ויקרא א:ט מחשבת ישראל: תורת העולה, באר הגולה, הכוזרי ודרשת שבת הגדול

הטעם העשירי הוא קודש ליי', אחזו בו המקובלים ז”ל, ובאמת שבטעם ההוא יתבארו רובי פרטי הלכות הקרבנות יותר מבכל הדרכים שנתבארו לעיל, וכמו שיבא בדברינו אם ירצה השם בטעמי פרטי הקרבנות, וכמו שהאריך בזה ספר הזוהר פרשת בראשית, אך נדבר עתה על הכלל, ואביא לך דברי הבחיי שגילה סודן וכתב דבריהם מבואר, ז”ל: על דרך הקבלה אומר כי הקרבן הוא היחוד, וזהו לשון קרבן, כלומר קרוב הכחות ושמותיו של הקדש ברוך הוא, וכל מי שהוא מקריב אליו השמות הוא מייחד, וכשאמר (ויקרא א׳:ט׳) והקטיר הכהן את הכל המזבחה. בתוספות ה' לא בא לסתום כי אם לפרש, כי היא ה' אחרונה שבשם המקבלת תחלה ונקראה מזבחה, ומשם תתחיל המחשבה מעילוי לעילוי עד המחשבה הטהורה, וכן תמצא בדברי הימים (דברי הימים ב כ״ט:כ״ז) ויאמר חזקיהו לעלות העולה להמזבח. לא אמר למזבח אלא להמזבח בתוספות ה"א, וכן (תהלים, יב) ועולתיך ידשנה סלה. בתוספות ה"א. עולה אשה. אמר עולה כי עשן הקרבן היה עולה עד הה"א, והה"א מגעת אותו משם ולמעלה, ואחר כלות העשן חוזר הבשר ומתהפך לאש, וזהו שאמר אשה. ואחר שיתבטל האש חוזר להיות רוח, ואותו רוח מתקרב ומתערב להתייחד בריח, ובריח עד המחשבה הטהורה, וזהו שאמר ריח, כלומר המשכת הרצון והשפע היורד ליי', כלומר למדת הרחמים, וזה לשון ריח ניחוח ליי', מלשון (מלכים ב ב טו) נחה רוח אליהו על אלישע. כן הריח העליון תנוח ותרד למדת הרחמים שהוא קיום העולם, וזהו ביאור מלת עולה אשה ריח ניחוח ליי', כי מתחלה יש להעלות האשה ליי', וריח הוא ההמשכה מלמעלה להוריד ליי'. ודרשו בתורת כהנים (פרשה ד פרק ו ט) עולה אשה ריח ניחוח ליי', עולה לשם עולה, אשה לשם אישים, ריח לשם ריח ניחוח, ליי' נחת רוח ליי', לשם מי שעשה את העולם. וביאור זה עולה לשם עולה, לשם העשירית המתעלה, ולא ששם תכלית הכוונה, אלא שמשם תתחיל המחשבה, ומשם תבא אל הקדש. אשה לשם אישים. הוא הכבוד המקבל מן הפחד, ושניהם נקראים אישים, וזהו את קרבני לחמי. יכול לחמי, תלמוד לומר לאישי, לאישים אתם נותנים. וכן במדרש שיר השירים (שיר השירים א׳:ט״ו) הנך יפה רעיתי. פרנסתי, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, מה שאתם נותנין לאישים, כביכול כאילו אתם מפרנסין אותי, כן באה מלת אשה בה"א, והיא נוספת כהא: צנה ואלפים כלם. כי עיקר המילה אש, והטעם התוספות שלא אמר אש שתהיה המלה כפשוטה, ועוד לרמוז על ה' אחרונה שבשם, ועל החמשי' גם כן הנקראת האש הגדולה. ריח לשם ריח, כלומר לשם המקום שמשם כל ההמשכות נמשכות למטה, ומשם תנוח ותרד ההמשכה ליי' שהוא הרחמים, ואז יתברכו העליונים והשפלים, השמים והארץ וכל אשר בם. וזהו לשון ריח ניחוח ליי', כלומר ירידת ההמשכה והנחת הריח משם ליי', למדת רחמים שבו העולם מתקיים, זהו שאמר ליי', לשם מי שעשה את העולם, כאילו אמרו למדת רחמים שאין קיום העולם אלא בו, וכמו שאמרו (בר"ר יב, טו) ראה שאין העולם מתקיים בדין ושתף עמו מדת רחמים. והנה כל מדה ומדה היתה מסתפקת מן הקרבן, והכוונה להמשיך ולהניח הריח העליון במדות ולהקריב המדות אליו, וזהו הייחוד, וזה לשון (במדבר כח, ב) תשמרו להקריב לי. לא אמר לקרב לי אלא להקריב, כלומר להקריב לי הכוחות והמדות, ולכן נקרא קרבן, שהוא קירוב הכחות והמדות.

ושני דברים הזכיר; 'כלום אשכח עולת אילים', כי העולה שהוא כולה כליל אל השם יתברך (ויקרא א, ט), מורה זה הקירוב הגמור אל השם יתברך. 'ופטרי רחמים', הם הבכורים, שהם אל השם יתברך בשביל שאמר "בני בכורי ישראל שלח את בני ויעבדני". ומפני שהיה ממאן לשלח, הרג כל בכור במצרים, ובשביל זה צוה להקדיש בכור אדם ובכור בהמה. ולפיכך אמר כלום 'אשכח עולת אילים שהקריבו לפני, ופטרי רחמים'. שכל זה מורה כי ישראל הם בנים אל השם יתברך, והם אומה יחידה, כמו הבכור שהוא יחיד. ובודאי פשט הכתוב "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה", שאין שכחה לזה כיון שהוא בן בטנה, גם ישראל, שהם בנים למקום, אין* שכחה להם. רק שכתב לשון "עולה", ולא כתב 'התשכח אשה בנה ואת בן בטנה', כדי לדרוש לשון 'עוֹלָה' ולשון 'פטרי רחמים', שזה מורה הקירוב הגמור. ומה שאמר 'כלום אשכח עולות שהקריבו לפני במדבר', ולא כל הקרבנות שהקריבו לפני השם יתברך, מפני שבמדבר היה ההקרבה הראשונה, והוא מורה על שישראל הם בניו של הקב"ה. כי התחלת הדבר הוא עיקר ועצם הדבר, ולדבר שהוא עיקר ועצם אין שכחה, כי דבר שאינו עיקר ואינו בעצם יש בו שכחה, אבל דבר שהוא עצם הדבר אין שכחה בו, ולכך אמר כלום אשכח עצם הדבר מה שישראל הקריבו לפני במדבר.

ואשם גזילות הבא על מזיד כשוגג, גם כן הוא מטעם קרבן שבועות העדות ופקדון, ונשתנה דינו להיות נידון כאשם מטעם שנבאר לקמן פרק עשרה אם ירצה השם בדיני אשם, וכן אשם שפחה חרופה הבא גם כן על מזיד כשוגג, ואינו מכלל כוונת שאר הקרבנות רק שהוא עומד במקום מלקות שהיא חייבת, ולכן לא ימנע מלהקריבו מזיד כשוגג. אמנם ברוב הקרבנות הוא הטעם מה שנתבאר למעלה. ולדעתי שלזה כוונו חכמים ז"ל במסכת תענית פרק קמא שאמרו (ירמיה, יט) אשר לא צויתי, זה בנו של מלך מואב. ולא עלתה על לבי, זה יצחק בן אברהם, כי באמת המקריב אדם כופר בעיקר ומראה כי חס ושלום אפשר הפסד בנפש האדם, ויבא חס ושלום לחשוב כן בהשם יתברך ויתרומם מזה כי הוא מחוייב המציאות, לא יתבטל בהפסד העולם, לכן אין להקריב רק בהמה או עוף שהוא בעל חי שהוא בדמות כל העולם שיהיה נפסד, ואין בו רמז על השם יתעלה. ולזה כן באו קרבנות בתורה נדבה ורצון, כי המודה בזה מודה בכל התורה כולה כמו שנתבאר (לעיל פרק ב) ועל אחדות השם יתעלה, שלא נמצא נצחי כמהו ואין לך עבודה רצויה גדולה מזו. זהו טעם הקרבת קרבן נדבה או על השוגג ולא על המזיד, ולזה דרשו רבותינו ז"ל (זבחים מו, ב) ריח ניחוח לה' (ויקרא, א), לשם מי שעשה את העולם.