הושע ד:ו מחשבת ישראל: עקידת יצחק

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי פעולות האדם בכלל תחלקנה לשלשה מינים, הא' כולל הפעולות הטבעיות, ר"ל אותן אשר יעשו איברי גופו עפ"י חקי הטבע אשר יסד ה' בקרבם, בלי רצון ובחירת בעליהם, ד"מ באכול איש מאכלו, יעכלו אותו איבריו הפנימים, ויוציאו המיץ והלחיות הראויות ממנו והשאר יוציאו לחוץ, ובכל זאת יפעלו בהכרח טבעם מבלי למודי ואזהר' ובהם אין מקום לזכרון או לשכחה כי לא נוכל לומר ד"מ על צד האמת, כי האצטומכא של איש זה זוכר תמיד לפעול פעולתו ושל איש אחר ישכחהו לעשות, ומאה"כ "כי שכחתי מאכול לחמי" נאמר רק ע"ד הפלג' כמשפט המשורר והמליץ, כי באמת הלוא הרעבון והכח המושך באדם, יכריחהו בטבעו לקחת מזון למאכלו כאשר ירעב, עד שלא יוכל לשכח זאת, והמין הב' כולל הפעולות הלמודיות ר"ל אותן הפעולות אשר יעשה האדם רק בעבור שלמדוהו וצוו אותו הוריו ומוריו לעשותן, למען השיג על ידן תכלית טובה, אף כי לפעמים מתנגדות לטבעו עד כי שלא הי' חפץ בהן מצד עצמו, ככל המצות שבתורה אשר לא יחייבם השכל האנושי ואנחנו בני ישראל עושים אותן רק בעבור שנצטוינו עליהם, ולמדונו אבותינו ומורינו לעשותן, ובאלה יש מקום לזכרון ושכחה כי יש אדם זוכר תמיד כל חובותיו אלה, ויש אשר ישכחם אף כי גם הוא למד אותן בנעוריו, כמאמר התנא פ"ה דאבות "ארבעה מדות בהולכי בית המדרש" וכו' והמין השלישי כולל הפעולות המדותיות והם אותן הפעולות המדותיות אשר יעשה אותן האדם בעבור מדותיו הטובות או הרעות ד"מ מי שיש לו מדת הרחמנות והנדיבות יחמול ויחוס על זולתו שהוא איש עני ואביון וייטיב לו כפי יכלתו, תחת כי האכזר והנבל יקפץ ידו מאחיו האביון ובשועו אליו בצר לו שיעזרהו, יאטם אזנו משמוע זעקתו, והנה הפעולות האלה יעשה אותן האדם תחילה לרוב רק בעבור מצוה ולימוד, כי הבן אשר ילמדהו אביו או מורהו לחמול על דל ולהעניק לו מטובו יהי' רחמן והבן אשר ילמדוהו להתאכזר על זולתו, יהי' אכזרי (כי הנטיה הטבעית לבד לא תספיק לאדם להשריש ולקבוע בלבו מדה טובה או רעה עד שממנה לבד תצאנה פעולותיו הטובות או הרעות) וע"כ יש בהן בתחיל' גם יד ומקום לזכרון ושכח' כי נוכל לאמר שבן זה זכר את אשר צוהו ולמדו אביו ומורהו להטיב לזולתו, וע"כ יטיב לו באמת תחת כי בן אחר שכח מצותם זאת וחדל מהטיב לעמיתו, אפס אחר אשר כבר הורגל האדם זמן מה במדה מה טוב או רעה כבר נעשה לו כדבר טבעי אשר לא יוכל לשכח עוד כאשר יאמרו המושלים "הרגל נעשה טבע" (וכעין זה אחז"ל בברכות ט"ז ע"א בקרא וטעה דצריך לחזור "אבל פתח בלמען ירבו סירכי נקט ואתא" ועיין גם בט"ז יו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ח) ועד"ז אמר המשורר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" כי הרגל הזכיר' בה נעשה לו כבר כדבר טבעי שלא יוכל לשכחו כמו שלא ישכח איש לדעת איזו ידו הימנית, ואמר הכ' מהי"ת "השכח חנות אל" כי החמל' והחנינה על ברואיו הן דברים האחוזים והדבקים בעצמותו ית', ואיך יעלה על הדעת שישכח כביכול לפעול פעולותיו על פיהן, וע"כ אמר ג"כ החוקר "כי אין דבר מהפעולות האנושיות שיהי' לו קיום כמו הפעולות לפי המעלה", ואחרי ההקדמ' הזאת הלא יקשה להבין מה שבאה כמה פעמים מצות הזכיר' והעדר השכח' כמו "זכור את יום השבת" "זכור את יום אשר בו יצאתם ממצרים" "זכור את אשר עשה לך עמלק", ודומיהם, כי אם יהיו הדברים האלה מוטבעים בטבע או בהרגל אין צורך עוד לצות על זכירתם, כי הדבר הטבעי הנוסד במדות האדם לא ישכח שהמעולה (ר"ל בעל המעל') לא תשכח לו המעל' שנהית' לו כבר כדבר טבעי, ואם הם אינם דברים טבעיים, ונקנים רק ע"י לימוד וחינוך, איך יצווה על זכירתם אחרי שהזכרון, הוא כח טבעי אשר בהיותו בריא כראוי פועל פעולתו מעצמו בלי צווי ואזהר', ואם יוחלש עד שלא יוכל לזכור עוד את העבר מה תועל לו עוד המצוה שיזכור אותו כי כמו שלא יוכל האצטומכא של איש חולה וחלש להצטוות שיפעול פעולת העיכול במאכל גס, שהוחלש כחו כבר לעכלו" כן לא יוכל כח הזכרון הנחלש באדם להצטוות שיזכור בכל זאת דבר או פעולה מה, ולבאר זאת יאמר הרב ז"ל כי התורה לא צותה באמת הזכיר' בעצמה, כ"א להשים לנו סימנים וציונים אשר יזכירונו הדברים אשר תחפוץ כי נזכרם, ד"מ בשמרנו תמיד את יום השביעי בכל שבוע, ונחדל מעשות בו מלאכה הלא נזכר מעצמנו עי"ז אמונת חידוש העולם בששת ימי הבריא' וקדושת השבת, יען כי בו שבת אלקים מכל מלאכתו, וע"ז מורה ג"כ מאחז"ל "כל שישנו בשמיר' ישנו בזכירה" ר"ל כל שומר שבת מחללו, הלא עי"ז יזכור ג"כ קדושתו ואמונת החידוש הדבקה בו ובשמרנו את חג הפסח בחודש האביב בכל שנה ושנה, נזכור יציאתנו ממצרים והקרע הטבע, ר"ל השתנות חקי הטבע ע"י האותות והמופתי' אשר שם ה' בארץ חם, והאמונה האמיתית הדבקה בזה, כי הי"ת כל יכול ואין מכלים בידו ובקשרנו בכל יום מימי השבוע התפילין לאות על ידינו ובין עינינו, אשר בהם כתוב המאמר היקר והנכבד מכל, "שמע ישראל" וכו' נזכור תמיד אמונת אחדות הי"ת, ובראותנו בכל יום הציצית על ארבע כנפות, כסותנו, נזכור בכלל כל מצות ה', וכן במצות "זכור את אשר עשה לך עמלק" הכונה רק שנשים לנו אות וסימנים המזכירים אותנו תמיד במה שעשה לנו הצר הצורר והאויב הזה, ויען כי לא קבעה התורה יום נועד לזכרון מלחמת עמלק, שמה רק עוצם שנאתו וגודל משטמתו ורוע כונתו היוצאים חוץ לגדר הטבעי הנהוג בשאר בני אדם וגבול שנאת כל העמים יחד, לאות ולמופת אשר על ידו ישאר הרושם תמיד בלבנו (ע"ד מאחז"ל בחולין ע"ב ע"ב "כל מילתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי") ויען שלא קשרה אותו בשום מעשה המזכיר זאת הזהיר' עוד לאמור "אל תשכח" ורק חז"ל קבעו מעשה לזה ע"י עשיית ימי הפורים המזכיר' אותנו במעש' המן נכד עמלק, ובקריאת דברי הכ' האלה בשבת זכור שלפניו, וכן הוא מחובות כל איש שלם מישראל שיעש' לו סימנים וציורים המזכירים אותו תמיד בכל מצות אלקיו, עד שנתהיינה אצלו במדרגת הפעולות הטבעיות והמדותיות, אשר לא תפול עליהן השכחה, כמו שאמר דע"ה "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" שר"ל שע"י לימודו דבר ה' תמיד וההרגל בם מנעוריו לעשותם, נהיו לו לנר ואור המצטרך בהכרח להולך במקום חושך ואפילה אשר בלעדם לא יוכל להרים רגלו ולצעד אף שני צעדים, ואמר ג"כ "לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני", ר"ל יען כי נהיו לי פקודיך כמזון רוחני המקיים חיי נפשי, ע"כ לא אוכל עוד לשכחם כמו שלא ישכח איש לאכול מאכלו ומזונו הגשמי להעמיד חיי גופו, כי הרעבון הטבעי יזכירהו ויאלצהו לסעוד לבו פת לחם, ורק בבחינ' זאת הזהיר הכ' "רק השמר לך וכו' פן תשכח את הדברים" וכו' ואמרו חז"ל פ"ג דאבות מ"ח "כל השוכח דבר מתלמודו הרי הוא מתחייב בנפשו" שהכונה רק שלא יחדל משים לעצמו סימנים וציונים המזכירים אותו, אפס לא נוכל להעלות על דעתנו שיענש גם השוכח בעבור אונס והכרח, כמאחז"ל "יכול אפי' תקפה וכו' הא אינו מתחייב אלא עד שישב ויסירם מלבו", ולמען השרש עוד יותר בקרבנו החוב הזה המוטל עליני להשים לנו סימנים המזכירים אותנו לאהבה את ה' אלקינו וללכת בכל דרכיו, אה"כ ג"כ שהי"ת אשר במדותיו אנו מחויבים להדבק ולהדמות אליו בכל מעשינו, הוא בעצמו כביכול יעשה לו ג"כ סימנים ואותות לזכור אותנו לטובה, ושלא לקצוף עלינו עד מאוד לכלותינו חלילה מעל פני האדמ' כמא"כ בקשת אשר הושם לאות ברית שלא תשחת עוד הארץ מפני מי המבול "וראיתיה לזכור ברית עולם" ובמצרים שם דם הפסח אשר על המשקוף ועל שתי המזוזות לאות שלא יבא המשחית אל בתי בני ישראל לנגוף כמאמר הכתוב "והיה הדם הזה לכם לאות" והתרועה בחצוצרות במלחמ' על הצר הצורר אותנו, והתקיע' ביום שמחתנו במועדנו ובראשי חדשינו הושמו לאות שנזכר לפני ה' תמיד, וישגיח עלינו גם בעת צרותינו גם בעת שמחת ומשוש לבנו, כמאה"כ (במדבר י׳:י׳) "ונזכרתם לפני ה' וכו' והיו לכם לזכרון" וכו', ובהיפך אה"כ (הושע ד׳:ו׳) "ותשכח תורת אלקיך, אשכח בניך גם אני" ר"ל כי כאשר נשכח תורת אלקינו יסיר השגחתו ממנו, כאלו שכח אותנו, אף שבאמת אין שכחה לפני כסא כבודו, ועפ"י הדברים האלה ביאר הרב ספק אחר, והוא אחרי שאה"כ "תורת ה' תמימה", ובהיותה תמימה ומום אין בה יחויבו ג"כ שתהי' נצחית, ככל דבר תמים שאין בו מום שישאר תמיד ולא יבטל לעולם, ולא ימצא בה דבר שיהי' בשום זמן ללא הועיל כמאה"כ "כי לא דבר רק הוא מכם" ר"ל שבכל הזמנים והמקומות אין דבר בתורה שיהיה חלילה לריק וללא הועיל וא"כ הלא יקשה לנו להבין, כי בהשקפה הראשונה ראה ההפך מזה, כי כל מעשה המשכן וכל כליו, הקמתו והורדתו וכל מעשה הקרבנות והרבה משאר מצות התורה שאינן נוהגות לדורות ובעת גלות ישראל מעל אדמתו נראים עתה כדברים שלא יועיל לנו כלל ? מלבד שנראה כל זה כמתנגד אל כמה כתובים כמאה"כ בבגדי כהונה "חוקת עולם לו ולזרעו" חושן ונשא אהרן וכו' לזכרון לפני ה' תמיד", ודומיהם, אך בדברי הרב ז"ל הנאמרים עד הנה, ועיין גם ביאורי לשער הקדום) יבואר הכל, כי אף שהרבה מהמצות והמעשים הפרטים שנצטוו בתורה נוהגים רק בזמן קבוע ומוגבל לבד, בכל זאת הרעיון והמושכל האלקי הכללי, הנסתר בתוך כל מצוה ומעשה הרומזים עליו, נשאר נצחי וקים תמיד כל הימים (ד"מ מצות נתינת לקט שכחה ופיאה לעניים, ומתנות כהונה לכהנים וללוים התלויות בארץ נוהגות רק בארץ ישראל, לא עתה בהיותנו נפוצים בשאר ארצות, אך בכל זאת הרעיון הכללי האלקי ורצון ה"ית הטמון בחוביהם נשאר קים ומושרש בלבנו לנצח, והוא כי חובה עלינו להעניק בכל עת ובכל מקום מטובנו לאחינו העניים והאביונים, ולמלא כפי היכולת מחסורם אשר יחסר למו, ולתמוך ידי תלמידי חכמים מורי העם ומלמדיו, המדריכים אותם עתה בדרכי ה' ליראה אותו וללכת בכל דרכיו (כאשר הורו לפנים הכהנים והלוים משפטי ה' ליעקב ותורתו לישראל) אם אין להם זולת זה חלק ונחלה בהון ורכוש וקניני הזמן, להחיות בהם נפשם ונפש ביתם), ואחרי כי כונת הי"ת בתתו תורתו לנו היתה לפ"ז לא לבד עשיית המעש' הפרטי אשר צוה לעשות, כי אם גם לשמור ולהשכיל תמיד הלימוד האלקי והמושכל הרוחני הצפון בקרבו, כמאה"כ "ושמרתם כו' ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון שר"ל שיעשו המצות הפרטיות באופן שישאר בלבם גם המושכל הכללי הנסתר בהן, למען יוכלו להוציאו פעם אחרת אל הפועל גם ע"י מעשה גופני אחר אשר לא נמצא מפורש בתורה, ד"מ מצות "עזב תעזוב עמו" הנאמר בחמור שונא הרובץ תחת משאו, כוללת גם הרעיון וחפץ האלקי הכללי שנטיב גם לאויבינו, ונשכח שנאתו בעת צר לו, לעזרהו ולתמכהו כפי היכולת, והאיש אשר ישריש מדה טובה ויקרה זאת בלבו יעזור לשונאו בכל אשר ימצא יד ומקום לזה, וישלים בזה חפץ הי"ת אף אם לא יראה שור או חמור שונאו נופלים בדרך. ובאופן זה נוכל לומר גם בבחינת הקרבנות שאם גם מעשיהן הפרטיות בטלו. בכל זאת נשאר תמיד הרעיון והמושכל הצפון בקרבם, שיכנע לו האדם תמיד לפני יוצרו, להתחנן ולהתנפל לפניו בעת צר לו. כמא"הכ "זבחי אלקים רוח נשברה וכו' ולהודות לו בעת שמחתו וכאשר ייטיב לו, כמאה"כ "זובח תודה יכבדנני" וע"כ אמרו חז"ל "זאת התורה לעולה, וכו' מלמד שכל העוסק בפ' הקרבנות וכו' כאילו הקריב" וכו', כי כמו שיושרש הרעיון האלקי הצפון במצות הקרבנות בלב המקריב אותן, כן יוטבע גם בלב הקורא אותן ומשכיל ומתבונן בהן וכן הוא בכל המעשים שנצטוו בתורה כמצות שמיטה ויובל ודומיהם, שאף שיש זמן שיבטלו הם בעצמם, בכל זאת הרעיון והמושכל האלקי והתועלת המוסרית אשר יצאו מהם עומדים לנצח נצחים, וכן הוא גם בבגדי הכהונה ומעשיהן. כי לא לבד יורו בכלל על חובות הישראלי להסיר מעליו המדות הרעות, שהן בגדיו הצואים, ולהלביש מחלצות ובגדים נקיום שהם המדות הטובות והיקרות, (אשר ע"י נקראו הבגדים בלה"ק גם בשם מדות כמו "ולבש הכהן מדו בד", בלשון העמים יורה שם האביטוס גם על תבונת בגדי האדם, גם על תכונת מדותיו בכלל) כ"א גם על פרטי הבגדום יורו, (כמו שהולך הרב המבאר) על הסרת מדות רעות ידועות, לקנות תחתיהן המידות הטובות והיקרות המתנגדות להם, וע"כ נאמר גם בהם "לזכרון, או לזכרון לפני ה' תמיד" וע"ז יורה גם מאמר המדרש שהחילונו בו, "למה נכתבו וכו' לומר לך מה הקרבנות מכפרים" וכו' שהכונה להורות שכמו שההשתדלות בעניני הקרבנות ותועלותיהן תועיל מאוד לכל איש ישראלי משכיל ומבין להסיר חטאו, ולהשיב דרכו מרעה, כן יועול לו גם העיון במעשה ובגדי הכהונה ותכונתם תמיד לטהר מדותיו ותכונותיו הנפשיות מכל סיג וחלאה, ולהיות בכל עת בגדיו לבנים, - הפעולות הנם ימצאו בנו על שלשה מינים. אם טבעיות. ואם מדותיות. ואם למודיות. הטבעיות הם כחות הפעולות כפי מה שהוטבע בם בתחלת הוייתן ולא יפול עליהם לא למוד ולא אזהרה לא שכחה ולא זכירה. כי הם פועלות בכל עת ויותר שלא מדעת הבעלים כמו שהוא בעת השינה ולא נאמר מעולם ששכח הלב תנועתו או שזכרו ולא האצטומכא והכבד פועלי העכול אשר בידם ולא שזכרם כלל אלא אם יאמר דרך הפלגה על ביטול הכח כמו שאמר המשורר (תהלים ק"ב) הוכה כעשב וייבש לבי כי שכחתי מאכול לחמי: אמנם הפעולות הלמודיות הם אשר יצטוה אדם מהלמוד לעשות אותם לשום תכלית מהתכליות ולא יחוש אם יסכימו לטבעו או שינגדו אליו כמו שהוא ענין המצות האלהיות אל הדברים העיונים אשר יקבלום האדם מרבו. הנה באמת באלה כמו שתפול בהם מצוה או למוד כן יפול הזכרון והשכחה וכמו שאמרו (אבות פ"ה) ארבע מדות בהולכי בית המדרש כי השכחה והזכרון יפלו בהם לפי הכנת טבעם כמו שיתבאר מאמרם זה בשער פ' ב"ה: אמנם הפעולות המדותיות הנה בתתחלתן היו ממין הלמודיות והיה נופל בהם הצויי והשכחה והזכרון. אמנם אחר ההרגל חזרו למין הטבעיות אשר לא יפול עליהם לא צווי ולא שכחה כלל. וכמו שאמר החכם שלא ישכח האדם המעלה כמו שלא ישכח על אחת מידיו אם הוא ימין או שמאל ועל זה המשל עצמו אמר המשורר אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני (תהלים קל"ו). כי ירושלם היא נזכרת ונפקדת אצלו תמיד לא תסור מנגד עיניו על דרך שאמר הכתוב (ישעיה מ"ט) הן על כפים חקותיך חומותיך נגדי תמיד. ואם יצוייר שאשכחך כבר יצוייר שאשכח יד ימיני מה שאי אפשר. ועל זה הדרך עצמו אמר המשורר בכלל הנמנעות שזכר שישיגו לאל יתעלה בענייני המעלה הנהוגה אצלנו מלפנים (תהלים ע"ז) השכח חנות אל וגו'. אמנם אמר ראשונ' (שם) חשבתי ימים מקדם שנות עולמים אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי הלעולמים יזנח ה' וגו'. האפס לנצח חסדו וגו'. השכח וגו' ירצה כי בחשבו ימים מקדם שהיתה השגחת השם יתעלה תמיד מצויה בינותינו לעשות עמנו גדולות ונוראות ברוב רחמיו וחסדיו ועתה זה כמה יושב ובטל שהיה זוכר נגינתו זאת בלילה בשעת השקט שאר המחשבות המטרידות. ומפליג בו החקירה בהעביר העיון על כל צדדי האפשר לדעת אם היה זה מצדו או מצדנו ושלא מצא שום צד שיצדק בשהיה זה ההמנע מצדו. דזה כי ההמנע מהרגל המעלות לאיש השלם שהיה מוחזק בהם אי אפשר שיהיה כי אם לאחד מג' סבות אם שתשתנה רצונו מעשותו אל לא עשותו. או שלא יכול לעשות. או שישכח מעשות והנה האל יתברך לא תפול בו שום אחת מהנה אם השתנות הרצון מטוב לרע הלעולמים יזנח ה' ולא יוסיף לרצות עוד לעשות טוב כאדם המתהפך מטוב לרע חלילה לאל מרשע. ואם מבלתי יכולת בידו להמשיך כח גבורותיו אשר היו בידו בימים הראשונים כעשיר שנורש או כגבור שנחלש האפס לנצת חסדו כמו שאפס כסף מידי העשיר או אם גמר אומר גבורותיו בדור אחד או שנים כמו שיכלה כח הגבור במעט מהזמן. ואם בעבור שכחה השכח חנות אל והלא אין שכחה יכולה להמצא במעלות האדם כ"ש במעלות חנינותיו וחסדיו. ואם תאמר כבר יקרה למעולה בשעת הכעס והאף הגדול שלא ישתמש אז במעלותיו וכאלו שכחם בעת ההיא. הנה זה לא יהיה רק במעט מהזמן שבו יכלה פתאומיות האף. ולזה לא הונח שתפול השכחה במעלות חנינותיו כי אם קפץ באף רחמיו סלה והנה עם זה כבר אפשר שתשכח ימינו תמיד. וגזר ואמר ודאי אין המחלה הזאת אלא בי ואני הוא שגרמתי שנות ימין עליון והתחלפו מטבעו לשכחו אצלנו. על כן בתקן עצמי והטיב מעשי אבטח כי אזכור מעללי יה כי אזכרה מקדם פלאך. והנה נתברר על כל פנים כי המעלות המדותיות תתחלפנה מהפעולות הלמודיות במה שבאלה לא תפולהשכחה כמו בטבעיות. אמנם בלמודיות לבדם תפול וכבר כתב זה החוקר בפ"ח מהראשון מהמדות אמר כי אין דבר מהפעולות האנושיות שיהיה לו קיום כמו הפעולות לפי המעלה והם יותר נשארות מהידיעות הלמודיות. אלה יראו מהם היותר נכבדות והם יותר נשארות בעבור רוב גודל התמדת היות בהם מאושרים. וזה ידמה היות סבה אשר השכחה לא תמצא אצלם והוא מבואר:

הנך רואה איך טרח ומצא אדוננו דוד עליו השלום והכין לפנינו הדרך הישר להיות לנו המצוות האלהיות והלמודים התוריים לעסק מיוחד בו נחיה תמיד עד שיהיו שמורות בלבנו ונקנות לנו לנחלה ויוכרע לבנו אליהם בנטיה טבעית אשר אי אפשר ליפול בהם השכחה כשכחת הימין או השמאל והוא הדרך עצמו שאמר החכם באותו לשון שכתבנו למעלה בעבור רוב גודל התמדת חיות בהם מאושרי'. והוא מה שאמר דוד במקום אחר (שם) לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני. אמר כי אחר שנתנם לו לעסק מיוחד אשר בו יחיה תמיד יחוייב שלא ישכחם בשום פנים כי אי אפשר לבא לידי שכחה אם לא שיסכים בלבו להבטל מהעסק ההוא ולהרחיקו מעליו שזה יהיה מאד מפורסם אשר לא יפול עליו התנצלות השכחה. והנה על זה באו כל המצוות שבתורה על לשון הזכירה כמו שאמר (דברים ד') רק השמר לך ושמור את נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. כי הנה בידו ורשותו לעשות סימנים וציונין ומיני תחבולות לזכרונן ואם לא עשאם ענוש יענש במרד העצלה כמו שאמרנו ראשונה. ולזה אמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"ח) כל השוכח דבר מתלמודו הרי הוא מתחייב בנפשו שלא יתנצל לאמר למדתי ושכחתי כי יש בידו לעשות חיל שלא ישכח. אמנם אם עשה וטרח ולא הועיל הרי הוא שוכח תלמודו מחמת אונסו ופטור. וכמו שאמרו (שם) יכול תקפה עליו תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך הא אינו מתחייב אלא עד שישב ויסירם מלבו. כי הבלי קפידה עליהם לעשות בהם ההשתדלות הנזכר היא ודאי הישיבה וההסרה מלבו אשר יתחייב בנפשו עליה בלי ספק. ומן הפלא שאף האל ית' הכתיב לעצמו התחבולה הזאת בהרבה מקומות אמר (בראשית ט׳:י״ג) וראיתיה לזכור ברית עולם. (שם י"ז) והיתה לאות ברית ביני וביניכם. (שמות י״ב:י״ב-י״ג) והיה הדם לכם לאות (במדבר י׳:ט׳) והרעותם בחצוצרות ונזכרתם וגו' וזולתם. עם שעקר כוונתם הם לראייה של זכות כמו שכתבנו בברית הקשת שער י"ד מכל מקום מפשוטי כלם יראה כן. וכל שכן ממה שאחז"ל (ברכות ו'.) שהקב"ה מניח תפילין וזכרו מה הן פרשיותיהן כמו שיתבאר אצל את ה' האמרת וגו' בשער צ"ח ב"ה. והנה כוונת כל זה כי כשם שצוה אותנו להטיב זכרוננו על ידי מעשה במה שאנו חייבין עליו כן הוא ית' כביכול נוהג בעצמו לזכור אותנו תמיד במה שהוא ראוי להשפיעו אותנו לטוב לנו כל הימים ולומר שזכירתנו אליו ית' וזכירתו אלינו תלויין זה בזה והולכים בסבוב. ולפי שהסבוב הזה עצמו יחוייב שימשך אל השכחה שענין ההפכים האלו אחד הוא כמו שאמר הנביא (הושע ד׳:ו׳) ותשכח תורת אלהיך אשכח וגו'. לזה מה שהפליג האזהרה (דברים ד') השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח כמו שאמרנו וכן במקומו' אחרים (שם ו') השמר לך פן תשכח והוא הזירוז להטוב הזכרון ולסמכו בכל מיני התחבולות כי באמת השכחה תניח חטאים גדולים והיא היתה אם כל רע והפסד. וכמו שאמר (שם ל"ב) צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. (ישעיהו נ״א:י״ג) ותשכח ה' עושיך וגו'. והזכרון הוא היה אבי כל טוב וחסד הנמשך בעולם (מיכה ו׳:ה׳) עמי זכור נא מה יעץ וגו'. (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה וגו'. ובאל ית' (בראשית ח׳:א׳) ויזכור אלהים את נח וגו'. (שם ט') וראיתיה לזכור וגו'. (תהילים ק״ו:ד׳) זכרני ה' ברצון עמך וזולת'. והנה שנתברר לנו איך עשו העיונים הלמודיים מעלות מדותיות טבעיות ואיך תפול המצוה והזירוז על הפעולות הטבעיות כמו שהוא הזכרון אשר חשבנו בתחלה שאין זה מטבעו. וכבר תהיה הזכירה על זה האופן גבול אמצעי כדי שתפול המצוה גם על היראה עם שהוא הפעלות טבעי כמו שאמר הכתוב (דברים ז׳:י״ח)לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה וגו' כמו שיתבאר שם בשער צ' ב"ה שהוא דרוש נכבד מאד: ועתה ראה כמה יועילו לנו אלו העיונים להבין ולדעת מהם תועלות הספורים האלו כלם רצוני ממעשה המשכן. והכלים. והבגדי'. והקרבנו' וזולתם. וזה כשיעמוד לפניך ראשונה ספק גדול ועצום וזה תוארו. מהידוע שתורתנו האלהית היא תורת ה' תמימה. וזה התואר יחייב שלא יפול בה שום מום בזמן מהזמני' שזה יכלול היותה נצחית מה שיחייב שלא ימצא בה שום דבר בשום זמן שיהיה ריק מהתועלת וכמו שאמר עליה (שם ל"ב) כי לא דבר רק הוא מכם וזה התנאי יבוקש מלומדיה אשר על כל אחד מהם אמר המשורר כו אם בתורת ה' חפצו וגו'. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וגו' (תהילים א׳:ג׳). וזה שהוא אשר יתן פרי הלמוד בעתו בכל הדברים התלוים בזמן מיוחד. ואף שיש בהם ענינים שלא יפרדו ממנו כמו העלה מהעץ שלא יבול ממנו ויועיל לצל או לתרופה. וכל אשר יעשה יצליח באופן שלא ימצא לו זמן רק מהתועלת. ואם זה משפט לומדיה היא עצמה לא כל שכן. ואם כן איך תתקרר דעתנו ויסבול שכלנו שיהיה בתור' האלהית דבר שאינו נוהג בשום זמן מהזמנים או שלא יועילו לכתות האנשים אם מפני שהיה מצוה לדור כמו מעשה המשכן וכליו וסדר הקמתו ופריקתו וקרבנות חנכת הנשיאים שכלם נפסקה כוונתם ומאי דהוה הוה. או המצוות אשר לא נצטוו בהם כי אם אחר הכנסם לארץ ובשעת יישובה וכדומה או המצוות המיוחדות לאנשים מיוחדים כמו טהרת הכהנים וטומאתם וענינים רבים כמו אלה כבר נאמר שיבואו בזה חלקים רבים שלא יועילו לכל האנשים וגם מה שלא יועילו כלל. ומה גם עתה זה ימים רבים שגלינו מעל אדמתינו ושמם מקדשנו ואין לנו לא בית ולא מזבח ולא קרבן ולא כהן שיכפר בעדנו. כי הנה כל המצות בטלו בעונותינו ולא נשאר בתורה רק קצת מצוות שהם חובת הגוף וקלה היא כאלו היא כאחד מספר הזכרונות דברי הימים אשר עברו בעולם זה כמה וכמה. ומה זה שאמר משה לכל ישראל (דברים ל״ב:מ״ו) שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק היא וגו'. והלא יש בה הרבה דברים שאינן ראויים כי אם למעט מהם. והנה כל דבר ודבר מהם הוא רק מרובם וגם מה שאמר בבגדי כהונה חקת עולם לו ולזרעו אחריו ובחשך לפני ה' תמיד ובמצות הנרות חקת עולם לדורותם מאת בני ישראל ועוד נאמר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך וגו'. ובמקום אחר (ויקרא כ״ד:ב׳) צו את בני ישראל ויקחו אליך וגו'. ואמרו חז"ל (קידושין כ"ט.) כל מקום שנאמר צו מיד ולדורות. והנה לא נמשך לכל הדורות כי כמה דורות עברו שחשכו רואותינו ועינינו ראות וכלות. אמנם מה שחוייב לקבל בזה הוא כי הנה כל אלו הענינים והמצות הבאות עליהם כלם עם שכונתם היא להועיל בהם לענין המעשה לאנשים המיוחדים ההם ובזמן הקבוע הנה עקר הכונה בהם להיותם בספר וחכמה ולמוד אלהי בו יעיינו כל בעלי השכל וישכילו בענייניהם עד שיעלו בנפשם בתורת למודים ועיונים מושכלי' נשארים בשכלם. וכמו שאמר (דברים כ"ט) ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. כבר ידעת אומרם ז"ל (תו"כ אחרי פ"ט) ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו. אמר שיעיינו בדברי הברית הזאת ויעשו אותם באופן שלא בלבד יעלה בידם המעשה אלא שאשר יעשו ישאר ממנו מושכל בנפש כי הוא המעשה השלם העומד תמיד ולא יסור בעבור שעת המעשה. וכבר יועילו אלו המעשים להם לענין החכמה יותר מספרי החכמות החיצונוי'. וכמ"ש בפירוש (דברים ד') ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתם ובינתכם וגו'. ואל פרסום המעל' עליהם אמר כי הם אשר יכירו ויאמרו (שם) רק עם חכם ונבין הגוי הגדול הזה. והנה בזאת המדרגה מהמעשה אשר יש בו למוד וחכמה התיחדו היחידים והחכמי'. אמנם הבוערים בעם העושים המצוה בתנועותיהם לבד משוללת משום כוונה מן הכוונות עליהם אמר הכתוב (ישעיהו כ״ט:י״ג-י״ד) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. ואליהם כיון הרב המורה במה שכתב פרק נ"א חלק ג' אמר שהמון עמי הארץ העוסקים במצות הם הרוצים לבא אל המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך כלל כמו שביאר שם דבריו באומרו וכל אשר תעשה מצוה באיבריך כמי שיחפור חפירה בקרקע או יחטוב עצים מן היער מבלי בחינת ענין המעש' ההוא ולא מי צוה לעשותו ולא מה תכלית כונתו לא תחשוב שהגעת לתכלית אבל תהי' אז קרוב ממי שנאמר מהם (ירמיהו י״ב:ב׳) קרוב אתה בפיה' ורחוק מכליותיה' ע"כ. יאמר כי כאשר יעשה המצוה בבחינתה ובבחינת המצוה ותכליתו בה היא השלמה שבעבודות. וכאשר יחסרו שלשתן הוא חסר מאד. אמנם יודה מה שאי אפשר להכחישו. כי אע"פ שלא ידע האדם טעם המצוה ועקרה על דרך ההשכלה ההיא שאמרנו אלא שיכוין לעשות אותה להשלים רצון המצוה עליה יתעל' שמו הנה כבר יהי' עם זה מן הבאים בית המלך ומרגישים ומכירים פני המלך המצוה והמזהיר בהם אם שלא ראו אותו בלי מסך. אמנם אל המשכילים בהם על הדרך שאמרנו הם אשר יועילו להם תמיד כל מצוות זאת התורה ובבחינתם יבא זרוזם מיד ולדורות ואין הבדל להם בשעת מעשיהם לאחר מעשיהם כי הנה כל מה שכתבנו מענייני המשכן והמנור' הנה הוא מועיל אצלנו היום כיום המעש'. וכן כל הענינים המושכלים לא יתחלף אצלם האדם השלם בין שימצאו לפניו בפועל או שלא ימצאו. המשל כי כאשר ישכיל האדם שמצות טעינה אל השונא תהיה לעזור ולהועיל הנעזר ולהרחיק האיבה מבין האנשים ויטע בלבו מדה זו לקנין גמור הנה כבר יתנהג באלו המדות השלמות בכל דבר שיבא צרכו לפניו ואעפ"י שלא יזדמן לו חמור שונאו או שורו. והקש על זה בכל המצות כי הכוונה בכלן ללמד האנשים ולהרגילם אל הטוב והישר הראוי להיות בו תמיד. ולזה אין מצוה מהמצות ומעשה מהמעשים התוריים שלא יועילו תמיד. ועל זה האופן באמת לא בטלה עבודה לעולם כי אם מעשה הקרבנות בטלו השכלתם לא בטלה. וכבר יקנה האדם בזכרונם לפניו תמיד ההכנע אל האל יתעל'. ולהיותו לפניו ירא ורך לבב תמיד בכל דבריו. וכמו שאמר דוד זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהלים נ"א). אמר אחר שידענו שהכונה בזבחי אלהים היא להיות לזובח רוח נשברה לפניו הנה ידענו כי לב נשבר ונדכה אף כי יהיה בלי קרבן כגון בזמן שאין ב"המ קיים אלהים לא תבזה. ובפ' הקרבנות שער נ"ז יתבארו עמו עוד הכתובים הסמוכים אליו בע"ה. והוא עצמו מה שאמרו חז"ל (מנחות ק"ו.) זאת התור' לעולה למנחה ולזבח השלמים מלמד שכל העוסק בפרשת הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאלו הקריבם. וזה כי כמו שיועיל המעשה להזמין הענין ההוא ולהעמידו נכח רעיוניך להשכיל ממנו הענין הנכבד אשר אליו יתישר תכליתו כן יועיל המקרא ללומד ולמעיין בלי ספק: וכן הוא בכל המעשים התוריים. וכבר יהיו לפניו כוונת השמטות והיובלים. ויקבל תועלתם המכוון בהם כשישכילם על הדרך אשר נבאר אותם במקומם ב"ה עד שבכל אלו הענינים לא נאמר שלדבר זה הימים הראשונים היו טובים מאלה כי הנה התור' אשר בידינו על זה האופן היא כלי אומנות בידנו להכין לפנינו את הדרך הנכון בו נהי' כאלהים להנהיג העולם לתועלתנו ולהנאתנו לטוב לנו כל הימים להחיותנו בכל המקומות ובכל הזמנים: ^*עוד שנית וכו' ר"ל כי בגדי האדם הם כינוי למידותיו, וזה משלש סיבות, הא' כי כמו שיוכר האדם בלבושו החיצוני, אם הוא עשיר או עני, סוחר אומן או איש מלחמה, כן יוכר טבע נפשו הפנימית, הטוב הוא אם רע, רק ע"י פעולותיו המידותיות, ויען כי גם מציאות הי"ת הודע לנו רק ע"י פעולותיו ומדותיו הנשגבות הנקראות בשם לבוש, אמר הכ' בעבור זה ממנו, (ישעי' ס"ג) "זה הדור בלבושו" "עוז והדר לבשת", הב' כי כמו שיש לרוב בני אדם ב' מיני חליפות שמלות, בגדי החול, ובגדי שבת, כן הוא מחובות כל איש ישראל להתנהג תמיד נגד כל אדם במדות אנושיות, הדומות בעבור היותן כוללות כל בני אדם יחד, והתמדת מנהגן בכל עת, לבגדי חול, ולעשות גם מצות אלקיו המיוחדות לו לבדו בהיותו ישראלי, ואשר עשייתן מוטלת עליו רק בזמנים ומקומות ידועים, כאשר ימצא יד ומקום והעת הראוי לזה הדומות בעבור זה ג"כ לבגדי שבת ויו"ט היותר טובים ונקיים אשר ילבשן האדם רק בחגו ושבתו, והג', כי כמו שלא יתכן לאדם בן דעת ללכת ערום מבלי לבוש, כן לא יתכן לו שיהיה עת מה ריקם מכל מצות אלקיו, כי אם תמיד תהיה יראת אלקיו על פניו, ויזכור לשמור חקיו ומצותיו בכל עת אשר ימצא יד ומקום לזאת, ויען כי חובה על האדם להקנות לו תחילה המדות הטובות אשר עליהן ירמזו, בגדי הכהונה, אם יחפוץ להשכיל ולהתבונן בענינים אלקיים ורוחניים בעיון דק ושכלי, אשר עליו יורה המנור' הטהור', סמך הכתוב בפרשתנו צווי לקיחת שמן זך להעלות נר תמיד, למצות עשיית הבגדים לאהרן ולבניו, ואמר "ואתה תצוה" בלשון עתיד, "ועשית בגדי אהרן" וכו' בלשון עבר להורות שרק אחר עשיית הבגדים יצוה על הדלקת הנר, כמו שמוכרח להקדים תמיד קנין המדות הטובות לפני ההתבוננות והעיון בעיונים אלקיים, כמאמר הכ' "שמעו מוסר, (תחילה) וחכמו" (אח"כ), וכן אמר הנביא זכריה ג' כי צוהו תחילה המלאך להסיר הבגדים הצואים מעל יושע כהן גדול ולהלביש אותו ואחר כך הראהו המנורה הטהורה הדולקת על ראשו המורה על מעלת השתכלות העיונים רמים עוד שנית ראוי לשום לב כמה כוונה תורה לכתוב זאת זכרון בספר על בגדי כהונה המקודשים. באפוד ונשא אהרן את שמותם לפני י"י על שתי כתפיו לזכרון. ובחשן ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט בבואו אל הקודש לזכרון לפני י"י תמיד. וזה ראוי לדרוש אותו בכלם לפי ענינם וזה כי מה שמצאנו ראינו כפי הלשונות שהקניינים המדותיים והמלבושים נקראים בשם אחד. (ויקרא ו') מדו בד. (שופטים ג') מתחת למדיו. (תהלים קל"ג) על פי מדותיו. (קהלת ט') בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ורבים כמו אלה ובלע"ז נקראים שניהם אביטו"ס. ואחשוב ששאר הלשונות כן עשו הגה אינו בלי סבה אבל היה כן לפי שהם מתיחסים מאד בשלשה ענינים. האחד כי כמו שהאדם נכר בלבושו הכרה חצונית אם סוחר אם פרש אם פרוש וכיוצא. כן התחלת הכרת נפשותינו הנעלמות היא בפעולותיהן החצוניות כי ודאי מהפעולות יודעות הכחות. כבר נשתמש' הנבואה בזה אצל האל יתעלה מפני שאינו ידוע רק מצד פעולותיו. (ישעי' ס"ג) הדור בלבושו (דניאל ז׳:ט׳) לבושיה כתלג חיור. (תהלים ק"ד) הוד והדר לבשת. (שם צ"ג) י"י מלך גאות לבש לבש י"י עוז התאזר אף תכון תבל וגו' ובשער ק"ב יתבאר זה המזמור בע"ה: והשני כי כמו שהמנהג בבגדים לעשות חליפות שמלות. בגדי חול ובגדי שבת. (בראשית כ"ז) בגדי בנה הגדול החמודות אשר אתה וגו'. (רות ג') ושמת שמלותיך עליך וגו'. כן יש לכל בן ברית לקבל עליו שני מיני מעשים המדות האנושיות הנקראות בפי חז"ל הלכות דרך ארץ כי הם בגדי חול אשר ישתמש בהם בדברי העולם. ועליהם מעשה המצוות האלהיות שהם בגדי שבת קדש ודאי כמו שיתבאר אצל השבת שער נ"ה בע"ה. וכבר סדר אלו המעשים ישעיה הנביא (נ"ח) בפסוק הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגומר עוד אם תשיב משבת רגליך וגומר כאשר יתבאר בענין הראשון אשר בשער ס"ג בע"ה. והשלישי כי כמו שלא יתכן שימצא האדם ערום מבלי לבוש כן לא יתכן לו שימצא ריקם מהמצוות כלל אלא שיהי' תמיד לבו ומחשבתו אליהן כאלו אין לו עסק אחר זולתם. והיה כעם ככהן שאין מלאכתו כי אם ללבוש את הבגדים ולשרת בשם אלהיו כי על כן נקראו כלם (שמות י״ט:ו׳) ממלכת כהנים. וזה טעם מצות ציצית כי יטיל סימן ורושם על בגדים שיהיו בגדי יראה וענוה ושמירת המצוות כמו שאמר בפירוש (במדבר ט"ו) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות י"י ועשיתם אותם כמו שיבא בשער ע"ז בע"ה. תדע שכן הוא שהרי כששאלו ליונה (יונה א׳:ט׳) מה מלאכתך ומאין תבא וגו'. לא היתה תשובתו רק עברי אנכי ואת י"י אלהי השמים אני ירא וגו'. ומשם למדו כי מלפני ה' הוא בורח כמו שיתבאר בשער ס"ג הנזכר בסוף הענין השלישי שבו. והוא עצמו מאמר יוסף (בראשית מ״ב:כ״א) את האלהים אני ירא ומשם למדו מה שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו כמו שנתבאר שם שער ל': והנה כל אחד מאלה תחייב שיקראו המעשים אשר משני אלו המינים בשם בגדים. ובמסכת שבת (קנ"ב.) תנה לו כמו שנתנה לך מה הוא נתנה לך בטהרה אף אתה בטהרה. משל למלך שחלק בגדי מלכות לעבדיו פקחים שבהם כפלום והניחום בקופסא הטפשים הלכוועשו בהם מלאכה לימים וכו'. על הפקחים והיתה נפש אדוני צרורה וגו'. (שמואל א כ״ה:כ״ט) ועל הטפשים את נפש אויביך וגומר. (שם) ועוד שם. ובמדרש קהלת (סדרא תליתאה) בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט'). אר"י ב"ז אם בבגדים לבנים הכתוב מדבר כמה בגדים לבנים יש להם לאומות העולם ואם בשמנים טובים הכתוב מדבר כמה שמנים טובים יש להם לאומות. הא אין הכתוב מדבר אלא בתורה ובמעשים טובים אמר רבן שמעון בן גמליאל משל למלך שזימן את עבדיו ולא קבע להם זמן. פקחים שבהם קשטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך אמרו כלום בית המלך חסר כלום. טפשין שבהם הלכו למלאכתם אמרו כלום סעודה בלא טורח. פתאום בקש המלך את עבדיו. והללו נכנסין מקושטים. והללו נכנסין מלוכלכין. שמח המלך לקראת הפקחים וכעס על הטפשים ואמר המלך הללו שקשטו עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו והללו שלא קשטו עצמן לסעודה יעמדו ויראו. זיואי חתנו של רבי מאיר אומר משום ר' מאיר אף הם נראים כמשמשין אלא אלו ואלו יושבין הללו אוכלין והללו רעבין הללו שותין והללו צמאין שנאמר (ישעי' ס"ה) לכן כה אמר ה' הנה עבדי יאכלי ואתם תרעבו. הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו. הנה עבדי ישמחו ואתם תבושו. הנה עבדי ירונו מטוב לב. ואתם תזעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו. דבר אחר בכל עת יהיו בגדיך לבנים זה ציצית. ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין שבראש. והנה הסעודה הזאת ודאי היא אשר זכרוה חז"ל (ב"ב ע"ד:) מנקבת לויתן המלוחה ומן היין המשומר בענביו (ברכות ל"ד:) שהוא ממש לבוש היראה ושמירת התורה כמו שיתבאר בפרשת שמיני שער ס' בעזרת האל. ואולם אשר נמצאו תמיד בלבושיהם הם הבאים אל שלחן המלך אבל הערומים וכל שכן אשר החליפום במטונפים הם יושבין ותוהין רואים ונכלמים. מכל זה יראה בברור כמה וכמה היו הבגדים האלה נאותים ומיוחדים להיותם כלי זכרון המזכירים את ה' ותורותיו וחקותיו דרך כלל ודרך פרט על הדרך שיתבאר: