ויקרא טז:לד מחשבת ישראל: עקידת יצחק, פור הוא הגורל; דרשות לפורים, דרשות אל עמי ותפארת ישראל

^*תוכן דעתו בקוצר הוא, כי כמו שהשמש בעלותה על הארץ בכל יום תעמוד תחילה בתחתית האופק, עד שנראה לנו שפלה מאוד, ובכל זאת אורה הולכת וגוברת תמיד, תחת כי בעמדה בחצי השמים ותאיר באורה היותר גדול, תחל מהר אחר כך ללכת הלוך וחסור באורה עד כי ינטו צללי ערב, כן גם האדם בהיותו ענו ושפל רוח יתמוך כבוד ונשא וגבה למעל', תחת כי המתגא' וגבה עינים ישפל ויכנע מהר לפני זולתו, כי הכבוד והשרר' בורחים ממנו. לזה אני אומר שלא כוונו רק אל משמעות הכתוב וזה כי בכל יום ויום כצאת השמש על קו האפק שאז מפני רחוקו ושפלותו הוא בתכלית חולשתו עד שכבר יוכל עין הרואה להציץ בו והנה אז במקום ענותנותו ושפלותו שם תהיה גבורתו כי משם יפרד להתחזק ולעלות מעלה מעלה בגרם מעלותיו עד שירום ונשא וגבה אל נקדת נכח הראש שהוא בתכלית גבהו והנה כאשר יגיע לשם והוא בעוצם כחו וחזקו אשר לא שזפתו עין אדם מיד הוא יורד ושוקע ממעלה אל מעלה עד שישקע במערב. וכן הענין באמת במדות האנשים לפי מה שרצוהו חז"ל בזה המאמר כי אשר הוא משפיל עצמו בענוה ושפלות רוח עד שאינו עולב לשום אדם אבל הוא מקבל עלבונן ושומע חרפתו הוא איש אשר יתעתד אל המעלה דומה לשמש כצאתו בגבורתו כי תכף שהוא בשפלותו ובני אדם מעיזין פניהם כנגדו והמה יביטו יראו בו הוא מתחזק והולך ועולה עד מעלה ראש וכמו שאמרו (ילקוט ש"א רמז קי"א) כל הבורח מן השררה שררה רודפת אחריו. אבל כאשר יגבה לבו ובגאונו וזדונו נותן חתיתו בבני אדם בחזקתו וגובה לבו ישבר כאומרו (משלי ט״ז:י״ח) לפני שבר גאון וגו' כשמש הזה אשר תכף עמדו בתקפו וגבורתו מיד יפול ונופל אל תחתית מצבו וכמו שאמר (שם בילקוט) הרודף אחר השררה שררה בורחת ממנו. והנה נתבאר שבח ומהלל דלשתבח רב באתריה לגבי ההוא טבחא והוא בנין אב לכל האנשים כלם כמו שאמרנו. וכל זה מה שיכללהו מאמר לפני ה' תטהרו כפי מה שדרש רבי אלעזר בן עזריה עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר ושבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר. ויש בכלל זה ענין הדעות והאמונות אשר בינינו ובינו יתעלה שצריך גם כן להכשירם ולתקנם תקון גדול שהרי אמרו (יומא פ"ו.) ותשובה עם כל אחת מהן ובענין הזה כל שגדול מחברו בחכמה ובדעת הוא זקוק אליו יותר כי הענינים אשר בינו לבינו הם יותר חמורים ויותר מעויינים מזולתו. צא ולמד מענין יונה שנאמר בו וייראו האנשים יראה גדולה ויאמרו אליו מה זאת עשית כי ידעו האנשים כי מלפני ה' הוא בורח כי הגיד להם (יונה א׳:י׳) ובמה הגיד ועוד אם הגיד ולא נזכר איך אמר כי ידעו האנשים פשיטא שאם הגיד להם שידעו. אלא שהכוונה כי ממה שאמר להם (שם) עברי אנכי ואת ה' אלהי השמים אני ירא וגו' שהכונה שאין מלאכתו זולת זה כמו שכתבנו בשער נ"א בזה ידעו כי מלפני ה' הוא בורח ושיש דבר גדול בינו לבינו כי על כן שלח אחריו דרך ים מה שלא היה רגיל לעשות כן לכמה גנבים נואפים או רוצחים הבאים בספינות לזה נפלה עליהם חרדה גדולה משל לאדם שבא למדינה ובא המלך וסבב אותה כי מזה ידעו שהוא אדם גדול שפשע בדבר המלכות וכן יש לכל אדם כפי חכמתו לחפש ולתור על דעותיו ולברר וללבן אותם באופן שתראה טהרתן לפניו יתעלה. והכל בכלל לפני ה' תטהרו, שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם חקת עולם כי זהו דבר נרשם ומחוקה בנפשות האנשים לא יסורו מהם. ואף גם זאת כי גלינו מארצנו ועונותינו החריבו בית מקדשנו ונטלו כבוד מבית חיינו ובטלו עבודתינו ואין לנו לא אהרן ולא ארון לא בן בקר ולא בגדי בד לא גדיי עזים ולא גורלות לא דמים ולא דביר לא הקטרה ולא הזאה לא וידויי הפר ולא וידוי שעיר לא זמון איש עתי ולא זהורית לא חובת עולות ולא חלב חטאות לא טהרת מזבח ולא טומאת שורף ומשלח לא יציאת כף ומחתה ולא יודע עד מה לא כן הזהב ולא כפרת כהונה. מ"מ יש לנו רחמי שמים וברית אהבתו וגמילות חסדיו דרכי טובו והודו והדרו באשר שם לפנינו כל אלו הדברים הנוראים וצונו על העמידה עליהם תמיד לפי שזכרונם והתבוננותם יגיעונו לתועלתנו המכוון מהם בזמני מציאותם כמו שכתבנו בכל ספורי המשכן והבגדים והקרבנות וזולתם. והוא מה שחתם הענין באומרו והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה. יאמר כי זה יהי' חק עולם לכל בני ישראל לא יסור מהם ענין כפרה זו אחת בשנה כמו שאמר כי ביום הזה יכפר וגומר. ואל הענין הזה תקנו קדמונינו ז"ל ימי תשובה נוראים כמו שהוא מפורסם מימי אלול (פר"א פ' מ"ו) ועשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים שעליהם נאמר (ישעיהו נ״ה:ו׳). דרשו ה' בהמצאו וגומר לפי חז"ל (ר"ה י"ח.) כמו שיבא בשער ק' ב"ה. וסדרו בהם סליחות ופיוטים ווידויים רבים מינים ממינים שונים כדי לעורר אותנו אל תקון מעשינו ושלימות פעולותינו בהשלמת תשובתנו כפי מה שיצא מפינו בסדרי סליחותינו כי איך יתכן שנצעק בפינו חטאנו רשענו שחתנו ולא נשמיע דברי פינו אל לבנו להכנע ולומר אוי לי מה עשיתי להתחרט מכל עונותיו ולהעתיקם מעליו לשלח אותו לעזאזל המדברה ודאי לא יחשד בעל נפש בכך שאם כן הרי הוא מביא על עצמו בסליחותיו, אלה ואשמה רבה מאד ומגלגל עליו זכר עונותיו הראשונים לא לעזר ולא להועיל כי אם לחרפה ולמזכיר עון ועליה אמר הכתוב מכסה פשעיו לא יצליח וגומר (משלי כ״ח:י״ג). ירצה כי המכסה הפשעים ואינו זוכרם בהתודות עליהם לא ירויח בזה כלל שכבר הם נודעים לאל יתעלה ומענישו עליהם אע"פ שיטמנם בחבו אמנם ההודאה עליהם אם תסכים עמה העזיבה מהם יועית ואם לא הרי הוא כמי שמכסה פשעיו או יותר רע ממנו שהרי הוא בא לפניו כמתהלל ומפאר על חטאיו והוא זדון לב ועזות פנים. והנה בדרכי התשובה יבאו עוד ענינים נכונים ונאותים בפרשת ראש השנה האמורה באמור אל הכהנים שער ס"ו גם בפרשת נזיר וזולתה הרבה אשר אזכרם בסוף שער ק"א שם איחד ענינה עם הדברים הנלוים אליה ב"ה. ודי עתה למה שכיווננו לומר על גמילות חסדים והוא מה שראוי להודות ולהלל על גמילות חסדיו שהוא בחמלתו ולסבות שקדמו ראה להורות חטאים בדרך כי יראו אור לצאת מאפלת היצר ומרשת עונותיו וכ"ש מזדון פשעיו אשר לא יגזור הדעת על מחילתם. והוא עצמו שאמר המשורר לך דומיה תהלה אלהים בציון ולך ישולם נדר שומע תפלה וגומר. דברי עונות גברו מנו פשעינו אתה תכפרם (תלים ס"ה). ירצה שלא יכיל שום דבור וספור השבח והתהלה שראוי לתת לאלהים בציון על זה הענין הנפלא שהיו מתנהגים בו כל זמן שבית המקדש קיים ולכך ראוי שישולם לו נדרים ונדבות. ואחר שאין לנו אלא שיח שפתיתינו בתפלותינו אליך כל בשר יבאו להודות ולהלל בשיר ותהלה ג"כ והטעם כי דברי עונותוהם החטאים אשר יעשה אותם האדם ביודעים גברו מנו כי אני גוזר עליהם שלא נתנו למחילה אע"פ שאין הכונה בהם למרוד אחר שהוא יודעם ואינו כובש עצמו בהם והנה גברו חסדיך עם שפשעינו והם המרדים שאדם מכוין בהם להכעיס אתה תכפרם ולזה אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך כי מאד נבטח שנשבע מטוב ביתך קדוש היכלך. (שם) וזה מה שרצינו ביאורו בזה הענין:

וכשהכתוב (ויקרא טז, לד) אומר "והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה", הנה לא להשמיענו הוא בא, שיום העשירי בחודש השביעי הוא רק אחת בשנה, כי מי לא ידע זאת ומאי קמ"ל בזה, והתורה הקדושה, שדרשינן בה כל קוץ וקוץ וכל תג ותג לא תכתוב שתי מלים יתירות לגמרי, אם לא, שבזה היא באה להשמיענו דברים גדולים מאד.