וְכִפֶּ֣ר עַל־הַקֹּ֗דֶשׁ מִטֻּמְאֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִפִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְכֵ֤ן יַעֲשֶׂה֙ לְאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַשֹּׁכֵ֣ן אִתָּ֔ם בְּת֖וֹךְ טֻמְאֹתָֽם׃
עקידת יצחק
אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. זכר הדרכת השלמיות בזה אחר זה כי ההליכה בחוקים איפשר שתהיה בלי למוד ועיון. אמנם ממנה יבואו לשמור המצות והוא ענין העיון והלמוד בהם וכמו שאמרו (תו"כ אחרי פ"ט) ושמרתם זו משנה. ומזה יבואו לשלמות המעש' כי המעשה השלם הוא אשר יעשה האדם אותו בהסכמ' הרצון והשכל יחד. וכמו שאמרו (קידושין מ':) תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעש'. וכנגד השלשה ענינים הללו אמר בשכרן שלשה דברי' כמו הם (ג) ונתתי גשמיכם בעתם. ונתנה הארץ את יבולה. ועץ השדה יתן פריו. כי הגשמים תחלת הזנת הארץ להביא פירותיה. ונתינת יבולה הוא התחלת הצמיחה. והגמר שעץ השדה יתן פריו. ואמר ונתתי גשמיכם בעתם לפי שצורך הגשמים בארץ ההיא אינו אלא בימות החורף שהגשמים מצויין בטבעם ולזה לא ייעד הוייתם אבל שישגיח עליהם בשיהיו בעתם. וכמו שאמרו חכמים ז"ל (תענית כ"ג.) לילי שבתות ולילי רביעיות שיצליחו את אשר שלחם ולא יקוצו העם בהם. ולסבה זו אמר בעונש (דברים י״א:י״ז) ועצר את השמים ולא יהי' מטר וגומר. כי אפילו יבואו מעצמם יעצור אותם. ואחר שהזכיר שיעור מה שיבא התגמול מכוון כנגד המעשה נעתק לזכור מה שימצא להם מן הטוב בהיות הדבר כן. ואמר והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם (ג) יאמר כי מה שיקרה לפעמים לשבוש התקופות ולקלקול הסדר בגשמים וזולת זה שיתעכבו מלאכות אלו עד שתשיג זו את זו שזה עצמו יקרה להם מרוב כל. ולפי שאפי' בשני השובע יקרה שבזמן הקציר לבדו או הבציר יחסר הלחם האפוי וימצא בקושי מפני עסקם איש בשדהו ובכרמו וגם כי מעלמא קאתו פועלים ושכירים רבים משחרי לטרף ולזה אמר שאפי' שישיג להם דיש את בציר ובציר את זרע ויתחברו שתי הסבות יחד ואפי' הכי יאכלו לחם לשובע וזה אומרו ואכלתם לחמכם לשובע לחם דוקא אפוי הוא (ג) ואמר כי ישבו לבטח בארצכם שלא ימנעו מאכול לשבע לאצור אותו ולשומרו כי תקראנה מלחמה בארצכם והנה בזה השלים הענין הראשון שאמרנו מספוק הצרכים. והתחיל הענין השני והוא הרחקת המעיקים ואמר ונתתי שלום בארץ וגו' יראה שזהו השלום שבין אדם לחבירו בין איש ובין אחיו ובין גרו כי המחלוקת שבין השכנים ובני המדינ' יטריד האדם מאד מבקשת צרכיו ושלמותו כי כוסף הנצוח איננו מניח לו לישון ולזה אמר ושכבתם ואין מחריד ואמר והשבתי חיה רעה מן הארץ כי גם הוא מעיק גדול במקומות המיושבים אצל המדברות והיערים הגדולים. ואמר וחרב לא תעבור בארצכם שישביתם מבלי שיצטרכו להם חרב וחנית וזה אם שיבטל רעתם כמ"ש הרמב"ן ז"ל שיעבירם ולא ימצאו בה ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב כי הם ודאי המעיקים הגדולים. ורדפו מכם חמשה מאה וגומר. מהידוע כי שפע האל ית' כאשר תחול על המקבלי' שיקבלו ממנה כל אחד כפי כחו והכנתו וכמו שאמר הכתוב (תלים ס"ה) על ישראל גאותו