וְכָל־קָרְבַּ֣ן מִנְחָתְךָ֮ בַּמֶּ֣לַח תִּמְלָח֒ וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ עַ֥ל כָּל־קָרְבָּנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח׃ (ס)
תורת העולה
והרב המורה פרק ששה וארבעים חלק שלישי כתב, מפני שרוב בני אדם לא היו יכולין להקריב בהמות, צוה גם כן להקריב קרבן מן העוף, ומי שלא ימצא ידו די העוף, יקריב לחם עשוי באיזה מין שיהיה ממעשה לחם המפורסמים בימים ההם, אם מאפה תנור או מחבת או מרחשת, ומי שיכבוד עליו לחם אפוי יקריב סולת, ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם כי אם שאור, והיו מקריבים הדברים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, כמו שהי' מפורסם בספריהם, ולא היו מקריבים בקרבנותיהם שום מלח, מפני זה הזהיר השם יתעלה מהקריב כל שאור וכל דבש, וצוה בהתמדת מלח, (ויקרא ב, יג) על כל קרבנך תקריב מלח. וכתב עוד בהיות הקרבן סולת בלול בשמן, כי זהו השלם והערב, ונבחרה הלבונה לטוב ריח עשנה במקומה, אשר בהן ריח הבשר הנשרף, עד כאן לשונו.
תורת העולה
ובעניין המלח בקרבנות, כתב גם כן ברקנ”ט (שם עג) על דעת ספר הזוהר, כי מימי הים התחתון רומזים למימי הים העליון, ועל כן הם מלוחים, רמז למ”ה, ובעבור כי אין ראוי לבא אל המלך בלעדה, כדכתיב (ויקרא ט״ז:ג׳) בזאת יבא אהרן אל הקודש. לכך נאמר (ויקרא ב׳:י״ג) על כל קרבנך תקריב מלח. אמנם על דעת הרמב”ן (ויקרא ב יג) בעניין המלח, כי בו נכללו טעם הכחות כולן, כי מי הים תחלתן מים ואחר כך כשיבא בהן חום השמש נעשה מלח, ואפילו אש ומים מעורב בו.
תורת העולה
ועוד דרשו ז”ל (מצוטט בבחיי ויקרא ב יג) במקום אחר, העולם כולו שלישו מדבר, שלישו ישוב, שלישו ים, עמד ים לפני הקדוש ברוך הוא, אמר ליה רבונו של עולם, במדבר נתתה תורה, בישוב נכנס ספר תורה במקדש, אני מה תהא עלי, אמר ליה עתידים ישראל שיקריבו מלח על גבי המזבח, עד כאן לשונו. הנה חברתי טעמי נתינות מלח עם המנחות, להיות שנסמך צווי מליחת הקרבנות אצל המנחות, שנאמר (ויקרא ב) וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח.