ויקרא ד:ג מחשבת ישראל: עקידת יצחק, האמונות והדעות ודרשת שבת הגדול

והנה לפי כן נוכל לתת טעם נכון למנהג הכולל בסדר התקיעות אשר ראו לתקוע תשר"ת למלכיות ותש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות מבלי שתהיה תלייתו בטורח הצבור לבד. וזה כי המלכיות הוא ענין קבלת עול מלכות שמים תחלה כמו שאמר כדי שתמליכוני עליכם והנה הוא מבואר כי בענין ההמלכה נמצאו שלשה כתות. האחת צדיקים גמורים. והשנית רשעים גמורים. והשלישית של בינוניים. והנה הצדיקים הגמורים הם אשר ישמחו ליום הדין כמו שאמר הכתוב (משלי כ״א:ט״ו) שמחה לצדיק עשות משפט והמשורר אמר (תלים ס"ח) וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים וגו'. ואין אלהים בכל מקום אלא דיין. אמנם ברשעים הוא ההפך כמו שאמר (משלי שם) ומחתה לפועלי עון ונאמר (תלים שם) כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים. והנה לזה היה ראוי שיתקעו תשר'ת למלכיות ביחוד כי יש בה התקיעות הפשוטות אשר היא סימן שבו יעלצו צדיקים הגמורים והתרוע' הגמורה אשר בה יפחדו ויחרדו הרשעים הגמורים אמנם השברים הם סימן אל הבינוניים השמחים לתקות שכר טוב לקצת מעשיהם שהם טובים והם חרדים אל עונש הרשעים אשר על כיוצא בזה נאמר (שם ב') וגילו ברעדה ומהראוי שתהיה פשוטה בתחילה ובסוף מפני שהוא סימן יפה להם ומזה יתבאר שאין שום טעם לזכרונות שיבא בסימנם תרועה גדולה כי טעמם הוא כדי שנזכר לפניו לטובה בזכרון זכיות אבותינו ומעשיהם הטובים אשר נקוה לקבל שכרם ולזכות בדיננו בעבורם וכמ"ש (ר"ה ט"ז.) תקעו לפני בר"ה בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדתו של יצחק ואתמלא עליכם רחמים. אמנם יש טעם אל השברים שהיא תרועה ממוצעת לשתי סבות. האחד למה שאנו צריכין להזכיר חסדי אבותינו הראשונים כעניים והאביונים שאין בידם די השיב מנחה ותשורה בעדם משלהם. והשני כי הירא והחרד אל נפשו יש לו לחוש שמא בהעלות לפניו זכרון חסדי האבות ומעשיהם הטובים יעלה גם לפניו זכרון חטאתינו ואשמותינו ויגרום החטא לכבוש מדת הדין את מדת הרחמים כי על כיוצא בזה בקש המשורר (תהילים כ״ה:ז׳) חטאות נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכר לי אתה למען טובך ה'. וכדומה לזה אמרו חז"ל (ברכות ל"ב:) גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך. אמנם בשופרות היה מהמחוייב שיהיה בתרוע' גדולה לבד לפי שהוא הענין המיוחד המורה על סנלת השופר בכללו הוא היותו כלי החרדה והצער שעל זה אמרו ובמה בשופר כמו שאמרנו. והנה עם זה נתבאר על נכון טעם היות התקיעות על זה האופן אחר שכבר יצאו הצבור ידי חובתן בתקיעות השלשה בבות שלשה לכל סימן וכבר נתבארו המאמרים. ולא נשאר רק מה שאמרו בספרי (פ' בהעלתך) ועדין אין אט יודעין מי התוקע ת"ל ויי' אלהים בשופר יתקע ועדין אין אנו יודעין הקול מהיכן יוצא ת"ל קול שאון מעיר. כי עם משמעות אלה הדברים אל שופר של חירות שזכר תחלה הוא חוזר כמו שפירשנו שהכוונה שע"י הזכירה לפניו על זה האופן יתקע בשופר גדול אותה התקיעה שהתוקע הוא האל יתברך דכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו ליי' בהר הקדש בירושלם (ישעיהו כ״ז:י״ג). וצורך התקיע' הוא להשמיע קול שאון מעיר קול מהיכל ולהשביח שאונם בקול אלהים המשלם גמול לאויביו. אבל מ"מ ראוי לסמוך לזה שיהא התוקע שלם וקרוב אל האלהים ויודע בטוב סדר התקיעות וכוונותיהם ואשר כח בו לערבב את השטן ולטרדו ולהדיח כל