ויקרא יז:יג מחשבת ישראל: מורה נבוכים

אמנם החוקים המיוחדים ב׳פסח׳ והוא שיאכל ׳צלי אש׳ לבד ו׳בבית אחד׳: ״ועצם לא תשברו בו״ – כל אלו טעמם מבואר, כי כמו שהמצה מפני החיפזון כן הצלי מפני החיפזון – שלא היה שם פנאי לעשות תבשיל ולתקן מאכלים; ואפילו להתאחר לשבור עצמותיו ולהוציא מה שבהם נאסר – כי כבר זכר עיקר הענין בכל אלה והוא אמרו: ״ואכלתם אותו בחפזון״ ואין עם החפזון פנאי לשבר עצמות, ולא לשלוח ממנו מבית לבית ולהמתין השליח עד שישוב – שאלו כולם מעשי ההתרשלות והפנאי. והכונה היתה – להראות החפזון והמהירות כדי שלא יתאחר אחד מהם ולא יוכל לצאת עם המון העם ויוכלו להזיקו ולהתנכל לו. וצוה לעשות הענינים ההם לנצח, לזכרון איך היה הענין – כמו שאמר ״ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה״. – אבל היותו ״אינו נאכל אלא למנוייו״ הוא – לזרז ללקחו, ושלא ישען כל אחד על קרובו ועל אוהבו ועל מי שנזדמן ולא ירגיש בו מתחלת הזמן – ואמנם היותו אסור ל׳ערלים׳ כבר בארוהו ה׳חכמים ז״ל׳ שאמרו הם בטלו ׳מצות מילה׳ כשארך עמדם במצרים להדמות למצריים, וכאשר צווה במצות ה׳פסח׳ והותנה בו שלא ישחט אלא אחר ׳מילת עצמו ובניו ובני ביתו׳ ואז ״יקרב לעשותו״ – מלו כולם והיה ׳דם מילה׳ מתערב ב׳דם הפסח׳ לרוב הנמולים – כמו שזכרו; ואל זה רמז באמרו: ״׳מתבוססת בדמיך׳ – דם הפסח ודם המילה״.