ויקרא ו:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, תורת העולה, דרשת שבת הגדול ולנבוכי התקופה

במדרש (ויקרא רבה פרש' ז') אדם כי יקריב מכם קרבן ליי' ר' ברכיה בשם רבי עזרא דכפר חטיא אמר מלה"ד למלך שהי' לו שני מגיסין ועשה לו הראשון תבשיל ואכלו וערב לו. השני עשה לו תבשיל ואכלו וערב לו. ואין אנו יודעים איזה ערב יותר. אלא ממה שצוה את השני עשה לי כתבשיל הזה אנו יודעים שתבשיל של שני ערב לו יותר. כך הקריב נח קרבן וערב לו שנאמר (בראשית ח') וירח את ריח הניחח והקריבו ישראל קרבן שנאמר (במדבר כ"ח) תשמרו להקריב לי במועדו אין אנו יודעין איזה ערב יותר אלא משצוה את משה וא"ל (ויקרא י') זאת תורת העולה אנו יודעין של ישראל ערב לו יותר שנאמר (מלאכי ג׳:ד׳) וערבה ליי' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות כימי עולם כימי משה וכשנים קדמוניות כימי שלמה ד"א כימי עולם כימי נח הה"ד (ישעי' נ"ד) כי מי נח זאת לי וכשנים קדמוניות כימי הבל שלא היתה ע"א בעולם:

והנה להיות התפלה היא העבוד' הלביית והמגעת תועלת הקרבנות וטוב תכליתם הנפלא על האופן שאמרנו ראיתי לסמוך אחר שער הקרבנות שער התפלות ולתלותם במאמר זאת תורת העולה. כי התפלה ודאי היא העבוד' העולה על הלב וכמו שאמרו (בי"מ מח"ד ח"ג הובא בל' היינו דאמרי אנשי) תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ואמר רז"ל (תענית ב'.) אי זו היא העבוד' שבלב זו תפלה והוא מה שיצדק עליו על מוקדה על המזבח וגו' ואש המזבח תוקד בו כי דברי התפלה צריכין חמום והמתפלל בכוונה גמרה אש מפיו תאכל וגחלים בערו ממנו והמזבח עצמו שהוא הלב מתלהב ועולה עמהם. ובמדרש (ויקרא רבות פ"ז) אמר רבי פנחס אש המזבח תוקד עליו אין כתוב כאן אלא תוקד בו המזבח היה מוקד כאש: ולי מה יקרו דבריהם אלו אל זה הענין המכוון. ותחל' אומר שהראוי לדקדק ולהקשות בענין התפלה כי אחר שהתפלות הם בקשת הצרכים כמשאז"ל (ברכות ל"ב.) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך ישאל צרכיו והיו הצרכים ההם ענינים זמניים כי הם הנדרשים ומבוקשים דרך בקשה ותפלה כמו שהענינים האמתיים נדרשים ומושגים בהשתדלות כמ"ש רז"ל (שבת י'.) על המתפללים מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה אם כן למה תהיה התפלה אחת מהמצות כמו שחשבוה כל המחברים ז"ל אמרו (רמב"ם ה' תפלה פ"א) מצות עשה להתפלל בכל יום דכתיב (שמות כ״ג:כ״ה) ועבדתם את ה' אלהיכם ונאמר (דברים י״א:י״ג) ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שבלב זו תפלה הנה הראוי הוא שתבא המצוה די שום אינש לא יבעא בעו מזולתו יתעלה כמו שאמר בקרבנות (שמות כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. אבל על המשובחים שבקרבנות לא נאמר רק אדם כי יקריב מכם קרבן לה' יקריב אותו לרצונו לפני ה' (ויקרא א׳:ב׳). ויהיה הענין בתפלות ראוי שיהיה על זה האופן והוא שאם יצטרך אדם דבר שלא יבקש אותו כי אם ממנו ית'. אבל אם לא ירצה לבקש אותו ולהתפלל עליו יהיה הרשות בידו ולא עוד אלא שאמרו (ספרי בהעלותך פ' וכי תבואו) על כל צרה שלא תבא על הצבור מצוה להתפלל ולגזור אותם תעניות בכל חומרותיהם שנאמר (במדבר י׳:ט׳) וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם ותקעתם בחצוצרות וגו'. כי מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה אם יש להם צער או צורך יבקשו עליו רחמים אם ירצו ומאי איכפת ליה להקב"ה אם ישמעו ואם יחדלו. אמנם הראוי שיודע בזה הוא שענין התפלות הוא כענין הקרבנות וזה כי כמו שהקרבנות עקר כוונתם הוא לתכליות הטובים הנמשכים מהם לא אל עצמותם ממש ועל הדרכים שאמרנו. כן הוא ענין התפלה שאם יש בעקרה הרבה צורך ותועלת אין הכוונה בה לבד אל תועלת עצמה כי גם אל הענינים הגדולים הנקשרים בה והנמשכים אליה. והוא כי התפלה ענינה הוא בקשת דבר בחוזק בטחון ואי אפשר זולת זה וכשתתבונן בדבר שזה תוארו תמצא שהוא אילן גדול ששרשיו מרובים וגדולים וזרועותיו מסתעפים לכמה ענפים ומוציאים סנסנים ופארות ועושין פירות ופירי פירות. כי הוא מבואר כי אילנא דידן רבא ותקיף עקר נופו הוא בלב וכמו שאמר אי זו עבודה שבלב זו תפלה כנזכר. ברם עקר שרשוהי הם שלש פינות עצומות אשר עליהם נבנתה האמונ' האלהית. כי המבקש אותו יתברך בחוזק הבטחון חוייב שתוקדם אליו הודאתו בשהוא יתעלה נמצא ושהוא יכול לעשות בקשתו וכי הוא משגיח ורוצה בטוב מבוקשיו והם הדברים שצריך האדם לסדרם תחלה לבקשת צרכיו לפי שמציאותם הכרחי למי שמבקשים ממנו דבר שאם לא כן מי יתפלל לו. וראה כי הקדימם משה אדוננו עליו השלום באומרו ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר אדוני יהוה אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזק' אשר מי אל וגו' אעברה נא ואראה וגו' והענין מבואר. והנה מהשרשים האלו יצאו כמה ענפים נפלאים בשלמות האדם ומעלותיו כל אחת מהם כפי עניינו כי משרש אמתת המציאות יצא צפע ההשכל בו יתעלה ובמעשיו: ומשרש היכולת יצא ענף היראה והעבודה. ומשרש ההשגח' והרצון יצאו פארות האהבה האלהית והענוה. והנה מהענף הראשון הנצו רמוני הטהרה והקדושה בהצנע לכת. ומהענף השני הבשילו אשכלות ענבי הזהירות לסור מרע ומעלת התשובה. ומהענף השלישי כפתורי המהירות ופרחי הזריזות בשלמות כל מעשה ישר וטוב. והפרי המשובח והמעולה העולה מהכל הוא לחם הדבוק האלה אשר יאכל האדם אותו וחי לעולם. ועתה ראה איך תאר ירמיהו הנביא זה הענין הנפלא בתואר הזה עצמו עד שאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבוא חום, ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי (ירמיהו י״ז:ח׳). כי הנה הוא דמה טוב הבטחון אשר מציאותו הכרחי אל עקר התפלה לעץ שתול על מים אשר מזה חוייב לשלח לו פארות וענפים רבים הנה והנה וזה יתחייב לפי שעל יובל טוב האמונה ישלח שרשיו בהכרח. ומזה ימשך כי בעודו בעו"הז לא יראה כי יבא חום המיבש והמפסיד רעננות השלמיות כלם למיניהם גם בשנת בצורת והוא חסרון קצת הדברים ומציאות התלאות לא ידאג כי פרחי שושניו מחזיקות את לבו בטובות האמתיות ולא ידאג על המדומות הזמניות. ובכל זה לא ימיש מעשות פרי מתוק ומשובח אשר הוא תכלית הכל והוא הדבוק האלהי וההנאה מזיו כבודו כמו שאמרנו. והנה הענין הוא גדול מאד ורחב ידים אלא שיספיק זה לפי הכוונה והפתח פתוח לכל יבא למלאות אותו ולהרחיבו במגילת ספר כתוב עליו בכל לבבו ובכל נפשו. והנה א"כ כשיתפלל האדם אל אלהיו הנה האילן הזה הנפלא הלא הוא שתול לפניו ויך שרשיו בלבו ראשונה ומלבלבין מהן הצאצאים והצפיעים והנצו הרמונים והפרחים ולא ימיש מעשות פרי הדבוק האלהי ואהבתו וזהו עקר התפלה שהאדם ראוי להתפלל לפני אלהיו כי על כן אמרו (ברכות ל"ב:) כי החסידים הראשונים שוהים שעה אחת ומתפללים שעה אחת וחוזרים ושוהים שעה אחת וכן ג' פעמים ביום ולפי שהמון העם אינם בקיאין בכל אלו הענינים הקדימו מתקני תפלות ענין פסוקי דזמרא וקריאת שמע וברכותיה אל סדר התפלה לפי שאלו הענינים עם פרשת שמע וחברותיה עם דברי חז"ל המתוקנים להם הם הענינים השרשיים לאילן והענפים המחוייבים אליהם שהם כוונות הכרחיות כמו שאמרנו. וזהו טעם אומרם ז"ל במדרש (לפנינו ליתא) מהו שיקרא אדם את שמע ולא ישמיע לאזנו כך שנו חכמים הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא. וזה שהקריאה הזאת היא בהפך ענין התפלה כי התפלה הוא הדבור עם אלהיו לכן אינו צריך רק שיוציא הדברים מפיו לבד וישמע אל ויענם כי הוא השומע הדברים שבלב ואמרו ז"ל (ברכות כ"ד:) כל המגביה קולו בתפלתו הרי הוא מקטני אמנה. ועוד אמרו (שם) הרי הוא מנביאי הבעל שנאמר (מלכים א י״ח:כ״ח) ויקראו בקול גדול והוא מה שלמדנו מחנה שנאמר (שמואל א א׳:י״ג) רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. האמנה כי מפני שהיתה השעה אחרי האוכל ואינה כשרה להתפלל הוא חשב שלא באת לשם רק לדבר אליו ולבקש ממנו לדרוש את ה' על אודותיה כמו שאמר הכתוב (שם) ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה ותדר נדר ותאמר ה' וגוי והוא מה שאמר בסוף (שם) ויהי כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שומר את פיה וחנה היא מדברת וגו'. ויאמר כי מצד היות השעה בלתי הגונה לתפלה לפי מחשבתו היה הוא שומר את פיה לראות מה תדבר לו כמשפט הנשים הצובאות שם פתח אהל מועד וכיון שלא יצאו דבריה באופן שישמעו אליו חשבה לשכורה וכי מטרדת היין שבסעודתה היתה מטורפת עד שהשיבה בחכמתה כי לא כאשר חשב אבל שדבריה היו עם מי שדי לו בזה מהדבור והיא אומרה (שם) לא אדוני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה' הודיעהו כי מצד היות דבורה עם האל יתעל' תספיק שפיכת הנפש לבד ומה שחשב שעת שכרות היא אינו כן כי היא באה שם ביום צום ועינוי נפשה. סוף דבר אין מענין התפלה להשמיע לאזני האנשים כי צורך המתפלל הוא נשמע לאזניו יתברך וכמו שאמר (בראשית כ"א) כי שמע י"י אל קול הנער באשר הוא שם כי הצער אשר הוא שם בו הוא קולו הנשמע לאזניו כי ידע את מכאוביו. אמנם המאמרים המורים המלמדים אותנו דעה בינה בשרשי האמונה ובסדר המעשים הנה אנו צריכים להשמיעם לאזננו כמ"ש (דברים ו׳:ד׳-ה׳) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואהבת וגו' כי הוא המדבר לעצמו בכל פרשה זו בשם אלהיו ולכן צריך שיהי' הדבור באופן היותר מועיל והיותר מהנה לקבל עול מלכות שמים שלמה בהבנת כל הענינים האלהיים ההם. ומה גם עתה אם יעל' על לבו בתורת תחבולת הזכרון כל המצות הרמוזות בפרשה ההיא כמו שאמר (שם) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך וגו'. כמו שיבא שם במקומו שער צ' ב"ה. שהוא ענין נכון מאד. אמנם יש עוד כונה נפלאה באותו תקון בה ימצאו יתדות חזקות ונאמנות סומכות ומעמידות אמתות האמונה שרשיה וענפיה במה שנמצא בראשי פרקיה כמו שכוונוהו מסדרי התפלות ענינים נחמדים מחזיקים הברית ומקיימים האהבה השלמה אשר עליה נאמר (שם) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך באופן היותר חזק שאיפשר כפי מה שנתפרסם מדברי כל הנביאים פה א' היות בינותינו בינינו ובינו יתברך יחס אהבה וחברה זווגית כמו שאמר (הושע ב׳:כ״א) וארשתיך לי לעולם (שמות ל״א:י״ג) אני י"י מקדשכם קדושין ממש. וכבר היו הנשואין בכתובה ותנאים כמו שכתבנו בפרשת המשכן שער מ"ח כי היא האהבה היותר עצוה שאיפשר כמו שאמר (שמואל ב א׳:כ״ו) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. והנה באמת לפי זה צריך שימצאו בינינו ובינו יתברך שבעה דברים ראשיים שבהם ישתלם זה הקשר הזיווגי. קשר אמיץ אשר לא ינתק:

והנה שני הענינים האלו בדמותם וצלמם זכרום חז"ל במאמר שזכרנו ראשונ' באומרם משל לשני מגיסין ועשה לו הראשון תבשיל ואכלו וערב לו. השני עשה לו תבשיל אכלו וערב לו ואין אנו יודעין וכו'. ושני התבשילין האלו הם שני מיני הקרבנות כי שניהם ערבים עליו כל אחד לפי ענינו אמנם השני ערב יותר. והנה קרבן נח הוא מבואר שהיה בא לפיוס ולכפרה בעדו ובעד ביתו כי גמל ה' לחייבים טובות להשתיל מהם העולם ואם אינם כדאי מצד זכותם כמו שאמר לו (בראשית ז׳:א׳) כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. ואמרו ז"ל (ב"ר פ' כ"ט) ונח מצא חן בעיני ה' (בראשית שם) נח מצא אבל הקב"ה לא מצא. ועוד אמרו (ב"ר פ' ל"א) ולא מהמהם ולא נה בהם (יחזקאל ז׳:י״א) אפי' נח שהיה בהם לא היה כדאי ועם כל זה נתרצ' אליו ולתשובתו וירח ה' את ריח הניחח ויאמר לא אוסיף עוד לקלל וגומר (בראשית ח׳:כ״א) כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי כי מעתה הם ראויים לכפרה כמו שכתבנו שם. אמנם ישראל נצטוו על התמידין כמו שאמר (במדבר כ״ח:ב׳) תשמרו להקריב לי במועדו והיה עיקר כוונתם על הענין השני המעולה והוא להקריב עצמם ונפשם לשמים בשלשה מינים הנקרבים שם. רצוני הב"ח שהיא עצם הקרבן ומנחתו ונסכו להורות על חלקי האדם דוגמת כוונת הנשיאים כמו שכתבנו בפרשת מצותן שער נ"ב ולזה חוייב שיערב לו יותר. וצוה לעשות כיוצא בהם כמו שאמר (ויקרא ו׳:ב׳) זאת תורת העולה כי זה ערב לו כי הוא המעולה שבקרבנות זה המין וכמו שאמר (ויקרא רבות פ' ז') העולה על הלב והיא הקרבן הראשון והחשוב בסדר הקרבנית כמו שיבא. והיא שאמרו שנאמר עליו וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם ואמרו מאי כימי עולם כימי שלמה כי הוא אשר הקריב אלף עולות מזה המין וערבו לו יותר. אמנם לפי שראו שהיה ענין נאה שיזכרו ב' מיני הקרבנות בזה הכתוב אמרו ד"א כימי עולם אלו ימי נח כמו שאמר כי מי נח זאת לי. וכשנים קדמוניות כימי הבל וכו'. כי שניהם בכלל וערבה לה' אמנם של ימי הבל ביותר כמו שביארו הטעם שלא היה שם עון וצד ע"א בעולם רק שכוונתו הית' להקריב עצמו לשמים כמו שנאמר בפירוש (בראשית ד׳:ד׳-ה׳) וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה והנה נתבאר זה המאמר יפה בהם כמו כוונתינו והוא מה שראוי שיאמר בזה הדרוש דרך כלל במה שכוון מאלו הקרבנות בעצם וראשונה רצוני בבחינת בעל הקרבן עם אלהיו בכל אחד משני המינין כאשר זכרנו בתחלה אמנם מה שנמשך מזה שתהי' אליו הכוונה במקרה ובשנייה הוא שימצא שם מאלו הקרבנות טרף בביתו לאנשי קדש משרתי המזבח המחוייבים להמצא שם להיותם אמצעיים בין ה' ובין העם כי אי אפשר זולת זה. והנה השחתת הב"ח שם הוא הויה ומציאות שלם. אחר שהכוונה להביא התועלות ההנה הנפלאות וברוך הוא וברוך שמו שהכל ברא לכבודו: והנה הענינים האלו על זה האופן נמצאים מסודרים בזה אחר זה באלו השתי פרשיות הסמוכותהמדברות באלו הקרבנות כשנעבור עליהם דרך כלל כמו שאזכרם בדרך קצרה. התחיל ואמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה' הנה התחיל מהמין היותר משובח ואשר ערב לו יותר והוא אשר יקריבהו האדם לפי דעתו ורצונו כמו שאמר יקריב אותו לרצונו לפני ה' כי הוא אינו מהקרבנות אשר יתחייב עליו לכל עון ולכל חטאת. אמנם עקר זה הקרבן הוא מה שיקריב אדם עצמו לה' וקרא דיקא מכם קרבן לה' ולא אמר אדם מכם כי יקריב וגומר. ואמר שאף שיהיה הקרבן מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן הכוונה תהי' שתקריבו את קרבנכם הנזכר כלומר הקרבת עצמכם ויתכן שירצה עקר הקרבן המכוון לה' הוא שיהי' מכם כמו שאמרנו ובלי הקרבת שום ב"ח. אמנם מפאת עצמכם ומהצד שאתם צריכים שני מיני הלמוד שקדמו מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. ואחר שזכר זה הענין בשם קרבן שהוא הסוג לכל הקרבנות פירש המינים אשר תחתיו והתחיל ביותר מעולה אשר מהמין המשובח ואמר אם עולה קרבנו וגומר כי היא העולה על כלן כמו שאמרנו, ונתן סדרה ומעשה מלאכתה בשלשה חלוקין. האחד לכשתהי' העולה מן הבקר. והשני לכשתהיה מן הצאן. והשלישי לכשתהיה מן העוף כאשר תשיג יד המקריב. ואחר סדר המנחה הנקרבת עם העולה גם כן בין שתהיה מאפה תנור או מחבת או מרחשת ואגבן הזכיר גם מנחת בכורים ואחרי זה סדר ענין שני מזה המין עצמו מהקרבנות היותר ערבים ואמר ואם זבח שלמים קרבנו ונתן הסדר בו בין שיהי' מן הבקר או מן הצאן רצוני מן הכבשים או מן העזים כל אחד לפי ענינו ואחר שזכר אלו הקרבנות אשר מזה המין זכר הקרבנות אשר מהמין הבא על חטאים שהם חייבין עליהם קרבן ואמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה. ובגדול החל ואמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים וגו' וזכר סדר עבודתו. וסמך אליו ואם כל עדת בני ישראל ישגו וגומר כי כעם ככהן הם שוים בפר בן בקר לחטאת וביתר העבודות. ואחר זכר קרבן הנשיא והוא שעיר עזים. ואחר קרבן חטאת היחיד שהוא שעירת עזים או כבשה ואחר פרט קצת חטאים שהם שמיעת קול אלה או הנגע בכל דבר טמא או נפש כי תשבע לבטא בשפתים שכלן הן בקרבן עולה ויורד. ואחר באשם מעילות ואשם גזלות. אמנם הדבר השוה בקרבנות ואשר הוא מבואר בכל הראשונים הוא הסמיכה (מנחות צ"ב.) ויראה שהיא באה להורות על עניינים חוייבה הוראתם לאותה שעה. וזה כי מצינו הסמיכה לשלשה עניינים האחד להאציל הסומך ותתו שלמות וגדולה אל הנסמך ובנין אב לכל אשר מזה המין ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו וגומר (דברים ל"ד) זכר שני הענינים. השני בהפך זה והיא להעביר דופי וחסרון שיש בסומך ולתתו על הנסמך כענין שנאמר (ויקרא ט״ז:כ״א) וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וכל פשעיהם לכל חטאתם וגו' ונאמר (שם) ונשא השעיר עליו את כל עונות' אל ארץ גזירה וגו'. ומהידוע כי זה אינו מכלל הקרבנות אבל הוא משולח לעזאזל בעודו חי. השלישי הוא לענין ממוצע בין שנים אלו והוא להתנצלות הסומך לאמר שאין לו עון אשר חטא במעשה ההוא כענין וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אותו באבנים וגו' הנאמר במקלל (שם כ"ד) כי לפי שהוא גורם לעדים לנקבם שם כמוהו בעדותם לפני הדיינים (סנהדרין נ"ו.) הוצרכו לסמוך ידיהם עליו לאמר דמינו בראשך ואנחנו נקיים כמו שיבא שם ב"ה. והנה יראה דכלהו איתנהו בסמיכת הקרבנות אם הענין הראשון להורות על שלמות הקרבן ותמותו כי יבא שמה לרצונו ונדבת לבו אשר זה מה שיוציאנו מתלונ' הנביא וכי תגישון עור לזבוח אין רע יכי תגישון פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות (מלאכי א׳:ח׳). ירצה אע"פ שהן פחותים הנה אין רע להקריבם מצד עצמן כי המקבל מתנה לא יבחר. אבל בבחינה שלא תקריב כזה לפחתך ואתה מבזה לאלהיך לבלתי היותו בעיניך כערך פחתך הוא רע ומגונה באמת וכמו שנאמר (שם) וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לה' כי מלך גדול אני אמר ה' צבאות והנה להורות על שלמות זה הקרבן משני אלו הפנים תבא הסמיכה להורות כי הוא בר סמכא וראוי לבא על מזבח ה'. והנה תורה גם כן על הענין השלישי לפי שכל הקרבנות אינן באין רק על שגגת דבר או העלמו ואם כן כבר יסמוך ידו על ראש הבהמה לומר שהוא לא חטא בדעתו כי אם בנפש בהמיותו ועל כן הנפש החוטאת היא תמות ונסלח לו. אמנם לפי שהבלי ידיעה לא תמנע החטא לגמרי וכמו שאמר בלעם (במדבר כ״ב:ל״ד) חטאתי כי לא ידעתי וגו'. ואמרו (אבות פ"ד) ששגגת תלמוד עולה זדון כמו שיבא במקומו בעזרת האל לזה תועיל בכאן ג"כ הכונה השנית לומר כי איך שיהיה שחטא בנפשו בשוגג או במזיד הוא מעביר את חטאו ממנו ונתנו על ראש קרבנו וכפר עליו ולטעם זה כללו בוידויים חטאתי עויתי פשעתי כמו שנראה מוידויי כהן גדול ביום הכפורים אף על פר החטאת אשר לו (יומא ל"ה.) וכל אלו הם ענינים נכונים אל הכונה ראוי לשום להם לב. והנה אנחנו מנהגינו לסמוך ידינו על ארוני מתינו. אדם כי יקריב קרבן ממנו או על קברם. ויראה דכולהו איתנהו ביה דמנהגן של ישראל תורה היא ואתה דרוש וקבל שכר. ומכל מקום כבר נזכרו שני מיני הקרבנות הכוללים כל אישיהם והנה הכוונה בכלן הוא לקרב המקריב אל אלהינו. ואם שהמין הראשון ערב מן השני כמו שנמצא מבואר במין הראשון מהעולה שיסיים כל פרשה ופרשה ממנו עולה הוא אשה ריח ניחוח לה' ובמנחה אשה ריח ניחוח לה'. וכן בכל מיני זבח השלמים לחם אשה לה' לחם אשה לריח ניחוח כל חלב לה'. אמנם במין השני לא נזכר אשה ריח ניחוח לה' בשום אחד מהם אבל יאמר בסוף כל אחד וכפר עליהם הכהן ונסלח להם וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו וכפר עליו הכהן ונסלח לו וכן כלם חוץ מהכהן המשיח שלא נזכר כי הוא עצמו המקריב והמכופר. הנה מבואר שהמין הראשון הוא אשר אמרו עליו שהוא היותר ערב. והנה אחר שסדר הענין הזה הנכבד הכולל מה שהיה בו מהכוונה בעצם וראשונה אל שלמות המקריבים והרצאתם עם אלהיהם כאשר זכרנו והוא מה שיכללהו סדר ויקרא. התחיל במה שראוי שימשך לשם במקרה ובשניה מהמציא טרף לכהני ה' המשרתים שם מכל קרבן וקרבן מהם לפי ענינו. חלף עבודתם בהם והוא מה שיכוונוהו בפרשה הסמוכה: