ויקרא יז:י מחשבת ישראל: מורה נבוכים

ודע – כי הדם היה טמא מאד בעיני הצאבה, ועם זה היו אוכלים אותו מפני שהיו חושבים שהוא מזון השדים, וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עם השדים. ויבואוהו ויודיעוהו העתידות, כמו שידמו ההמון ממעשי השדים. והיו שם אנשים שהיה קשה בעיניהם אכילת הדם כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם, והיו שוחטים בהמה ומקבלים דמה בכלי או בחפירה ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה – והיו מדמים במעשה ההוא שהשדים יאכלו הדם אשר הוא מזונם והם יאכלו הבשר; ובזה תהיה האהבה והאחוה והרעות להם, בעבור שאכלו כולם על שולחן אחד ובמושב אחד – ויבואו להם השדים ההם לפי מחשבתם בחלום ויגידו להם העתידות ויועילו להם. אלו כולם דעות שהיו נמשכים אחריהם בזמנים ההם ובוחרים אותם, והיו מפורסמות לא היה ספק לאחד מן ההמון באמיתתם. ובאה התורה השלמה ליודעיה – להסיר אלו החליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם; ועשתה חיזוק באיסורו כמו שעשתה ב׳עבודה זרה׳ בשוה – אמר ית׳: ״ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם וגו׳״ – כמו שאמר ב׳נותן מזרעו למולך׳: ״ונתתי את פני בנפש ההיא וגו׳״. ולא בא זה הלשון ב׳מצוה׳ שלישית מלבד ׳עבודה זרה׳ ו׳אכילת דם׳ – שאכילתו היתה מביאה למין ממיני ׳עבודה זרה׳ והיא עבודת השדים. וטיהרה הדם ושמה אותו מטהר מי שיגע בו: ״והזית על אהרן ועל בגדיו וגו׳ וקדש הוא ובגדיו״. וצותה להזותו על ה׳מזבח׳ ושמה העבודה כולה – לשפכו שם לא לאספו – ואמר: ״ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר״; ושם ישפך – כמו שאמר ״ואת כל הדם ישפוך״ ואמר: ״ודם זבחיך ישפך על מזבח יי אלהיך״. וציוה לשפוך דם כל בהמה שתשחט אף על פי שאינה ׳קרבן׳ – אמר ״על הארץ תשפכנו כמים״. ואחר כן הזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם ואמר: ״לא תאכלו על הדם״. וכאשר התמיד מרים ונמשכו אחרי המפורסם אשר גדלו עליו מהתחבר אל השדים באכלם סביב הדם, ציוה ית׳ שלא יאכל ׳בשר תאוה׳ ב׳מדבר׳ כלל, אבל יהיה הכל ׳שלמים׳; ובאר לנו סיבתו כדי שישפך הדם על המזבח ולא יתקבצו סביבו – ואמר: ״למען אשר יביאו בני ישראל וגו׳, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו׳״. אבל נשאר ענין ׳החיה׳ וה׳עוף, מפני שלא יבוא ׳קרבן׳ מ׳חיה׳ כלל ולא יקרב ׳עוף׳ ׳שלמים׳; וציוה ית׳ אחר זה שכל ׳חיה ועוף׳ שמותר לאכלם, כשישחט יכוסה דמו בעפר – עד שלא יתקבצו עליו לאכול סביביו. ונשלמה הכונה ׳להפר האחוה׳ בין מי שאחזם שד באמת, ובין שדיהם.