וְאֵת֩ פַּ֨ר הַֽחַטָּ֜את וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את אֲשֶׁ֨ר הוּבָ֤א אֶת־דָּמָם֙ לְכַפֵּ֣ר בַּקֹּ֔דֶשׁ יוֹצִ֖יא אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְשָׂרְפ֣וּ בָאֵ֔שׁ אֶת־עֹרֹתָ֥ם וְאֶת־בְּשָׂרָ֖ם וְאֶת־פִּרְשָֽׁם׃
מורה נבוכים
ודע, שכל ׳חטאת׳ שיאמן בו שהוא מכפר חטאים גדולים או חטא גדול, כמו ׳חטאת העלם׳ וכיוצא בו, הם נשרפים כולם ׳מחוץ למחנה׳ לא על ה׳מזבח׳ – כי לא ישרף על ה׳מזבח׳ אלא ה׳עולה׳ והדומה לה; ומפני זה נקרא ״מזבח העולה״ כי שרפת ה׳עולה׳ – ׳ריח ניחוח׳; וכן כל ׳אזכרה׳ – ׳ריח ניחוח׳ וכן הוא בלא ספק – מפני שהוא להסיר דעות ׳עבודה זרה׳ – כמו שבארנו. אמנם שרפת אלו ה׳חטאות׳ הכונה בהם – שזה החטא כבר נמחה זכרו ונעדר כמו שנעדר זה הגוף הנשרף, ולא נשאר מן המעשה ההוא זכר, כמו שלא נשאר לזה ה׳חטאת׳ זכר, אבל אבד בשרפה; ואין עשנם ׳ריח ניחוח ליי׳ אבל הפכו – רצוני לומר: עשן נמאס ונתעב – ומפני זה נשרפים כולם ׳מחוץ למחנה׳. הלא תראה ׳מנחת שוטה׳ – מה נאמר בה? ״מנחת זכרון מזכרת עון״ – לא שהיא דבר מרצה.
מורה נבוכים
וטעם קרוא ׳פרה אדומה׳ ׳חטאת׳ הוא, מפני שהיא משלמת טהרת ׳טמא מת׳ להכנס ל׳מקדש׳ אחר כך – כוונת הענין שהוא אחר שנטמא ׳למת׳ נאסר עליו להכנס ל׳מקדש׳ ולאכול קדשים׳ ׳לעולם׳ – לולא זאת ה׳פרה׳ שנשאה זה ה׳חטא׳ כ׳ציץ׳ שהוא ׳מרצה על הטומאה׳ וכ׳שעירים הנשרפים׳. ומפני זה היה ה׳עוסק בפרה ובשעירים הנשרפים׳: ״מטמא בגדים״ – כ׳שעיר המשתלח׳ אשר יאמן בו כי מרוב מה שנשא מן העוונות הוא מטמא מי שנגע בו.