וְהֵסִ֥יר אֶת־מֻרְאָת֖וֹ בְּנֹצָתָ֑הּ וְהִשְׁלִ֨יךְ אֹתָ֜הּ אֵ֤צֶל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ קֵ֔דְמָה אֶל־מְק֖וֹם הַדָּֽשֶׁן׃
דרשות אל עמי
כי מדוע באמת השליך ראובן ליוסף במקום של נחשים ועקרבים? הוא מפני ש"וישלך אותו הברה", וכבר ביארו המפרשים, כי בכל מקום שנאמרה בו לשון השלכה הוא למטה מעשרים אמה, כדמוכח מהכתוב בויקרא "והסיר את מראתו בנוצתה והשליך אתה אצל המזבח קדמה" (ועיין במס' תמיד פ"א משנה ב' ובמפרש שם)ְ, וכשם שלא שלטא עינא דאינשי למעלה מעשרים אמה, כך לא שלטא עינא למטה מעשרים, ולא ראה ראובן שיש שם נחשים ועקרבים.
מורה נבוכים
ומפני הגדלת ה׳קרבן׳ ושלא יהיה נמאס ונבזה, ציוה להפשיט ה׳עולה׳ ולרחוץ הקרב והכרעים אף על פי שכולם נשרפים. ותמצא זאת הכונה ישמרה תמיד, ויזהיר ממנה: ״באמרכם שולחן יי מגואל הוא וניבו נבזה אכלו״. – והוא הטעם גם כן שלא יאכל ה׳קרבן׳ ׳ערל׳ ולא ׳טמא׳; ולא יאכל אחר שנטמא ולא יאכל ׳לאחר זמנו׳ ולא כשיחשב עליו מחשבה רעה; ושיאכל במקום מיוחד. אבל ה׳עולה׳ שהיא כולה לה׳ לא תאכל כלל. ומה שיקריב בשביל החטא – והוא ה׳חטאת׳ וה׳אשם׳ – יאכל ׳בעזרה׳ וביום שחיטתו ולילו לבד. אבל ה׳שלמים׳ אשר הם למטה מהם – והם ׳קדשים קלים׳ – יאכלו בכל ירושלים לבד, ויאכלו ממחרת היום לא אחר כך – מפני שאחר כך יקבלו זוהמה ויפסדו.