ויקרא ד:כז מחשבת ישראל: דרשת שבת הגדול ומורה נבוכים

וְאִם־נֶ֧פֶשׁ אַחַ֛ת תֶּחֱטָ֥א בִשְׁגָגָ֖ה מֵעַ֣ם הָאָ֑רֶץ בַּ֠עֲשֹׂתָהּ אַחַ֨ת מִמִּצְוֺ֧ת יְהוָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־תֵעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁם׃

דרשת שבת הגדול

ויש לדעת כי קרבן האדם מתיחס אל מי שמביא הקרבן, וכמו שתמצא בפרשת ויקרא קרבן מיוחד לכהן משיח (ויקרא ד, ג), וכן לנשיא (שם פסוק כב), וכן להדיוט (שם פסוק כז). ובפרשה הזאת קרבן מיוחד לאהרן ובניו (ויקרא ו, יג), הרי כל קרבן מיוחד לבעל הקרבן. והאדם הזה יש לו ב' בחינות מחולקות; הבחינה האחת היא מצד שהאדם נברא מלך בתחתונים, שהשם יתברך נתן הכל תחת האדם, כדכתיב (בראשית א, כו) "וירדו בדגת הים וגו'", וזהו בחינה א'. הבחינה ב', כי האדם נברא לעבוד את השם יתברך, ויהיה נכנע תחתיו. הנה מצד אחד הוא מלך, ומצד* השני הוא עבד. והקרבן הזה, הוא קרבן עולה שמביא אל השם יתברך, הוא מצד הבחינה הראשונה, מצד שהוא מלך בתחתונים. ולכך מביא בהמה לעולה, שהיא גם כן בריאה למטה הימנו בחשיבות.
שאל רבBookmarkShareCopy

מורה נבוכים

ודע, שכל מה שהיה החטא יותר גדול היה קרבנו ממין פחות יותר. ומפני זה היה ׳שגגת עבודה זרה׳ ׳שעירה׳ לבד, ושאר ׳חטאת יחיד׳ – ׳כשבה׳ או ׳שעירה׳ כי הנקבה היא פחותה מן הזכר מן כל מין – ואין חטא יותר גדול מ׳עבודה זרה׳ ואין חלק מין יותר פחות מ׳שעירה׳. ולהגדיל מעלת המלך היה ׳קרבן שגגתו׳ – ׳שעיר׳. אבל ׳כהן גדול׳ ו׳צבור׳ – אין ׳שגגתם׳ מעשה גמור אך היא הוראה; ומפני זה הובדל ׳קרבנם׳ ב׳פרים׳ וב׳עבודה זרה׳ – ב׳שעירים׳. – וכאשר היו החטאים שמקריבים בעבורם ׳אשם׳ למטה מן החטאים שמקריבים בעבורם ׳חטאת׳ היה ׳קרבן אשם׳ – ׳איל או כבש מן הצאן׳ עלה מינו וחלק מינו בהיותו זכר מן הצאן. – הלא תראה ה׳עולה׳ מפני שהיא כולה כליל עלה חלק מינה ולא תהיה אלא זכר. ולפי זאת הכונה חיסר הנוי והריח הטוב מ׳מנחת חוטא ומנחת שוטה׳ מפני שהיא גם כן לחשד ׳חטא׳; והזהיר מהקריבה ב׳שמן ולבונה׳ – חיסר ממנה זה הנוי, להיות מביאה בלתי טוב ונאה במעשיו, וכאילו יעירהו זה לתשובה, ושיאמר לו לגנות מעשיך היה קרבנך יותר חסר מכולם. וה׳שוטה׳ שמעשיה יותר מגונים מן ה׳שוגג׳ היה קרבנה מחומר יותר פחות שהוא ׳קמח שעורים׳. כבר נמשכו טעמי אלו החלקים כולם על סדר, ועניינם נפלא מאד.
שאל רבBookmarkShareCopy