ויקרא יט:ג מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול, אגרות צפון וחובות הלבבות

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי מדרך הלימוד הוא שברצות המורה לקרב אל שכל תלמידו דבר מה אשר לא יבין מהותו על נקלה, ימשילהו אל דבר אחר המובן ומושג כבר ממנו ופעמים ידמה את המעול' והנכבד אל הפחות והנקלה, בהיותו הוא יותר נודע ממנו, ד"מ ברצות הכ' להורות לנו כי השמש יסוב על פי ה' בשמחה וטוב לב את הארץ בכל יום ממזרח למערב (לפי ראות עינינו) יאמר (תלים י"ט) "והוא כחתן יוצא מחופתו" דמה השמש שהוא מבחר כל צבא השמים באויר הרקיע אשר ממעל לראשינו וסביב לנו, אל ילוד אשה קרוץ מחומר בעבור שיציאת החתן מחופתו במשוש וגיל ביום חתונתו נודעת לכל, וכן דמה הכ' הנהגת הי"ת את ישראל והוכיחו אותם לפעמים בשבט אנשים וחבל נועם, אל הנהגת האב אשר ינהל את בנו להטיב לו בכל עניניו, וליסרו לפעמים אם ימרה את פיהו בשובה ונחת, כמאה"כ "הלא הוא אביך" וכו', ומאה"כ "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך" בעבור שאופן הנהגת וחינוך האבות את בניהם נודע לכל. [ובענין זה אחז"ל "גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה" שר"ל בהפך זיא פערגלייכען דען שאפפער צו זיינעס געשאפפע], ובהפך ידמה הכ' לפעמים את הפחות והנקל' אל המעול' והנכבד, כמו שאמר "איש אביו ואמו תיראו אני ה'" ר"ל תיראו את האבות כמו שתראו אותי שאני ה' אלהיכם, וכמאחז"ל "ומורא רבך כמורא שמים," יען כי חובת הירא' את הי"ת אשר בידו נפש כל חי, והוא כל יכול להטיב ולהרע להם גמול מעשיהם הטובים או הרעים, נודעת לכל בני אדם, ואף כי יבערו ויכסלו בהשגת מהותו ואחדותו ית', ידעו כלם בכל זאת כי יש אלהים שופטים בארץ כמאה"כ "כי גדול שמי בגוים" ואחז"ל "דקרו לי אלהא דאלהא" [וכעין זה כתב גם המליץ המפואר ברומי ציצערא בשם חכמי יון הקדמונים, כי רעיון ואמונת מציאות עצם נשגב ממנו מוטבע בלב כל בני אדם יחד מלידה ומבטן, ע"כ לא תמצא אומה ולשון עלי ארץ אשר לא תאמין במציאות שום אלהי (אף כי שיציירוהו בדעתם בציורים ותמונות שונות) ותירא ממנו.] ועד"ז אמר ג"כ הנחש אל חוה ברצותו להודיע' מעלת ידיעת הטוב והרע אשר תושג לאדם באכלו מעץ אשר בתוך הגן "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" יען כי אף שמהות השכלים הנבדלים נעלמת ממנו, בכל זאת נודע לכל שיש להם מעלת ידיעת הטוב והרע, וע"פי הדברים האלה באר הרב ז"ל גם ההבדל שבין חכמי ישראל האמיתים לפילוסופי יון, כי הם, יען כי לא עליהם נגה אור התורה האמיתית להודיע להם מציאות הי"ת ותאריו הנשגבים, אמרו כי רק אחרי אשר ישיג האדם מציאות נפשו הרוחנית, יוכל לעלות ממנה גם אל השגת הבורא ית', באופן שרק השגתו את עצמו ונפשו המשכלת היא מביאה אותו גם להשגת בוראו ית' (כי אחרי שיפשיט תחילה בדעתו כל הפחיתיות וחסרון השלימות הדבקים בנפשו, יעלה בידו ציור מושכל מעצם נשגב ושלם לבלי תכלית שהוא יוצרו ית') אפס חכמי ישראל האמיתים האמונים על ברכי התורה המלמדת אותם לא לבד מציאות הי"ת ותואריו היקרים, כי אם גם טובו ויכלתו אשר הראה לעיניהם באותות ובמופתים, לא הוצרכו לבאר לתלמידיהם מבני ישראל מהות הי"ת הנודעת כבר למו בכל נפלאותיו אשר עשה להם, כי אם השתדלו בהפך לבאר להם ג"כ מהות הנפש השוכנת בקרבם תאריה ופעולותיה, יען כי ידיעתם נעלמת עוד מקצתם. עד שיחשבו כי רוח האדם ורוח הבהמה שוים במעלתם ואיכותם, וע"כ למען הוציאם ממצולת הטעות הזאת בארו להם מהות הנפש ע"י דמותם אותה בחמש בחינות אל הי"ת ואז"ל בברכות "מה הקב"ה ממלא את העולם אף הנשמה" וכו' (עיין בפנים הספר), הנה לפנינו כי דרך הלימוד הראוי יחייב תמיד לבאר דבר הבלתי נודע ע"י המשילו לדבר הנודע כבר, וכן עשו גם החוקרים כאשר רצו לבאר מהות ותכונת נפש האדם, כי אחרי שראו שהאדם ניזון זיך וגדל, ומוליד בדומה לו, כמו הצומח וירגיש ויתנועע ברצונו להתקרב אל המועיל ולהתרחק מהנזק, כמו החי, וישכיל ויתבונן על כל הדברים אשר מסבב לו בנפשו המשכלת, חשבו קצתם כי האדם יש לו ג' נפשות, הצומחת החיונית והמשכלת, ולהוציאם מטעותם זאת אמרו החוקרים האמיתים כי נפש האדם באמת אחת היא בעצמותה, ורק ג' מיני כוחות אלה לה למנה בחוברת, (עיין מזה בפ"א משמונה פרקים להרמב"ם) ולבאר ענין זה יותר דמו נפש האדם שהוא עולם קטן, להעולם הגדול בכללו, שגם הוא אחד, ובכל זאת יש לו שלשה חלקים, עולם השכלים הנבדלים, עולם הגלגלים ועולם הד' יסודות שתחת גלגל הירח, משכן בני אדם ושאר בע"ח הצמחים והדוממים, ובעבור היות האדם בבחינת ג' כוחותיו הנפשיות השונות הנ"ל דומה להעולם הגדול המשולש בחלקיו, הוטל גם החוב עליו להשתדל לקנות לנפשו ג' קנינים מוסריים שהם כנגד ג' חלקי העולם, התורה והעיון השכלי האמיתי, נגד העולם השכלים בעלי העיון וההשכלה האמיתית, העבודה ועשיית מצות השמעיות רק למען מלאות רצון האדון ה' צבאות המצוה אותן לעשותן, אשר הן נגד עולם הגלגלים המתנועעים ג"כ בשמחה ומשוש נפש בהקפתם התמידית לעשות רצון קונם (כי לדעת הקדמונים (עיין מזה מבוא לשער ל"א) יש גם להגלגלים האלה נפש משכלת היודעת עצמה ואת בוראה י"ת שהוא סבתה,) וגמילות חסדים ועשות טוב איש לרעהו, אשר הם הכרחיים לקיום והנהגת החברה האנושית עלי ארץ, נגד עולם היסודות המתנועעים בהכרח ע"י תנועות השמים וכסיליהם ובסבת התנועה הזאת יורכבו יחד זה עם זה ויתהוו כל הדברים עלי ארץ, (עיין למעלה מבוא לשער ל"א) ולזה נתנו לו לאדם ג"כ ג' כוחות כח השכל העיוני לעיין ולהתבונן בעניינים שכליים ומושגים רוחנים, וכח השכל המעשיי הנחלק לשנים, כי באחד מהם יעשה את כל מצות ה' אלקיו אף שלא יחייבן משפט שכלו לטובתו ולתועלתו המדינית. רק למען שמוע בקולו כאחד מצבא המרום הששים ושמחים לשמור תפקידם לשמוע בקול דברו, ובשני יעשה הפעולות והחובות המדיניות ההכרחיות, לשחר בהן שלום ואושר בני אדם היושבים יחד בחברה אנושית כי בעזור איש את אחיו, ולרעהו יאמר חזק ישכנו יחד בהשקט ובבטחה מבלי מחסור כל דבר, ועל כל זה רומז מאמר התנא שהחל בו הרב ז"ל "על ג' דברים העולם עומד (ר"ל האדם שהוא עולם קטן. ובזכותו גם העולם הגדול בכללו) על התורה ועל העבודה ועל ג"ח, לפי שהיה דרך הלמודים לקרב הדרושים הרחוקים במשל הקרובים מהם אצל המשיג. הנה לזה לפעמים יהיה הנושא המעולה משל לפחות, להיות הדבר הנלמד יותר מבואר בו אף על פי שיהיה עקר מהותו יותר נעלם ממנו כמו שעל הרוב יהיה הפחות משל אל המעולה להיות ענינו יותר מפורסם, המשל כדי ליחס לאל יתעל' פעולות ההויה והחנוך שהיא מפורסמת באבות אמר הכתוב (דברים ל״ב:ו׳) הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך (שם ח') כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. אמנם לענין היראה לפי שהיא יותר מבוארת בו יתברך עם שעצמותו נסתר ונעלם נאמר (ויקרא י״ט:ג׳) איש אמו ואביו תיראו אני ה' כלומר יש לך לירוא אותם מענין יראת שמים המפורסמת ביי' וכמו שאמרו (אבות פ"ד) מורא רבך כמורא שמים. ועל זה הענין נאמר (בראשית ג') והייתם כאלהים יודעי טוב ורע וכיוצא בו לפי שהמעלות השלמות הם מפורסמות היותם בעליונים עם שמהותם נעלמת ונסתרת מאד. והנה לזה הפליאו עצה חכמי האמת במה שיחשב עליהם שהם הפכו סדר הלמוד באמרם (ברכות י'.) מה הקב"ה ממלא את העולם אף הנשמה ממלאה את הגוף מה הקב"ה רואה ואינו נראה אף הנשמה וכו'. מה הקב"ה זן את העולם אף הנשמה וכו'. מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים אף הנשמה וכו' כי הנה הפלוסופים אמרו שלא מצאו להם מבא לדעת כענינים אלהיים כי אם במציאות הנפש האנושית ובאמצעיתה כי שמו אותה למשל ולראיה היות פרנס ומנהיג בעולם ימשכו אצלו ממנו התועלות הנמשכות מהנפש אל הגוף כמו שנתבאר זה באלהיות במאמר התוארים ובחתימתו והנה הם הפכו הענין ותלו הדברים הבלתי נודעים בענין היותר נעלם ונסתר שבעולם בלמוד סגולות הנפש כמו שיתבארו בשער ס"ח ב"ה. אמנם הם ידעו דרך ה' דרך אמת והלכו בו בלי ספק כי הפלוסופים אשר לא זרח עליהם אור התור' האלהית הנה הם הוצרכו לחקור על מציאותו יתברך שנסתפקו עליו והוצרכו להביא ראי' עליו ממציאות הנפש האנושית ומסגולותיה אשר לא יוכלו להתעלם. אמנם חכמי האמת לא היה להם צורך אל חקירה זאת כלל כי מציאותו יתברך בכל מיני פליאותיו הוא מפורסם מאד באומתם ונפשם יודעת מאד ולא הוצרכו לבאר מהם להמון יותר ממה שביארוהו הכתובים. אמנם מה שהוצרכו לבאר הוא עניני הנפש וסגולותיה אשר הם יותר נעלמים מהאנשים ולהתעלמם מהם נתעצלו בהצלחתה. כי חשבוה כנפש החיה והבהמה. וכמו שאמר החכם ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג׳:כ״א-כ״ב) יאמר כי כל החסרונות אשר הזכיר (שם) מהיות מקרה האדם ומקרה הבהמה למות זה כמות זה הוא מצד בלתי יודעים ההבדל אשר בין נפשותיהם כי מי ומי מהם יודע זה. ולזה הביאו ראי' מהפליאות המפורסמות בו יתעל' עם כל העלם מהות עצמותו וכמו שאמר (תהילים קל״ט:י״ד) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד והוא למוד נכון וישר ללמוד סתום מהמפורש כמו שאמרנו. וכן היה הענין בעצמו במה שנפל ספק בין החוקרים על מהות הנפש האנושית. כי יש מהם שאומרים שהיא אחת לבד. ומהם אומרים שהם שלשה הזנה והחיונית והמדברת. אמנם הית' הפשרה הנכונה שהיא אחת בעצמותה אבל שהיא נחלקת אל שלשה כחות נפרדות קראום נפשות כמו שכתב הרב המור' בשמנה פרקיו (פ"א). ואולם ענין זה לוקח ראי' עליו מכללות העולם כי הוא כאיש אחד מקושר בכל חלקיו אבל נתפרסם חלוקו אל שלשה חלקים הורגל בפי הכל לקרא כל אחד מהם עולם בפני עצמו עד שכבר שמו שם האדם עולם קטן (נדרים ל"ב:) להמצא בו דוגמת אלו השלשה חלקים וענינם כמו שכתבנו אצל המשכן שער מ"ח. ועל היסוד הזה בנה שמעון הצדיק זה המאמר המעולה שזכרנו כי למה שראה העולם בכלל נחלק אל עולם ההצלחה ועולם התנועה ועולם התנועעות והויה והפסד. ואמרתי העולם ההצלחה בהחלט לפי שהעולם העליון הוא עולם השכל הפשוט מבלי שיהי' שם שום מציאות לא אל גשם ולא אל תנועה ולא אל שנוי כלל אלא עצמים מוצלחים יודעים את עצמם ומשכילים סבתם ית' לבד: אמנם אמרנו על השני שהוא עולם התנועה לפי שעצמיהם הם גשמים בהירים בעלי תנועה מתמדת שמתנועעים בה מעצמם ובתשוקת נפשם אל הנבדלים כמו שכתבו החכמים. אמנם הג' הוא עולם ההויה וההפסד אשר עקרו להיות עצמיו מגשם עב ועכור מורכב מגשמים מורגשים ונעים ע"י התנועות השמימיות אשר יניעו אותם תנועה הכרחית אשר על ידה יתערבו פשוטיו ויתמזגו מורכביו להמציא הויותיו אשר לזה יפול עליו שם ההתנועעות כי חלקיו מתנועעים אבל בכח זולתם והכרחיותיו. לזה אמר שהעולם בכלל יעמוד על שלשה חלקי פעולות אשר ימצאו כנגדם בעולם הקטן שהוא אדם. כי הנה הכח השכלי והמדעי שבו הוא כעין העולם הרוחני העליון. והכח המעשיי הנה הוא נחלק לשנים הראשון מה שיתנועע אליו כרצון נפשו ותשוקתו אל הנבדל העליון יתברך שמו שהוא במצות האלהיות השמעיות אשר הם לבד בינו לבינו אשר בזה ידמה אל העולם האמצעי שכך ענינו וכמ"ש (תלים ק"ג) משרתיו עושי רצונו. והשני אשר בו יתנועע אל מעשים הכרחיים מצד טבע מציאותו כמו שהם כל המצות המדיניות אשר עליהם יחיו בהעזר אלו מאלו ואי אפשר זולתם לזה אמר זה הצדיק המאושר כי על שלשה דברים העולם עומד על התור' והוא החלק העיוני אשר הוא נר מצוה ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג) המאירה לנוכח ההצלחה האלהית מצד רוחניות' והוא כעין עולם השכלים. ועל העבודה והוא החלק מהמצות אשר נרא' בהם שעבוד האדם ליוצרו והם המצות השמעיות שאמרנו דומה לגלגלים אשר ירוצו תמיד לא לתכלית אחר זולתי לעשות רצון קוניהם. ועל הג' אמר ועל גמילות חסדים והם כל המצות אשר יביא ההכרח לגמול איש לאיש איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו וכמ"ש (דברים ט״ו:י״א) פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך כי זה הוא ענין עצמי למלאת חסרונו מצד שהוא הווה נפסד כי כאשר ישמרו אלו הענינים בעד האנשים הנה ימצא העולם אצלם עומד על תלו וזה ענין כולל ומועיל ראוי שיהיה ראש למסכתא ההיא כמו שכתבנו שער ס' והנה אנטיגנוס (אבות שם) ביאר עקר העבודה וטעמה כמו שביארנו בשער מ"ד ח"ג ויוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן (שם) עקרי התורה וג"ח כמו שהוא מבואר בקצת עיון והוא ענין נכבד לקוח לאדם משלשה חלקי העולם המפורסמים ^*אמנם בפתחו על העיון וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, כי העולם התחתון, דומה בבחינת יושביו, אשר יחלקו לשלשה מחלקות, בני אדם, בע"ח ושאר גופי הדומם והצומח למיניהם, לעולם העליון והתיכון הכולל השכלים הנבדלים והגלגלים עם כוכביהם, ונחלק בעבור זה ג"כ בבחינת יושביו לשלש מחלקות כמו שיתבאר, ע"ד מחז"ל "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע", כי כמו שיש בעולם העליון שכלים נבדלים הנפרדים בכל עת מכל גוף ומשיגי גוף, כן יש בהפך בעולם השפל מקביל לזה, גופים מתים אשר כל ריח ונפש אין בקרבם לעולם, והם מיני הדומם והצומח השונים, וכמו שיש להגלגלים נפשות משכילות ומשיגות סבתם הנתונות בהם לצורך גופם להנהיגו ולהניע אותו ע"פי פקודת הי"ת, לשחר בזה תועלת העולם בכללו הנרצה מאתו י"ת (עיין מזה למעלה שער ב' ומבוא לשער ל"א) כן יש גם בכל בע"ח שוכני העולם התחתון רוח ונפש לצורך גופם, להנהיגם ולהנחותם באופן שיהיו ראוים ונכונים לעבודת ולתועלת בני אדם, וכמו שיש קצת מלאכים (והם ממדרגה העשירית הנקראים אישים לדעת הרמב"ם פ"ב מה' יסודי התורה) המשתלחים לפעמים במלאכות ה' צבאות עלי תבל ארצה לפעול פה לצורך בני אדם מה שיצום הי"ת, כמו שנראה מבואר בסיפור הכ' מגדעון ומנוח, והם מתלבשים אז במעטה הגוף ומתחפשים בדמות ולבוש בני האדם, כן ישכון גם פה בעולם התחתון, האדם שהוא החי המדבר, אשר נפשו בקרבו שהיא עצמותו האמותית. היא שכל נבדל כאחד מצבא מרום, והיא שלוחה הנה עלי ארץ לפעול פה פעולותיו אשר היא נועדה להן ע"פי ה' באמצעות הגוף, והיא מתלבשת במעטה הגויה כל זמן שבתה בבית חומר, עד אשר תפרד ממנו בבוא עתה. ותשוב אל אלהיה אשר נתנה, ולהורות על רעיון וענין יקר זה נצטוה הכהן הגדול אשר הונף והורם במעלתו מכל אחיו, ללבוש ביום המיוחד לכפרתם ביה"כ בגדים נקיים, בגדי בד לבן, ולעבוד בהן עבודתו הנקיה והטהורה אשר צוה עליה, ולהפשיט אח"כ את בגדיו אלה ולהניחם למשמרת, כענין מלאך אלהים אשר אחרי עשותו שליחותו יפשיט מעליו לבוש הגוף אשר לבש בו, ושב לפשיטותו הרוחנית ויהיה בזה גם לאות ולמופת לכל איש שלם בבני ישראל, כי רק אחרי השלימו מלאכת עבודתו עלי ארץ, יפשיט בגדי גשמותו מעליו בנקיות וטהרה מבלי ליכלוך וחלאה, ושב להיות עצום פשוט ורוחני, אשר בצל עליון יתלונן, לשבוע שובע שמחות בימינו נצח, אמנם בפתחו על העיון בו עוד מעט יראה שכיון החכם אל ענין נפלא עוד בהכרת האדם עצמותו והבדלו מהחלק הטפל שבו לקוח גם מדוגמת הנמצאים העליונים בעניניהם שכבר נתפשטו המאמרים שהענינים אשר בשפלים הם נמצאים כעין העליונים וכמ"ש (ברכות נ"ח.) מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא וכמה טרחו בעלי המדרשים והפיוטים להראות זה: ולזה נאמר שאנחנו נמצא בעולם עליון שהוא קצה הנמצאות במעלה. שעצמיי כלם הם שכלים חיים בלי שום גופיות כלל. אמנם בשוכני ארץ אי אפשר להמצא עצם כעצמותם אבל נמצא מי שהוא בהפכו ממש והם גופים בלי שום חיות כמו הדומם והצומח למיניהם. אמנם עולם הגלגלים שהוא הממשלה השנית הם גופים בנפש לדעת חז"ל (בתיקון ברכ' יוצר) כמו שאערנו אבל המבואר בהם כפי מה שיחייב השכל כי הנפש היתה נמצאת בהם לצורך הגופים רצוני להכרח גלגולם בתנועותיהם כי ודאי התנועות הם הכרחיות אל תועלת העולם והתמדתו ואי אפשר להם התנועה כי אם במציאות הנפשות על ענין שרמזנו. ולא יצוייר שנמצאו להם הגופים לצורך הנפשות ובעבור תשוקתם ודוגמתם נמצאים בשפלים גופי הב"ח כלם שכן הוא ענינם שהנפש אינה מכוונת בהם רק לצורך הכרח גידול הגופות ותנועותיהם להשלים מה שכיון מהם לעבודת האדם בבשרם ועורם וצמרם ולכל עבודתם ולזה נקראו מקניהם וקנינם (בראשית ל״ד:כ״ג). והנה החי המדבר הוא מבואר שהוא בהפך זה שהרי אי אפשר לומר בו שנפשו נמצאה בעבור גופו ולצרכו שאם כן בכלות הגוף ימי עבדותו תתבטל נפשו עמו ומותר האדם מן הבהמה אין אבל חוייב לומר שהם דוגמת המלאכים המשתלחים מאתו יתעלה שמתלבשין בדמות גופים להראות בהם לעיני בני האדם כמו שנתפרסם בהם מלוט (שם י"ט) והגר (שם י") ויוסף (שם ל"ז) ומנוח (שופטים י"ג) וגדעון (שם ו') וזולתם כי היו הגופים צורך השכלים לעשות שליחותם ולהפשיטם מעליהם מיד כמו שנראה הדבר מבואר אצל גדעון ואצל מנוח ודוגמת זה יהיה מין האדם ובפרט זאת האומה הנבדלת מכל העמים שהגופיות בהם הוא צורך השכל לא זולת ואין לו רק לעשות שליחותו ואחר כך הפשט ונתוח. והיות ענין האדם בזה העולם דוגמת שליחות או שליחות ממש הוא מבואר מאד מענינו. וכמו שאמר המליץ (פרק ז') אם לעשות מלאכתי שולחתי הנה ואנכי רפה ידים כמו שיבא עוד. והנה היה זה הענין הנפלא ראוי שיורשם באיש המיוחד אשר הבדילו ה' מעדת ישראל בקדושה ובטהרה ואשר הונף ואשר הורם מכלל קרוביו ומכל שאר בשר לרשום בו ענין אלהות כמו שיתבאר היטב בתורת קדושתו על יתר אחיו בפרשת כהנים שער ס"ו ב"ה וביום המיוחד לכפרתם. ובעבודה היותר מיוחדת בו כי שם צווה להיות שליח לעם ה' אלה ושיעשה שליחותו בבגדי בד קדש נקיי' ולא היה משתמש בהם רק בעבודה המיוחדת היום ההוא לפנים. אמנם אחר עבודתו הי' מפשיטם וגונזם גניזה ענלמות כמו שיבא. והנה הוא היה משל ולימוד מפואר לכל אחד ואחד מישראל ולכל העדה כלם כי שפתי כהן בקדושתו זאת ישמרו דעת להעיד על עצמו ותורה יבקשו מפיהו בסדר עבודתו כי מלאך שלוח מאת ה' צבאות הוא לעשות מלאכתו בעולם הזה עבודה כשירה והגוגה הנכנסת בהכשירה לפני לפני' בבגדי לבן נקיים. ואחר שליחותו יפשוט אותם הכהן וגונזם לעד לעולם כענין מלאך האלהים ההולך לעשות שליחותו והוא לבוש גשמות מה ואחר יפשטהו מעליו וחזר לפשיטותו: ובמדרש (ויקרא רבות פרש' כ"א) רבי ברכיה ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא אמר כשורות של מעלה כך שורות של מטה מה שורות של מעלה איש אחד בתוכם לבוש בדי' כך שורות של מטה כתונת בד קדש ילבש ולבשם יבלו שם תני ר' חייא מלמד שטעונין גניזה והוא מבואר הי האיש לבוש הבדים לא נתלבש כך אלא לצורך שליחותו ולזה אמר שהכהן הגדול ביום ההוא היה דוגמתו כמה שלבשם לעבודה ואחר טעונין גניזה כמו שאמרנו. והנה אחר שזה הענין נתיחד אל הכהן בזה האופן ראוי שיתפשט תועלתו אל הכלל כלו ער שיחשבו כלם בזה ג"כ מלאכי אלהים כי על זה נאמר (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי אם יהיו כלם כהנים כמוהו הנה יהיו כלם מלאכים שלוחים על זה האופן מהשליחות שאמרנו. וכמה יועיל זה הלמוד הנפלא להרבה עניני' אם לדעת ענינו ולהזדרז אל שליחות זה אשר הכל תועים בו ויקרה לכל אחד מהאנשים כמקרד הכסיל שמינוהו בני המדינה ציר נאמן לבא אל המלך להפיק ממנו דבר הכרחי לחיי המדינה ונתנו בידו ארנקי של מעות להוצאתו כי רב ממנו הדרך וצוו עליו מאד לתת לבו אל שליחותו וידרו נדרים לשלם שכרו. וילך האיש עד לפני שער המלך וירא והנה הארץ ההיא טובה ורחבת ידי' לפניו ויקח מן הבא בידו לעשותם שם סחורה טעם כי טוב סחרה ואתננה ובהרויח הממון גבה לבו לעבור ארחות ימים בפרקמטיא גדולה ויהי סער גדול בים ונטרפה הספינה. ואבד העושר ההוא בענין רע וישב לעירו בבשת פנים ויקצפו עליו שרי המדינה וזקניה לאמר איך מלאך לבבך לנטוש עסק השליחות אשר חייך וחיי כל המדינה תלויין בו לבקש לך מעט מהממון אשר לא צוינו ולא עלה על לב. אמרנו כבר נכבדך מאד ועתה מנעך השם מכבוד ויקומו כל בני העיר וישרפו אותו ואת ביתו ואת כל אשר לו באש. וכן הדבר הזה באמת כי האדם הנה שלוח בעולם הזה לעמוד על נפשו ולהצליח במעלות האמתיות הם קניני החכמה ותפארת המעשים משני המינים אשר זכרנו אשר בהם ולא בזולת תישע העיר הקטנה אשר זכר החכם (קהלת ט'). והאל יתעלה אשר שלח אותו הנה הוא הזמין בידו די צרכו לספוקו כל ימי היותו בשליחותו וזה אם על ידי מלאכה מהמלאכות או על ידי ירושה או מתנה או אי זה עסק נאות בלתי מטריד אותו לעקר שליחותו יהיה לו בו די ספוקו למכולת ביתו עד עשותו דבר שולחו ועד הקימו מזימות לבו והאיש המסכן לא זכר עקר השליחות ובמעט מהממון אשר נזדמן בידו התחיל לעסוק בסחורה וחזר ושנה ושלש עד אשר הסיח דעתו מהשליחות ומן המשלח ותם כחו כל ימי הבלו לאסוף ולצבור עושר רב אשר לא צווה בו ובחצי ימיו יעזבנו ואחריתו יהיה נבל אוי לו לאותה בושה ואוי לו לאותה כלימה ששכח האיש הפתי הזה עקר שליחותו אשר חייו תלויין בו ודאג אל עסק הממון ואל יתר הדברים המדומים וזה וזה לא נתקיימו בידו ומה לעשות לו כי תרבה חמת המלך בהעלות עשן אפו רק לדונו בקצפו ובחרונו כאחד הנבלים מפושעי ישראל בגופן אשר תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ר"ה י"ז.) ועליהם אמר החכם (משלי י׳:כ״ו) כחומץ לשינים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו:

אמנם הנראה בזה הוא כי מפני היות אחזיהו מהמלכים הבורחים מלפני ה' ונסים מעבודתו ככל הכנסיה כלה של אחאב אביו ואיזבל אמו והותר ומהמבקשים כל צרכיהם משאר הממשלות אשר זכרנו ומאשר יגע ומצא היותם על זה המספר. הנה כשידע שאליהו הנביא שלח אליו הדברים ההם על שלחו לדרוש בממשלה אחת מהנה הנה הוא להכעיסו ולהקניטו כיון לשלוח אליו שר חמישים וחמשיו לרמוז שהוא מודה בזה המספר מהממשלות בהנהגת העולם וכופר בכל זולתם וכל זה שלא יירא ולא יחת ממה שאמר לו בשם ה' כי מפיו לא תצא הרעות והטוב. והשר ההוא וחמישיו כוונו לזה במה שדבר אליו בלשון קשה איש האלהים המלך דבר רדה כלומר אף על פי שנקראת איש אלהים הנה המלך מפאת מה שיחוייב מהודאת החמשיות האלה שאתה רואה דבר לך שתרד מנבואתך זאת ותבא אליו. ולזה הקפיד אליהו עליו מה שלא הקפיד על המלאכים הראשונים אשר לא כוון בהם אל הכעסה וההקנטה כלל וגם הם שמעו ממנו ולקחו מוסר אמנם לאלו כשהכיר ברוע כוונתם אמר ואם איש אלהים אני כמו שאתה אומר תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמישך מצד מה שאתה בא באותו מספר ועל אותה כוונה. ותרד אש וגו'. ^*וכה היה משפטם וכו' ר"ל כי כל אחד מחמשה דיבורים הראשונים מבעל דעת אחת מה' מחלקות התועים הנזכרות בדיבור הקדום, כי דיבור "אנוכי" וכו' מורה שה' לבדו ולא השכל הנבדל הראשון, הוא האדון והמנהיג לכל, ודיבור "לא יהיה" וכו' שולל גם ממשלת שאר השכלים הנבדלים, ודיבור "לא תשא" וכו' מזהיר שלא ייחסו הנהגת העולם רק אל הכוכבים והגלגלים, כי אז ישאו שם ה לשוא, באמרם שוא עבוד אלהים ורק לשמש ולכל צבא השמים תכרע כל ברך, ומאמר "זכור" וכו' מבטל דעת החושבים כי רק היום גורם הצלחת כל מעשה, כי כפי המבואר בשער מ"ה (שמות דף קי"ב ע"א) תשבו הקדמונים שכוכב שבתאי המושל ביום השבת מניע את הכל, והיה נמשך מזה לפי טעותם, כי המלאכה אשר תעשה ביום השבת תהיה מוצלחת יותר מהנעשה בשאר הימים, ואחרי כי בכל זאת נאסרה המלאכה ביום השבת, הלוא הכירו וידעו מזה כי שקר בפי המעוננים האלה האומרים שהיום גורם הכל, ומצות "כבד" וכו' מבטלת דעת החושבים כי ההתחלות הטבעיות לבד הן העיקר והיסוד לכל הנמצא והנעשה בארץ, ותורה לנו בהפך כי האבות שהם ג"כ ההתחלה הטבעית להוית הבנים, הם בכל זאת רק ככלי מעשה ביד הי"ת, אשר ע"כ צוה פה רק על כיבוד האבות ולא על מוראם, שהוא מדרגה יותר גדולה מהכבוד, כמו שנצטוינו על יראת ה' [ורק אחרי אשר הושרשה כבר האמונה האמיתית בלב ישראל שרק הי"ת הוא הסיבה והעילה לכל ההויות הטבעיות נאמר (ויקרא י״ט:ג׳) גם "איש אמו ואביו תיראו"] והנה מלכי ישראל ויהודה אשר עזבו את ה', בחרו להם בכלל אלה החמשה הממשלות, וע"כ שלח גם אחזיהו אשר היה כאחד מהם את שר החמישים וחמשיו להביא אליו את אליה בחזקה, למען הכאיב בזה את לב נביא ה', כאשר ירמוז לו במספר חמשה עשיריות זה, כי גם הוא אינו מאמין בהנהגת הי"ת כי אם בחמשה ממשלות והנהגות האחרות האלה, ויען כי הוא ועבדיו אלה הכחישו בזה עיקרי האמונה האמיתית אשר התבררו להם ע"י חמשה הדברים הראשונים אשר דבר ה' מתוך האש נענשו ג"כ בשריפת אש, וכה היה משפטם הצודק מאד כי באש ה' נשפט מפני אשר ירד ה' על הר סיני באש להזהירם על זה הענין מהרחקתם מאלו הממשלות כלם כמו שעל זה הענין המיוחד אמר משה רבינו עליו השלום בתחלת משנה התורה ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים (דברים ד׳:י״ג). כי הנה כל הדברות אשר נכתבו בלוח האחד יכוונו אל חמשה ממשלות הללו כנגד חמשה קולות הנזכרות באותו מעמד. כי הנה מאמר אנכי ירצה אנכי ולא הנבדל הראשון המניע אל הגלגל העליון החלק. לא יהיה לך אלהים אחרים ממניעי שאר הגרמים. לא תשא כנגד הגרמים עצמם וכוכביהם וכסיליהם כלומר שלא תאמר שוא עבוד אלהים. זכור את יום השבת כנגד הממשלה אשר ממשרתי הימים. כבד כנגד ההתחלות הטבעיות ולזה לא אמר שם ירא את אביך וגו' כמו שאמר במקום אחר איש את אמו ואביו תיראו (ויקרא י״ט:ג׳) שהכוונה שם לומר שאין לאב ולאם בהוויית הבן זולתי ככלי ביד היוצר כמו שיבא בפי' הלוא הוא אביך קנך ולזה במקומו יתבאר די להם בענין הכבוד לבד. ולהיות אלו הענינים כלם נכללים בדברות ההם סמך משה לומר ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר יי' אליכם בחורב מתוך האש וגו' פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל וגו' ונדחת והשתחוית להם (דברים ד׳:ט״ו-ט״ז) כמו שאמרנו. ומזה חוייב שהעוברים על הדברים האלה ירד אש יי' מן ההר ההוא ויאכלם. גם בבחינה שנית היה משפטם נכון מאד והוא מה שקבלו עליהם באותו ענין עצמו לקבל מפי נביא יי' המדבר בשמו בכל זמן כמו שאמר ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו יי' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו וגו' ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול יי' אלהינו עוד ומתנו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר יי' אלהינו ושמענו ועשינו וישמע יי' את קל דבריכם וגו' ויאמר יי' אלי הטיבו כל אשר דברו (שם ה') וכן נאמר במקום אחר ככל אשר שאלת מעם יי' אלהיך בחורב ביום הקהל לאמר לא אוסיף לשמוע את קול יי' אלהי ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד ולא אמות ויאמר יי' אלי הטיבו אשר דברו נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו (שם י"ח).

^*אמנם וכו', תוכן דעתו הוא, כי החוקר אמר שהכבוד אינו קנין אמיתי לאדם, וזה מג' סבות, הא' יען כי כל קנין וטוב אמיתי צריך להיות תלוי רק בדעת בעליו לבד. עד שיוכל להשתמש בו כחפצו בכל עת שירצה וכבוד איש תלוי רק בדעת אחרים, אם ירצו יכבדוהו, ואם ירצו יבזוהו. הב' כי איננו מתמיד, כי אם גם היום יכבד ההמון איש אחד ויגביהוהו למעל' והושיבו עם נדיבים, מחר בשנותם את טעמם יפשיטו מעיל הכבוד מעליו ועד עפר ישפילוהו, והקנין האמיתי והטוב המסוגל רק בקושי יוסר, והג' כי כל קנין וטוב אמיתי צריך להיות תכלית לעצמו, לא שיבוקש רק כדבר שהוא אמצעי להשגת טוב אחר, כמ"ש החוקר, כי ע"י שיכבדוהו זולתו יהי' נאהב להם ג"כ, כי המכובד מזולתו יאהב גם ממנו, גם בעבור שיחשבוהו לבעל מעלה, אשר יוכל להועיל לזולתו ישתדלו גם הם להועיל לו כפי יכלתם למען מצוא חן בעיניו (עיין מזה גם בגבעת המורה מ"נ ח"א פ"ג) ע"ב, יאמר הרב ז"ל, שכל בן זומא ואמר "איזה מכובד המכבד את הבריות" להורות, כי כמו שכל מדה טובה תסבב בעליה לפעול פעולות טובות, ד"מ מדת הגבור' אשר באדם תסבב אותו לפעול גבורות, כן גם הכבוד האמיתי הוא המסבב את בעליה לכבד זולתו, (כי כן נוסד בטבע האדם שמי שהיא בעצמו בעל מעלות ומדות טובות אמיתיות, ומכיר ויודע ערכו וערך כל זולתו מכבד גם זולתו, ומיקר, כל מדה ומעלה טובה גם באחרים, תחת כי המתגאה יאמר בלבו "אני ואפסי עוד" וע"כ ישפיל כבוד כל זולתו, ובאופן זה יהיה הכבוד קנין אמיתי ודבק תמיד בבעליו לבדו ואיננו תלוי בדעת אחרים, גם יהי' מבוקש לעצמו, כי היות בעל מעלות ומדות ישרות ואמיתיות, וידיעת האדם את ערכו ומעלתו, היא טובה גדולה וקנין אמיתי לו. אמנם מה שהוסיף עוד אי זהו מכובד המכבד את הבריות הנה בזה כבר הסכים אל כוונת הפילוסוף אלא שהוסיף עליו כפי חכמתי. וזה שכבר ביאר החכם בראשון מהמדות פרק שני שהכבוד איננו תכלית לחיי האדם. וכתב זה לשונו אכן נראה שהוא יותר חיצוני מהמבוקש כי יראה שהכבוד הוא יותר ביד המכבדים מאשר הוא במכובד ומה שיהיה ביד הזילת בקלות יוסר ואנחנו נכיר הטוב המסוגל כי הוא בקושי יוסר ע"כ. כיון בזה החכם לשני מופתים השני נמשך מהראשון שנשמטת קצת גבילים כמשפטי בכיוצא. האחד כי הטוב העליון חיייב שיהיה ביד בעליו והכבוד איני כן כי אם ביד זולתו אם כן וכו'. עוד מזה מה שהוא ביד הזולת הנה בקלות יוסר אמנם הטוב האמיתי הוא אשר בקושי יוסר אם כן וכו'. עוד כתב (שם) עוד ירצה כי דרישת הכבוד הוא למען אשר יראו הרואים וכו' ירצה כי הכבוד מלבד היותו ענין ולא קנין כמו שנראה מהמופתים הראשונים הנה הוא מהדברים אשר לא בעבור עצמם יכספם וכן כתב פרק ראשון מהמאמר השמיני. אמנם היות אהוב נראה שהוא קרוב לדבר אשר הוא מכובד אשר באמת רבים יכספו ראה אשר לא בעבורו עצמות הכבוד כי אם כמקרב וכו' והשלים המאמר באומרו אמנם להיות נאהבים ישמחו לפי העצם ובעבור זה יראה כי הוא טוב מהיותו מכובד ע"כ. והדברים האלה הם נכונים מאד להורות חולשת ענין זה המבוקש ושכבר יהיה טוב דרישת היות נאהב מהיות מכובד אחר שדרישת הכבוד הוא לראות נאהבים ואם כן זהו המבוקש לפי העצם ובו ראוי לשמוח יותר מלבד הטענות הראשונות. אמנם החכם הזה בן זומא בחמש מלות אלו כלל את כל חכמתו זאת כמותו להורות שאין הכבוד הוא תכלית הטובות האנושיות והוסיף עליו ענין נכבד מאד והוא שתאר בעל הכבוד בתוארו האמתי בלי ספק. וזה כי כמו שכל המעלות הם אותם אשר בעבורם יפעלו בעליהם פעולות מסודרות מהן כמו הגבורה אשר בה יפעל הגבור גבורות והצדק אשר בה יפעל הצדיק צדקות והנדיב נדיבות כן חוייב שיהיה הכבוד תואר וקנין אשר בו יפעלו כבידות לא שיופעל מאחר. והוא מה שהמליץ החכם בפרק ההוא בענין האהבה אשר השוה אותה אל הכבוד ואמר כי הוא יותר בהיות אוהב מאשר בהיות אהוב וגם במעלת הנדיבות שהיא אצל הנתינה והקבלה כתב בראשון מהמאמר הרביעי מהמדות זה לשונו ולכן הוא יותר נדיב הנותן לאשר הוא ראוי מהמקבל מהראוי ובלתי מקבל ממי שאינו ראוי כי הוא יותר מהמעלת עשות טוב מסבול טוב. והם כולם דברים טובים ונכוחים למדנום תחלה מפי החוקר וא"כ הסברנום יפה ממנו מתוך דברי משנה זו האומרת בביאור שהמכובד אינו אשר מכבדין אותו זולתו כי הוא סבול טוב יגם הטוב ההוא יהיה בזולתו וקל ההסרה. אמנם הוא אשר יכבד לזולתו כי אז הקנין הוא לעצמו והוא בקושי יוסר גם שהוא עושה טוב לא סובל אותו. וכמה הפליגו חז"ל לאמת הענין הזה במדרש במדבר רבה פרשת ביום השביעי נשיא אמר ר'סימון למה נקרא שמו של הקב"ה מלך הכבוד (תהלים כ"ד) המלך שהוא חולק מכבודו ליריאיו. ירצה שנקרא מלך הכבוד למה שהוא חולק כבוד לזולתו לא מפני שמכבדין אותו. אמנם אמר ליריאיו מפני שמשלמות הכבוד אשר בעבורו יקרא המכבד בעל הכבוד הוא שינתן למי שהוא ראוי לו כי הכבוד הוא ענין מגיע מהעושה אל הנעשה לו בשביל מעלתו שאם היתה ההשתחואה והכריעה וזולת זה אשר ביד העושה לבדו עצם הכבוד הנה היה האבן או הצלם או הבהמה אשר יעשה להם ככה יהיו נכבדים ולא היה בזה ההפרש ביניהם ובין המלאכים ובין האלהים וזה בטל. כי מה יוסיף ומה יתן העושה כן מהכבוד למי שאין לו מעלה או הרגש. אמנם יוסף ויתן בפרסום מעלה מי שנאה לו הכבוד ולזה נוהגים המלכים לתת הכבוד לבעלי המעלות וכמו שנאמר (אסתר ו') מה נעשה יקר וגדולה למרדכי ונו'. משל למרגלית יקרה המשובצת בזהב אופיר שהיא ודאי נראת מכובדת בזה לפי שבו יתפרסם גודל ערכה. אמנם מי ששבץ אבן מקיר כפיס מעץ מה כבוד הגיע להם מזה אינהו בפחיתותיהו קיימי. ועל זה המשל עצמו אמר החכם כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד (משלי כ"ו) כי אף על פי שישתחוו לפניו ויקלסוהו אולת סכלותו אולת ועל זה אמר לפי שכלו יהולל איש ונעוה לב יהיה לבוז (שם י"ב). יאמר כי ההלול והכבוד ינתן לכל איש לפי שכלו. אמנם הנעוה לב שיהולל יהיה ההלול ההוא לבוז ולחרפה כי כל השומע יצחק לו ויזכור לו חסרונותיו ולא יקרא זה כבוד אבל כאלו ממיר כבוד בקלון. וכן אמר במקום אחר כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון (שם ג'). ירצה לפי שהכבוד נעשה לחכמים הוא פרסום מעלותיהם כמו המרגלית שאמרנו לזה ינחלו הכבוד כי להם יאות בתורת נחלה כלומר בלי קטרוג. אמנם המרים תרומת כבוד לכסילים הנה זה אינו כבוד אבל העושה כן הוא מרים קלון ושם על שכמו. כמו שלוקח אחת האבנים ונתנה על ראשו שהוא לא כבדה אבל הרימה מעל הארץ. ולזה מה שהתנה במלך הכבוד שהוא חולק מכבודו ליריאיו אשר כבוד נחלו להם לפי מעלותיה'. וכן ראוי להבין מהמאמר אי זהו מכובד המכבד את הבריות אותם שהם ראויים אליו. והביא ראייה מאומרו כי מכבדי אכבד ירצה הפועלים פעולות מסודרות מהכבוד במה שמכבדין אותו או האנשים השלמים הקרובים אלי אותם אכבד כלומר אתאר אותם בתאר נכבדים. לא אותן שמכבדין אותם זולתם ולא גם כן המכבדין הכסילים והרשעים. ואומרו ובוזי יקלו היא מדה עליונה לומר שהרע נמשך מאיליו על המקבלו. ואמר מכובד ולא נכבד להמשכו אחר לשון הכתוב כי מכבדי אכבד בלשון כבד לקדוש ה' מכובד (ישעיהו נ״ח:י״ג) וכן הוא לשון חכמים בכל כיוצא בזה מקובל משומר, משומד מכובדים מקודשים. הנה נתבאר מכלל משנה זו מה שרצינו אליו מהיות החכמים מצויין בפרישות מהמותר להם ולהתנהג בכל ענייניהם בפרישות מדרכי ההמון במדותיהם ובסברותיהם. כי הם חושבים שהחכם הוא המלמד לכל אדם ויורו שאינו אלא הלמד מכל אדם. והגבור יחשבו כי הוא הכובש לזולתו ואינו רק מי שהוא עצמו כבוש. והעשיר אינו המרבה בסחורות ובפרקמטיאות כי אם השמח בחלקו אם דל ואם עשיר. וכן הנכבד הוא המכבד הראוי לכבוד לא המכובד מההמון. כי ודאי אשר ישמע דברים אלה ויתנהג בהם ובפרישותם הרי הוא מכלל הממיתין עצמם מהחיים הפחותים והקצרים אשר בזה יחיו חיים מעולים לעולמים ואשר לא ישמע יחיה בהווה חיים המוניים ימות לעד לעולם כמו שאמרו חכמי הנגב בסוף המאמר ההוא (תמיד ל"ב.) מה יעשה אדם ויחיה ימית את עצמו וכו'. וכמו שאמרו חז"ל (ילקוט בראשית רמז י"ד) שאם ימות יחיה ואם יחיה ימות. ומכל זה נתברר מה שאמרנו ראשונה שענין הזהירות והקדושה אינו במה שלא יתנהג האדם בדברי שלוח האיסורין והדברים המתועבים כי אם בשיתקדש עצמו בעניינים המותרים וינזר מהמותרות ויכניס עצמו לפנים מקלע הגדרים והתוארים אשר תארום יתר החכמים עד שישובו מבני עליה והנם מועטים. והנה מכל זה נפל ספק גדול בענין הקדושה שנזכרת בתחלת פרשה זו קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם ההנזר לבלתי עשות ככל התועבות המעשים המגונים שזכר ראשונה מהעריות אשר יכללו דברים שנפשו של אדם מואס אותם תכלית המיאוס וערות אמו ואחותו ובתו ואחות אביו וכלתו ודומיהם וכ"ש הבהמה והזכור וזולתם אשר לא יתאוו אליהם זולתי הנפשות החולות הקרובות למיתה וגם אשר נזכרו אחרי כן בסמוך איש אמו ואביו תיראו וגו'. אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תגזול וגו'. לא תלך רכיל בעמך וגו'. כי כל אלו חוייב כל אדם להרחיק עצמו מהם מבלי שישתמש בקדושה כי כל צדיק אינו קדוש. וקשה עוד מזה מה שאז"ל (ויקרא רבות פ' כ"ד) למה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים תהיו לומר לך שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה והנה א"כ כל אשר לא יתגאל בבולמוס העריות המגונות והמתועבות ההם הנזכרות הוא הקדוש זה לא יתכן כלל: