ויקרא ד:יג מחשבת ישראל: מורה נבוכים

ואמנם ה׳שוגג׳ יש בו חטא כי אילו הפליג להתישב ולהזהר – לא באה ׳שגגה׳ לידו; אלא שלא יענש כלל, ואמנם ׳צריך כפרה׳ ומפני זה ׳מביא קרבן׳. וחילקה ה׳תורה׳ בו בין ׳יחיד הדיוט׳ ל׳מלך׳ או ׳כהן גדול׳ או מורה הלכה. ולמדנו מזה שכל עושה או מורה הלכה לפי הסתכלותו, אם לא יהיה ׳בית דין הגדול׳ או ׳כהן גדול׳ הוא מכת ה׳מזיד׳ ואינו נמנה בכלל ה׳שוגגים׳ – ומפני זה יהרג ׳זקן ממרא׳ ואף על פי שעשה והורה לפי ראות עיניו. אבל ׳בית דין הגדול׳ יש להם להורות כפי ראות עיניהם, ואם טעו – נעשו שוגגים׳ – כמו שאמר ית׳: ״ואם כל עדת ישראל ישגו וגו׳״. ומפני זה העיקר אמרו רבותינו ׳ז״ל׳: ״שגגת תלמוד עולה זדון״ – רצונו לומר: כי המקצר בחכמה ויורה ויעשה כפי קצורו אמנם הוא כ׳מזיד׳ – שאין דין מי שאכל חתיכת חלב הכליות והוא חושב שהוא חלב האליה, כמי שאכל חתיכת חלב הכליות והוא יודע שחלב הכליות הוא אלא שאינו יודע שחלב הכליות הוא מן החלב האסור – שזה אף על פי שמקריב קרבן הוא ׳קרוב למזיד׳. זה – אם הוא עושה מעשה לבד, אבל המורה הלכה לפי השתדלותו – הוא ׳מזיד׳ בלי ספק, שלא ניצל הכתוב בחטא ההוראה בטענת שגגה אלא ל׳בית דין הגדול׳ לבד.

ודע, שכל ׳חטאת׳ שיאמן בו שהוא מכפר חטאים גדולים או חטא גדול, כמו ׳חטאת העלם׳ וכיוצא בו, הם נשרפים כולם ׳מחוץ למחנה׳ לא על ה׳מזבח׳ – כי לא ישרף על ה׳מזבח׳ אלא ה׳עולה׳ והדומה לה; ומפני זה נקרא ״מזבח העולה״ כי שרפת ה׳עולה׳ – ׳ריח ניחוח׳; וכן כל ׳אזכרה׳ – ׳ריח ניחוח׳ וכן הוא בלא ספק – מפני שהוא להסיר דעות ׳עבודה זרה׳ – כמו שבארנו. אמנם שרפת אלו ה׳חטאות׳ הכונה בהם – שזה החטא כבר נמחה זכרו ונעדר כמו שנעדר זה הגוף הנשרף, ולא נשאר מן המעשה ההוא זכר, כמו שלא נשאר לזה ה׳חטאת׳ זכר, אבל אבד בשרפה; ואין עשנם ׳ריח ניחוח ליי׳ אבל הפכו – רצוני לומר: עשן נמאס ונתעב – ומפני זה נשרפים כולם ׳מחוץ למחנה׳. הלא תראה ׳מנחת שוטה׳ – מה נאמר בה? ״מנחת זכרון מזכרת עון״ – לא שהיא דבר מרצה.