הושע יד:ג מחשבת ישראל: בית אלהים, עקידת יצחק, נתיבות עולם ומדרש האתמרי

וענין ההקרבה הוא שישים אל לבו כי גם שלא היה מענישו האל יתברך על חטאו, לא היה רוצה לחטוא שלא לעבור על מצות בורא עולם, וישאל ממנו מחילה, וירצה אותו בדברים, כמו שנאמר (הושע י"ד) קחו עמכם דברים ושובו אל ה', כלומר תשובתכם תהיה מכוונת לרצות את ה', לא על שלא יענישכם על חטאתכם, אלא להתקרב אליו כנזכר, כי החוטא נקרא רחוק ובשובו נעשה קרוב, כדכתיב (ישעיה נ"ז) שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו, הורה בכאן על ההתעוררות ועל הסיוע שמסייע האל יתברך לשב בתשובה כאמרם ז"ל (יומא ל"ח) בא ליטהר מסייעין אותו, כי מי שבא לטהר עצמו נראה שהיה טמא, ובא לטהר עצמו מחטאותיו, והאל יתברך מסייעו לשוב, וענין הסיוע הוא להכין לבו ודרך פעמיו לשיתחרט על מה שעשה, וישוב בתשובה שלימה לפניו, במה שהוא מתעורר מהאל ית' בפרוש עליו סוכת שלומו בהכין לבו וצעדיו לשוב כנזכר, ואחר ששב חוזר האל יתב' ונותן לו שלום במה שנתקרב אליו בחרטתו על חטאותיו, ובמעשיו הטובים, וזהו שאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב, מעיקרא לרחוק והדר לקרוב, בתחלת תשובתו ואחריה כנזכר,

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי החוקר אמר שפעולות האדם תחלקנ' בכלל לד' מחלקות, הא' פעולת ההבל, והן אותן אשר לא יכוין האדם בעשייתן לשום תכלית כפעולות המשוגעים, או בכל אשר יעשה האדם בעת חשבו על ענין אחר עד שלא ידע מה יעשה אשר נוכל לקראן, הב' פעולות השחוק. אשר יעשה אותן האדם למען השיג תכלית פחות'.. כמו שירקוד במחולות. לא למען התייגע והתעמל לסבב בזה בריאות גופו. כ"א רק למען התענג לפי שעה. הג' פעולות הריק. אשר לא ישיג בהן העושה אותן תכליתו אשר כיון אליה. והד' הפעולות הטובות אשר עשה אותן האדם למען השיג על ידן תכלית טובה. וישיג אותה באמת, והחוקר אמר כי שלש הראשונות אף שנעשו ג"כ מרצונו של אדם, (כי גם פעולות ההבל תעשינה ברצון בבחינה מה) בכל זאת כחסרונות תחשבנה, ורק הפעולות הטובות לבדנה הן הנה הנפשות ברצון שכלי. והבחיר' נתונה לאדם לא לעשות ככל העולה על רוחו ורצונו בשלוה, כי אז יעשה הרבה פעולות לריק ולהבל וללא הועיל, כ"א לבחור דרכו ולעשות תמיד רק הפעולות המביאות לתכלית טובה, ואם הוא מחובות בני אדם שישתדלו לפעול רק פעולות המועילות ומוליכות פועלם לתכלית טובה, אף כי שלא יצויר ברעיונינו שהי"ת יפעול חלילה פעולה לריק אשר לא תסבב התכלית הראויה. ואם כן יקשה כי כפי הנראה לא הושג התכלית מהי"ת במצותיו וחקיו אשר נתן לעמו ישראל. כי אם לפי שעה אבל לא לדורות, כי סרו מהר מאחרי ה' ומהדרך הטובה אשר צום ללכת בה ואף כי במצות הקרבנות אם נאמר כדעת הרמב"ם המובא למעלה בשער הקדום שהיתה תכליתם רק להרחיק בית ישראל מעל עבודתם אשר עבדו לגילוליהם, כי כפי הנודע נפלו מהר ברשת החטא הזה המה מלכיהם שריהם וכהניהם, ועל זה השיב הרב ז"ל כי בכל המצות אשר צוה הי"ת לעשותם כיון בם אל ענין כללי ופרטי. הפרטי הלוא הם המעשים המיוחדים הנזכרים בתורה והם אינם קיימים כי אם נופלים תחת שינוי העת והמקום אשר יעברו עליהם אפס הענק הכללי שהוא הרעיון האלקי הטמון בתוכם קיים ומתמיד לעולם (כמו שהאריך הרב בענין זה בשער נ"א עיין ביאורי שם), וכן הוא גם בענין הקרבנות שאף שפרטי מעשיהם וחוקיהם היו נשמדים. זינד רק כל ימי היות ישראל על אדמתו והבית על מכונו, בכל זאת הרעיון הכללי הרוחני הצפין בקרבם והוא לעבוד את ה' במצפון לב הוא נשאר קיים ומתמיד לעולם, כי אף שהקרבנות בטלות עתה התפלה שהיתה תמיד עמם בחוברת קיימת והיא ג"כ עבודה שבלב כמחז"ל "וכי יש פולחן בבבל אלא זו תפלה" ולא לבד נחשבת כהקרבת הקרבן כ"א נם מעולה היא יותר ממנה. כי הקרבן מכפר רק השוגג והתפל' אשר תיטיב מחשבות אנוש ותשיב נפשו לאלהיה מכפרת גם על המזיד ובאופן זה הולך הרב ומבאר איכות התפל' מעלת' ותועלת' בדברי נועם המובנים מעצמם ובתוך דבריו אלה יאמר כי ההבדל בין ק"ש ותפל' הוא. כי התפל' הוא כעין דיבור האדם עם אלהיו וע"כ ראויה שתהיה בלחש רק שיוציא הדברים מפיו לעורר כונתו, כי גם מחשבות לב אדם הטמונות וצפונות בחיבו ידע הי"ת אף כי ישמע דברי המתפלל אשר רק בנחת ובלאט נשמעים, אבל ק"ש הכוללת לימודי ה' ועיקרי האמונה אשר על פי ה' אשר צוה זאת, (כאשר יורה עליו הצווי בפעל, שמע ואהבת, וכו') יושרשו ויוטבעו בשכל כל איש ישראל להשכיל להבין ולהאמין אותם, צריכה להיות באופן שתשמע לאזנינו, כי רק אז תעשה רושם יותר חזק ותכה שורש בלבנו, ויהיו הלימודים היקרים האלה בקרבו כמסמרות נטועים וכיתד במקום נאמן שמורים לעד לעולם כל ימי חיינו עלי ארץ, (ודרך כלל נוכל לאמור כי התפלה היא יותר ענין לב. וק"ש היא יותר ענין שכלי, והלימוד היותר עיקר בק"ש היא מצות "ואהבת את ה'" וכו', כי הוא מלמדת אותנו שנחשוב יחסנו אל הי"ת כיחס אשת חיל אל בעלה האוהבת אותו בכל לב ונפש. שכמו שלא תקרא האשה טובה וזיווגה עם בעלה אינה עולה יפה אם לא תהיינה בה שש אלה המדות והמעלות, הא' שתהיה משכלת יודעת ומבחנת טבע ומהות בעלה למען תדע איך תוכל להפיק רצונו בכל עת, הב' שתהיה אוהבת אותו בכל לב בהאמינ' שגם היא נאהבת ממנו יותר מכל זולת'. השלישי שלא לבד תאהב אותו יותר מכל זולתו, כי אם תשגה באהבתו לבדו ולא תתן לזרים חלק בידידות נפשה, הד' שתדע ותשכיל כי רק כאשר תשמע בקולו ותשרתהו כראוי ייטיב לה, ובעמלו אשר יעמול אז בעבורה תשכון שלוה בהשקט ובבטת' מאין מחסור כל דבר מכובדת ומוצלחת בתוך ביתה, הה' שתבטח על בעלה גם בבחינת בניה אשר תוליד לו שישתדל להמציא להם כל מחסורם. ולהצליחם ככל אשר תמצא ידו, הוא שתשמר לבקש צרכיה משום איש זולתו, כי בתת איש אחר לה לפעמים מחסור' אשר יחסר לה, הלוא על נקלה יסית זאת אותה ויפת לבה בסתר לזנות אחריו כמאה"כ, כי אמרה אחרי מאהבי נותני לחמי וכו', כן צריכים גם אנחנו בני ישראל להשכיל ולהתבונן בתארי הי"ת ומהותו כפי יכלתנו האנושית, כמאה"כ שמע ישראל וכו', ונאמין כי הוא בחרנו מכל העמים ויחד לנו אהבתו כמאה"כ והייתם לי סגולה וכו'. ושלא לעבוד זולתו כמאה"כ לא יהיה לך אלהים אחרים וכו' ושנדע כי רק בשמענו בקולו נשכיל ונצליח כמאה"כ אם בחוקותי תלכו וכו', ונתתי גשמיכם וכו' ולא לבד אנחנו כי אם גם בנינו אחרינו יהיו מוצלחים עי"ז כמאה"כ למען ייטב לך ולבניך אחריך וכו' ושלא נבקש עזר ומשען מזולתו כמאה"כ ופן תדרוש לאלוהיהם, ועל ששה ענינים אלה רומזים גם ששה המאמרים המתחילים במלת אמת בברכת אמת ויציב הנאמרת בין ק"ש לתפל', כאשר הולך הרב ז"ל ומבאר ורק אחרי אשר השרשנו בלבנו כל הלימודים והעיקרים היקרים והאמיתים המצטרכים לתיקון והיישרת נפשנו, ע"י ק"ש וברכת אמת ויציב החותמת בגאל ישראל אנו באים אל שער המלך להתפלל לפני ה', כי רק אז תהיה תפלתנו יותר רצויה ומקובלת לפניו, כמחז"ל (ברכות ט' ע"ב) כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום כולו, וכמחז"ל "הוי זהיר בק"ש ותפלה"' ר"ל כי רק בהשלימך נפשך תחילה ע"י ק"ש והשרשת לימודי' במצפון לבב תקובל תפלתך ותנתן לך שאלתך כאות נפשך) "וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים", וכו' ר"ל כשאתה מתפלל לבד בלי שתקדים להשלים נפשך תחילה ע"י ק"ש לא תנתן לך בקשתך כדבר קבוע וראוי לך כ"א בתורת חסד ומתנת חנם, ובזה באר הרב ז"ל גם מחז"ל בשבת י"ב ע"ב א"ר יוחנן כי הוא אזילנא וכו', כי האיש אשר יש לו כשרון חכמה ודעת, ובכל זאת מתעצל בהשלמת נפשו ע"י לימוד התורה האלהית הכתובה בלשון הקודש עד שכמעט לא יכין עוד לדבר עברית ויצטרך להשתמש בתפלתו בלשון עמו, (שהיתה אז ארמית) כמו שמדבר בכל עניניו ועסקיו לא תקובל תפלתו ורק החולה הנשקע בצרה ובמצולת יגונו אשר כבוד ה' חופף עליו לסעדו על ערש דוי ירוחם מאתו ית' בתורת חסד ורחמים לשמוע תפלתו בכל לשון שתהיה וישלח דברו וירפאהו, וכן תפלת צבור יען כי לשחר טובם הכללי ישגיח ה' יותר, ואתם יצו ברכתו לתת להם רחמים וחנינה במדרגה יותר גדולה מאשר יעשה כל אלה ליחיד [מלבד כי מרבית העם נבערו מדעת מלידה ומבטן כטף ונשים או בעבור הצטרכם לעסוק ביישוב העולם ולמלאות מחסורי הגוף עד שיש להם כעין התנצלות אם לא ישלימו נפשם תחילה בלימוד התורה] וע"ז רומזים דברי חז"ל שאמרו ד"מ שאין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מכירין בלשון ארמית, ואח"כ, "שאני חולה ששכינה עמו ואח"כ הא ביחיד הא בציבור" ואחר שהראה הרב ז"ל בכל זה תוכן ומהות ק"ש ומעלת התפלה והיות חיובה ותועלתה מתמדת כל הימים, אמר כי תוכן התפלה נוסד על ברכת כהנים יברכך ה' וכו' כמו שמבאר זאת בפנים הספר, ועל כל זה יורו דברי חז"ל שהחל בו אר"א וכו' כן אברכך בחיי זה ק"ש, בשמך אשא כפי זו תפלה שהוא כעין ברכת כהנים הנאמרת בנשיאות כפים ובעבור היות הק"ש והתפלה במקום הקרבנות אה"כ עליה כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות וכו', כי בזה מיישיר נפשו להיטיב דרכו בחיים חייתו ולהקנות לו האושר הנצחי בעוה"ב. עקר מה שיתיחד השכל מן הרצון הוא היותו בלתי עושה מעשה כי אם לתכלית טוב אשר לא יחטא. הגזרה הזאת כתבה בעינה החוקר בפרק א' מהמאמר הו' מספר המדות אמר אמנם השכל לא יצוה על דבר כי אם על הדבר אשר בעבורו הפועל כי אמנם הוא ישתרר על הפועל כי בעבור זה יפעל כל פועל וגם לא אל תכלית על השלוח כי אם אל דבר מה ואי זה פועל ולא לעשייה כי המעשה הטוב הוא התכלית ובעבור זה תהיה הבחיר' שכל רצוני או רצון שכלי אמנם הרצון כי יהיה והתחלת זה הוא האדם עד כאן. והנה הרב המורה ז"ל פירש יפה זה המאמר בפרק כ"ה חלק ג' כשחלק הפעולות אל בלתי מכוונות ואל מכוונות המכוונות אל תכלית פחות או אל תכלית טוב. ואשר אל תכלית טוב אל מה שלא יושג התכלית ואל מה שיושג. הראשון קראו פועל ההבל. והשני פועל השחוק. והשלישי פועל הריק והרביעי פועל נכון. והנה שהחוקר אמר ששלשת הראשונות הם מפעולות הרצון וחסרונותיו. אמנם הפועל הרביעי לבדו והוא אשר יכוין אל תכלית טוב ולא יחטיא הוא פועל השכל בהחלט ולזה היתה הבחירה באדם לא ענין רצוני בשלוח שאם כן תהיה פעולה חסרה כי אם שכל רצוני או רצון שכלי. והכוונ' שצריך שיברח מהפעולות החסרות אשר מהשלשה המינים הראשונים כי הם לפי חסרונו וישתדל שיהיו מהמין הרביעי הנכון כי התחלת זה הענין הנכון הוא האדם מצד היותו בעל בחירה. והנה כאשר יגרע חוקו בזה ראוי להתעצב ולהתאונן עליו כמו שהיה עושה ישעיהו הנביא בראותו כי כל השתדלותו בהישרת העם ההוא היה פועל בטל מהשיג תכליותיו אמר (ישעי'מ"ט) ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי. הנה הוא יחס כל פעולותיו אל הריק וההבל והתוהו שלשה משפחות הפחותות הרצוניות כי לא מצא להם תכלית טוב שיצא אל הפועל זולתי במה שהם נעשות במלאכות ה' כי הוא לבדו היה רואה לתכלית טוב והוא אומרו אכן משפטי את ה' וגו' דומה למה שנאמר לו לירמיהו (ט"ו) אם תשיב ואשיבך לפני תעמוד וגו'. והיה עם האדם להיות מעשיו נעשים ברצון שכלי חוייב לסדר פעולותיו על האופן הנזכר כמו שאמר (דברים ל"ב) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו האמת והצדק כמו שרצה בזה הרב המורה בפרק ההוא אשר בו הכריח היות כל מצות התורה האלהיות לתכליות דעות אמתיות או מדות טובות או הרחקת פחתיות כמו שהאריך בכל הפרקים ההם. האמנה כי אם הספיקו דבריו לתת טעם לכוונתו יתברך לצורך שעה הנה בבחינת מה שנמשך אחרי כן תשוב הקושיא למקומה וזה כי העם ההוא סרו מהר מדרך התורה והמצוה אשר ציום ולא נתקיימו בו ובתועלותיו ובפרט בכל מה שהשתדל כפי סברת הרב להרחיקם מהעבודות הזרות והנכריות במעשה הקרבנות כי הנה היה להפך כי למדו המעשים ההם ונשתקעו בהם והמה מלכיהם שריהם כהניהם ונביאיהם השחיתו התעיבו מכל העמים אשר הוא יגור מפניהם כמו שהוא מבואר בנביאים ובכתובים וגם לפי דעתנו שכוונתו יתעלה היתה בקרבנות להקריבם אליו ולהתמיד שכינתו ביניהם כמו שכתבנו בשער הקודם כי אחר שהם הרחיקו עצמם הרחק מאד טמאו הבית ופגלו הקדשים עד עלות חמת ה' לאין מרפא ויתשם מעל פניו וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה הנה באמת יהיה כל השתדלותו באלו הקרבנות ובכל הענינים הנלוים אליהם וכל דומיהם פועל ריק ובטל כמי שמשתדל ברפואת חולה בכל מאמצי כח ולסוף לא עלה בידו. אלא שהתשוב' הנכונה בזה כי הנה הפעילות האלהיות אמנם יכוונו אל הכלל ואל הפרט. והנה הפרטים הם בעלי קץ ותכלית אמנם הכללים הם נצחיים. והנה דבר ה' והיישרתו לא תשוב ריקם כי אם היה שלא תועיל אצל הפרטים הנה א"א שלא תועיל אצל הכלל כמו שהיה הענין בכל המעשים ההם אשר עשה עם יוצאי מצרים שאם לא הועילו למתי מדבר לרוע בחירתם הנה הועילו לבאי הארץ. וכן הוא הענין בכל מה שנעשה עם ישראל בכל הימים אשר ישבו על אדמתם עם הנשארים בהם בכל מקומות מושבותיהם כי הנה בהישרות התוריות יש ענינים קיימים מתמידים וענינים שנפסקו בהמשך הזמן. והנה המתמידים עדיין נמשכה תועלתם ולא נכזבה תוחלתם. אמנם אשר נפסקו כענין העבודות והקרבנות אשר היו בזמן שבית המקדש קיים אמנם היו בהם למודים קיימים נצחיים לא יופרו לעולם כמו שכתבנו בכל הענינים הדומים וכ"ש הקרבנות שכוונתם ותכליתם העבודה הלביית הנפשיית אשר אין הפרש בה בין בפני הבית או שלא בפניו. כי על פי הענינים הללו התורה היא קיימת נצחית ועל זה הענין המיוחד אמרו ז"ל (ירושלמי ברכות רפ"ד) וכי יש פולחן בבבל אלא זו תפלה דכתיב (דניאל ו׳:י״א) וכוין פתיחן ליה בעליתיה וגו' וזמנין תלתה ביומא הוה בריך על ברכוהו ומצלא ומודה קדם אלהי וגו' כי הנה התפלה היתה מצויה עם הקרבנות ומשמרות ומעמדות היו מתוקנים להם עמהם כמו שאמרו ז"ל אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ כמו שנתבאר פרק ד' מתעניות (כ"ג:) ותועלת הקרבנות יתדבק בתפלות בהקריב בעליהם אל השם יתעלה והתפלה יותר מסוגלת בזה לפי שהיא קרבן שבעליו נקרב עמו כמו שאמר בפירוש (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' ולא עוד אלא שמשמש אל השוגג ואל המזיד שהוא היותר רביי והכרחי כמו שאמרנו בשער הקודם. והוא מה שזכרו הנביא (שם) בפרשת שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים וגו' כי הכשלון בעון הוא הנפילה במרד וכמו שהוכיחום על כך כל הנביאים אשר תארום בילדי פשע וישעיהו (א) בראש כלם אמר שמעו שמים וגו' בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. אמר ראה זה רעה חולה בני שגדלתי ורוממתי היותם מורדים בי במרד ומעל. ואם תאמרו שאינם רק שוגגים וחוטאים בלא יודעים זה אי איפשר כי השור ידע קונהו וחמור אבוס בעליו ואיך יתכן שישראל לא ידע ועמי לא התבונן ומטעם זה החליט המאמר הוי גוי חוטא וגו'. וכן אמר ירמיהו (ב) למה תריבו אלי כלכם פשעתם בי נאם ה' ועל אלו כלם אמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' ירצה אמרו אליו כל אשר תשא עונו והוא המזיד היה ראוי שתקח ממנו הטוב שבו והוא הנפש וכמו שאמרו כי נפש בחלוף אותיות א"ת ב"ש הוא טוב וסימן לדבר גם בלא דעת נפש לא טוב. (משלי י״ט:ב׳) והנה ההודאה וההכר' הזאת בלב ובנפש הנה היא מכפרת העון. ואמר (הושע שם) ונשלמה פרים שפתינו לומר כי השפתים בתפל' ובהודא' ישלימו במקום הקרבן לבד וזה שלא יחשוב המתפלל והמתחנן שיסור חטאו ממנו גם כי ירבה תפלה ותחנה אם לא בשיקדים התשובה השלמ' כמו שלא יכפר הקרבן בעוד חטאו בו. והנה אם כן התפלות הם מעצם הקרבנות ומשובחים מהם ואין צ"ל שמועילין במקומן בכל זמן שהם בטלים. אמר המשורר (תהלים נ"א) ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. כי לא תחפוץ זבח ואתנה וגו' זבחי אלהים רוח נשבר' לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים. יחלה פניו יפתח פיי בתפלותיו להגיד תהלתו ולשלם פרים שפתיו. והזכיר תועלת הבקשה ואמר כי לא תחפוץ וגו' ירצה זה יועיל באשר לא תחפוץ זבח שאתן ועולה לא תרצה וזה יהיה כל זמן שיתמיד חרבן הבית בעונות הדורות הבאים כי על העתיד ידבר ויהי' כי לא תחפוץ כמו (דברים כ"ב) כי יקרא קן צפור לפניך בדרך (שם) כי תבנה בית חדש (שמות ל') כי תשא. וכל זולתם. ונתן סבת המשך התועלת באומרו זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה ירצה אחר שתכלית הזבחים הנרצים אל האלהים הוא שתהיה רוח המקריב נשברה ונכנעת לפני אלהיו כאשר כתבנו בשער הקודם הנה אם כן באמת לב נשבר ונדכה מאליו אלהים לא תבזה. וראוי שיכופר העון בהכנעת הלב בלי ספק ובפרט כשאין לאל ידינו לעשות זולת זה. אמנם הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם ואז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים כנגד מה שאמר כי לא תחפוץ זבח ואתנה ואז יעלו על מזבחך פרים בפועל ויהיה המעש' שלם. והנה עם זה בטוב הבחינ' עדין לא חרב מקדש ולא בטלה עבוד' לענין זה וברית כרות' בזה וכל כיוצא בו דבר ה' לא ישוב ריקם כי אם עשה את אשר חפץ והצליח את אשר שלחו. וזה הענין בעצמו הוא מה שכוונו ישעיהו הנביא בשם האומ' באומרו ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' אך כשיובן עם הכתובים הנלוים אליו פנים ואחור שזה סדורם (ישעי מ"ח ומ"ט) כה אמר ה' גואלך קדוש ישראל אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ויהי כחול זרעך וגו'. צאו מבבל ברחו מכשדים בקול רנה השמיעו זאת וגו' ולא צמאו בחרבות וגו' אין שלום אמר ה' לרשעים שמעו איים אלי והקשיבו לאומים מרחוק ה' מבטן קראני ממעי אמי הזכיר שמי וישם פי כחרב חדה בצל ידו החביאני וישימני כחץ ברור באשפתו הסתירני ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר ואני אמרתי לריק יגעתי וגו'. ועתה כה אמר ה' יוצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו וישראל לו יאסף ואכבד בעיני ה' ואלהי היה עוד וגו' הנה באומרו מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך כלל השכל והרצון אשר מהסכמתם יחד תושלם הבחיר' כמו שזכרנו ראשונ' וכמו שביארו חז"ל (מכות י':) באומרם כי זה אחד מן הכתיבים המלמדים שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו והוא מבואר ואמר לוא הקשבת למצותי אשר למדתיך ללכת בהם אזי יהיו מעשיך רבים וטובים ותמידים אשר ימשכו מהם שני מיני שכר והם רבוי הטוב והשלמות והתמדתו. ועל הראשון אמר ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ירצה כמו שהנהר הוא מתהוה ומימיו מושפעים מלחיות הים ומגלי אידיו העולים תמיד כמו שזכר החכם בספר האותות כן תהיה צדקתך כגלי הים ושלומך כנהר המתהוה והנמשך מהם והוא הטוב השלם והטבעי ההוה לפי טוב מעשה האדם וגם יהיה זרעיך שריר וקיים תמיד כחול הנהר שלא יתפסד בעבור עליו המון מים רבים ויהיו רבים כמעותיו וכבר ביאר הדמיון במה שאמר לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני. הנה שביאר כוונת הפעולות הבחיריות באדם וטוב תכליתם ותועלתם ולכן אמר כי עם היות שכבר נמשך להם הענין באופן אחר עד שגלו מעל אדמתם מכל מקום לא תבטל הכוונ' בבחינת כלל האומ' כמו שאמרנו. לכן מעתה צאו מבבל וברחו מכשדים ביד רמה בלי שום יראה ופחד מהפיל דבר מדבריהם אמרו כי גאל ה' את עבדו יעקב ולא עוד אלא שיעש' להם נסים ונפלאות כצאתם ממצרים אשר יהיו בתכלית ההשגחה האלהית עליהם והראי' כי בימים ההם ובעת ההיא אין שלום אמר ה' לרשעים ומטעם זה ישר' כלו סדר הדבור והבשור' המובטחת ואומר שמעו איים וגו' ה' מבטן קראני וגו' מימים ראשונים מימי אבותי קראני לעבד לו וממעי אמי הזכיר שמי ישראל וישם פי כחרב חדה וגו'. זה הפסוק התעה המפרשים לומר שאלו דברי הנביא על עצמו והוצרכו לומר כי אומרו ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר הוא לשון כלל העם האומרו על הנביא בייחוד והוא קשה לסבול. אלא האמת כי הוא מאמר ישראל הנקרא עבדו בכל הפרשה אשר ידבר אליו בלשון יחיד כדרכו בכל המקומות ובפירוש אמר בכאן כי גאל ה' עבדו יעקב והוא עצמו אשר אמר וישם פי כחרב חדה וגו' והוא שעשה פיהו חד וחזק כחרב חדה להשחית האומות כלן כמו שאמר בפירוש במקום אחר (שם מ"א) הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים וגו' ובצל ידו החביאני כאלו היה החרב נחבא בידו לעשות מלאכתו והוא מה שביאר במשל וישימני לחץ ברור באשפתו הסתירני ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. יאמר שהוא מתנשא לאמר שישראל עבדו והוא אדון לו וזה מה שיורה על קיומם ונצחיותם כי מתנאי המצטרפים להמצא יחד ולא זה בלא זה. אמנם על כל התלאות הבאות והעוברות עליהם דרך פרט שנמשכו הפך מה שנתכוין אמר ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' ירצה ואני על כל הבא עלי אמרתי כי היה לי לפי שהלכתי בשרירות לבי ודרך רצוני בלי עצת השכל כלל ולזה אע"פ שבמקצת מעשי כוונתי לתכליות טובות לא הושגולי ויגעתי לריק בהם ומה גם עתה בשהפעול' לא כוונה לתכלית והיתה תוהו או שהיה התכלית פחות ויהי הבל. אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי. ירצה אכן משפט הזה הראוי לשפוט מפעולות בעלי הבחיר' והוא שאין להם להחטיא טוב הכונה הנה הוא ראוי שיושקף בבחינתו יתעלה שהוא אשר ראה להקריב אותי אליו. והתחיל בענינים המביאים אל התכלית וראוי ומחוייב לפי מה שקדם שימשך התכלית על כל פנים ולא יחטא ורצה גם פעולתי הנכונה תהיה בבחינת אלהי כי הלמודים הטובים ההם סוף סוף יביאוני להגעת תכליתו. ועתה מכח זה המשפט אמר ה' יוצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו וישראל לא יאסף ואכבד בעיני ה'. במה שיהיו התכליות הטובות מגיעות כמו שחוייב מפועל השכל ואלהי היה עוזי בזה וזה ימשך על נכון בכתובים הסמוכים כלם זיל קרי:

ובמדרש (ילקוט יחזקאל רמז שנ"ח מפסקת') שאלו לחכמה חוטא מה ענשו אמרה (משלי י"ג) חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה חוטא מה ענשו אמרה (יחזקאל י"ח) הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה חוטא מה ענשו אמרה יביא קרבן ויתכפר. שאלו להקב"ה חוטא מה ענשו אמר יעשה תשובה ויתודה ויתכפר דכתיב (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל יי' הדא הוא דכתיב (תלים כ"ה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך: הנך רואה כי חז"ל סדרו בכאן הדעות הנופלות בזה הדרוש ונתנו חלופם לפי טבעם וענינם. וזה כי המה ראו שהחכמ' האנושית לפי שרשיה והנחותי' מצד פחיתות החוטא וגודל אשר חטא לו היותו בלתי בעל תכלית ובלי שום ערך ודמיון כלל כמו שאמרנו לא תגזור בחוטא שום תיקון כלל אלא שהחטאים תרדף רעה עד כלותם לשרש מארץ גזעם וכמו שנאמר בבית עלי אשר זכרנו (ש"א שם) וגדעתי את זרועך ואת זרוע בית אביך מהיות זקן בביתך. אמנם ששאלו למדרגה אשר עליה והיא המדרג' הנבואיית אשר תשיג במהות הנפשית ואמתת עצמותן ויודע שלכל אחת מהן מחיצה בפני עצמה ולא תתקשר נפש הבן עם נפש האב ולא עם זולתו מהקרובים כשאר בשר עד שיחוייב שתפסד קצת וכמ"ש החכם שלמה ברוח קדשו על זה החלק השלם מהאדם (קהלת ד׳:ח׳) יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו כמו שפירש שם היטב לזה תשיב אמריה הנפש החוטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה (יחזקאל שם). והכוונה כי לא כאשר תגזור החכמה האנושית חטאים תרדף רעה מאב לבנים כי כל אחת מהנפשות היא נבדלת מחברת' ולא תשיג האחד עונש זולתה כמו שביאר לגמרי באומרו קודם זה (שם) הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה הנפש החוטאת היא תמות. ואמר למה יתיחסו הנפשות לאבות ולבנים כי במה שהן נפשות אין להם אב ובן כי כלם הם שלי בענין אחד כאומרו (דברים י"ד) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו וגו'. כלומר לא יתגודד הבן בעבור האב כי בנים אתם לה' אלהיכם ועוד אביכם חי ולא האב בעבור הבן כי הבנים בניו יתעלה וכל זה בבחינת הנפשות ואם כן החוטא לבדו ישא עונו כמו שיבא שער צ"ט ב"ה. וזאת היא תשובת הנבוא' מצד מה שהיא שלמות מושפע באיש הנביא לבד: אמנם מצד שהיא נבואת תורה כוללת משימה דת אל הכלל היתה תשובת' יביא קרבן ויתכפר. וזה שיתכן מאד לפי התועלת הכללי שתושם דת שהחוטא בשום צד על אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה יביא קרבן ויתכפר כמו שהסכימו בזה כל הראשונים ז"ל שהוא תועלת נפלא בו יבואו האנשים החטאים לכלל דעת והכרה בשיעור חטאתם כאשר יראה שהקרבן הנקרב על חטאו ישחט ויופשט וינותח וישרף על האש אשר על המזבח כי ישים אז על לבו שכן משפטו על חטאו וכן ראוי שיעשה לו לולי ה' שרחם עליו לשום אשם נפשו או זולתו מהקרבנות ומתוך כך יהיה מורא שמים עליו באופן שלם והיתה זאת תחבולה נפלאה לפי שעל הרוב לא יכיר החוטא גודל חטאו כי אם בהגיע אליו שיעור ענשו. הלא תראה קין כאשר שמע מפיו יתעלה שאמר לו (בראשית ד') קול דמי אחיך וגו' ועתה ארור אתה מן האדמ' וגו' כי תעבוד את האדמ' לא תוסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ וגו'. הנה אז הכיר גודל עונו ואמר גדול עוני מנשוא הן גרשת אותי וגו'. ואמר כי מתוך כובד העונשין יכיר גודל החטא מה שלא היה מכיר בו תחלה. קרה לו ולחביריו בזה, כמקרה השכור הנכנם אל החנות ושותה ומשתכר ואינו מכיר רוב שתייתו עד שישאלו ממנו מעות הרבה. וכמו שאמר החכם כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים (משלי כ"ג) בכיס כתיב ויש אם למקרא ולמסורת. וטעם המסורת כי כאשר יתן בכיס עינו וישתה לפי דמיו לא לפי רצונו אז יתהלך במישרים. וטעם המקרא כי היושר השלם הוא כאשר יתן בכוס עינו ובבחינת הנזק המגיע לו ממנו יבדל מהמותר לא מדאגה מדבר ההוצא' ולא מזולת'. מכל מקום העונש יורה חטאים שיעור חטאם. וזה לשון הרב המורה פרק מ"ו חלק ג' ולא יהיה זה הטעם חלוש בעיניך כי כוונת אלו הפעולות לישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי כי צריך להזכיר חטאו תמיד כמו שנאמר (תלים נ"א) וחטאתי נגדי תמיד. ובמדרש (זוהר פ' ויקרא) חד עתירא קריב קמי כהנא תרין יונין אמר ליה כהנא קורבנא דא לאו דידך הוא אתי לביתיה והוה עציב אמר ליה אחוי אמאי את עציב אמר ליה דלא קריב כהנא קורבנא. אמר ליה ומאי איהו אמר ליה תרין יונין אמר ליה לאו דידך הוא דהא כתיב (ויקרא י״ד:כ״א) ואם דל הוא ואין ידו משגת והביא שחי תורים וגו'. אלא קריב קרבנך. אמר ליה ומה איהו אמר ליה חד תורא. אמר ליה ומה כל כך חמירא חד מחשבה נדירנא דלא סליקנא על לבא עוד מחשבה דחטאה מכאן ולהלן מה עבד כל יומא אשתדל בסחורתא ובליליא נאים כד איתער קרי ליה אחוי למילף לה מילי דאורייתא והוא לעי עד דסליק יממא אשתכח דאוליף אוריתא והוו קראן ליה יהודא אחרא. והכוונה מבוארת מכל צד. אמנם היה זה הקרבן מכפר בין שיהיה מהבעל חי הבלתי מדבר או מהדברים אשר תחתיו על השגגות אשר תיעשנ' בלא יודעים. אמנם כאשר יחטא האדם בדעת כמו שנתבאר בב' ובג' מהז' מספר המדות ויבא ענינו בפרשת סוטה ונזיר שער ע"ג ב"ה הנה אז לא נתן לכפרת קרבן מב' טעמים. הא' כדי שלא יתפרסם לרבים כי יש אדם משכיל ושלם בדעתו ויודע רבונו ובלתי כובש את עצמו מעשות הרע בעיניו כי הוא שלוח רסן והתר רצועה להורות חטאים בדרך פשעם. והב' כי זה אשר חטא בנפש מדברת אינו ראוי שיתכפר בנפש בלתי מדברת או בפחות ממנה אבל שהנפש החוטאת עצמה היא אשר תבחר ותקרב על מזבח התשובה השלמה בצומות וענויים ומעשים טובים כמו שאמר הנביא (ישעיהו נ״ח:ה׳) הכזה יהיה צוה אבחרהו יום ענות אדם נפשו. ואמר (שם) הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגו' כמו שיתבאר בפרשת יום הכפורים שער ס"ז בעזרת האל. ומה יקר מאמר הנביא האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי הגיד לך אדם מה טוב ומה יי' דורש ממך וגו' (מיכה ו') ירצה שהפשע והוא אשר יחטא האדם בדעתו ובכוונתו למרוד או החטא אשר נפשו ידעה בו ועשאו במזיד איך יכופר בזבח ומנחה ואף על פי שיתן בכורו ופרי בטנו לקרבן תחתיו. אמנם התקון הטוב המיוחד אליו הוא שלמות הנפש עצמה בעשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיו. (מיכה שם) וכמו שאמרו ז"ל על בית עלי בזבח ומנחה הוא שאינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ומעשים טובים (ר"ה י"ח:). והוא מאמר החכם (משלי כ״א:ג׳). עשה צדקה ומשפט נבחר ליי' מזבח. והוא מאמר השם יתעלה לבדו יעשה תשובה ויתודה ויתכפר. והוא מבואר כי זה לא ידבר כי אם במזיד באשר הוא צריך לעשות תשובה כמו שאמר (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל יי' הדא הוא דכתיב טוב וישר יי' על כן יורה חטאים בדרך. ירצה כי הוא טוב ורוצה בקיומם של בריות והוא ישר ומצד יושרו הוא חפץ במשפט ואיך יתפשרו שני הענינים כי אם במה שיורה חטאים בדרך התשובה כי אז יוסכמו הטוב והיושר יחדיו לרחם על החוטא ואפילו מזיד. ואצל התשובה בשער ק' יתבאר זה יותר בעזרת האל. והכלל שזה המין מהקרבנות לא יקשה עליו מציאות כוונתו וגם לפי דרכו יצדקו מאד הכתובים המורים על צרכם עם אותם שיורו שאין חפץ השם יתברך בהם כי טוב הוא לאדם שלא יחטא משיחטא ויביא קרבן וכמו שאמר החכם וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח אשר אינם יודעים לעשות רע (קהלת ה'). יאמר זה על הקרבנות המצווים בתורה על השנגות הנעשות בלא יודעים. ואמר כי יותר טוב וקרוב לשכל לשמוע דברי התורה והמצוה עד שידע ויכיר בין טוב לרע לפי התורה ממה שיעזב אל הפתיות ויבא בהם לידי שגגות המחייבות להביא עליהם זבח לפי שלא ידעו בעשות הרע. ועל זה הדרך יתבארו כל הכתובים המרחיקים אותם ואם הם רבים לא אאריך בביאורם רק מה שיבואו לפי דרכנו. ובהמשך דרכנו נוסף על מה שדברו בהם הראשונים בפירושיהם. אמנם המין השני מהקרבנות אשר בלי עון יריצון ויכוננו כנון זבחי שלמים נדר או נדבה עולת ראיה חנוכת המזבח וחנוכת הבית וכדומה הוא מה שיקשה מאד טעמו על השכל האנושי כי לא יוכל למצוא מה העבודה הזאת ומה טעם יש בה עד שהזרות והקושי הזה הכריחו לרב המורה ז"ל לכתוב מה שכתב בפרק ל'ב מהחלק הג' שכלם הם מכוונים מהתורה האלהית על הכוונה השניה ולבער גלולי ע"א המורגלת ראשונה ואין אחד מהם שיהא מכוון לעצמו ותלה סברתו זאת במאמר ירמיהו (ז) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום וגו'. על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי וגו'. ויתר הכתובים אשר יובן מהם שאין חפץ השם יתעלה בקרבנות כמו שאמרנו. וכבר השיגוהו האחרונים (רמב"ן ויקרא) בטענות חזקות והכו על קדקד סברתו זאת מכות גדולות ונאמנות לא זורו ולא חובשו מטעם רבוי הקרבנות וחמר דקדוק ענינם ופרטם ורובי תורתם ומשפטיהם וכל הלכותיהם שא"א שיהיה הכל ללא דבר. לא נעלמו דברים אלו מעיני הרב אלא שהפשיר אותם במים קרים לא תתקרר הדעת בהם וזה כי הוא כתב זה לשונו ואני יודע שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחלת המחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבבך ותאמר לי איך באו מצות ואזהרות ופעולות עצומות מבוררות מאוד והושם להם זמנים והם כלם בלתי מכוונות לעצמם אבל מפני ד"א כאלו הם תחבולה שעשה השם לנו להגיע אל כוונתו הראשונה ואי זה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונ' ויתן בנו יכולת לקבלה ולא היה צורך לאלו העניינים אשר חשבת שהם על הכוונה השנייה. שמע תשובתך אשר תסיר מלבך זה החולי ויגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו והוא שכבר בא בתורה כמו זה הענין ובשוה והוא אומרו (שמות י״ג:י״ז) ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ראה איך צדד הרב פני הספק אל אופן שיוכל לקבל תשובה מה באומרו כאלו היא תחבולה וכו'. ואי זה מונע וכו'. כי עקר הקושיא אינה רק שאפילו לנהוג בענין זה אופן התחבולה ודרך המנהג הטבעי בתאר הענינים שזכר היה סכלות עצומה להאמין כי ראה השם יתעלה להרבות מהם בכמו זה השעור ולדקדק במעשיהן כל אלו הדקדוקים ולהחמיר עליהם כל החומרות ההם ולחלל עליהם כל ימים טובים ושבתות שבעולם אחר שלא היתה הכונה רק להעתיקם מהם. ועוד שודאי הנדון שלפנינו הוא הפך המשלים שהביא וזה כי שם לא נמשכה התחבילה כי אם זמן מועט ונשאר תועלת התכלית לעד אבל בכאן נשארה תעתוע התחבולה לנצח לתכלית שלא היה הצורך בו אלא במעט זמן מההתחל' לבד. וגם כי הוא הודה שלא הספיקו לו כל ^*ספרי הצאבה, הם ספרי העמים הקדמונים אשר עבדו הכוכבים ומזלות, ועבודה זו נקראת בלשון ערבי צאבה, מלשון צבא, לפי שעובדים לצבא השמים, ובלשון עמים צאבעיסמוס ספריהם כתובים כל מיני העבודות והקרבת קרבנותיהם לאליליהם. ספרי הצא"בה למצוא סבה לכל מעשה הקרבנות כמו שהוא ביין הנסכים ובאזוב ושני התולעת ושתי צפורים לא במצורע ולא בפרה אדומה כמו שכתב פרק מ"ו ומ"ז חלק שלישי וכן בפרק מ"ח כתב שלא מצא שם טעם לאיסור בשר בחלב ומדהא לא ידע מר מילי אחריני איכא וכו'. ועוד קשה מזה למה לו לשלמה המלך להעלות אלף עולות פעם אחת (מלכים א ג׳:ד׳) וליתר המלכים אשר כן עשו אשר לא צוו עליהם ודי להם מהאיסור מה שהתירה התורה. ומה יעשה אל קרבנות האבות אשר העבירו גילולי עבודת אלילים מהארץ. גם בקרבנות הראשונים. אדם קין והבל ונח אשר לא קדמה להם עבודת אלילים מעולם וכ"ש שלא נצטוו עליהם על הכוונה השנית. והנה אלו הם קושיות חזקות אשר לא יוכל להרפא אמנם הנרבוני שעשה עצמו זקן ביתו של הרב ז"ל ואפטרופא שלו בהגיעו בפירושו אל הפרק הנזכר הוא מתמרמר מאד כנגד אלו המקשים הספקות העצומות מנח ובלעם ושמואל וזולתם וגם נגד המקבלים אותם ומשתדלים בהתרתם ואמר שאלו ואלו לא הבינו כוונת הרב בפרק ההוא ולא ירדו לסוף דעתו והתחכם לבאר כי הנה הרב לא חשב לתת טעם על תועלת הקרבנות וצרכם כי תועלתם ידועה ונכרת שהם העבודה היותר מפירסמת שתעשה לשם אלהות כענין התפילות והצעקות והצומות ודומיהם שהם מחזקים האמונה ומעוררים הכוונה וההתיחדות אל האלהים. אבל שכל עצמו היה לתת טעם למה שנצטוינו עליהם בתורה כי אמר שהיה זה להרחיק אותנו מעל אלהים אחרים ולהסב לבנו אליו ושכבר היה מותר אצלנו זאת העבודה כיון שלא נעשת בבחינת עצמה רק על הכוונה השנייה שהיא ההתעוררות על חוזק האמונה וההתיחדות הנזכר אלא מפני שיהיה דבר זר בעיני המונם כמו שאומר בזמננו זה שלא יתפללו אל השם ולא יצומו לפניו אבל שיספיק בכוונת הלב לבד ואף על פי שגם זה לא ירע רק בלב ההמון כי החשובים כבר אמרו ודומו סלה. סוף דבר שהקרבנות אצל הרב ז"ל כדברי הצומות וזעקתם שוה בשוה אלו ואלו שלא יבוקשו בבחינת עצמן כי אם על הכוונה השניה ובזה האריך וכפל דברים ומאד אפלא מזה האיש כי מנהגו בכל מה שביארו בספר ההוא או רובו לטמא הטהרות ולפגל הקדשים ולפחות לגלות מומים נסתרים. ועתה משתדל לטהר ולתקן את הדמאי בתעתועים ודברי הבאי. שאם כדבריו מה צער היה לו לרב בטעם הקרבנות שהוצרך להקדים חידות ומשלים מפליאות הטבע ותחבולות המנהיג היה לו לומר שמעשה הקרבנות והתפלות והצומות והדומה מהם כלם הם ממין אחד והוא לחזק אמונת מציאותו יתעלה והשגחתו ולסבב הבקשה והתוחלת מאתו יתעלה לא מהזולת. ואחר שיש בעצמיותן טעם נכון למה לא היה הטעם ההוא סבת צואתן בתורה ולמה אמר שהיה מבטלן אלא שלא הספיקה לו תחבולה לזה. והנה הרב עצמו שם הבדל נפלא בין הקרבנות והתפלות כמו שאמר כי לפי שהתפלות הם קרובות יותר אל הכוונה הראשונה לזה היה מצותן בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום אמנם הקרבנות שהיו רחוקים מהכוונה הראשונה המעיט מציאותן מאד. ועוד אם כדבריו למה לו לרב ז"ל לעורר על עצמו זה הספק העצום לומר ואני יודע שנפשך תברח וכו'. כי למה תברח נפשנו שאין ספק שכל מיני העבודות כל עוד שירבו ויארך ענינם ואפילו יותמדו בלי הפסק הוא יותר מועיל כי לפי כן תתחזק האמונה ותתרבה האהבה וימצא הדבקות וכמ"ש (ברכות כ"א.) ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו ולמה לו לבקש תחבולות דרך המדבר ים סוף. והכלל שאין ממש בסניגוריא זו להוציאו מידי הספקות העצומים וכמדומה לי שאין דעתו של סניגור זה נוחה בדבר בלתי מתוקן אם לא שימציאהו מעצמו מי יתן איפא החרש יחריש ולא יטיל מומים במקום שאינם ועל כיוצא בזה אמרו (במדבר רבות פ' כ') לא מדבשיך ולא מעוקציך. ועתה אומר כי מה שיראה האמת והיושר בענין הזה הוא שכל הקרבנות כלם הם באים בעצם וראשונה לשתי הבחינות הראשונות שזכרנו ראשונה רצוני לפיוס ורצון לפני האל יתעלה ונתוכחת מוסר המקריב אלא שיתחלפו ב' המינים בעניינים האלה בפחות ויתר. אמנם השלישית והיא תועלת המשרתים תמשך מהם במקרה ובכוונה מה כמו שהרביעית והוא השחתת הנקרב תמשך בהכרח ובלא כוונה אליה כלל. אמנם איך יתכן שיהיה זה מבלי שישיגונו הספקות הנזכרות הוא כפי מה שאומר אחר שאזכור דעת החכם החבר ז"ל אשר השיבו אל המלך כוזר על שאלה זו עצמה למה שראיתיהו כמו שער לבוא בו אל אלו העניינים החמורים עם שלא נשלמה התשוב' על ידו. וזה כי הוא ז"ל אמר (כוזרי מ"ב סימן כ"ו) שכבר ימצא דבוק השכינה האלהית עם האומה הישראלית באמצעות הקרבנות הנקרבים בבית מקדשו כענין שתמצא הנפש השכלית עם הגוף על ידי המזונות שנזון בו וכמו שלא נודע טעם הזנת זאת הנפש העליונ' באלו המזונות הגשמיים שאינם מטבעה אבל מצאנו ראינו תועלתם. ככה לא נדע טעם צורך השכינה אל אלו הקרבנות אבל נמצא דבקות השכינה עמנו באמצעותם. והנה הוא מבואר כי נוסף על מה שהוא ביאר הדבר הנעלם בנעלם כמוהו. הנה המשל אינו דומה לנדון וההבדל ביניהם הוא גלוי כי הנה המזון הוא צורך נכר ומפורסם לבריאות הגוף אשר הוא הכרחי לעמידת הנפש וקיומה אצלו ודאי תטרד בטרדת הגוף כמוזכר שם מה שלא יהיו כן הקרבנות לא צורך השכינ' ולא צורך האומה כדי שתתקיים עמהם השכינ' והדבקות האלהי ביניהם. ובמקום הזה לא נלמוד סתום מן המבואר אחר שלא הושוו בטעם. אלא שאני אומר שהענין בהם שוה ומבואר בלתי מוסכל וזה כי כמו שיושלם בריאות הגוף על ידו המזונות ובבריאותו יהיה לו שלום עם נפשו ותדבק אליו. כן יהיה הענין באלו הקרבנות כי בטוב ההשקפ' הם נותנין הבריאות והשלמות אל כללות האומה ואל יחידיה וסגולותי' כדי שימצא אצלם הדבקות האלהי בלי ספק. והוא כי מהידוע שהנפש האצולה והמתעצמת באדם השלם ברוב זירוזו והשתדלותו אשר על זה נאמר (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה כמו שנתבאר שם שער ו' היא נפש יקרה ומעולה מהיותה חיונית או היולאנית. והנה כמו שהם נבדלות במהיותיהן כן נבדלו מזונותיהם אשר בהם יתפרנסו ויתקיימו אצל הגוף כי הנפש החיונית אשר היא השלמות הראשון אל הגוף ניזונת ומתקיימת אצלו במאכל ובמשק' הגשמיים. אמנם זאת הנפש האצול' הרוחנית אינה מתפרנסת רק בדברים מחשביים שכליים כי לחמה הם כמו שנתפרנס' נפשו של אדונינו עליו השלום ארבעים יום זה שלש רגלים. וכבר כתבנו שם שלא היה ענין רחוק מאד אצל טבעה וכן בכל מה שיאכל וישתה יש לה מנה יפה מיוחדת לה אם שתהי' סעוד' של מצוה או שיכוין אל המצות התלויות בסעוד' ההיא מכשרות המאכלים והרחקת האיסורין לפי דרכי התורה או שיכוין אל ברכותי' או להסעיד הגוף ולהבריאו לעמוד לשרת לפני אלהיו בתושית התור' והעבוד' ולצאת ולבא בכל דבר שבקדוש' כי באמת הכונות האלו הנכבדות והרוחניות יעמידו הנפש הנכבדת ויקיימו אותה כי היא קדש ומן הקדשים תאכל. והוא טעם כי על מוצא פי יי' יחיה האדם (דברים ח׳:ג׳) כמו שנתבאר זה הענין כלו בשלמות בפרשת המן המיוחדת אל זה הדרוש הנפלא שער מ"א. והוא מה שאמרו ז"ל (ברכות ס"ד) כל האוכל מסעוד' שנהנה בה תלמיד חכם כאלו נהנה מזיו השכינ' כי השכל הנאצל הוא ודאי הת"ח המובהק המיסב בראש ועליו אמר החכם (משלי כ"ג) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה כי אם בעל נפש יקרה הוא הרי הוא שם לפניו וחייב להכין לפניו מטעמים כאשר אהב כמו שכתבנו זה בשלמות בפרשת ויחי אצל מה שאמרו רב נחמן ורבי יצחק הוו אכלי בסעודת' וכו'. שער ל"ב. וזה ענין נכבד מאד ואמיתי יושלם ענינו במקומות שזכרנו ויתאמת איך תתקיים הנפש השלמ' בגוף על ידי מזונותי' הראוים לה. ועל זה הענין עצמו תתקיים השכינה ותדבק בכללות האומה הנבחרת במעש' הקרבנות לא מצד שהם מאכל לשכינ' ולא לאומ' רק שבהיטיב כוונתם בהם והקריבם באופן נרצה ונאות יועילו למו להשלים נפשם ולהכשיר מעשיהם לפני השם יתעל' עד כי טוב כונתם ועוצם שלמותם יהיו סבה מחייבת להמצא אצלם השכינ' האלהית ולא תפרד מהם בשום צד וכמו שאמר על הקרבנות בכלל ריח ניחח ליי' נחת רוח לפני שצויתי ונעשה רצוני (ספרי פ' פנחס) ובהסתלק הכוונה הזאת השלמ' מעל הקרבנות נעקר השלחן האלהי מלפניו ונתפרד' חביל'. האמנה כי טוב הכוונה והכשר' בענינם היה קשה למצוא אותה מצד הקרבנות המצויים בתורה לפי שלא נודע טעמם ומי הוא זה ערב אל לבו לשער בהם שום השער' אנושית, לבד זה מצאנו קרבנות רבים ונכבדים אשר הם הקריבום שנים עשר נשיאי ישראל בחנוכת המזבח אשר לא צוה אותם ויראה שיש רשות לכל בעל דעת או שחוייב לתור ולדרוש בהם ובכוונתם אחר שהסכימו עליהם בטוב שכלם ויושר דעתם כי על כן הפליג בשבחם באומרו (במדבר ז׳:ב׳) ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים וכבר אמר ר' פ:חס בן יאיר (במדב ר רבות פ' י"ג) נתנאל בן צוער השיאם עצה זו דכתיב בו הקריב את קרבנו וגו'. לומר כי מעצת החכמ' המצוי' אצל שבטו מכל זולתו היה זה: