ויקרא טו:יט מחשבת ישראל: מורה נבוכים

וכל אשר תהיה ה׳טומאה׳ יותר נמצאת תהיה הטהרה ממנה יותר כבדה וזמנה יותר ארוך. וההתאהל עם המתים וכל שכן הקרובים והשכנים היא יותר נמצאת מכל ׳טומאה׳ ואין לה טהרה אלא עם ׳אפר פרה׳ עם רוחק מציאותה ואחר שבעת ימים; וה׳זיבות׳ וה׳נידות׳ יותר ממגע ׳טמא׳ – מפני זה צריכים ׳שבעת ימים׳ ואשר יגע בהם – יום אחד; לא תשלם טהרת ׳זב וזבה ויולדת׳ אלא ב׳קרבן׳ מפני שהוא מעט מציאות מן ה׳נדות׳; – ואלו כולם גם כן דברים מכוערים נמאסים – רצוני לומר: ׳נדה וזב וזבה ומצורע ומת ונבלה ושרץ ושכבת זרע׳. ועלו בידינו מאלה המשפטים תועלות גדולות ורבות. אחת מהם – להתרחק מן הכיעור והמיאוס, והשניה – שמירת ה׳מקדש׳ והשלישית – לישא פנים למנהג המפורסם, כי היה מטורח הצאבה הגדול בענין הטומאה מה שתשמעהו עתה. והרביעית – להקל הטורח ההוא מעל האדם ושלא ימנעהו ענין ה׳טומאה׳ וה׳טהרה׳ מעסק מעסקיו. כי זאת המצוה של ׳טומאה וטהרה׳ אינה נתלית רק ב׳מקדש וקדשיו׳ לא בזולתם: ״בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא״ אבל לזולתם אין חטא עליו אם ישאר ׳טמא׳ כל אשר ירצה ויאכל ׳חולין טמאין׳ כמו שירצה. והמפורסם מדעת הצאבה עד זמננו זה בארצות המזרח – רצוני לומר: שארית המגוסי – שה׳נדה׳ תהיה בבית בפני עצמה, וישרפו המקומות אשר תלך עליהם, ומי שמדבר עמה יטמא, ואפילו אם עבר רוח על הנדה ועל הטהור יטמא. ראה כמה בין זה ובין אמרנו: ״כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ מרחיצת פניו וגו׳״; ולא יאסר ממנה רק בעילתה כל ימי טומאתה. – ומן המפורסם שבדעותם עד זמננו זה – שכל מה שיבדל מן הגוף משער או צפורן או דם הוא טמא; ומפני זה כל ספר אצלם טמא, מפני שהוא נוגע בדם ובשער, וכל מעביר תער על בשרו יטבול במים חיים. וכיוצא באלו הטרחים אצלם רבים מאד. אבל אנחנו אין לנו ׳טומאה וטהרה׳ אלא ל׳קודש׳ ול׳מקדש׳.