ועוזו בשחקים. ומזה הוא מבואר כי כשיושפע שפע גבורה על אנשים רבים שלא יקבלו אותה כלם בשוה שהרי לא יפעל בשפע ההוא תנוק בן יומו כאשר יפעל שמשון או אחד הענקים ועל דרך שאמרו ז"ל (ברכות נ"ה.) יהב חכמת' לחכימין וכו'. (ד) ולזה אמר שישפע שפע גבורה מאת הש"י עד שיהיו מהם אנשים שירדפו חמשה מאה שכל אחד ירדוף עשרים ומהם שירדפו מאה רבבה ויהיו אחד למאה לפי מה שהוא אדם וגבורתו. ואם תאמר א"כ היה לו לומר ורדפו מכם חמשה מאה וחמשה מכם חמש מאות ירדופו כי למה יחליף המספר הראשון (ד) אשיבך שבשר להם בזה בשורה טובה שנייה והיא שעל המעט ימצא בהם החלשי' כי לא יהיו אלא בערך החמשה עם המאה וע"כ החלק אשר מצד המעיקים מחוץ ועל הענין הג' אשר מצד עצמם ובריאותם אמר ופניתי אליכם והרבתי אתכם וגומר. ולפי שזה תלוי בשלשה דברים. האחד בשיהיו פרי' ורבי' אל זה אמר והפרתי אתכם שלא יהיה בהם עקר ועקר'. והשני בשיהי' זה בשפע ואל זה אמר והרבתי אתכם. והשלישי בשלא יהי' בהם מות ומשכלת ולזה אמר והקימותי את בריתי אתכם. כי בריתי יהי' אתם החיים והשלום (ד) ולא מרובכם יחסר כל לכם מתבואות הארץ ופירותיה כי היא תתן אותם בשפע רב עד שתאכלו ותשבעו ותותירו לשנים הבאות שתאכלו ישן נושן ולא יהי' זה לכם לזרא כי אתם יודעים כי ישן מפני חדש אתם רגילים להוציא דרך תענוג או רפואה וע"כ הוא הענין השלישי שבו יושלמו הטובות הזמניות. (א) ועכשיו יאמר הענין הרביעי המעולה שבכלם והוא מה שיהי' עניינו הצלחת הנפש בלי ספק ואמר ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. ודבר גדול דבר כי הנה מלך גדול יפה תואר ואיש מראה שנושא אשה כושית אע"פ שיסבול אותה לסבה מהסבות א"א שלא יהיה שם גועל נפש וצער מצד רוחק טבעם. אמנם אם תהיה האשה ההיא יתירה בדעת ומתוקנה בכל מעשיה הנה אז יופי מעשיה וטוב שכלה יכסה על דופי שחרותה לא תגעל אותה נפשו אבל יאהבה כמשפט בנות מלכים היפות אשר בגילו. והנה באמת כך זיווגו של מלך מלכי המלכים עם כנסת ישראל וכמו שנאמר הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל (עמוס ט׳:ז׳) וא"א שלא יהיה שם צד גועל נפש וריחוק מהרוחק הנפלא אשר בינותם כמו שיאמר (ויקרא ט״ז:ט״ז) השוכן אתם בתוך טומאותם. אמנם כשתתעל' הכנסיה במעלות הנה יופי מעשיה יכסה שחרותה וכמו שאמרה ע"י רוח הקדש שחורה אני ונאוה וגומר אל תראוני שאני שחרחרת (שיר השירים א׳:ט״ו) ואז תעלה חבתה בנפשו כמו שאמר (שם) הנך יפה עיניך יונים ואח"כ (שם ב') יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה עד שלסוף כשנסתכל בדדיה וצוארה שיניה ושערה שהם חלקי השלמיות הנמצאים בכתותיה על דרך חז"ל (חזית שיר השירים ד׳:ז׳) הנה סתם ואמר (שיר ד') כלך יפה רעיתי ומום אין בך והרי אין שם גועל נפש כלל. (ה) והוא מה שנאמר בכאן אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם עד ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם כי בהיותכם על זה השיעור מתיקון המעשים ובטוב הספוק והסדר בכל הענינים הצריכים לכדי חיותכם על האופן היותר שלם אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם ותצלחו למלוכה והזווג ביני וביניכם יהיה נאה