נֶ֚פֶשׁ כִּֽי־תִמְעֹ֣ל מַ֔עַל וְחָֽטְאָה֙ בִּשְׁגָגָ֔ה מִקָּדְשֵׁ֖י יְהוָ֑ה וְהֵבִיא֩ אֶת־אֲשָׁמ֨וֹ לַֽיהוָ֜ה אַ֧יִל תָּמִ֣ים מִן־הַצֹּ֗אן בְּעֶרְכְּךָ֛ כֶּֽסֶף־שְׁקָלִ֥ים בְּשֶֽׁקֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ לְאָשָֽׁם׃
עקידת יצחק
א מה טעם חזרת פרשת מעילה בכאן ואף כי חודשו בה ענינים ממה שנאמרו בפרשה עדיין יש לדעת טעם החלוק בה כי היה לו לכתבם במקום אחר. ועוד שנזכר בה וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל וגו': ב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמא' או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה והביא האיש וגו'. וכן אמר בסוף זאת תורת הקנאית אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמא'. והלא בשום אחת מאלו ההנחות אין משקין אותה כי אם הוא ידוע שנטמא' או שלא נטמא' אין שם מקום לבדיקה זו. והנה רש"י ז"ל נזהר נשמר מזה בשני המקומות ובתחל' אמר או עבר עליו כלומר או התרה ועבר' על התראתו ואין ידוע אם נטמא' אם לאו. ובסוף אמר או איש כמו או נודע כלומר אם איש קנאי הוא לכך והעמיד וכו'. והנה אין פירושים אלו מחוורין בל' הכתובים. ועוד מה טעם והעמיד' לפני ה' והעמיד הכהן את האשה לפני ה' יספיק בשיאמר שיעמידוה לפני הכהן הגדול ויעשה כמשפט. ומה טעם מנחת קנאות שאז"ל שתי קנאות קנאת הקב"ה וקנאת הבעל (במד"ר פ"ט). ועוד התיחדות הדבור כל זה השיעור בשבועת האל' יתן ה' אותך וגו'. בתת ה' את ירכך וגו'. וחזרת מאמר והשביע הכהן את האשה שהוא נרא' מיותר ומאמר ואמר' האשה אמן אמן. ועוד אחר השלמת כל הענין חוזר לומר ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה שג"כ נראין דברי מותר והדרש' תדרש: ג בפרשת הנזיר מהפלגת פרטי האסור מיין ושכר יזיר חומץ יין וגו'. וכל משרת ענבים וגו'. וענבים לחים וגו'. מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל כי יראה שיספיק בזה האחרון לכלול את כלם. ועוד שבאו בענין פעמים כל ימי נזרו מכל אשר יעשה וגו' כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא כל ימי נזרו קדש הוא לה' היה ראוי שימשכו כל הדינין על מאמר כל ימי נזרו הראשון. ואחר זכרון אלו הספקות נשוב אל הביאור:
האמונות והדעות
ואחר כן אבאר, כי הנפש והגוף יחדיו פעל א', כאשר קדם בתחלת היצירה, (בראשית ב' ז') וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח בפניו נשמת חיים. וכן המה שניהם גמול אחד ועונש א' וזה אשר תמצא רוב בני אדם נבוכים בשער הזה, קצתם חושב כי הגמול והענש הם לנפש בלבד, וקצתם חושב שהם על הגוף בלבד, וקצתם סברם על העצמות בלבד, והוא בנימן. והטעה את כלם מעוט' ידיעת' בלשון, והוא כי מי שימצא מהם הלשון אומרת (ויקרא ד' ב') נפש כי תחטא, נפש כי תמעל מעל. (שם ה' ט"ו) הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל י"ח ד'), השב כי הפעלים לנפש בלבד, ולא התבונן שהיא אומרת ונפש כי תגע בכל דבר טמא (ויקרא ז' כ"א), והנפש אשר תאכל בשר (שם כ'), ואיננו כי אם הגוף. ואחר ראה הלשון אומרת, והיה מדי חדש בחדשו וגו' יבא כל בשר להשתחוות לפני (ישעיה ס"ו כ"ג). ויברך כל בשר שם קדשו (תהלים קמ"ה כ"א) והדומה לזה, וחשב: כי המעשים לגוף, ולא התבונן מה שיש עמם, כי הדבור והמליצה הם לנפש, ובנימן מצא, ותהי עונותם על עצמותם (יחזקאל ל"ב כ"ז). ועוד כל עצמותי תאמרנה וגו' (תהלים ל"ה י'), וחשב כי הסמיכה על העצמות. ואני אומר שבספר החתוך, כי גוית האדם הם העצמות והבשר והגידין והמיתרים, משמשים ושומרים. אלא שאני יודע, כי הוא לא אמר זה על הדרך הזאת בעבור מעוט ידיעתו, כי למלאכה כונה, ודרך זולת דרך מלאכה אחרת: ואין מלאכת התורה ממלאכת החתוך בשום פנים, אבל לא התבונן, כי מאמר יי' מי כמוך, לא יהיה בעצמות. ולא די לו זה, עד שחבר אליו כי גופת שאול ובניו שרפום אנשי יבש גלעד, כמו שאמר (ש"א נל"א י"ב) ויבאו יבשה וישרפו אותם שם. ושעצמותם לבדם נקברו, כמו שאמר (שם י"ג) ויקחו את עצמותיהם ויקברו אותם תחת האשל ביבשה. והנה אתה רואה כשאמר (שמות י"ג י"ט) ויקח משה את עצמות יוסף. מי שרף גויתו? ועוד מי שרף גוית איש האלהים אשר בא מיהודה? כשהוא אומר אצל עצמותיו הניחו את עצמותי (מ"א י"ג ל"א). אך אמרו וישרפו אותם שם כמו וישרפו עליהם, כאשר אמר לשם (ירמיה ל"ד ה') ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים ישרפו לך, וכלשון ויבך אותו אביו (בראשית ל"ז ל"ה), במקום ויבך עליו. והכלל שלא ידע מי שיחס המעשים אל הנפש לבדה, ומי שיחסם אל הגוף לבדו, ומי שיחסם אל העצמות לבדם חק הלשון ומנהגה, והוא כי מנהגה, כשיהיה פעל מיוחם אל שלשה דברים או ארבעה או חמשה, תיחס אותו פעם על הראשון לבדו, כאשר אנחנו יודעים כי הדבור חושב חמשה כלים, פה ושפה ולשון וחיך וגרון, והלשון אומרת פי יספר צדקתך (תהלים ע"א ט"ו). ולשוני תהגה צדקך (שם ל"ה כ"ח). שפתי ישבחונך (שם ס"ג ד'). אל חבך שופר (הושע ח' א'). קרא בגרון (ישעיה נ"ח א'). ואי זה מה החמשה זכרה הארבעה האחרים עמו, כן הנה יש פעמים שתזכיר הנפש לבדה או הגוף או העצמות או העור והיא רוצה הכל, ואפשר שתיחס פעל מן הפעלים, לא יהיה כי אם לגוף ולנפש, אל אבר אחד, כאמרו (משלי ז׳:י״א י"א) בביתה לא ישכנו רגליה, ותעש בחפץ כפיה (שם ל"א י"ג) ובהמרותם תלן עיני (איוב י"ז ב'). אם חכי לא יבין הוות (שם י' ל'). והדומה לזה. וכבר בארנו מצד השכל ומצד הכתוב שהם פעל אחד, ונחבר אל זה מצד הקבלה מה שאמרו רבותינו (סנהדרין צא א), אם בא אדם לומר יכולין גוף ונשמה לפטור עצמם מן הדין, משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו פרדס, והושיב בו שני שומרים, אחד חגר ואחד סומה, ושאר הענין:
תורת העולה
אמנם אשם נזירות ואשם מצורע הוא גם כן מצד זה הכת. כי הצרעת בא מצד לשון הרע וגאוה הבאים מצד קנאתו בחבירו, ורוצה להיות מכובד מהן על ידי שרואה רוב עשרו כצרעת נעמן ועוזיה שבא להם מצד שררתם, וכן אשם נזיר אף על פי שלא חטא, מכל מקום בא אשם מצד היותו חושק ומרגיל עצמו בקדושה ובכבוד מי שהוא גדול ממנו, והם הכהנים האסורים בטומאת המת ובשתיות היין בשעת עבודתו, הנה רדפו אחר כבוד שאינו ראוי לו, הוא לו לקצת עון. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (תענית יא ב) (במדבר ו יא) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וכי מאיזה נפש חטא שצריך כפרה, אלא שציער עצמו מן היין. וכוונו אל מה שאמרנו, ובא גם כן כבש ולא איל, כי איסור שתיית יין מביא אל עשירות, וכמו שנאמר (משלי כג לא) כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים. ואשם תלוי הוא גם כן מטעם סבה זו, כי הוא ידוע שאשם תלוי בא על הספק אם עבר עבירה שחייבין על זדונו כרת. וידוע כי מי שאינו משגיח בדרכיו לידע אם חטא אם לא חטא, אינו מצד מעלתו רק מצד שאינו מתבונן על תכליתו ולדקדק במעשיו, וזה בא לו מצד שעקר מחשבתו ורדיפתו אחר קנייני עולם הזה שהם העושר וכבוד שהם המטרידין הגדולים. ולזה דרשו ז"ל (זבחים מח א, ובתר"י ריש פ"א דבכורות) שגדול ענשו של ספק מן הוודאי, שהרי דמי האשם מרובה משל חטאת, והסבה היא מה שנתבאר כי היודע שחטא מדקדק במעשיו ומתבונן על תכלית, מה שאין כן בספק חוטא, ולכן באו כל אלו האשמות מן הכבשים בלבד. והרמב"ן כתב בסוף פרשת ויקרא (ה טו) טעם אחר בעניין האשמות, ועיין שם.