הושע ט:ז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, דרשות אל עמי וגן נעול

ואולם התר כל זה ותוכן אמתתו רוא בשנזכיר בצורת האילן שאמרנו ראשונה ונעמוד על אמתתו. וזה כי הדמיון ההוא שזכרנו הוא ודאי צודק בכלל האדם אשר לא עמדו בסוד השם באותו המעמד הנפלא ולא שמעו את דבריו משמי קדשו כי הם אשר חוייב להם להכין לפניהם יושר התכונות ותוכן המעשים כפי אשר יגזרם שכלם ראשונה ואשר יחטא מהם בהנה יחסר בתכלית שלמותו כמו שנזכר ונתבאר מצורת האילן ודוגמתו. אמנם האדם האלהי אשר עמד שם את פני ה' הנה הוא באמת הפך שאר האילנות. כי הנה הוא בשמים גזעו ושם מקום נטיעתו וכלפי מעלה ישלח שרשיו וצורתו מעידה עליו ששרשיו בראשו וענפיו נוטין לצד הארץ. ולזה כמו ששאר האנשים נוסדו יחד על המעשים הארציים המדיניים כי הפכו צורתם בשומם שם גזעם ושרשם לעלות משם אל הענפים והפרי. כך הענין אצל האיש התורני כי יסודו ושרש גזעו הוא הפרי בהכרת מציאות האל יתברך ואמונתו השלימה אשר בה יתחיל כל בעל דת בעודו בקטנותו וכמו שאמרו ז"ל (סוכה י"ב.) כשידע לדבר אביו מלמדו שמע ישראל כו'. וכן כל שאר האמונות האלהיות אשר עליהם חיה יחיה שנאמר (חבקוק ב׳:ד׳) וצדיק באמונתו יחיה. ואלו הן ההנחות אשר חוייבו להם להניחם ראשונה. והאמונה ההיא היא אשר תסדר ענין החכמות ולמודם והצודק בעיוניהם הוא מה שיסכים עמה לא זולת כמו שביארנו בשער י"ט וכ"א. וכן המעשים הנאותים אינם רק מה שיסכים עליהם הדעת האלהי הנבואיי כמו שביארנו בשער כ"ה. והנה כאשר ישכיל האדם וידע החפץ והרצון האלהי במה שחננו מהמצות וההערות האלהיות אין לו להמשך בהם אחר עקבות שכלו האנושי. אבל חוייב להמשך אחר המצוה וההערה ההיא אע"פ שיחטא ואשם חטא מפורסם ומגונה אצל המונח מהפילוסופי' המדינית דעותיה ומנהגיה כמו שעשה אברהם אבינו בהשתדלותו על הריגת בנו יחידו. ויעקב בקנותו הבכורה מאחיו בנזיד עדשים בשעת רעבונו כמו שכתבנו במקומו עד שלפי זה הוחזקו הנביאים בעיני ההמון למשוגעים כמ"ש אויל הנביא משוגע איש הרוח (הושע ט׳:ז׳). וכן נאמר (מלכים ב ט׳:י״א) מדוע בא המשוגע הזה אליך. הלא תראה אין מדה טובה וחשובה בעיני אלהים ואדם כמדת החמלה והרחמנות. והנה לא נטרד שאול כי אם על אשר חמל שנאמר (שמואל א ט״ו:ט׳) ויחמול שאול וכו'. והנה הרמת יד איש על רעהו והוא רשע גדול כמו שדרשו ז"ל (סנהדרין נ"ח.) מאומרו ויאמר לרשע למה תכה רעך. כמ"ש (שמואל א כ״ו:ט׳) כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה. והנה כאשר אמר הנביא אל רעהו (מ"א כ') הכני נא וימאן להכותו מה נאמר יעך לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו. ונטל שכר אשר מלא את ידו בו הכה ופצוע. וכן אין דבר שנוי למעלה ומטה כמו ההקל בכבוד ההורים וחז"ל דרשו (סנהדרין י"ז.) נבזה בעיניו נמאס זה חזקיהו מלך יהודה שגרר עצמות אביו במטה של חבלים. ואפשר שאל זה וכדומה לו כיון במ"ש בתפלתו אנא ה' זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי (מלכים ב' כ'). ירצה שלא ידינהו בדיני ההמון אשר יחשבוהו בזה וכדומה לחייב מיתה כי הוא כבר עזב מדותיהם ומנהגם להתהלך לפניו ולעשות הטוב בעיניו בכל לב ובכל נפש ולא חשב אנוש. והנה יואש גם כן הרג את זקנתו (שם י"א). וכל בני לוי איש את אחיו ואיש את קרובו (שמות ל״ב:כ״ז). וכבר נענש מלך ישראל על אשר נתפתה למאמר מלכי בית ישראל מלכי חסד הם ונאמר (מ"א כ') יען שלחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו וכו'. כמו שיתבאר בפרשת עמלק שער מ"ב ב"ה. והכלל כי אין חכמה ואין תבונה ואין וכו' (משלי כ"א). וזה הוא באמת הטעם האמיתי אשר אליו כווני חז"ל במאמר שזכרנו ראשונה כל שמעשיו מרובין או מעוטין מחכמתו למה הוא דומה כי על המעשים התוריים הנתלים באמונה אמרו כי הם אשר יאותו להיותם ראשונה באדם כי הם המחוייבות מגזע שרשיו והם אשר הם ראויים להיותם בשפע לפי טבעם כי האדם הוא אילן נטוע במקום טהרה וכל עוד שיתרבו שרשי אמונתו החכמה אשר תבא בקרבו תהיה טהורה ונקייה ויראת ה' עומדת לעד וכל המעשים יהיו לשם שמים ויתקיים עליו והיה כעץ שתול על מים וכו'. כי הוא באמת עץ שתול על מי התורה האלהית. אמנם כשלא הושרשו שרשי האמונה ויבקש למצא חכמה אשר לא תסכים עמה. הנה היא תכזב ברב משפטיה. ואשר היא כן אין מטבעה להתקיים אצל רוח מצויה כ"ש אצל רוח גדולה וחזק לא כראשונה שאפילו כל רוחות שבעולם אין מזיזין אותו ממקומו. והנה מפני שהאנשים האלה בני יעקב אבינו בל שורש בארץ גזעם אבל הם זרע מבורך ומטע ה' להתפאר והם גדלו מלידה ומבטן על שרשי האמונה האמיתית ונהירן להו שבילי דשמיא בראשונה וידעו והשכילו כי הבדל הבדילם אלהים מכל עמי הארצות כתרומת גורן. ומיום אשר כרת ה' את אברהם ברית המילה לא יבא בם עוד ערל וטמא. ונוסף עוד מה שנתברר להם את כל הטורח אשר טרח אברהם זקנהם כדי שלא יקח יצחק אשה מבנות הכנעני והאמורי (בראשית כ״ד:ג׳). וגם מה שצוו יצחק ורבקה את יעקב אביהם (שם כ"ח) והאל יתעלה גמר עמהם והשלים עמו למלאת אשפתו כלו זרע אמת בי"ב שבטים אשר לא באת ביניהם רק נקבה אחת אשר מכל זה ידעו כי ההתחתנות בהם הוא דבר נמאס בעיני האלהים מאד כל שכן שיעשה בבשר קדש הקדשים אשר כזה את דבר הנבלה הזאת. והנה במקום שיש חילול השם ותועבת נפשו לא ראו לחלק כבוד לחקי דתי המדיניות ונמוסיות כי הם שנו מעשיהם וישנו את טעמם בכל אחת מאלו הארבע המדות כדי שיודע בגוים על ידי המעשה ההוא הרצון האלהי בטהרתם וקדושתם כאשר יודע אם לא אירע המעשה ההוא והותר. וראה בעיניך נפלאות מתורתנו הקדושה איך היא מורה בגלילי אצבעותיה אצבע אלהים בכל מקום ומקום מארבעה ספקות אלו הסבה העצמית אשר עליה עברו חק המדה והנמוס המדיני. וזה כי בזכרו ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד שהיא הקטנה שבתפיסות אמר כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכו'. ובתפיסה השנית שאמר ויענו בני יעקב את חמור ואת שכם במרמה וידברו נאמר אשר טמא אחותם. וכאשר נזכר ובני יעקב באו על החללים ויביזו העיר שהיא התפיסה השלישית נאמר ויבוזו העיר אשר וכו'. וכאשר האשימם הזקן בתפיסה הרביעית הוא הסתכנות נפשם ונפש כל אשר אתם באמרו עכרתם אותי וכו'. הם השיבו בעדם הכזונה יעשה את אחותנו. והנה באמת יורו דברים אלו על אמתת זה הענין מאד כי לכלם נתן הסבה הראויה והמחייבת להם ולכל בעל שכל להפר ברית הפרסום ולבטל חקי הנמוסים האנושיים אשר עליהם חיו יחיו: ומפני זה לא נזכרה ולא נפקדה טומאה זו בכל הספור זולתי במקומות האלו הנזכרים מלבד מה שזכר בשעת מעשה ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו הוא מהכרח המאורע. ואחר שנתישב זה אעורר שער הספקות הנופלות בזה הספור כדי לבא אל הביאור:

והנכון בעיני בדרך הפשט שהיתה הכוונה במאמרים הללו להודיעו ג' סבות המחייבות במדת הדין להמשיך העניינים על האופן ההוא. האחד מצד הטוב והישר והוא מה שיאות שתגיע הכרתו וחבתו עם האבות לבניהם אחריהם. והב' למה שהיתה ביניהם שבועת י"י לקיים דבר. והג' מצד חיוב המשפט למה שנתחדש שם מהעול והחומס אשר יחוייב שם התעוררות הצדק האלהי משני פנים אם בבחינת העושה ואם בבחינת הסובל: (כב) והנה על הסבה הראשונה אמר אני י"י וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי י"י לא נודעתי להם ומלת להם חוזרת אל בני ישראל המוזכרי' בכנוייהם בפסוקים הסמוכים למעל' כשאמר ביד חזקה ישלחם וביד חזק' יגרשם. והכוונה שכבר נראה אל האבות והתודע אליהם לא הודעת שמו המורה על מציאותו לבד אבל שכבר השיגו מענין תאריו עד שידעו כי הוא אל שדי שהוא העקרי משמות התארים. ומדרך התארים שיודיעו דבר נוסף על מה שיודיע שם העצם מצד מה שירשם בו עצם הנקרא להורות מציאותו לבד. כי מי שיודע שראובן חכם או רופא או נגר כבר הוסיף בו הכרה וידיעה ממי שידע שהוא ראובן. ולזה אמר הנה אל אבות נראתי עד שהשיגו וידעו בענייני תארי. ואפי' שמי שהוא מורה על מציאותי לא הודעתי להם לבנים בשלא נמצאתי להם ולא הורגלתי עמהם בשום ענין מצויין והנה יחוייב מצד הטוב והראוי שאודע להם. ויהיה ושמי ה' לא נודעתי להם, וידעתם כי אני ה' הנזכרים בכאן כשאר כל הדומים להם שנאמר וידעו מצרים כי אני ה' (שמות י״ד:ד׳) למען תדע כי אני ה' (שם ח') וזולתם רבי' שיאמרו על אמתת המציאות ופרסומו לא על עומק הסודות הנכללות בשם הנכבד והנורא או על קיום הבטחות בייחוד: ועל הסבה השנית אמר וגם הקימותי את בריתי אתם רצוני עם האבות לתת להם לבנים את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. ודבר הנדר והמושבע חוייב לקיימו כמו שאמר משה אפילו בשעת הכעס (שם ל"ב) אשר נשבעת להם בך וגו' ותשובתו (שם ל"ג) לך עלה מזה וגו' אל הארץ אשר נשבעתי וגו': ועל הג' אמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל כי משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' (תהילים י״ב:ו׳): ועל הד' אמר אשר מצרים מעבידים אותם כי בדבר אשר זדו עליהם אשפוט אותם. ואמר ואזכור את בריתי כי אין שעת הכשר כזאת לכך כי בה אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה' בהקימם מעפר הדלות ומאשפות העבדות להושיבו עם נדיבי עולם והם על במותמו ידרוכו: (כג) והנה על פי ד' דברים הללו אמר לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי וגו'. על הודעת השם על הדרך שאמרנו אמר אמור להם אני ה' והכוונה שתגלה ותראה מציאותו עליהם מן הוא והלאה להיות עמהם כאשר היה עם אבותיהם ולהקים להם את הברית ואת השבועה אשר נשבע להם כמו שחוייב מהסבה השנית אלא כי לפי שקיום זה לא יתכן רק בשיעשה תחלה מה שחויב מהשתי סבות האחרונות הקדימן ואמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם כי זהו המחייב להציל עשוק מיד עושק. וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים כמו שיתחייב לעשות נקמה ושפטים רעים לעושה הרעה כרעתו. והנה השני ענינים אלו יהיו המביאין אל התכלית שהוא קיום הברית אשר לאבות כי עם זה ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים להביא אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני י"י. והכלל שיחזיק לבם ויודיעם כי קושי לב פרעה. וחוזק מריו הם הכלים הנאותים אשר על ידם יגיעו אלו הענינים הנפלאים בצדק ובמשפט כמו שבא ויבא עוד בשער הבא בע"ה וברוך אל דעות אשר לו נתכנו עלילות: (כד) וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו וכו'. עם שהאמינו לא יכלו לתת לב ולהתנחם בבשורות טובות. כל כך היה עליהם עול העבודה קשה ולא הונח להם. וכן פירש"י ז"ל כדי שיהא מאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ק"ו שאין עליו תשובה. שלפי פירוש זה לא ע"ז המאמר נתיחד הקל וחומר שהרי האמינו. אלא שלא יוכלו להתאפק רק על קצת אנשים שהיו בהם בלתי מאמינים ואם לא הזכירם הכתוב זולתי בזה וכבר אמרו חכמים ז"ל (נדרים ס"ד:) שדתן ואבירם אמרו יראה ה' אליכם וישפוט ואין ספק שרבו כמותן בישראל: וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל וגו'. אחר שחזר משה להתרעם מערלת שפתיו באומרו ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים תקן האל ית' ענינו משני פנים. האחד במה שכלל הדבור אל משה ואל אהרן כי ידע דבר ידבר הוא. והשני במה שצוה אליהם אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים כלומר שנתן חנם וכבודם ומוראם בעיניהם באופל שיקובלו להם דבריהם בכל מה שיצטרך להוציא את בני ישראל ממצרים. ויהי אומרו ויצום כאומרו (תהילים ל״ג:ט׳) הוא צוה ויעמוד (ישעיהו י״ג:ג׳) אני צויתי למקודשי (מלכים א י״ז:ט׳) ואת העורבי' צויתי לכלכלך. (שם) הנה צויתי שם אשה אלמנה וגו'. כי כל מה שיקבע השם בלב כל פועל מדבר ובלתי מדבר או בטבע כל נמצא הוא ציוויו ומאמרו באמת והעד הנאמן לזה הפי' מה שאמר ליה להלן כשחזר על זאת השאלה ראה נתתיך אלהים לפרעה ירצה שכבר נתתי יראתך ואימתך וכבודך עליו ואתה תראה ותשמח: (כה) אלה ראשי בית אבותם וגו'. נכתב זה היחס על זה האופן להורות איך הודיע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקרוב אליו מבלי שיהיה שום משוא פנים בדבר רק מתוך מה שנבדק ונמצא אתו משלמות וזכות מזולתו. ולזה לקוח החפוש מראשן והתחיל מראובן וזכר ראשי בית אבותם חנוך ופלוא חצרון וכרמי ועבר מהם כי לא נמצא בהם איש כלבבו ולסבה זו לא מנה שני חיי שום אחד מהם כמו שהוא המנהג בספורי התורה בכל השלמים כמה שאמר (תהילים ל״ז:י״ח) יודע ה' ימי תמימים ואח"כ הזכיר ראשי בית אבות שמעון ימואל וימין וגו' ועבר מהם ג"כ אמנם כשבא אל השלישי אמר ואלה שמות בני לוי לתולדותם גרשון וקהת ומררי. ולפי שראה ללוי ראש היחס צדיק לפניו לענין המבוקש אמר ושני חיי לוי וגו'. כלומר כבר מצאתי איש כלבבי ראוי שימצא לי בבניו מלך ונביא. ואמר בני גרשון לבני ושמעי למשפחותם וגו'. ולא הזכיר מנין שני חייהן ולא משום אחד מהם אמנם אמר ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל ושני חיי קהת כלומר זהו הנמשך אחר אביו והרי הוא סימן שימצא בבניו בחיר ה' רצתה נפשו. והנה אחר שהזכיר גרשון וקהת ומררי הוצרך לומר ובני מררי מחלי ומושי. אם מפני הכבוד ואם להורות שגם בהם לא היה איש ראוי לבא בפקודים לענין הזה. ולזה חזר ואמר ויקח עמרם את יוכבד דודתו ותלד לו את אהרן ואת משה כי הם האנשים השלמים אשר בחר ה' בהמה ולחשיבותו גם הוא כאבותיו אמר ושני חיי עמרם וגו'. ואמר ובני יצהר קרח ונפג וגו' ובני עוזיאל מישאל ואלצפן וגו' לסבה שנזכרה. ולזה לא חשב שנותם כמ"ש. ואח"כ אמר ויקח אהרן את אלישבע וגו'. מפני כבוד הכהונה ואגבן השלים זכרון ראשי הלוים מפני הכבוד. סוף דבר כי מבני יעקב בגדול החל ולא נבחר איש עד לוי ומבני לוי לא נבחר רק קהת וגם לא מבני קהת רק עמרם וכל בני עמרם בחר ה' לנביאים. דומה ממש למה שנעשה במשיחת דוד המלך ע"ה ע"י שמואל כי בראותו את אליאב נאמר לו (שמואל א ט״ז:ז׳) אל תבט אל מראהו וגו'. וכן בשני ובשלישי ובכל בניו לא בחר ה' עד שבא דוד והוא הקטן ויאמר קום משחהו כי זה הוא. וכן אמר דוד (ד"ה א' כ"ח) כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל ומכל בני רבים בנים נתן לי ה' ויבחר בשלמה בני לשבת על כסא מלכות ה' על ישראל. וכן אמר משה (דברים י׳:ט״ו) רק באבותיך חשק ה' ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים וגו' ואחר שהשלים ספור היחס על זה האופן חזר למה שהיתה סבה ראשונה לספורו ואמר: (כו) הוא אהרן ומשה אשר דבר ה' להם הזכיר ג' מעלות נפלאות עליהן זכו את כל הכבוד הזה. האחד שלמות ההכנ' אל הנבואה כפי מה שביררנו תואר' בדברים אשר בשער ועליה אמר הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו וגו'. ולפי שקדם אהרן לנבוא' אל משה כמו שנודע מדברי חז"ל (ש"ר פ' ג') ע"פ יחזקאל הנביא (יחזקאל כ') הקדימו בה: והב' ההתאמצות וגבורת הלב הצריכה לכל שליח כמו שנתבאר מירמיהו (ירמ' א') ויחזקאל (יחזקאל ב') ועל זה אמר הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא וגו'. כי לפני מלכים יתיצבו ידברו ויוכלו עמוד: והג' שלמות התכונות והמעלות המדותיות ולפי שסופר ממשה שהיה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה שהוא תכלית השלמות בזה מכל זולתו ממינו ואמר הוא משה ואהרן: ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים. לפי שהשוה אותם כשאמר הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו וגו' חזר ופירש שהיה זה ביום אשר דבר ה' בארץ מצרים כי הדבור שהיה לו במצרים על זה נחשב כאלו נאמר לשניהם אמנם עקר הדבור לא הי' רק למשה וכן למדו חכמים ז"ל (תו"כ ויקרא פ' ב') שכל הדבורים לא היו אלא על ידו ואמנם היה השתוף הזה למה שדבר ה' אל משה לאמר אני ה' דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך וחזר משה לומר לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה אשר לזה השיב לו ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך. אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה וגו'. והנה עם זה נתבארה הסבה אשר בה שתף לאהרן כמ"ש אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל וגו'. והוא הלוך ישר ונאות אל הכתובים האלו: והנה עם שחשב משה ענין זה אצלו לקצת חסרון שיצטרך לזולתו שימלא חסרונו אלהים חשבה לטובה להוציאו מכלל הנביאים שדרכם להיות רגילין בין כתות האנשים יומם ולילה לא יחשו מהודיעם והזהירם וזו היא סבה עצומה שימעט כבודם בעיניהם ויקלו בם עד שכבר הוחזקו קצתם למשוגעים בעיני קצת כמ"ש (הושע ט׳:ז׳) אויל הנביא משוגע איש הרוח וכן ביהוא (מלכים ב ט׳:י״א) מדוע בא המשוגע הזה אליך ותשובתו אתם ידעתם את האיש ואת שיחו. ולהרחיקו מכל זה ראה הוא ית' לסלקו מן אלו הדבורים התמידיים עד שיהא הוא במדרגת האלהים המשלח את הנביא והנביא הוא דבר ידבר את אשר יצוה כמ"שא בפי' ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך והכתוב מעיד כי יצאה כוונה זו אל הפועל כמש"א (שמות י״א:ג׳) גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. וחתם ושלח את בני ישראל מארצו להודיעו כי לא ישוב ריקם כי אם עשה את אשר חפץ ויצליח את אשר שלחו: ע"כ מה שרצינו ביאורו בזה החלק מהספור הנפלא אשר יכלול תחלת נבואתו של משה רבן של נביאים וראשית שליחותו המפורסם עם מה שנמשכו מהדברים החוברים בינו יתברך ובינינו וחברנו אליו מאמר וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו' עם הכתובים הנמשכים שהם קשי הבאור וביארנום על שני פנים והנה לפניך מה שפירשו הראשונים. תראה תבחר ותקרב וכבר נמשך הענין עד ספור היחס ותואר ענינם כמו שנתבאר. ומעתה יבוא העיון במשפטי הש"י ויושר דרכיו עם הגוי אשר לא ידעוהו בשער הבא ב"ה:

אהרן כידוע היה "אוהב שלום ורודף שלום", ומאהבתו הרבה להשלום יצא גם העגל, כי לא היה יכול להשיב את פני העם ריקם, וכשאמרו לו "עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו", השיב להם "למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" - אבל משה רק האמת נר לרגליו וכששמע את דברי אהרן הללו הוא עומד בשער המחנה ואומר "מי לד' אלי.. שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו" (שמות לב, כו-כז)., הנביא שקול ד' מדבר מתוך גרונו הוא בעל צד אחד, הוא רואה רק את מה שצריך להיות, ואיננו מתחשב כלל במה שאפשר להיות, הוא יודע מה שצריך להיות, ואיננו מתחשב כלל במה שאפשר להיות, הוא יודע רק מהלכתחלה ואיננו מתפשר כלל עם הדיעבד, אינו יכול להבין בשום אופן איך אפשר שיהיה "הלכה ואין מורין כן", כי ההלכה והמעשה היתה אצלו דבר אחד שאי אפשר להפרד ביניהם אף כחוט השערה. בקיצור, הנביא אינו רואה את העולם אלא דרך אספקלריא של האמת והצדק וכל חפצו ועמלו להגשים אלו בשלמותם בכל חזיונות החיים, והוא נלחם בעד זה עד כמה שידו מגעת, ואמנם הוא יודע שבעד זה הוא "איש ריב ואיש מדון לכל הארץ" ולא עוד אלא שמכל העברים מראים עליו באצבע וצועקים "אויל הנביא משוגע איש הרוח" (הושע ט, ז), אכן הוא לא יחת מקולם ואיננו מתפעל מלעגם והולך לו בדרכו הסלולה. אבל הכהן אם גם כן כוונתו לשם שמים, אך באשר בתוך העם הוא חי ומהתרומות ומעשרות שלו הוא מתפרנס ומוכרח גם לפעמים, אמנם נגד רצונו, להיות ככהן המחזיר על הגרנות, הוא יודע ומרגיש גם כן, כי "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" ואי אפשר הדבר לבלי להתחשב כלל עם המציאות, וע"כ הוא שם בחשבון גם את מה שאפשר להיות, ומפריד לפעמים בין הלכתחלה ובין הדיעבד, בין ההלכה למעשה.