנה כי במה שאמר בוכה ומבכה להקב"ה עמם יש לבאר מה שאמרו חז"ל במסכת חגיגה (ה':) דאמר רב שמואל בר אויה משמי' דרב מקום יש לו להקב"ה ששם בוכה ומסתרים שמו שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה (ירמיהו י״ג:י״ז) מאי מפני גוה מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לעכו"ם רבי שמואל בר נחמני אמר מפני גאותה של מלכות שמים ומי איכא בכיה קמי' קדשא בריך הוא והא אמר רב פפא אין עצבות לפני המקום שנאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו לא קשיא הא בבתי בראי הא בבתי גואי ובבתי בראי ליכא עצבות והא כתיב ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה וגומר שאני חורבן ביח המקדש דאפילו מלאכי השרר בכו שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיהו ל״ג:ז׳) ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה' (ירמיהו י״ג:י״ז). א"ר אלעזר שלשה דמעות אלו למה אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני ואחת על ישראל שגלו ממקומן. והנה כדי לבא אל כוונת בעלי זה המאמר יש לדקדק בו קצת דקדוקים. האחד מה שיראה מהקושי והזרות ליחס אליו ית' הבכי והדאגה על זה השיעור שאם הוצרכה התור' והנבואה להשתמש בתוארים האלהיים אשר לא כדת לשכך אזן ההמון שירגישו מעלתו והשגחתו ויכלתו על האופן אשר יורגש להם הנה לא הותר ליחס לו יתברך תוארים ויחסים נבזים ושפלים מורים על אלו ההפעליות המגונות כמו שכתב כל זה הרב המורה פרק מ"ה ופרק מ"ו חלק א' ואיך לא נשמרו חז"ל מזה והמה מרו ועצבו את רוח קדשו בדבריהם אלו אשר זכרנו וכיוצא בהם ולא עוד שאמרו הא בבתי בראי וכו' שנרא' שמאמתין הענין כמשמעו. השני מה טעם אקשי תלמודא מדרב פפא לקשי קראי אהדדי. השלישי מאי אהדר לי' הא בבתי גואי וכו' דהא בפי' איתמר מעיקרא מקום יש להקב"ה ומסתרים שמו ששם בוכה ואפ"ה אקשי ליה מ"מ. הרביעי היכי אקשי לי' ובבתי בראי ליכא עצבות והא איהו סבר מעיקרא דליכ' עצבות כלל: החמישי מאי קושיא מויקרא ה' אלהים וגומר דמאן א"ל דהאי קרא בבתי בראי כתיב. הששי מאי קאמר דאפי' מלאכי השרת בכו דמשמע כ"ש הקב"ה דבי' עסקינן. השביעי אמאי לא אמר מקום יש לו להקב"ה במסתרים שמו או זולתו. ^*אמנם הנראה וכו' תוכן דעתו הוא, הן אמת שהמורה כ' בהרבה מפרקיו, שלא נוכל ליחס אל הי"ת תארים עצמיים מחייבים, להודיע בהן מה שהוא, יען כי מלבד שאנחנו קצרי דעת מהשיג מהותו ואיכותו על צד האמת, הנה גם אלה התארים המחייבים היו מיחסים לו גם ריבוי ושינוי מה שהוא נעלה ונשגב מהם, ורק תארים שוללים אנו יכולים ליחס לו להודיע בהם מה שאינו, ובאמרנו ד"מ שהוא "רחום וחנון" וכדומה אף שבהשקפה ראשונה הם תארים מחייבים, דעתנו בהם רק להרחיק עי"ז ממנו ההפך שהוא האכזריות ומניעת החנינה, אבל בכל זאת יש מין תארי פעולות מחייבים הנאמרים עליו רק בבחינת זולתו, ואינם מיחסים לו שום שינוי וריבוי, כי שינוי פעולותיו אלה אינו מסובב משינוי עצמותו ית' שהוא הפועל כי אם רק משינוי המקבלים פעולתו, ודומה בזה אל השמש אשר היא עצם פשוטה ובלתי מורכבת ונשארת תמיד בעצמותה שהיא להאיר ולחמם הדברים אשר מסביב לה, ובכל זאת תפעול עליהם פעולות שונות והפכיות בעבור שינוי חמרי הדברים אשר תפעול עליהם, ד"מ היא תתיך השעוה ובהפך תקפיא המלח, כן יפעול גם הי"ת שהוא עצם הטוב והמטיב לכל, בכל זאת גמול טוב לעושי הטוב ועונש רע לעושי עולתה, מבלי אשר יורה זה על שינוי ותמורה חלילה בעצמותו ית', כי אם על שינוי המקבלים פעולתו, יען כי באמת לפי תכונת המקבלים שהם פועלי עון, יהיה הרע בעצמו טוב להם ולזולתם, כי עי"ז ייטיבו דרכם ולא ישובו עוד לכסלם, ועי"ז רומז גם מאה"כ "כי שמש ומגן ה'", ומאה"כ "כהמס דונג וכו'" יאבדו רשעים מפני אלהים "וצדיקים ישמחו ויעלצו" וכו', וכמו שלא ישתנה מהות העמוד בעצמו אף שהוא לפעמים לשמאל איש בעמדו לימין העמוד, ולימינו, בעמדו לשמאל העמוד, כי שינוי המעמד הזה הוא רק באיש ולא בעמוד עצמו, וע"ז רומז גם מאה"כ "ואומר חלותי היא שנות ימין עליון" ועל אופן זה נאמר ג"כ, כי בהיות בני אדם הולכים בדרך הישר הנרצה בעיני הי"ת, באופן שיוכל להמשיך אליהם רק טוב וחשד עפ"י חוקי הטבע המסכימים ומתאימים יחד, כאשר אותה נפשו ית' יאמר ממנו שהוא שמח כמאה"כ "ישמת ה' במעשיו," "ומאה"כ עוז וחדוה במקומו" אפס בהשחית כל בשר את דרכו על הארץ, באופן שמדת טובו בעצמו תחייב להענישם לענותם ולנסותם למטן היטיבם באחריתם, יאמר ממנו ד"מ שהוא "מתעצב אל לבו" או, "בוכה ומתאבל", מבלי אשר תיוחס לו עי"ז חלילה שינוי ותמודה, או התפעליות העצב והיגון, וע"ז רומז מאה"כ "במסתרים תבכה נפשי" "ומחז"ל "הא בבתי גואי" שר"ל שרק בעיון דק ונסתר המושג רק למשכילים אמיתים תיוחס אליו העצב או הבכי, לא באופן נגלה ומפורסם לכל כמו שהוא אצל בני אדם, הבוכים ומתעצבים על צרתם המסבבת להם שינוי ותהפוכת גורלם מטוב לרע. אמנם הנרא' בכוונתם הוא בעיני שרצו להעיר אזננו אל ענינים נכבדים מאד על אודות התארים האלהיים וזה כי אם נמנע מהתוארים העצמיים המחייבים לאל ית' ענין מה לסבה או לסבות שזכרם הרב המור' בהרב' מפרקי החלק הראשון מהמור' ולא הותר לנו כי אם השוללים הכוללים לבד הנה יש מין מהתוארים שלא יחוייב לו מהם שום שנוי ורבוי בעצמותו ית' כשיבחן בטוב ההשקפה והוא הנאמר בצירוף אל זולתו כי הוא יורה על ענין מה על הזולת ההוא לא עליו. דרך משל השמש עצם פשוט בלי שום הרכבה וכשיתיך השעוה ויקפיא המלח הוא מבואר היות זה לחליף החמרים לא לחלופו כלל כמ"ש הרב המור' פרק נ"ב חלק א' יותר בארוכה. וכן הדבר בו ית' כי הוא הפשוט בתכלית הפשיטות והוא הטוב האמתי אשר אין בו חלוף ושנוי כלל והנה האיש הטוב יקבל ממנו הטוב והאיש הרע יקבל ממנו הרע כי עצם הטוב הוא היות רשע ורע לו כמו שעצם הרע יהי' בהפך והנה הכל הוא טוב בהשקפה אל עצמו אמנם לחלופם זה קבל הטוב לעצמו וזה הרע לעצמו. ובמשל הזה עצמו הליץ אותו המשורר באומרו כהנדוף עשן תנדוף כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים וגומר (תלים ס"ח) וזה כי שמש ומגן ה' צבאות והרשע הוא כדונג אשר המס ימס מפני נצוציו. אמנם הצדיק הוא כדבר שמתחזק ומתקיים בו ולזה לא די שלא יקבלו ממנו הרע אבל שישמחו וישישו בשמחה לפניו הרי שהתואר הצרופיי הזה לא יחייב לו יתעל' לא רבוי ולא שינוי בחלוף המקבלים ורבויים. וכבר המשילו החכמים זה לאדם העומד אצל העמוד פעם לימינו ופעם לשמאלו והעמוד לא זז ממקומו כמו שהביאו החכם בהקדמת המאמר הג' לאלהיות. וגם המשורר כוון אליו באומרו ואומר חלותי היא שנות ימין עליון (שם ע"ז) והכונה שאם נרגיש שנוי במצבנו אצלו ית' פעם אנו עומדים לימינו כבנים האהובים אליו ופעם לשמאלו כעבדים המרוחקים מאדוניהם אמרתי כי זה חולי שלי הוא לא שנוי בו ולא בימינו חלילה. וכבר נתבארו עמו הכתובים הסמוכים בשטר נ"א. ועל זה האופן נתבאר שעם שכבר נתאמת שאין שום מקום לצייר ולשער אשר לפניו יבא שום עצב דאגה ובכיה בשום צד יתברך מחוייב המציאות מחסרונות כאלו ומכל מיני הפעליות עלוי בלתי בעל תכלית עם כל זה מהבדלו המיוחד על כל אלהים שהוא היותו סבה ועלה ראשונ' לכל הנה יתחייב שיאמרו בו ית' אלו התוארים הצרופיים ולא עוד אלא כי המיוחסים לו השמחה והעונג גם הפכיהם במשלים קרובים. וזה כי כל עוד שימשכו ממנו ית' הטובות השלמות ויושפעו מלפניו המעשים המפורסמים לשלמות המקבלים אותם רצוני בהמצא השלום וההסכמ' בין הכתות תחתיות שניות ושלישיות כמו שאמרנו ראשונ' ועל דרך שאמר הכתוב והיה ביום ההוא אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יענו את יזרעאל (הושע ב׳:כ״ג-כ״ד) הלא אז תתעל' מעלתו לעיני הכל כי ברבות הטובה רבו מקבליה וכרובם כן ירבה השפע היורד מאתו יתעל' וכן יפרוץ וכן נתרבתה השמחה והעונג לפניו כמו שאמר ישמח ה' במעשיו (תלים ק"ד) עוז וחדוה במקומו (ד"ה א' ט"ז) וכל הכתובים הדומים וכבר קיימו וקבלו עליהם החוקרים שהוא יתברך שמח ומתענג תכלית השמחה והצהלה בעצמותו כמו שחוייב מעלוי המשיג ועוצם המושג ונעימות ההשג' כאשר נתבאר בי"ז ממה שאמר בטענה הי"א במאמר הג' לאלהיות:

זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד וגו' ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה וגו'. לומר שכן הוא האמת כמו שחשבוהו כי אין לעונן באלו המשרתים ולהמשך אחריהם ולכוין מלאכתם לשם היותר חרוץ מהם או לבטלה בעבור הזולת. אדרבה כי ששת הימים יכוונו למלאכתם ויום השביעי המיוחד למשרת הראשון הנוסע ראשונה שבת לא יהיה בו שום מעשה ונתן הטעם כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ וגו' לומר כי הוא יתב' עושה כל אלה והוא יכול על כל מעשיהם ומבטלן כאשר ירצה ולזה אין להם כי אם לשמוע בקולו ולשמור מצותיו והוא יענה את השמים והשמים יענו את הארץ וגו' (הושע ב׳:כ״ג). והנה לפי שחדוש העולם הוא יתד ששכר ועונש כל מצות התורה האלהית תלויין בו הקדימו לכל הדברות הבאות אשר לא צותה התורה אותם רק בבחינת השכר והעונש אשר הטילה עליהן כמ"ש בראשון הבא אחריו למען יאריכון ימיך ואחרו אל הראשונות אשר לא הוצרך להם עקר זה. שאפי' הפילוסופי' האומרים בקדמות העולם יש להם אלו הדברות הראשונות בכח עיוניהם כמו שכתבנו ראשונה. וזאת היא סבה עצומה אשר בעבור' לא אמר אנכי ה' אלהיך אשר בראתי את השמים ואת הארץ מלבד מה שכתבנו שהוצאת מצרים ענין מיוחד להם. ולהיות האמונה במציאות החדוש הוא מה שתתן האפשרות על עוצם יכלתו לעשות את אשר חפץ בשמים ובארץ כמעשה ארץ מצרים עד שכבר יהיו שני הענינים האלו נזכרים ונשמרים ביום השבת. לכן נאמר בכאן זכור את יום השבת ונתן הטעם כי ששת ימים עשה ה' וגו' וסיים על כן בירך ה' את יום השבת ויקדשהו. ובמשנה תורה נאמר (דברים ה׳:ט״ו) שמור את יום השבת וכו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וסיים על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת כי שני העניינים הם נצמדים והיו לאחדים והוא אמרם ז"ל (שבועות כ':) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כמו שיבא ביאורו היטב בדבור אצל שמירת השבת שער נ"ה ב"ה. אמנם בפרשת ויכלו שער ד' פירשנו כי השביתה ביום השביעי היא מה שתתן אות ומופת לעקר אמונת החדוש מהאין המוחלט כי יסכר פי דוברי שקר שעולם כמנהגו נוהג שהרי הכתוב מעיד שהאל ית' עשה בששת ימים מעשה ששבת ממנו מאז ועד עתה והוא ענין נכון מאד אם תשים עינך עליו. גם בהיות זאת המצוה הישרה שלמה לקנות העולם הבא כי על כן באה המצוה ששת ימים תעבוד וגו' וביום השביעי וגו' על דרך מי שטרח בע"ש יאכל בשבת (ע"א ג'.) כבר נכתב קצתו בפרשת המן שער מ"א ויכתב עוד במקומו ב"ה:

^*כוונתו, כי כמו שחכמת המוזיקא המשתדלת להוציא קולות ערבים למשמע אזן נוסדה רק על השתוות והסכמת הקולות השונים היוצאים מכלי זמר השונים, והתאחדותם בערך שוה ומקביל בין גבוה לנמוך, כן גם יסד ה' בעולמו, כי מקרי התבל ופגעיו יהיו תמיד מסכימים יחד עם מעשה בני אדם להרע או להטיב למו בהטיבם או בהשחיתם דרכם עלי ארץ, ואף כי באומה הישראלית המתנהגת תמיד לא לפי מערכת הכוכבים וטבעי הנמצאים כי אם על פי השגחת הי"ת על מעשיהם הטובים והרעים כמאה"כ והיה ביום ההוא אענה וכו' (כי הסכמת הקולות יחד תקרא בלה"ק עניה כמו קול ענות אנכי שמע ר"ל קול בני אדם המנגנים בקולם יחד בערך שוה) וכן אמרו חז"ל "אם בחקותי תלכו, חקות שמים וארץ וכו'," ר"ל כי חקות הטבע תהיינה תמיד בבחינתכם מסכימות אל לכתכם בחקותי או לא, ולא לבד בדרך כללי כי אם גם בדרך פרטי אחז"ל שעבירות מיוחדות מסבבות לעולם, ואף כי לישראל המונהגים בהשגת' פרטית. מקרים ופגעים מיוחדים, גם מאה"כ "במיתריך תכונן על פניהם" מורה לדעת הרב על מקרי התבל אשר כמיתרי כלי נגון יהיו מסכימים יחד עם מעשיהם הרעים. אח"כ אמר כי מחסד הי"ת ברא העולם בטבעים וחקים שונים. ולא בטבע וחק אחד השוה מכל צדדיו כי באופן זה הי' העולם נפסד כלו כרגע מדי החלו בני אדם להרע מעשיהם, אבל עתה שנברא בחקים וטבעים שונים יופסד לפעמים רק לאט לאט ובבחינה פרטית, לפי ערך ויחס מעשה בני אדם הרעים הפרטים ולא בדרך כללי, גם באופן זה יוכלו הצדיקים בהורותם לזולתם הדרך הטובה והישר', להגן יותר על נקלה על העולם מהפסדו החלקיי והפרטי במה שהיו יכולים למנוע ההפסד הכללי אם היה נמשך כרגע מרוע מעללי בני אדם, אנו היה נברא על פי חק טבעי אחד: וע"ז רמזו חז"ל באמרם "בעשרה מאמרות וכו' כדי להפרע מן הרשעים וכו' וליתן שכר טוב לצדיקים וכו'." יסוד מוסד ומקובל אל דעת אמונת השכר והעונש הזמנים אשר תורתנו הקדושה והאלהית היא ראשית דרכם. כי יחס גדול וקשר אמיץ יש בין הפעולות אשר יפעלום כתות האנשים מטוב ועד רע ובין טבע המציאות בכלליו ופרטיו. עד שיאמן כי בתקון ויושר פעולותיהם בכלל יתקיים ויתחזק טבע כל הנמצאות. ובקלקולם והפסדם יתקומם ויתקלקל גם הוא. וזה הענין הנפלא יתחייב מהיות הבנין האנושי הזה כעין בנין העולם הכולל אשר זה נקרא עולם גדול וזה עולם קטון. לפי היחס אשר לשניהם בכל דבריהם כלליהם ופרטיהם כמו שהוא מוסכם מכל החכמים. ולזה יתכן שימצא בין שניהם יחס גדול ממין היחס אשר אמרו חכמי הנגון שימצא בין שני כלי זמר השוים והנערכים על ערך א' ויחס א' לגמרי. כי בהניע טור מהאחד יתעורר אל קולו הטור שכנגדו בכלי השני מפני היחס השוה אשר ביניהם. ואולי שעל זה היחס היה כנור דוד מנגן מאליו ומתעורר אל ערבות קולו ונועם שיריו כמו שדרשו חכמינו ז"ל (ברכות ג':) על אומרו עורה כבודי (תהילים נ״ז:ט׳) כי כדאי היה נעים זמירות ישראל לכוין במלאכת המוזיק"א זה השיעור. והנה בני העולם הכולל הוא כעין הכלי הראשון אשר יש לו סדר וערך קבוע בכל מערכותיו עליונים ותחתונים לגמור על ידיהם מלאכת פרנסות העולם ומעשהו. לעומתם יהיו נערכים ומסודרים טורי סדרי בנין העולם הקטן החלקי לקבל פעולותיהם על נכון. אולם בהיטיב הכלי הקטון סדור מערכותיו יתדותיו ומיתריו לפי הערך הראוי ומתיחס אל סוד המציאות וטבעו בכללו וחלקיו הנה באמת בהניע אותם יתעוררו לעומתם טורי העולם הגדול ומיתריהם. ויוסכמו שניהם יחד זה לפעול וזה להפעל באופן שיושלם על יד שניהם הנהגת המציאות על הצד היותר נאות שאפשר כי כן יסד מלכו של עולם שיהיה כל העולם כלו קטון וגדול כאיש אחד קצותיו מתיחסים לקצותיו וחלקיו נענין אל חלקיו כענין שהם עליו כל חלקי הב"ח לתועלת כלל כי בזה האופן יכונו יחד לקבל השפע מאתו יתברך והוא עצמו מה שביארו יתברך על יד הנביא באומרו והיה ביום ההוא אענה נאם יי' אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענ' את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והמה יענו את יזרעאל (הושע ב׳:כ״ג-כ״ד). אמר שהאל ית' הוא העונה ראשונה לקול שירי הכלי הקטון וטוב נגונו על דרך שאמר והיה טרם יקראו ואני אענה (ישעיהו ס״ה:כ״ד). והוא יתן טוב מענה את השמים שהם הטור העליון והיותר כולל בהשפיע שפע שבע רצון והם יענו בו את הארץ שהוא הטור השני בהסכים עמה בטוב ניגונה גם היא. והארץ תענה את הדגן שהוא הטור השלישי. והמה יענו את יזרעאל שהוא הטור הרביעי. והם האנשים הזורעים על בטחון האלהים וענייתו על הדרך הנזכר. והנה באמת ילך הדבר בסבוב כי הם המנגנים בראש והנענים בסוף על דרך אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף (תהלים פ"ה). וכמה כוונו חכמינו ז"ל במדרש (ויקרא רבה פרשה ל"ה) אם בחקותי אמרו מאי אם בחקותי חקות שחקקתי בהם שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו ל״ג:כ״ה) חקות שחקקתי בהם את הירח דכתיב כה אמר יי' נותן השמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה (שם ל"א). חקות שחקקתי בהם את הים שנאמר בשומי לים חקו (משלי ח׳:כ״ז-כ״ח). חקות שחקקתי בהם את התהום שנאמר בחקו חוג על פני תהום (שם) חק וחוג לגזרה שוה. רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא אמר חקים שהם חקוקים על יצר הרע שנאמר הוי החוקקים חקקי און (ישעיהו י׳:א׳), אמר ר' לוי מקום שהוא משובש בגייסות הושיב בי המלך קוסטנדיי"נוס אחד בשביל לשמרו כך אמר הקב"ה התורה אבן ויצר הרע אבן. התורה אבן דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה (שמות כ״ד:י״ב). ויצ"הר אבן דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם (יחזקאל ל״ו:כ״ו). אמר רבי יצחק בר אלישיב חקים שהם מביאים את האדם לחיי העולם הבא: הנה שהורו על כל מה שאמרנו והוא בהודיע לנו כי כל טורי מערכות השמים והארץ כלם נסדרו ונתיסדו ע"פ התורה האלהית אשר בה נסתכל וברא את העולם כמו שכתבנו בשער ראשון עיין עליו. ומצותיה וחקותיה הם חקוקים על סדרי העולם שהוא הכלי הגדול גם על לב האדם שהוא העולם הקטון אשר בו נחקקו נרי מעללי איש ופקודותיו. וכאשר נתנה התורה האלהית ביד העם הנבחר הנה נמסר בידם סוד הניגון הזה וסדר עבודתו לתקן בו תחלה טבע יצר לבבו שהוא מטבעו משובש בגייסות. כל קביל די אתגזירת אבן דלא בידין לרכך ולפיצץ קשי לכו וחזקו שלא יחבל און ולא ילד שקרים כמנהג אישי העכו"ם כמו שפירש להם ביום הקהל ועתה אם שמוע תשמעו כו' והייתם לי סגלה מכל העמים כו' (שמות י״ט:ה׳). כי בתקן האדם עצמו תחלה על זה האופן ודאי יתייחסו עמו סדרי העולם הכולל. להיות שמים וארץ שהם הטור הראשון. והמאורות שהם הטור השני. והים הטור השלישי. והטור הרביעי שהוא התהום שהם החלקים העקריים. ואשר שאר הטורים יתנועעו בעבורם ויתפעלו מהם כלם עומדים על משמרתם ונותנין השפע זה לזה תמידין כסדרן ונוטלין זה מזה כהלכתן עד שיושלמו בזה שתי הצלחות האדם על צד היותר נאות לו. כמו שיעדה שם התורה האלהית על השלמות ולזה אמר אם בחקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם כו' (ויקרא כ"ו) כל הפרשה ההיא. ולא אמר אם תעבדו את האדמה היטיב כמנהג העמים לפי שאין הדבר תלוי אלא בשמירת יחס הניגון המשותף לשני הכלים אלו וכמו שיתבאר שם שער ע' ב"ה. ולזה כאשר האיש השלם איש חיל ויודע נגן יקרא צדיק יסוד עולם להיותו שומר סדר וחק כל הענינים האלה על מתכונתם כן הבלתי סדר הנמצא ברשעים יקלקל סדר זה המציאות ויפסידהו. אלא שבהיות ההפסד והקלקול חלקי בקצת הפעולות יהיה הרע המגיע להם חלקי גם כן באותם הדברים המתיחסים לקלקולם והפסדם כי אין ספק כי כמו שהונח שיש לכל הפעולות יחס עם טבע המציאות בכללו כן יש להודות יחס לחלקי הפעולות עם חלקי המציאות. וזה דבר נתבאר לרז"ל בכמה מקומות שאומרים על עבירה פלונית יגיע עונש פלוני ואמרו ז' מיני פורעניות באין לעולם על ז' גופי עבירות כו' (אבות פ"ה) וזולתם רבו מספר. ועל זה הדמיון עצמו אמר המשורר תמצא ידך לכל אויביך כו' תשיתמו כתנור אש כו' פרימו מארץ תאבד כו' כי נטו עליך רעה כו' כי תשתמו שכם במיתריך כו' (תהילים כ״א:י״ב). ירצה כי כאשר יהיו על זה השיעור מהמרד וקלקול סדר מעשיהם גם הסדר הכולל יקלקל בחציו עד שיראה שישים אותם לחלק אחד ובמיתריו בטורי סדרי המציאות אשר היה מנגן עליהם ילחם אתם כי יתהפכו להם למיתרי קשתות ויכוין לנגדם עד שישמיד חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם והצדיקים הנשארים ישישו וישמחו באבדן ויתחזקו בניגונן הטוב כמו שנמר רומה יי' בעוזך נשירה ונזמרה כו' (שם). אמנם בהיות הכלי סדר כולל ונוגע בכל טורי המיתרים אשר לכלי הקטון יהיה אז הקלקול וההפסד מגיע לכל פנות הבנין ונפל כלו בכללו ואין סומך, כמו שנתבאר זת מהספור אשר היינו עליו באומרו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר כו'. כי בהיות רעתם כוללת. הנה טבע המציאות היה הולך ומתמוגג ולא היה להם על מה שיסמוכו. ולזה עצמו הוא מה שאמר בפרשת התוכחות אם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ואם בחקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי כו' (ויקרא כ"ו). ופירשו חכמינו ז"ל לא לומד ולא עושה מואס באחרים העושים שונא את החכמים מונע את אחרים כופר במצות כופר בעקר (תו"כ פ' בחוקתי פ"ג) וכוונת הכללות כי בהרבות הקלקול וההפסד בכל חלקי פעולותיהם כן יתקלקל כנגדם הסדר הכולל ויאבדו בכלל. מה שלא יעשה כן כשיהיה הפסדם וקלקולם חלקי כמו שאמרנו. ויתכן כי באומרם חכמינו ז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד כו' (אבות פ"ה). תוכלל כוונה זו בכלל מה שביארנו עליו בשער הג' כי הכל הוא דרך אחד וענין אחד. וזה שאפילו יונח שיכול להבראות על טבע וענין אחד כאשר ישר בעיני היוצר לעשות עם כל זה גזרה חכמתו לברוא אותו על זה האופן מהחלוף והחלוק כמו שיכללוהו עשרה מאמרות הבריאה הכוללים העצם והתשעה מקרים שכתבנו וזה להשקפתו לתועלת היצורים ולטובתם וכאלו אמר לפי הדמיון והמשל שהנחנו שרצה להשלים מלאכת נגון העולם ומעשהו עלי עשור ועלי נבל בשיהיו טורי מיתריו אלו העשרה מאמרות המחלקים הנמצאות למינים ממינים שונים וטבעים מטבעים מתחלפים ולא ראה להשלימו דוגמת כלי נגון של טור אחד אחד לבד אפילו אפשר כן כדי ליפרע מן הרשעים לאט להם מעט מעט כשמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות בהפרע מהם מאמר מאמר לפי יחס חטאם עמו מבלי שיתקומם הכל ואף כי ירבו לפשוע ויופסד כללות מעשיהם עד השתנות עליהם כל סדרי בראשית לא יושלם עונם בכמו זה השיעור עד דורות הרבה וידחה הרע וההפסד כל מה שאפשר לדחותו בכל מה דאפשר מתקנינין וגם בזה עצמו יותן מקום לצדיקים לקיים את העולם ולהגין בעדו לבל יענש כלל דוגמת הענין הראשון מה שסמכו לומר יו"ד דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין לפניו עד שהביא עליהם את מי המבול (שם) יורו כי ענין העשרה מאמרות הוא עצמו ענין האריכות אפים שבה האריך את הרשעים כל הדורות ההם העשרה אשר האריכו בהם ברעתם עד שנתמלאה סאתם ולא יוכלו עוד עמוד. אמנם הענין הב' הוא מה שאמר בסמוך עשרה דורות מנח ועד אברהם כו'. כי אע"פ שהיו הדורות ההם מקלקלין הוא היה מתקן באופן שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שהעיר ממזרח צדקתו של אברהם אבינו ומלט הוא את העולם כלו: וזה שיעור מה שכווננו אליו בזה הפרק אשר אחרי השער אשר בהקדמתם יחד נבא לביאור מה שהיינו עליו מזה הספור. האמנה בשיעור תחלה הספקות הנופלות בה: