ויקרא יב:ג מחשבת ישראל: יסוד מורא וסוד תורה, נר מצוה, נצח ישראל ומורה נבוכים

ויש מהמצות שהם לזכר למצות שהם העקרים כמו השבת זכר למעשה בראשית ושביתת העבד זכר ליציאת מצרים וככה פסח ומצות ומרורים וסוכות והמזוזה ותפלין ביד ובראש והציצית אף על פי שאין התכלת מעכב כמו שמרור לא יעכב מצות המצות כי התכלת הוא לזכר על כן מעיל האפוד כליל תכלת וציץ נזר הקדש קשור בפתיל תכלת ואין המתעטף עושה מצוה שלמה כי הוא חיוב כל היום ובהיותו בשוק ורואה צורות אז יתור לבו אחרי עיניו יותר מאשר יתור בשעת התפלה. והזכרתי זה בעבור שראיתי אנשים רבים אינם יראי השם והם מתעטפים בטלית דרך כבוד לנפשם. גם האפוד והחשן לזכרון. וככה גיד הנשה שהוא אסור באכילה לזכר הפך אכילת הפסח. ועתה אפרש כי כאשר קבל האב עליו ועל זרעו חייב הבן לשמוע בקול אביו כימי הפורים ודברי הצומות וזעקתם הכתוב במגלה (והם הארבע צומות הכתובים בתרי עשר אשר קבלו עליהם ועל זרעם נביאים וזקנים שבדור על המאורעות הרעות (אסתר ט׳:כ״ז) ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי אגרת השנית לקיים עליהם ימי הפורים כאשר קימו מרדכי ואסתר עליהם וכאשר וקימו על נפשם ועל זרעם נביאים ראשונים דברי הצומות הארבע) אם אל יעבור על מצות אדני הכל. וטעם זה הדבר שיהיה נזכר החסד שעשה השם עם יעקב שהוא לבדו אבינו ולא ישתתף בו עמנו אחר כאברהם ויצחק כי השם בחרו ולא נתערב עם זרעו מי שלא בחר השם כאברהם ולא נתגאל במאכלם ויין משתיהם כדרך שהזכיר בתורה (בראשית ט׳:כ״ה) ארור כנען שלא יתערב עם בני ישראל שהוא מבני שם שהוא אבי כל בני עבר שנתיחסו אליו שברכו נח עם זרע מקולל. ואמר הנביא (הושע י״ב:ג׳) וריב לה' עם יהודה ולפקוד על יעקב והטעם הבנים (ר"ל ויחרדו בנים מים. עיין שם בהושע) והעד עם יהודה ואמר אחרי כן בבטן עקב את אחיו שהשם נתן בו כח שתאחז ידו בעקב עשו לפני צאתו מן הרחם ולא עשה כן לכל נולד והאומרים כי אחר צאתו היה זה לא יתכן כי כתוב וידו אוחזת ואלו היה כדבריהם היה כתוב ואחרי כן יצא אחיו ואחזה ידו. ועוד בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלהים שהתאבק עם המלאך ולא יכול לו והנה יש לו מעלה גדולה ועוד מדרך חכמת הרופאים כי כל אבר מחזיק דמיונו אם הוא בריא והפך הדבר. ובעבור שכתוב (בראשית ל״ב:כ״ו) ותקע כף ירך יעקב על כן לא יאכל מהיום ההוא והלאה וחייבים לנהוג כבוד באביהם והוצרכתי להאריך בעבור שהוא על דרך הפשט כי לא נזכר רק בעבור החוק ואין כמוהו המילה כי כתוב (ויקרא י״ב:ג׳) וביום השמיני ימול בשר ערלתו. וכתוב על דבר (דברים ה׳:ט״ו) היתום והאלמנה וזכרת כי עבד היית ואל תתגבר על מעשי ידי השם:

ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, ונעשה נס להדליק בו ח' ימים (שבת כא:). כי אלו ח' ימים שנעשה נס באור, דבר זה בא ממעלת קודש הקדשים, ששם לא שלטו היונים במעלתו שיש לו, והוא הצנע של כהן גדול. ולכך הדליקו בו ח' ימים, כי קודש קדשים הוא אחר שבעה, וזהו השמיני. ולמה קודש הקדשים אחר שבעה, כי הנהגת עולם הטבע הוא תחת מספר ז', כי בז' ימים נברא העולם הזה הטבעי. ולפיכך מה שאחר הטבע הוא תחת מספר שמונה, כי* שמונה הוא אחר ז' ימי הטבע. ולכך המילה שהיא על הטבע, שהרי לפי הטבע האדם נולד ערל, וזה מפני כי הטבע נותן שיהיה ערל, והמילה הוא על הטבע, ולכך המילה ביום הח' (ויקרא יב, ג). ומפני שכל דבר שהוא קדוש, הוא* נבדל מן הטבע, שהיא גשמית חמרית, ולכך קודש הקדשים שהוא נבדל לגמרי, הוא גם כן אחר הטבע.

וזה יורה המילה, שהמילה מורה על שלימות צורתן הנבדלת מן החמרי, כאשר המילה ביום השמיני (ויקרא יב, ג), והוא לאחר ז', שהם ימי הטבע שבהם נברא העולם הטבעי. והמילה שהיא אחר ז' ימים, שהם ז' ימי בראשית, היא על הטבע. ומעתה, אף כי הם נפתים ליצר הרע מצד החומר שבהם, הרי אין בטול לצורתן העצמית הנבדלת, ואין ראוי להם הפסד מצד הזה. ועל זה אמר כי גם צורתם השחיתו, וראיה לזה כי העבירו בשר קודש מעליהם, עד שנשתנו באמיתת עצמם. כי לפעמים הדבר נשתנה ויצא מן אמיתת עצמו, ונמשל כבהמה. וכיון שקבלו השתנות מצד צורתם, שוב אין כאן סנגוריא. ואז היה צועק ובוכה, כאשר שמע בטול צורתן הקדושה: