ויקרא ב:א מחשבת ישראל: נתיבות עולם, דרשת שבת הגדול ומורה נבוכים

אמנם כאשר שאלו התורה 'חוטא מה יעשה', השיבה התורה כי יש תיקון אל החוטא - להיות מסתלק מן החטא על ידי קרבן. כי הקרבן הוא השבה גם כן אל השם יתברך, כמו התשובה, שהרי נקרא 'קרבן'. כי מי שמביא קרבן אל אחר*, הוא שב אליו להתדבק בו, מצד שהוא מקריב אליו קרבן. וכאשר הוא שב אל השם יתברך, אחר שהיה מתרחק ממנו יתברך על ידי חטא, יש כאן כפרה וסלוק עון. ודבר זה מצד התורה, כי מצד התורה יש לאדם סלוק מן החטא, מפני שהתורה היא שכל נבדל מן הגשמי, וכל חטא בשביל שהיה נמשך אחר הגשמי. ולפיכך מצד התורה השכלית, יש תקנה אל החוטא לצאת האדם* מן החטא הדבק באדם מצד הגשמי. ולפיכך אמרה תורה 'יביא אשם ויתכפר'. כי כאשר מקריב האדם קרבן, מקריב עצמו אל השם יתברך, כפי אשר נתרחק מן השם יתברך. ולפיכך בקצת קרבנות כתיב (ויקרא ב, א) "ונפש כי תקריב מנחה", ודרשו ז"ל (מנחות קד:) כאילו הקריב את נפשו. ולפיכך על ידי קרבן מקריב עצמו אל השם יתברך, כפי הריחוק שנתרחק ממנו על ידי החטא. ולכך התורה, שהיא שכל נבדל לגמרי, יש לאדם תקנה להסתלק מן החטא.

אמנם הפרשה השניה שהיא מדברת מן המנחה (ויקרא ו, ז-יא), מדברת מצד שהאדם הוא עובד השם יתברך, ולפיכך מביא מנחה, כי העובד השם יתברך הוא נכנע, ולפיכך קרבנו מנחה, שהמנחה שפלה, שהרי היא מצה ולא חמץ (שם פסוקים ט-י), וזה כי הנכנע לא הוגבה כמו החמץ. השני, כי אין בו שאור, שהוא יצר הרע, כי הנכנע מסולק מן היצר הרע, וכמו שהתבאר למעלה איך הנכנע מסולק מן יצר הרע, ומצד הזה מביא קרבן מנחה אל השם יתברך. והמנחה הזאת נותן בה שמן, ועליה נותן עוד לבונה, כי השמן הוא החכמה והשכל, כמו שאמרו בהוריות (יג:) הרוצה שיחכים ירגיל עצמו בשמן זית, שממנו האור שהוא דומה לשכל. ומי שהוא משפיל עצמו ראוי אל החכמה, כמו שהתבאר למעלה כי משה לא זכה אל התורה רק בשביל הענוה. ולפיכך כתיב (ויקרא ו, ז) "הקרב אותה לפני ה' אל פני המזבח", כי פרשה זאת מדברת מצד כי האדם עבד מביא קרבן אל השם יתברך, לא כמו פרשה ראשונה, שהפרשה מדברת שמביא קרבן אל השם יתברך מצד שהוא מלך, ומצד הזה קרבנו הוא כולו כליל, אבל פרשה זאת מצד שהאדם הוא עבד השם יתברך, ומביא קרבן מנחה, שהיא שפלה, ומצד הזה מתקרב אל השם יתברך. ולכך כתיב "הקרב אותה לפני ה'", כמו שאמר גם כן למעלה אצל הדשן (ויקרא ו, ג) "ושמו אצל המזבח".

וציוה להיות הקרבנות כולם ׳תמימים׳ על הטוב שבעניניהם – שלא יבוא להקל ב׳קרבן׳ ולבזות במה שיקריבו לשמו ית׳ – כמו שאמר ״הקריבהו נא לפחתך – הירצך או הישא פניך?״ – ולזה הטעם גם כן הזהיר מהקריב מה שלא ישלמו לו שבעת ימים, להיותו חסר במינו, והיותו נמאס, מפני שהוא כנפל. – והוא הטעם באיסור ׳אתנן זונה ומחיר כלב׳ לפחיתות שניהם. – והוא הטעם בהקרבת הגדול מן התורים ואפרוחי יונים, כי זהו הטוב שבהם, מפני שהגדול שביונים אין בו ערבות. – והוא הטעם בהיות ה׳מנחות׳ בלולות בשמן ומן הסולת, כי זה – השלם והערב. ונבחרה הלבונה, לטוב ריח עשנה במקומות אשר בהם ריח הבשר הנשרף.