מסטין כי כאשר יהיה על זה האופן יאמר כי יי' אלהים בשופר יתקע כמו שאמר (זכריה ג׳:ב׳) יגער ה' בך השטן וגם כשהצבור מכינין עצמן לזה מוסיפין כח בגבורה של מעלה להחרידו ולהבהילו ולא יאות זולת זה בשום ענין כמו שאמרו במדרש הנעלם (זוהר פ' ויקרא) אמר רבי יצחק אם הכהן המשיח יחטא (ויקרא ד׳:ג׳) דא כהן דלתתא דאתתקן לעבודה ואשתכחת ביה חטאה לאשמת העם הוא דהוי וואי לאינון דסמיכין עליה כגונא דא שליח צבור דאשתכח ביה חטאה בגין דעמא לא אשתכח זכאין קמי קודשא בריך הוא וואי לאינון דסמיכין עלוי. וכל שכן בתקיעתא דשופר דלא מקבל תקיעתא מבר נש דלאו איהו חכים ברזא דתקיעתא דבהאי יומא מתעטר יצחק והוא ריש לאבהן ובהאי יומא דינא מתער בעלמא ודמי לבר נש דהוא רגיז וחגר וזיין גרמיה ונפיק ברוגזנו לקטלא בני אינשא חד חכימא קם אפתחא בעוד דאיתתקפו דא בדא ואחיד דא בדא אצטנין רוגזיה ועל דנפק לקטלא נפק לאורחא. כך אמר הקב"ה לישראל בני לא תדחלין הא אנא קאים אפתחא אבל אזדרזו בהאי יומא והבו לי חילא ובמה בשופרא דאי אשתכח קל שופרא כדקא יאות ההוא קלא סליק ומתדחיין מקמיה כלהו מקטרגין דאשתכחו לעילא ולא יכלין לקיימא. זכאה חולקהון דצדיקיא דידעין לכוונא רעותא מקמי מריהון וידעין לתקנא עלמא בקל שופרא בההוא יומא ועל דא בההוא יומא בעי עמא לאסתכלא בבר נש שלים מכולא דידע ארחוי דמלכא קדישא די יבעא עליהו רעותא בההוא יומא ולאזמנא קל שופרא בהנהו עלמין בכוונה דלבא וחכמתא בגין דיסתלק דינא על ידוי מן עלמא. ועם היות שלפי דברי המאמר הנכבד הזה הכהן בכהונתו והשליח צבור בתפלותיו והתוקע בתקיעותיו איש איש ממלאכתו ראוי שיהיו היותר שלמים שאיפשר להבין ולכוין בענינים האלהיים הנרמזים בו להיותם אמצעיים בינם לבין אביהם שבשמים עכשיו שבעונותינו אבדה חכמת חכמינו ואין אתנו יודע באלו הסודות העמוקים ראוי לנו שנזדרז תכלית הזירוז שיהיו אלו השלוחים היותר בקיאים שאיפשר בתכונות התקיעות והבנת התפלות ובכוונות המרוצות לשמים בענינים הנודעים לנו לשכך רוגז מדת הדין המוחלטת המיוחסת ליצחק אבינו המושלת ביום הזה אשר לסימן זה לא נזכר בכל ספורי יצחק זולתי שם אלהים עד שנעקד על גבי המזבח שנאמר (בראשית כ״ב:ט״ו-ט״ז) ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים ויאמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני ומשם ואילך, כמו שזכרנו בפרשת הבכורה שער כ"ג. וראוי לכוין בתקיעות לזכר אותה עקידה אשר בה נתהפכה מדת הדין למדת רחמים וכמו שאמר כדי שאזכור לכם אילו של יצחק ואתמלא עליכם רחמים. וכל איש ואיש יכול גם כן לעקוד עצמו על גבי המזבח כמו שעשה יצחק דהתם בהזמנה לחוד סגיא וכמו שאמר מעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני כמו שכתבנו זה בפרשת העקידה שער כ"א אשר שם נתבאר גודל המעשה ההוא על נכון וסיים שכל אחד ואחד יכול לעשות זה מבלי שיסתכן וכל זה ראוי שיכוון מבעלי מלאכתנו ביום הזה ואם ישרו בעיניו דברינו אלה אשר כתבנו בענין ייחוד הסימנין לא יזיק וזה וזה חוייב שיוחזקו ביראי שמים ומשכילי עם אשר יהיו עיניהם ולבם צופים כי לא על עצמם בלבד הם באים לפני מלך המלכים כי על עצמם ועל כל נפשות הצבור. ועם זה כבר יהיה הקול יוצא מהיכל הקדש אשר לפנים הוא חדר השכל אשר ממנו תוצאות חיים ולא ישוב ריקם כי אם עשה את אשר חפץ והצליח את אשר יעשה ודי למה שרצינו בזה:

וכל אשר השיבונו בו על אלה, היא תשובה על הנוצרים, חוץ ממה שזכרנו מבנין בית שני, כי הם ‏אינם אומרים שהמועדים החלו מן העת היא, אבל ישימום קודם חרבן בית שני קל"ח שנה, ויתיחדו ‏הנוצרים האלה בתשובה אחרת, והיא מה שזכר הנביא בפרשת שבועים שבעים (דניאל ט' כ"ד), ‏והוא שפרושה אצלנו שהם ארבע מאות ותשעים שנה מעת שגלו העם עד שהחלו בבנין הבית השני, ‏כמ"ש (שם כ"ה) ותדע ותשכיל מן מוצא דבר. ומהם ארבע מאות ול"ד שנה זמן בנין הבית, יהיה ‏בקצת בטול והפסק ועכוב הבנין, כמ"ש (שם) ושבועים ששים ושנים תשוב ונבנתה רחוב וחרוץ ‏ובצוק העתים, והוא מה שזכרנו בפרשת (עזרא ד' כ"ד) באדין בטלת עבידת בית אלהא. והשבוע ‏האחרון קצתו שלום בין האומה ובין קצת המלכים, וקצתו מלחמה עמם והפרת ברית, כמ"ש (דניאל ‏ט' כ"ז) והגביר ברית לרבים שבוע אחד. ותשם הארץ ויאבדו רבים מאנשיה, כמ"ש (שם) ועל כנף ‏שקוצים משומם ועד כלה ונחרצה. וזה הכלל הוא שבועים שבעים מקבצים טוב והטבת ענין, והסרת ‏המלכות והכהונה והנביאים; כי אמר בתחלתם לכלא הפשע ולהתם חטאות ולכפר עון וגו'. וזה ‏כמאמר האומר עמדתי בחופה ובחולי ובסחורה ג' יום מקבצים טוב ורע, ואח"כ יפרוט אותם. והגיד ‏שבסופם יכרת כל כהן משיח ולא ימצא, כמ"ש (שם כ"ו) ואחרי השבועים ששים ושנים יכרת משיח. ‏ואיננו רוצה במאמר הזה איש אחד בעצמו, אבל הוא רוצה כל כהן משיח, כמ"ש בתורה, (ויקרא ד' ג' ‏ט"ז) אם הכהן המשיח, והביא הכהן המשיח, והדומה לזה. ונכרת מן העם כהן גדול אחר הזמן ‏הזה, כמו שהודיענו. וחשבו העם הזה שאמרו יכרת משיח, הוא רוצה איש אחד ידוע, וזה מופסד ‏מכמה פנים, מהם שמלת משיח אין מתיחד בה איש ידוע, אבל היא נופלת על כל כהן ומלך, ועוד ‏שמלת יכרת כשהיא הריגה איננה נאמרת כי אם על מי שיהרג בדין, כמ"ש (שם י"ז י"ד) כל אכליו ‏יכרת. ועוד כי זה המאורע, עם חרבן הבית, כאשר סמך אליו (דניאל ט' כ"ו) והעיר והקדש ישחית ‏עם נגיד הבא. ויותר מבואר מזה כלו, שמעת שנאמרה לדניאל, עד העת אשר אמרו, איננו כי אם ‏רמ"ה שנה, והכלל הוא ארבע מאות שנה, מהם ע' קודם בית שני, ומהם ארבע מאות ועשרים ישובו. ‏ומצאתי העם הזה לא היתה להם תחבולה, אלא שטענו תוספת במספר, ואמרו שמלכות פרס ‏משכה על ישראל קודם יון כשלש מאות שנה, ושמספר מלכיהם בימים האלה היו שבעה עשר מלך, ‏וחשבותי עליהם מהכתוב בספר דניאל, שלא יתכן שיהיה בין מלכות בבל ומלכות יון ממלכי פרס ‏בארץ ישראל יותר מארבעה, מפני שאמר המלאך לדניאל, ואני בשנת אחת לדריוש המדי עמדי ‏למחזיק ולמעוז לו. ועתה אמת אגיד לך הנה עוד שלשה מלכים עומדים לפרס (שם י"א א' ב'). אלה ‏התשובות עליהם, מלבד מה שיש עליהם בבטול התורה, ומלבד מה שיש עליהם בשער היחוד, חוץ ‏מהדברים האחרים אשר לא היו ראוים להביאם בספר הזה:‏

ויש לדעת כי קרבן האדם מתיחס אל מי שמביא הקרבן, וכמו שתמצא בפרשת ויקרא קרבן מיוחד לכהן משיח (ויקרא ד, ג), וכן לנשיא (שם פסוק כב), וכן להדיוט (שם פסוק כז). ובפרשה הזאת קרבן מיוחד לאהרן ובניו (ויקרא ו, יג), הרי כל קרבן מיוחד לבעל הקרבן. והאדם הזה יש לו ב' בחינות מחולקות; הבחינה האחת היא מצד שהאדם נברא מלך בתחתונים, שהשם יתברך נתן הכל תחת האדם, כדכתיב (בראשית א, כו) "וירדו בדגת הים וגו'", וזהו בחינה א'. הבחינה ב', כי האדם נברא לעבוד את השם יתברך, ויהיה נכנע תחתיו. הנה מצד אחד הוא מלך, ומצד* השני הוא עבד. והקרבן הזה, הוא קרבן עולה שמביא אל השם יתברך, הוא מצד הבחינה הראשונה, מצד שהוא מלך בתחתונים. ולכך מביא בהמה לעולה, שהיא גם כן בריאה למטה הימנו בחשיבות.