ויקרא ב:יא מחשבת ישראל: תורת העולה ומורה נבוכים

ורבינו הבחיי כתב (ויקרא ב יא) כי אסור הקרבת שאור ודבש, כי היצר הרע נקרא שאור וחמץ, כמו שידוע מאסור חמץ בפסח, ודבש גם כן מורה על יצר הרע, כי דבש בגימטריא אשה, והאשה היא יצר הרע, כמו שאמר אדם הראשון (בראשית ג יב) האשה אשר נתתה עמדי. רוצה לומר היצר הרע, ועל כן אין ראוי להקריבן רק להרחיקן מעליו, ולכן לא יתכן הקרבת השאור והדבש, כי לא יתכן שני הפכים בנושא אחד.

עוד כתב, הקושט הוא שנים עשר מנים, נגד שנים עשר מזלות, ושנים עשר חודש, ושנים עשר מאורות, ושנים עשר שבטים, ושנים עשר גבולי אלכסונים. קלופה שלשה, קנמון תשעה, קלופה שלשה נגד תורה נביאים כתובים, ונגד שלשה אבות שהם קליפה של עץ החיים. קנמון תשעה ניתן לחתן ששם נכללות שתי תשעיות, לאפוקי עשיריות כי כבר נטל חלקה בקושט, כי רחל שהיתה כנסת ישראל היה לה בשבטים שנים עשר. בורית כרשינה תשעה, לטהר עונותיהם של ישראל. ומפני מה היה תשעה קבין, זהו סוד אבריה דרבי יוחנן כחמת בת תשעה קבין, כי הוא הצנור מתשעה מדות, וקרא המדות קבין, ורצה לומר כי צדיק יסוד עולם עולה כלול מתשעה מדות, והם הפרידו התשעה מעשיריות, בא הקטר' ומקטרן ומקשרן לייחד כנסת ישראל עם צדיק. מלח סדומית רובע הקב נגד ארבע דגלים, והאחד מהם הוא שור שהוא זכר לעגל, וכדי לתת לו חלק חדא. מעלה עשן כל שהוא, כלומר כשמשליכים המלח בתוך האש מעלה עשן, כך המלח גורם לסלק חרון אף מישראל, ואם נתן בה דבש פסלה, משום שנאמר (ויקרא ב׳:י״א) כל שאור וכל דבש לא תקטירו. מפני שהדבש רומז ליצר הרע, בתחלה מתוק ולבסוף מר. וכן השאור הוא דוגמת ליצר הרע שמחמיץ הגוף ומביאו לידי עבירה.

ומפני ש׳עובדי עבודה זרה׳ לא היו מקריבים לחם אלא שאור, והיו בוחרים להקריב הענינים המתוקים ומלחלחים קרבניהם בדבש – כמו שהוא מפורסם בספרים אשר סיפרתי לך; וכן לא תמצא בדבר מקרבנותם מלח – מפני זה הזהיר האלוה מהקריב ״כל שאור וכל דבש״ וציוה בהתמדת המלח ״על כל קרבנך תקריב מלח״.