לֹֽא־תַעֲשֹׁ֥ק אֶת־רֵֽעֲךָ֖ וְלֹ֣א תִגְזֹ֑ל לֹֽא־תָלִ֞ין פְּעֻלַּ֥ת שָׂכִ֛יר אִתְּךָ֖ עַד־בֹּֽקֶר׃
הצדק הסוציאלי והצדק המשפטי והמוסרי שלנו
ביהדות מקבלים המושגים האלה פנים חדשות. שניהם ינקו מהדדי, משטח ומתחום אחד המה באים ולתכלית אחת המה מתכוונים. טעם יסודי אחד יש לשניהם, הטעם של "קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלקיכם" (ויקרא יט, ב). זאת אומרת, שעלינו להדבק בכל במדותיו של הקב"ה, וכשם שהוא קדוש וטהור וכל השלימות המוסרית יש בו, כן גם עלינו להיות כמותו. וכשם שמנמקת התורה את המדה המוסרית הכי נעלה והכי גבוהה, "לא תשנא את אחיך בלבבך" (שם, פסוק יז), ו"אהבת לרעך כמוך" (שם, פסוק יח), בנימוק של "אני ד'", כך מנמקת היא אף את המשפטים המובנים ביותר, כמו "לא תגנבו ולא תכחשו, ולא תשקרו איש בעמיתו" (שם, פסוק יא), "לא תעשק את רעך ולא תגזל" (שם, פסוק יג), גם כן רק בנימוק הזה, הנימוק של "אני ד'", שזאת אומרת "קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלקיכם" (שם, פסוק ב).
גן נעול
[קהלת ו, ז] "כי העֹשק יהולל חָכָם ויאבד את לב מתנה". פירוש "חכם" שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. ושמע דברי ודע כי קהלת בספרו דבר ענינים כוללים ומאמרים שלמים, והעריך טענות הכסילים והאוילים הבוזים חכמה ומוסר בטענותיהם, והשיב קהלת על דבריהם כדרכי חכמתו הגדולה האסופה בנפשו. והפסוק הזה שאנו מפרשים עתה, גם הוא מטענות הכסילים נגד החכמה. ודע כי בלשון הקדש תמצא לשון "גניבה", לשון "גזל", ולשון "עושק". ועל דרך כלל תדע כי לשון "גניבה" על דבר הנגנב בסתר אין רואה, ולשון "גזל" על החוטף בחזקה בפרהסיא, כמו (שמואל ב כג, כא) "ויגזול את החנית מיד המצרי". וכן אמרו קדמונינו ז"ל (בבא קמא עט, ב). ומלת "עושק" על הכובש תחתיו ממון או כלים או קרקעות וכל דבר שהוא חייב לתת לחבירו, כמו כובש שכר שכיר, שאיננו גונב ולא גוזל, אבל עושק לפי שאינו משלם שכר פעולת השכיר. ועל זה כתוב (ויקרא יט, יג) "לא תעשוק את רעך", ואמרו קדמונינו ז"ל (תורת כהנים, ויקרא יט, יג) זה הכובש שכר שכיר. ובמשנה תורה נאמר בפירוש (דברים כד, יד) "לא תעשק שכיר עני ואביון", וכן כל כיוצא בזה. וכדמות הענין הזה יקרה תלונה לבני אדם, בראותם תחת השמש צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. ויקשה דבר זה בעיניהם מאד. כי השם ב"ה הבטיח פעמים רבות שהוא מטיב עם הטובים, ונפרע מן הרשעים. וכשיראו צדיקים עושי הטוב נגועים ומוכים, וטובה לא ראו, ידמה חלילה כעושק, כאילו השם ברוך הוא כובש שכרם, ואינו נותן להם שכר פעולתם. על זה באה המליצה בדברי המשורר, שהזכיר דברי הרשעים המצליחים, ולעיניהם צדיקים ילכו אחור (תהלים עג, ח) "ימיקו וידברו ברע, עושק ממרום ידברו". כלומר הם אומרים יש עושק במרומים, ושעל כן טוב לעשות מה שהלב חפץ, ויתר דברים נשחתים הנזכרים שם שאומרים פועלי און. ובאמת הענין הזה יבהיל גם לב החכמים והנבונים, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ד' חלון ו') שאדוננו משה ע"ה בקש על זה ואמר (שמות לג, יג) "הודיעני נא את דרכיך". ואמרו קדמונינו ז"ל (ברכות ז, א) בקש לדעת מפני מה יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו. והנביא ירמיה ע"ה אמר (ירמיה י, א) "צדיק אתה יי' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך. מדוע דרך רשעים צלחה?" וגו'. וכן חבקוק אמר (חבקוק א, יג) "תחריש בבלע רשע צדיק ממנו". ואיוב שהיה (א, א) "תם וישר ירא אלהים וסר מרע" כשבאו עליו מכאובות תמה והתבהל ואמר בתחנוניו אל השם ב"ה (איוב י, ג) "הטוב לך כי תעשוק?" כלומר הועיל ואני צדיק וראוי לך לתת לי שכר טוב, ואתה מונע ממני שכרי, הרי זה כדמות כובש שכר שכיר כביכול. אהה ה', הטוב בעיניך לעשוק? וזה כדוגמת מליצת הפסוק שאנו עוסקים בבאורו.
באר הגולה
חלק השני, שאר בני אדם שאינם בכלל ישראל השייכים בתורת משה, ומכל מקום אינם יוצאים מן הראוי להפוך הקערה על פיה לעבוד זולת השם יתברך, אשר הוא הכל. ואינם עובדים רק הסבה הראשונה, אשר אליו הכל. כי מה שאמרו בכל מקום גוי 'עובד עבודה זרה', הכוונה שהוא עובד זולתו יתברך. שבלשון אשר אמרו 'עבודה זרה', כללו כל אשר הוא זולתו יתברך נקרא 'עבודה זרה', שהכל זר אצל השם יתברך. ולכך אין לומר גוי 'עובד אלילים', משמע דוקא עובד פסילים, והם אלילים. אבל עובד לחמה ולמזלות, שאין זה אלילים, לא היה בכלל זה. ולכך אמרו 'עובד עבודה זרה', רוצה לומר כל דבר בעולם, אף חמה ולבנה ולמלאכים*, הכל הוא זר אצל השם יתברך. וכאשר קבל עליו לעבוד הסבה הראשונה, נקרא 'גר תושב', ודבר זה הוא נזכר בכמה מקומות בתורה, שאף [ש]אין מקיים תורת משה, רק שאין עובד זולתו, נקרא 'גר תושב' בתורה. כתיב* (ויקרא כה, לה) "כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", ופירש רש"י (שם) 'אף אם הוא גר או תושב. ואיזה גר תושב, כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבילות', עד כאן. ועוד בגמרא בפרק כל הבשר (חולין קיד:) "לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" (דברים יד, כא), אחד גוי ואחד גר, בין בנתינה בין במכירה. רבי יהודא אומר, גר בנתינה, לגוי במכירה. מאי טעמא דרבי יהודא, דאי סלקא דעתך כדאמר רבי מאיר, לכתוב 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה (-או-) [ו]מכור לנכרי'. ורבי מאיר, ההוא להקדים נתינת גר למכירה דגוי. ורבי יהודא, ההוא לא אצטריך קרא, סברא הוא, זה אתה מצווה להחיותו, וזה אי אתה מצווה עליו להחיותו, עד כאן. ובפרק איזהו נשך [בבבא] מציעא* (עא.) גר ותושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבילות, עד כאן. ובפרק המקבל (ב"מ קיא.) גר תושב* יש בו משום (דברים כד, טו) "ביומו תתן שכרו", ואין בו משום (ויקרא יט, יג) "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר". ופירש רש"י (ב"מ שם) 'גר תושב - שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואוכל נבילות וטריפות', עד כאן. הרי הכל אלו שיש להם חלק בפני עצמם*, מי שקבל עליו שלא לעבוד זולת* השם יתברך. כי אף אם אינם מקיימים המצות אשר נתן השם יתברך לישראל, רק שהוא אינו עובד זולתו* יתברך, הוא בכלל 'גר תושב'. רק שלא נקרא 'גר צדק' (קידושין כ.), שהוא מקיים כל מצות תורת משה, אבל 'גר תושב' נקרא, כמו שבארנו למעלה. וחלק* הזה יש בו דין מיוחד שמצווה עליו להחיותו, כמו שמבואר בפרק כל הבשר (חולין קיד:) דקאמר סברא הוא דקדים נתינה דגר למכירה דגוי, שמצווים* עליו להחיותו.