ומקובל מבלי שום גיעול ורוחק כלל ויגיע משלימותכם שאתהלך בתוככם ואטייל עמכם והייתי לכם לאלהים תמיד ולא תפרד החבילה. אמנם אם לא תאבה האשה ללכת אחריו ולא תשמע אליו מיד תחזור לשחרותה כמו שאמר (ירמיהו י״ג:כ״ג) היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו גם אתם וגומר. ואז ודאי יחזור גועל הנפש למקומו כמו שאמר בסוף ונחתי את פגריכם על פגרי גלוליכם וגעלה נפשי אתכם ונתתי את עריכם חרבה והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכ' היושבים בה ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב והית' ארצכם שממה וגומר. יאמר כי בקלקולה תגעל נפשו אותה ולא יריח בריח ניחוחה ומזה תהי' הפרידה מזומנת מאד כי יגלם מלפניו ויזרם בארצות לא להם והוא היה צער הנביא כשידע בגלות המזומן כשאמר המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך כמו שהיה הענין כבר בישראל שהסירם מעל פניו יאמר בסוף ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגומר יבאר שאע"פ שימצא שם געול ומיאוס לא שיהיו לכלות ולהשחית ולהפר ברית לגמרי כמו שיבא עוד פירושו במקומו. וזו היא דרך ישרה בפשטי הכתובים וקבלת הרב ז"ל לא תזוז ממקומה: אני יי' אלהיכם וגומר. יאמר אל ירע בעיניכם מה שצויתי אתכם עשות אלה המצות כי אני יי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים (ו) ואשבור מוטות עולכם אשר היו מעבידים אתכם בחמר ובלבנים ובכל עבודת פרך וכ"ש שלא הטלתי עליכם עבודה שלא תלכו בה בקומה זקופה כי במעט עסק שתתעסקו בה תלכו קוממיות ובחפשיות מכל עסקי העולם וכמו שאמרו ז"ל (ש"ר פ' ל"ב) חירות מיצר הרע חירות ממלאך המות חירות מהמלכיות ועם זה נשלמו הארבעה דברים הנכללים בברכות אשר נתנו להם מסודרות בזו אחר זו בלב שלם בעין יפה (ב) מבלי הרבות תנאים כאשר ברך איש את בנו האהוב לו. אמנם בתוכחות לא עשה כן אבל החליף השטה בשני עניינים. האחד בשהרבה עליהם תנאים הרבה אשר על הזרות והקושי יש לפעול עליה. והשני כי אף בעוברם פעם ראשונה על התנאים הרבים ההם לא נשא את נפשו להביא עליהם מכה רבה מהנה במלוא' כמו שיבא. והנה רבוי התנאים הוא מבואר מאומרו ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ואם בחקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי הרי שבעה גופי עבירות קשות ורעות וכמו שפירשו ז"ל (תו"כ בחקותי פ"ג פרשה ב') לא לומד ולא עושה מואס באחרים. העושים שונא את החכמים מונע אחרים כופר במצות כופר בעקר הנה שנתמלאה סאה על כל גדותיה ועוד והרי נתקלקלו המיתרים והיתדות אשר מהם נתקיים העולם כמו שכתבנו בפ' הנגון אשר בשער י"ב עיין עליו והנה עם כל זה לא ראה. ליסרו במכה אחת שלמה מהמשולשות הנזכרות כי להראות לו קצת ממנה או מכל אחת ממנה כדי שיפחד וירגז ויסור מדרכו ולא יצטרך לקבל מכה רבה ונקלה כמו שיעשה האב אל בנו האהוב אליו אשר במורדו עליו יצוה להביאו אל בית הסוהר ומראין לו כל מיני הייסורין הקשים ומטעימים אותו טעם כל אחד מהם כדי להפחידו ולאיימו ולזרזו שלא יבא לקבל שום אחד מהם במילואו. (ב) וכן האל ית' באהבתו ובחמלתו בפעם ראשונה הטיל עליהם מעט מעט מכל שלשה מיני הייסורין כדי שידעו אותה וייראו מאד מהם וישמרו בנפשותם לבלתי קבל עוד אפילו שום אחת מהמכות בשלמותה (ז). ולזה אמר ראשונ' אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת וגו'. וזה מענין הדבר הוא בלי ספק אלא שהקל להם שהביא עליהם חלאים קשים להגיעם אל שערי מות ולבסוף יפדה נפשם ממנה. וממכת הרעב אמר וזרעתם לריק זרעכם וגו'. וזאת אינה מכת רעב גמורה אלא שמצד שיבאו עליהם גייסות ויאכלו את תבואת הארץ יזרעו לריק כי לא ישתכרו בו כמו שחשבו ומ"מ אע"פ שלא תהיה רעב של בצורת או של כליה כבר יטעמו טעם חוסר לחם. ומחמת המציק אמר ונתתי פני בכם ונגפתם וגו' אמר שינגפו לפני אויביהם אבל לא שיוציאום מארצם ומבתיהם אלא שכשיצאו אליהם ירדו בהם וינוסו מפניהם ואין רודף אותם. הנה שע"פ רוב התנאים שהקדים לא ייעד ליסרם בפעם ראשונה רק זער שם זער שם שלשה מיני היסורין אשר הם הפך שלשה מיני הברכות אשר ייעד להם בשלמות מבלי רוב תנאים מלבד מה שלא הזכיר שמץ דבר מהרביעית שהיא החמורה מכלן. והנה לזה סמך ואמר ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם. (ז) והכוונה הנה עד הנה לא נתתי לנגוע בכם אלה המכות בעצמם רצוני בשלמותן אבל אם לא תשמעו לי עד שיבאו עליכם אלו המכות עצמם תדעו שאוסיף ליסרה אתכם בכל אחת מהנה שבע ממה שבא עליכם ממנו בפעם הראשונה ועם כל זה לא אמר להביאם עליהם פעם אחת כמו שעשה בברכות אבל נגע בהם כאב הכואב ממכת בנו ומכה אחת ואומר חזור בך ואם לא חזר מכהו שנית וכן שלישית והנה בפעם הזאת הוא שולח להם מכת רעב גמורה ואמר ושברתי את גאון עוזכם ונתתי את שמיכם וגו'. ותם לריק כחכם ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו והרי זו מכת רעב של בצורת ושל כליה שלא יהיה להם כלל שיאכלו לא הם ולא האויבים וישיג להם בזה הפך כל מה שאמר למעלה בברכתן על זה הענין. והנה לא הכה אותם במכה שניה עד שחזר ואמר ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם שכיון שקבלו כבר מכה שלמה ולא לקחו מוסר אמר שיוסיף להם עוד מכה שניה שיהיה בה שבע ממה שטעמו ראשונה ממנה וכן נאמר אחרי זה והכיתי אתכם אף אני וגו' הרי שהורה באצבע שאלו השלשה הן המכות העצמיות וגם לפי שקבלו מכה שלמה ולא חזרו יראה שכוונתם ללכת עמו בקרי ובהפצר (ח) ולזה אמר מכאן ואילך זה הלשון של קרי מה שלא אמר עד עכשיו. והנה המכה הזאת היא מכת הדבר שאליה אמר והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרככם כי באמת השכול וההתמעטות והשממון הבא ע"י חית השדה הוא יותר קשה מהבא ע"י הפסד האויר או שאר חלאים רעים שהם ימותו בכבוד איש בביתו ואלו היו טרופים ושבורים גם קבורה לא היתה להם כי אם במעי העופות והבהמות. וקודם שיכה אותם המכה השלישית והיא חרב האויב חזר והתרה בהם ואמר ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי הנה בענין הקרי וחמת קרי האמורי' בכאן אמרו הראשונים (הראב"ע) שהוא נאמר על הקרי וההזדמן כלומר אם תחשבו שאלו המכות באות מפאת המקרה לא מפאת העונש אף אני אעזוב אתכם ביד המקרה ולא אשים עיני עליכם לטובה. ואם עוד תוסיפו סרה אשחית לכם ההזדמן ותקראן לכם מצדו רעות רבות וצרות. אמנם הנראה לי בזה הוא מה שיקרה על הרוב לחטאים בנפשותם כי כאשר יקבלו שום עונש לקצורם בעבודה הנה הם יוסיפו לקצר ותוספת הקיצור יכפול העונש וכפל העונש יכפול הקיצור וכן הולך שובב בדרך לבו עד שטבע הענין יחייב הפסדו לגמרי ואף שלא יכוון מההשגח' להענישו תחת רישולו וקיצורו. אמנם כאשר יושקף מפאת ההשגחה להענישו תחת עצלותו וקיצורו ויכוין ממנו ג"כ לקצר תחת מה שהעניש וימשך זה ביניהם פעמים רבות כבר יראו שניהם הולכים בקרי זה לעומת זה זה מעניש וזה מקצר זה מעניש וזה מקצר. וכאשר ישקיף האל ית' על סכלותו והעיזו כנגדו הנה אז יחרה אפו ויענישהו בחמת רוחו תחת הלכו עמו בקרי נוסף על מה שיגיעהו מהעונש מצד עצלותו. ולזה אמר ראשונה ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע אלי ויספתי עליכם מכה שבע על חטאתיכם לומר כי מהלכם עמי קרי חוייב מאליו תוספת המכה בערך הקיצור כמו שאמרנו אבל אם תוסיפו כבר יתוסף העונש בשאלך אף אני עמכם בקרי במה שאכוין להענישכם על קיצורכם עד שיראה ששנינו אנחנו הולכים זה לקראת זה על דרך הויכוח ולזה אמרו הכתי אתכם. אמנם בהוסיפכם ללכת עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי והוא שיחר' אפי עוד בבחינת סכלותיכם ורוע בחינתכם ללכת עמי בקרי על זה האופן ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם והוא פירוש נכון לפי הענין והלשון ולזה אחר שתי מכות שלמות אמר כן כי עתה הפעם הזאת הפליג להגזימם כל זה השיעור לפי שהמכה הזאת היא חמורה מאד וכולהו איתנהו בה על צד ההכרח ולזה המתין להם מהביאה עד שתהיה רצועה אחרונה אין אחריה עוד רק כליון חרוץ. ועל עקר המכה אמר והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ונאספתם אל עריכם. ירצה ואם באלה שתי המכות שלמות לא תוסרו לי והלכתם עמי עוד בקרי אף אני אלך עמכם על הדרך ההיא והבאתי עליכם מכה כעין מה שטעמתם ממנה בפעם הראשונה. אבל תהיה חמורה שבע פעמים עליה כמו שיחייבו חטאתיכם כי אביא עליכם חרב האויב שתהיה נוקמת נקם בריתי זאת אשר עברתם. ואם באולי תחשבו להמלט כשתאספו אל עריכם החזקות והבצורות אשר אתם בוטחים בהם להלחם משם עם האויב הנה אנכי אהיה להם לעזרה במה שאשלח דבר בתוככם ונתתם בו ביד אויב. ואומר אני שלשון דבר בכאן אינו מגפה ממש אלא לשון שברון וחולשה והריגה כמו ידבר עמים תחתינו (תהילים מ״ז:ד׳). ותדבר את כל זרע הממלכה (ד"ה ב' כ"ב). והעד אומרו בשברי לכם מטה לחם. יאמר שהדבר וההכנע שהזכיר יהיה במה שישבור להם מטה לחם ולא יהיה להם כח לעמוד במצור ובמצוק וזה שאע"פ שיהיה להם במבצריהם רוב תבואות לא תוכלו עמוד בשברי לכם כל משען לחם אשר עליו נאמר בתורה בנביאים ובכתובים דפתא סעדתא דלבא (ל' ב"ר פ' מ"ח) שאפילו ירבה לכם הלחם עד שיאפו עשר נשים לחמכם בכל אחד מתנוריהם מרוב התבואה גם כי ישמרוהו שמירה עצומה עד שישובו לחמכם אל בתיכם במשקל ההוא עצמו שהיה בהיותו בצק בבתיהם עם כל זה תאכלו ולא תשבעו כי אשלח בו מארה ולא יזון אתכם עד שתוכרחו להמסר אל האויב הנה כי עקר המכה הזאת אינה רק מה שאמר ראשונה חרב נוקמת נקם ברית. וגם אם יפרשוהו כפשוטו דבר ממש ושלא יהיה להם לחם ומזון להתבצר על כל פנים לא היה הכל רק להכריחם אל הנפילה ביד האויב והכל הולך אל מקום אחד. והנה בזה כבר שלמו כל המכות האלה בארבעה פעמים. הראשונה בשלוח להם שמץ מכל אחת ואחת. והשלשה בשלוח כל אחת ואחת בפני עצמה בשלימותם. ולזה כללן כלן בפרשה אחת כי כלן ענין אחד הן במה שהן נוגעות בטובות הזמניות וראויות היו לבא בבת אחת כמו הברכות והטובות אלא שהיה קשה בעיניו להביאם מתוך רחמנותו כי אם על הדרך שאמרנו. (ח) ולזאת ההתייחדות אשר לכלן אמר בפרשה בפני עצמה ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי ירצה ואם בזאת הממשלת של המכות הכוללות המחנה האחת מההצלחות האינושיות אשר באו עליכם על זה האופן מההדרגה לא תוסרו לי והלכתם עמי עדיין בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם וזה בהביאי עליכם ארבעת שפטי הרעים כלם כאחת. ואחשוב שאמר בכאן ובקודמת לה אף אני, גם אני, לומר שהוא יכה אותם בכבודו ובעצמו לא ע"י שוטר ושליח כמו שדקדקו בצאתו לעזרתינו אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא שליח וכו' (מכלתא בא פ"ז). והוא מה שאמר במשנה תורה (דב רים כ"ח) והיה כאשר שש ה' עליכם להטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם. והנה על עוצם הרעב אמר ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו. ודבר וחרב זכרון כאחת באומרו והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם וגעלה נפשי אתכם. אמנם היותר קשה מכלן וגעלה נפשי אתכם כי הוא הפך מהדבוק האלהי אשר אמר ראשונה ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם כמו שאמרנו. ואחרי כן אמר כי כמו שגעלה נפשי אותם כן ישליכם מעל פניו ויבטל עבודותם המאוסות מלפניו ואמר ונתתי את עריכם חרבה והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם ולא עוד אלא שתשומם הארץ במה שישוממו עליה אויביכם ולא תשא אותם ואת שאריתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב כדי שלא תוכלו לשוב שהכוונה שתהיה הארץ שממה לגמרי לפי שאז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם אז תשבות הארץ והרצת את שבתותיה כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה. (ט) ושיעור הכתובים אז תרצה הארץ את שבתותיה ההווים והעוברים בתורה ובמצות כי כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם ולא תזרע ולא תצמיח אז תשבות הארץ תמיד והרצת את שבתותיה את אשר לא שבתה בשבתכם בה ואין צ"ל שכל ימי השמה תשבות השבתות ההוות בימים ההם אשר לא שבתה אז בשבתכם עליה. וכבר כתבנו בשער הקודם טעם חומר השמטות והיובלים ושהחוטא בהם אינו חוטא במצוה אחת לבד כי אם בכללות מה שחייב האדם להיות בו כפי התורה והמצוה ושהוא ענין שיחוייב עליו גלות שלמה בלי ספק עיין עליו. והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם ורדף אותם קול עלה נדף ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף תחת אשר הקשו לבבם בלכת' עמי בקרי ועדיין קושי ערפם במקומם עומד אביא מורך בלבבם בארצות אויביהם עד שירדוף אותם קול עלה נדף ונסו כאלו רדף אותם חרב האויב ונפלו בבהלה גדולה ולבסוף יראו שאין רודף. והיה ראוי שיתעסקו בעצמן שלא יקרה אותם כן פעם אחרת ולא יהיה כן אבל יתמידו על זה המורך עד שכבר יכשלו תמיד בנוסם איש באחיו כמפני חרב אשר רודף אין ולא תהיה להם תקומה עד שיאבדו בגוים ותאכל אותם ארץ אויביהם. והנשארים בכם עדיין לא ישובו אבל ימקו בהיות עונם בחיקם ואף בהיות עונות אבותם אתם ימקו. והתוודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי (י) הכוונה שיתוודו במועל ידיהם מבלי שירחיקו רשעתם ורשע אבותם מידם אלא כמי שהוא מודה מחמת הרצועה כמו שכתבנו (שער ל"ו) על קושי לב פרעה לפי' הראשונים זכרם לברכה. אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם (י) ירצה כמו שעדיין הם הולכים עמי בקרי ואינם טובלים אלא השרץ בידם אף אני אלך עמם בקרי ואביא אותם שם בארץ אויביהם להניעם מגוי אל גוי ומממלכה אל ממלכה עד תומם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם כי זהו תכלית הגלות. וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור (יא) *ירצה וכו' ר"ל כי כונת הכ' "וזכרתי את בריתי וכו' היא, אף שאזכור בריתי את אבותם אברהם יצחק יעקב, בכל זאת לא תועיל להם זאת הזכירה לגאלם טרם ירצו עונם יען כי גם את הארץ אשר לא שבתו עליה אזכור, ע"כ בעון מניעת שמירתם השמיטות והיובלות תשם הארץ ותעזב מהם והם בארצות אויביהם. ירצה כל עוד שלא יכנע לבבם הערל אלך עמם בקרי ולא יגין עליהם שום זכות ואע"פ שאזכור את בריתי אשר את יעקב אביהם ואף את בריתי אשר את יצחק אביו אשר נעקד לפני ואף את בריתי אשר את אברהם אביהם אשר היה ראש היחס ותחלת האמונה לא יועיל להם כי את כלם אזכור והארץ אזכור יותר כי עלבונה תמיד לפני מאשר לא שבתו בשבתם עליה ומכרו את עצמם לעבדים לה והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם יען וביען במשפטי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם. ביאר שסוד השמטות ומצותן הוא ענין שהוטל עלינו בין בהיותנו בארץ או חוצת לה והוא אומרו ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם יען וביען במשפטי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם כי ענין עזיבת השמיטות הוא עצמו מיאוס משפטי התורה וגיעול חוקיה אשר יוכלו לשבות מהם בהשמה מהם ויען לא שבתו יארך עליהם הגלות כמו שכתבנו בשער הקודם. ויראה כי אלו התוכחות האחרונות מפלשות ובאות עד סוף הגלות המר הזה אשר אנחנו באפלתו כי לזה אמר ראשונה והשימותי את מקדשיכם לכלול שממות מקדש שני אשר נמשכו אחריו כל הרעות שהזכיר בעודנו נדים ונעים מטולטלים ונרדפים בארצות אויבינו כי הוא ודאי זמן ארוך להרצות הארץ את שבתותיה כמה פעמים והנה בברית אשר במשנה תורה נמצא מבואר זה הענין מאד כמו שבאו בו הדברים ג"כ מכוונים מהברכות והתוכחות על הדרך שכתבנו כאשר יתבאר שם בעזרת האל. ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני יי' אלהיהם. ירצה אם לא תעמיד להם זכות אבותם להושיעם מהגלות מכל מקום יספיק לשלא אמאס ואגעל אותם להפר בריתי אתם לכלותם בארץ אויביהם כי אני יי' אלהיהם ושמתי עיני עליהם להשאירם שם ברכה עד תום גלותם שבו ירצו את עונם. כי אם יתמהמה קצת לסוף ישובו המה אלי ואני אשוב אליהם כמו שהבטיחנו משה (דברים ד׳:ל׳) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד יי' אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום יי' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם ועוד במקום אחר (שם ל') ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך יי' אלהיך שמה. והוא מה שזכרו ירמיהו בסוף ספר קינות למה לנצח תשכחנו תעזבט לאורך ימים השיבנו יי' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד ירצה למה לנצח תשכחנו הרי אין שכחה לפני כסא כבודך. כמו שאמר המשורר (תהילים ע״ז:י׳) השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו וגו' וא"כ זכרנו נא ופקדנו בדבר ישועה להשיב אותנו אליך ונשובה כאשר הבטחתנו בתורתך. כי אם תאמר אין כאן שכחה אבל יש כאן מיאוס א"א כי אם מאום מאסתנו הנה באמת קצפת עלינו עד מאד כלומר יותר מהראוי שהרי כתבת בתורתך ואף גם זאת בהיותם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם ואין דרכך לגדוש מדת הפורענות.
דרשות אל עמי
כי על האלקים שלנו נאמר (ויקרא טז, טז) "השכן אתם בתוך טמאתם" כי אפשר להביא גם את הטומאה למדרגה של שכינה, "ומי יתן טהור מטמא לא אחד" (איוב יד, ד).
נצח ישראל
ויש לך לשאול, למה חרב בית המקדש ראשון בעון אלו ג' עונות, ואילו מקדש שני בשביל שנאת חנם. ואין לומר שהיה זה במקרה. ועוד, כי אלו ג' עבירות, דהיינו עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, יש להם ענין אחד, כי בשלשתן יהרג ואל יעבור (סנהדרין עד:), ולמה נשתתפו שלשתן בחורבן. והפירוש אשר הוא לפי פשוטו, כי מקדש ראשון היה השכינה ביניהם, וזהו מעלת בית המקדש ראשון שהיה מיוחד במעלה שהיתה השכינה שורה בו. ולפיכך חורבן שלו כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, והיינו כשטמאו את בית המקדש, ואין השם יתברך שורה בתוך טומאתם, אם לא כאשר היה החטא בשוגג, ואז כתיב (ויקרא טז, טז) "וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם". ואלו ג' חטאים נקראו טומאה, כדאיתא במסכת שבועות בפרק קמא (ז:) "וכפר על המקדש מטומאת בני ישראל" (ר' ויקרא טז, טז), יש לי להביא בענין זה עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים. עבודה זרה, דכתיב (ויקרא כ, ג) "למען טמא את מקדשי". גלוי עריות, דכתיב (ר' ויקרא יח, כד-כו) "ולא תעשו מכל התעבות ולא תטמאו בכל אלה". שפיכות דמים, [דכתיב] (ר' במדבר לה, לד) "ולא תטמאו את הארץ אשר אני שוכן בה". ולפיכך בשביל אלו ג' טומאות חרב הבית. אבל מקדש שני, שלא היתה השכינה שורה בו כמו במקדש ראשון, ולכך לא נחרב בשביל אלו ג' עבירות. אבל מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם. ודבר זה ברור, כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש שהיה להם; כהן אחד, מזבח אחד, ונאסרו הבמות, שלא היה פירוד וחלוק בישראל. והדבר הזה מבואר, ועוד יתברר בפרק שאחר זה. לכך בית המקדש על ידו הם אומה אחת שלימה. ומפני כך נחרב הבית בשביל שנאת חנם, שנחלק לבבם, והיו מחולקים, ולא היו ראוים למקדש אשר הוא התאחדות ישראל. ופירוש פשוט הוא: