לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
עקידת יצחק
*תוכן דעתו, כי השכל האנושי והתור' האלקית, והנסיון התמידי, שלשתן יחייבונו להאמין שהפעולות אשר יפעול האדם ומנת גורלו אשר תגיע לו על ידן בהצלח' הזמנית, אינן מוכרחות ותלויות לבד מהשגח' האלקית הפרטית, גם לא ממצב הכוכבים, ומערכתם זה לעומת זה הפועלת בשינוי האויר וטבעי הדברים והגופים אשר תחת השמש, לבד (כעין מה שיאמינו הישמעאלים אמונת הפאטאליסמוס, ר"ל בגזיר' עלאה מכרחת אשר אין צד לנטות ממנה ימין ושמאל), גם אינן נתונות לצמיתות ביד בחירת האדם והשתדלותו ככל העולה על רוחו וחפצו לעשות אף לא במקרה והזדמנות לבד, כי אם תלויות במקצת ובבחינה מה בכל אחת מאלה, כי השכל ישפוט במשפטו הצדק שהי"ת אשר הוא שליט בכל, בלתי ספק ישלוט גם בבחינה מה על רצון ומעשה בני אדם, ומצד אחר ישפוט ג"כ בצדק, כי הבחיר' החפשית נתונה לאדם, כי זולת זה הלא לשוא נתן השכל בלב אדם, וללא הועיל נפלינו אנחנו בעלי השכל מכל החי אשר על פני האדמה, גם הדת שהיא האמונה בתורה האלקית ומקראי קדש, תחויב שתי אלה יחד, כי פעם יאמרו, כי ד' לוכד חכמים בערמם (איוב ה׳:י״ג) וכן "אין חכמה ואין תבונה נגד ה'" ומצד אחר מורים כל מצותיה ואזהרותיה על היות הבחיר' ביד האדם, כי לו הי' מוכרח בכל מעשיו, איך יצוה על מה שיעש' או יחדל מעשותה ? גם בתתה לפעמים עצה טובה להנצל מהפגעים הרעים, כמאה"כ "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" לבלתי הנגף ג"כ במכת בכורי מצרים, ומצות עשית מעקה לגג, לבל יפול הנופל ממנה, הלא תורה למדי, כי האדם חפשי, כי העצה לא תועץ כ"א למי שהחופש בידו לעשות או לחדול מעשות מה שירצה, גם הנסיון יורה לפעמים שהחריצות וההשתדלות תועיל לאדם להרבות הצלחתו, כמו שיורה לפעמים בהיפך, כי שוא יגיעת האדם, ואם ה' לא ירצה דרכו לבצע מזימתו, יעמול לשוא ולריק יכלה כחו, גם זאת לא נוכל לחשוב, כי המקרה וההזדמנות תנהיג את כל, כמו שהאריך הרב כבר בשער הראשון לסתור ולהכחיש זאת, ולבאר כל זה אמר הרב, כי הענין כן הוא, בהיות פעולות האדם ומעשיו הבחיריים טובים ונכוחים, אז יהי' בלתי ספק איש מוצלח מאוד בקניני הזמן, אם הוא ג"כ בעל מזל טוב, כי אז תתחבר ההשגח' האלקית אליו. לחזק מזלו הטוב, לשלם לו אך טוב לפי פעלו, וגם בהיות מזלו רע או בינוני, תספיק יד זכות מעלליו הטובים להמציא לו עזר אלקים ממרומים, להטיב במקצת גורלו הרע הקצוב לו ע"פ מזלו לבד, כמאמר הכ' הנה עין ה' אל יראיו להציל ממות נפשם וכו', וכן אמרו חז"ל שאמר הקב"ה לאברהם אשר לפי טבעו ומזלו לא הי' עוד ראוי להוליד בן משרה. "צא מאצטגנינות שלך" ולאיש כזה ר"ל בעל מזל רע או בינוני המטיב פעלו תועיל גם חריצותו והשתדלותו, והוא מצווה ג"כ עליה, כמשאחז"ל "יברכך ה' בכל אשר תעשה" אה"כ, לא שיהיה יושב ובטל".-
ובהיות פעולות האדם הבחיריות בינוניות וגורל מזלו ג"כ בינוני או רע, יותר הוא מצטרך לחריצות ולהשתדלות, כי מעשיו לבד לא יספיקו להטיב גורלו ומנת כוסו, ורק לאנשים כאלה הכרחיות כל עצות הכ' מעשית המעק' והכנת המלחמה ודומיהם, כי בלעדם יוכלו על נקלה להיות נכונים לפגעי הזמן הרעים ע"פ מזלם, אשר לא יוכלו במעשיהם הבינוניים להפוך לטובה, ע"כ רק בחריצות והשתדלות יתירה יוכלו לקנות קצת טוב, אבל לא בהיותם מתעצלים ונרפים מעשות מאומה, לשחר טובם ואשרם הזמני, ובהיות מעשי איש ומעלליו רעים בהחלט, אף מזלו הטוב לא יצילנו מעונש אלקי אשר ישדד אשרו, וישליך נזר הצלחתו ארצה, כי הי"ת מפר אותות בדים אשר רק ע"פ מצב המזלות יגידו האותיות לאחור, גם כל השתדלותם לריק תהי' ועצת חכמיהם ויועציהם לא תועיל למו, כי ה' יסבב שלא ישמעו עליהם למען הדיח עליהם הרעה בענשם המגיע להם, ואבשלום אשר לא שמע לעצת אחיתופל הטובה לעד על זה. ונמשך מזה, אשר יוכל להיות שני אנשים השוים במזלם, ובכל זאת שונים בהצלחתם הזמנית, אם בעבור השתנות מעשיהם הטובים הם או רעים "או בעבור חלוף חריצותם והשתדלותם, ומחובת כל איש לחשוב נפשו כבינוני ע"פ מעשיו, ומזלו רע, וע"כ יהי' תמיד חרוץ במלאכתו, והולך בדרך הישר' למען סבב לעצמו הצלחה זמנית על יד שתי אלה, כי אז ישגיח אלקים עליו לטובה ויצליח חריצותו האנושית, אך תמיד ישים אל לבו, כי חריצותו בלי עזר אלקים היא ללא הועיל כמאמר הכ' "וזכרת כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" ובזה דחה דעת הרמב"ן החושב שאף שנתן רשות לרופא לרפאות לא נתן רשות לחולה לקבל רפואתו, אלא יקוה אל הי"ת כי הוא ירפאהו, כי אחרי שנמצא בהרבה מקומות בתנ"ך שחריצות והשתדלות האדם להסיר הנזק ולסבב לו טובה מותרת לו, ואת שמואל צוה הי"ת לקחת עגלת בקר ולאמר "לזבוח לה' באתי" בלכתו למשוח את דוד למלך, למען הנצל מכף שאול אשר בלתי ספק רדף אחריו, אלו ידע סבת לכתו אל בית לחם, ומדוע לא יותר לחולה לקבל רפואה מרופאו אם רק יבטח בה' ג"כ שיאיר עיני הרופא לתת לו הרפוא' המועלת. ורק זה הי' עוץ אסא המלך כי בטח בחליו לבד ברופאים ומן ה' סר לבו, וכן נהגו תמיד גם אבותינו הקדושים כי לא הרפו ידיהם מעשות חיל לשחר טובם ואשרם במעש' ידיהם כפי יכלתם, אף שהיו יודעים כי מושגחים הם מהי"ת. כי ראו בעיניהם, שכמו שבעבור היות הגוף והנפש קשורים ואחוזים זה בזה יחלש כח השכל בחלות הגוף, ובהפקד אחד מחושי האדם הגופניים יחסר ויפקד ג"כ כת מושכלים אחת, אשר מקורם השגת החוש הנחסר ההוא, ורק בשלימות הגוף וכחותיו הטבעיים משתלם גם פעולת השכל בהשגותיו, וזה שכ' הרב "שהצור' ההיולנית וכחותיה היא בסיס [בסיס, באזיס בל' יון Basic גרונדלאגע.] ובית מושב אל הצורה השכליית, ר"ל ששכל האדם לא יוכל להשיג מושגיו, רק ע"י השתמשו בהשגותיו החושויות הנקראים בכלל "הצורה החומרית או ההיולנית" כן לא תנוח ההשגח' האלקית הפרטית בתכלית השלימות, כי אם על מי שהשלים צורתו השכלית (כמו שאחז"ל כעין זה על הנבוא' שאינה שורה אלא על חכם עשיר וגבור שפי' הרמב"ם ביסודי התורה פ"ז על מי שהשלים נפשו במעלות שכליות ומדות יקרות) ע"כ השתדלו אבותינו הקדושים להשלים ע"י חריצותם כפי יכלתם לא לבד ידיעתם והשגתם, כ"א גם לא הרפו ידיהם מהטיב עניניהם הגופניים והצלחתם הזמניות כפי היכולת, למען יוכלו אח"כ להיות בטוחים יותר שהי"ת יהי' בעזרם להטיב גורלם בהשגחתו הפרטית עליהם, ואחרי ההקדמה הזאת נבין ג"כ יותר לדעת הרב מדוע לפעמים נראה צדיקים ורע להם בבחינת הצלחתם הזמנית, כי מלבד סבות אחרות אשר יש לזאת, נוכל ג"כ לתלותם ברוע מזלם וחסרון השתדלותם וחריצותם, עד שגם זכות מעשיהם אינה גדול' כל כך להספיק לבד להשלים החסרון הזה, ולהפוך מזלם הרע לטוב, כמו שנרא' בהיפך, רשעים שלוי עולם, בעבור שרשעתם אינה גדולה כ"כ להפוך מזלם הטוב הנעזר והנשען עוד מחריצותם, לרע, גם נבין עי"ז הרבה כתובים בתנ"ך המורים כי טוב ונרצה לפני אלקים שישתדל החכם ההולך מישרים במעשיו ותחבולותיו לסבב לנפשו טובה זמנית או להתרחק מרעה וסכנ', וכן נרא' גם בפרשתנו איך הרבה יעקב תחבולות להתרצות אל עשו אחיו להסיר חרון אפו ולכפר פניו במנח', אחרי אשר התפלל תחלה אל אלקיו ושם בו כסלו ומבטחו, כמו שראינו בפ' ויצא חריצות מפעליו לקנות עושר ונכסים בעזר אלקים ובחמלת ה' עליו.- אחר שהפעולות האנושיות לא ימלטו משתהיינה. אם מההשגחה האלהית האישיית או מפאת המערכת השמימיית. או ע"י השתדלות אינושי או על צד ההזדמן והשכל והדת והנסיון כולם יחייבו שלא יהיו בדרך אחד מהם לבד הנה א"כ יחוייב. שתיעשינה ע"י כולן. אמנם השכל כי עם שהוא יראה שהיכולת האלהי הוא ראוי ומחוייב שיהא שליט על כל המעשים לעשות בהם כרצונו הנה מ"מ יגזור כי לשוא יהיה השכל נתון באדם אם לא תהיה בידו בחירתו וחלילה ליחס בפעולות האל ית' שוא ותפל. אמנם הדת שאם התפארה בכמה מקומות שהוא ית' לוכד חכמים בערמם ומבטל את דעתם ומהפך כוונתם אל כל אשר יחפוץ ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם להחטיא ממנו כחוט השערה הנה היא גם כן שמה הבחירה לעקר בכל מה שצותה על אנשיה ובני בריתה כל מצות עשה ולא תעשה אשר הטילה שכר ועונש עליהם ואם האדם אינו מושל על מעשיו אבל מעשיו מושלים עליו הכל הוא עול' בחקו ית' חלילה. מלבד מה שנראה התורה בכמה מקומות משתדלת להשיא עצה טובה להנצל מהמקרים המתרגשים כענין שנאמר (דברים כ"ב) ועשית מעקה וכו' (שמות י״ב:כ״ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וכו'. ופרשת שוטרים וזולתם רבים כמו שיבא. וכבר התבאר בפלוסופיא המדינית שהעצה לא תועיל רק בדברים שהם בידו לעשות והוא מבואר. אמנם הנסיון אף ע"פ שיראה ממנו כי פעמים הרבה תשוב ההשתדלות בידים ריקניות וכמ"ש ז"ל (נדה ע':) הרבה עשו ולא הועילו ולא עוד אלא שכבר נהפך חריצותם להם לרשת פרושה להלכד וליפול במה שברחו ממנו כמו שהיה הענין באחי יוסף ובכל מה שנמשך ביניהם. וכמ"ש (סוכה נ"ג.) רגלוהי דאיניש אינון ערבין ביה כו'. הנה באמת לא ישוב אחור ידו מהעיד על מה שהוא נראה בעין שההשתדלות הראוי יועיל על הרוב בכל מעשי האדם והדברים שהם על הרוב הם מה שהם בעצם וראשונה. ולזה יבחרו המלכים והשרים הגדולים להפקיד על בתיהם ומלאכתם אנשים נבונים וידועים חרוצים כמ"ש (משלי כ"ב) חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב וכו'. וכמ"ש (שם י') יד חרוצים תעשיר. וכמשפט הזה יעשה בין ההשתדלות האינושי והגזרה השמימיית כי שלשה העדים הנזכרים כלם כאחד יעידון יגידון כי עם שיש בה ממשלה גדולה בענייני המציאות מ"מ הבחירה האינושית תשאר רשאה ושלטת עליה להרע או להטיב כמו שביאר זה הפילוסוף מטעמים שכליים הכרחיים בפרק העשירי מהמאמר השלישי מהמדות. וכבר ביארנו זה משלם בשער כ"ב מה שיתברר בו אמיתת זה מטעם העדים שלשתן. ואין צריך לומר שכלם יודו הודאה גמור' שההזדמן אין בו כח לפרנס הנהגת המציאות כי מציאותו במקרה ועל המעט כמו שנתבאר בשער הראשון. הנה א"כ חוייב הנמשך והוא שישמשו כל ארבעת מיני הפעולות האלו בפעולות האנשים ועניניהם אבל איך יהיה זה אמנם הוא כפי מה שאומר וזה שלא ימלט אם שיהיה האדם אצל עניניו במולד טוב ובמזל מצליח או שיהיה בהפך או בענין בינוני. ובכל אחד מאלי הצדדים לא ימלט משתהיינה פעולותיו הבחיריות בינו לבין אלהיו טובות או רעות או בינוניות. והנה כשיהיה מזל האיש טוב ומוצלח והפעולות טובות ונכוחות הנה אז ודאי תתחבר אליו ההשגחה האלהית לחזק טוב מזלו ולהעלותו אל שישכיל ויצלח בדברים גדולים מאד וכמעט שאיש כזה אינו צריך אל חריצות ההשתדלות אבל עניניו כאלו נעשו מעצמן על דרך שאמר המשורר (תהלים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ. וכן כשתהיינה פעולותיו הבחיריות רעות ומקולקלות הנה באמת לא יעמוד לו טוב מזלו כי יד ה' היה על העליונה ליתן פניו בו לשבור את גאון עוזו ולשדד את תוקפו וגם להפכו כנגדו וגם כי ישתדל להעזר מחריצותו הנה הוא יהיה בעכריו ותם לריק כחו כמ"ש (ישעיה מ"ד) מפר אותות בדים וקוסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. ויי' אמר להפר את עצת אחיתופל הטובה לבעבור הביא ה' על אבשלום את הרעה (שמואל ב י״ז:י״ד) וכן כל כיוצא בזה המעיד כי לא לאדם דרכו ולא לאיש הולך והכין את צעדו כי באמת דרך רשעים יעות להפילם במהמורות בל יקומו. וכמ"ש (תהילים ה׳:י״א) ברוב פשעיהם הדיחמו כי מרו בך. ומה גם עתה אם היה מזלו בינוני או רעוע לגמרי כי משמים נלחמו ואין עוזר. אמנם כשיהיה ענינם במעשים הבחיריים על הבינוניות ולא יכריעו להגיע עליו שיעור מההשגחה שיספיק להניע הענינים ולהכריעם אל הטוב או אל הרע וטוב המזל הלא הוא מסור ביד פעולות בחירתו כאשר נתבאר הנה אז באמת יועיל טוב ההשתדלות ועיון החריצות בכל המעשים כי כל אשר יתישרו אל נכון יעזרו אל טוב המזל ויצליחו ע"ד שאמר ויד חרוצים תעשיר וכאשר יתעצלו ויתרשלו בהשתדלות ויתבטלו ממנו יחלש כח המזל וימעיטו הצלחתו וכבר יגיע מרפיונם והתרשלותם עד שיקלקלו אותו כמו שעל כיוצא בזה נאמר (משלי י״ט:ג׳) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. וכ"ש שיהיה זה בשיעור יותר חזק אם יהיה המזל רעוע או בינוני והוא מבואר. ואולם בהיות המזל כן רעוע או בינוני ומעשי האדם הבחיריים טובים ונכונים מאד הנה באמת ג"כ תספיק יד הזכות לשתהיה יד אלהיו עמו והוא יהיה בעוזריו לבטל כח המזל הרע ההוא ולהדיח רעותיו מעליו בהוציאו מאיצטגנינותו ולהחזיק טובותיו אצלו כמו שהיה הענין עם אברהם אבינו וזולתו מהאנשים אשר מזלם ינגדו אותם לגזור עליהם צרות ותלאות כמ"ש (תהלים ל"ג) הנה עין ה' אל יראיו וכו' להציל ממות נפשם ולהחיותם ברעב. אבל באלו כבר יועיל יותר ההשתדלות וטוב החריצות כי העדר ההשתדלות וחסרון החריצות במקום הצורך הוא עון אשר חטא כמו שיבא וכמו שביארו ז"ל (שוח"ט תהלים כ"ג) באומרו יכול אפי' יושב ובטל ת"ל בכל משלח ידך בכל אשר תעשה (דברים ט״ו:י״ח) כי לא יאמר אגרה בשינה וכו' ויי' הטוב בעיניו יעשה וזה ביותר שלם שבאנשים כאבות והנביאים ודומיהם, ורוב שיהיו האנשים במעשיהם על הבינוניות או פחות כי אז צריך בלי ספק לפקח עיניו על מעשיו בתכלית ההשקפה והחריצות כי מזלם הוא רעוע והזכות לא תספיק להכריע אותו ולשדדו לגמרי כ"ש להפכו אליו לטובה. והנה הם נשארים ביד עצתם ועוצם חריצותם והחולשה והרפיון בהם יפילום ברעות ונזיקים רבים וה' לא רצם כי על זה היישירה תורתו האלהית בעצות טובות ונכונות ע"ד הכללות במלחמות ובכל העסקים כמו שנזכר ראה מה כתיב (שם כ"ב) ולא תשים דמים וכו'. לפי שהנפילה היא איפשרות לו משני פנים אם שתהיה בלי רצון השם ואז תקרא נפילה או מפאת ההשגחה ואז תקרא הפלה או השלכה כי על שני עניינים האלו נאמר (תהלים ל"ז) כי יפול לא יועל לזה אמר שיועיל המעקה כדי שלא יפול הנופל ממנו מעצמו כי מי שראוי שיושלך מפאת ההשגחה לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פשוטו של מקרא, הנה שיועיל ההשתדלות לכמו אלו הענינים כשהמזל הוא רעוע אצל האדם והזכות אינו מספיק לתקנו לגמרי כמו שהונח. והנה על זה האופן יתכן שימצאו שם אנשים שוים במזלם ובלתי שוים בהצלחתם. וזה יהיה לחלוף זכיותיהם וגם השתדלותם כמו שימצאו מי שישוו בזכיות ולא יהיו שוים בהצלחתם וזה יהיה להתחלפות מזלם כמו שהיה הענין ברבה ורב חסדא (מו"ק כ"ח.) כאשר ביארנו בשער הכ"ב שזכרנו. ועל זה הענין יש חלוקים רבים אשר הם מבוארים מהכרח החלוקה מכל הצדדים. אמנם העצה היעוצ' על כל איש לבוב ובעל דעת להחזיק עצמו כבינוני במעשיו ושמזלו רעוע כי אז צריך להחזיק בשני הענינים יחד אם בכוין מעשיו ולישרם לרצון תמיד לפני ה' ואם במה שיפקח בעניניו תכלית מה שאיפשר ושלא יעזוב מהחריצות וההשתדלות כמובטח על הזכות אי כמתיאש אבל יעשה עד מקום שידו מגעת ולא יקוה אשר יגיעו לו מאויי נפשו כ"א ע"י החפץ האלהיי אשר בידו הכל והכל בו וכמ"ש החכם (משלי ט״ז:ט׳) לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו. והוא מה שלמדו מרע"ה אל עם תורתו בלבם (דברים ח׳:י״ח) וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל כיון שהצלחת כללותם רצוני איש איש מהם היא תלויה בשני דברים. האחד בשיתעורר אל ההתחלות התלויות בהשתדלות כפי כחו. והשני בשהוא ית' יהיה עמו לעוזרו ולסמכו על דרך יושר המעשים ותכן התפלה והתחנה בבקשה מאתו כי זה מה שיועיל לכל אדם מאיזו כת שיהיה מהחלוקות הנזכרות. והנה כאשר יעשה כל אשר בידו א"א על הרוב שלא יהיה לו שכר טוב בעמלו. ואם אולי שכר לא היה לו גם חכמתו לא עמדה לו בעת צרתו הנה כבר עלה בידו דעה ובינה כי הדין דין שמים אם על דרך העונש או הייסורין או הנסיון אי זה מהאופנים אשר ישפוט שהוא יותר קרוב לעצמו לפי מדותיו ואיך שיהיה מהם יסבלהו ברצון ויקבל בסבר פנים. אמנם אם מתחלה פתיותו או סכליתו ושפלות ידיו יעזבוהו וימסרוהו ביד הפגע ההוא אשר מצד המקרה או המזל על בלי התאמץ למחות בו בכל מה שבידו למחות איפשר הוא שהרע מידו היה לי ויי' לא צוה הלא ידעת כי אם איש יבא ושאלך לאמר תן לי הנפש או תאסר בבית משמרתי בכלי ברזל הנה ודאי תמאן ולא תשמע אליו ותשמט ממנו במאמצי כחך. ואם יאספו אליו אנשי חיל לעוזרו הנה תמהר להסתר מפניו ותבא בחדריך ותסגור בעדך ואם הוא ואנשיו יחזקו כנגדך ויגישו לשבור דלתיך יצא תצא במחתרת או בעד חלון להמלט על נפשך אל בית מבצר אחד משרי העיר אשר הקדמת עבודתו ואם האיש ההוא בוא יבוא אחריך שאל ישאל האיש אדוני הבית לאמר מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לבוא לקחתו מבית מקלטו אשר לא כדת. ואם כה יאמר כי הוא שונא לו ובאיבה יהדפנו להרוג אותו או לקחתו לעבד עולם הנה ודאי יחזיק בידך ולא ירפך ולא יעזבך בידו אבל יגרשהו משם וילך בפחי נפש ואם כה יאמר אני שר צבא המלך שלוח מאתו לתופשו וחותמו בידו, השר ההוא היכול יוכל דבר מאומה באשר דבר מלך שלטון הלא הוא יקחך בציצת ראשך ויסגירך אליו ולא תמלט מידו. ועתה ראה שכבר תתישב נפשך ולא ריבך לבך לפי שכבר עמדה פקחותך והשתדלותך כנגד כל משטין ומעיק זולתי מאותו אשר הסבל אליו הוא מחוייב וההכנעות אליו הוא הכרחי עכ"פ ואשר ההשתדלות על המלט וברוח מפניו הוא מרד ואשמה וסכלות גמורה. וכן הוא הענין בכל אחד מהתלאות הבאות על האדם מפאת המערכת או משליח משלוחיו דרך משל אם רואה אדם דבר בא לעיר ח"ו כי ראוי לו לבא אל ביתו להחבא בחדריו וכמ"ש ז"ל (ב"ק ס':) דבר בעיר כנוס רגליך כי למה יעמוד בחוץ והמלאך עומד בתוך רחובות לרצח ואם ראה יראה שהרע הולך ומתחזק בעיר ימהר לצאת משם אל מקום שוקט ובוטח ואם בא יבא אחריו והכהו שם בעיר מקלטו לא ישקוט האיש מעמוד על נפשו בכל מיני התרופות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בהסכמת בוראו ועל הרוב יועילו אלו ההשתדליות ויעמדו לפניו להצילו מרעתו. ואם אולי זה וזה לא יעמדו לפניו כבר יצא ידי חובתו להנצל מכל מה שההצלה היתה איפשרית לו על ידו וידע בלי ספק די אלהיה שלח מלאכים למשקל ערבוניה מיניה ואין מנוס ומה לעשות לו כי אם להצדיק דין שמים ולמהר לנפשו מנות הזכות והקישוט הראויות לתת לה מלפניה להשיבה אל אלהים אשר נתנה. והקש על זה בכל המקרים והפגעים המתרגשים לבא בעולם הן כלליות או פרטיות. וזה הדרך ישכון אור צדיקים ילכו בה בכל המעשים אשר יעשו והוא המסיר העצב והדאגה מכל סובלי התלאות כאשר ידעו נאמנה כי לא יד המקרה ומדת הרישול נגעה בה זולתי רצון הבורא אשר אליו יתפלל כל חסיד לעת מצוא וכמו שהפליג לומר ע"ז המשורר רצונך אשאלה רגע ואגוע ומי יתן ותבא שאלתי. ומכל זה דחייה עצומה למה שכתב הרמב"ן ז"ל שאם נתנה רשות לרופא לרפאת דכתיב ורפא ירפא (שמות כ״א:י״ט) לא נתנה רשות לחולה לקבל רפואתו אלא שיקוה אל השם השם מחלה בקרבו כי הוא יהיה רופא כשיושלם עונו וגו' כמו שכתב שם פרשת אם בחקותי כי מי ישמע אליו על הדבר הזה והלא כל אדם חייב להראות עצמו מהבינונים אשר השתדלותם תועיל להם כמו שאמרנו ומי כמוהו שומע אמרי אל אשר אמר לשמואל (שמואל א ט״ז:ב׳) עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי שלמדו חז"ל ממנו אל סולם רעוע דנפיש הזיקי (חולין קמ"ב) ויתר התחבולות שסדרה הערמה האלהית במלחמות ואם בשוב הבית כאשר אמרנו ויאמר בדבר הזה מלבד שלא יסבול שום דעת שיהא הרופא רשאי לרפאות והחולה אסור להתרפאות וכבר ניתן בזה רשות על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד) ולא יאמן ק"ו ממה שאמרו (ב"מ ה':) אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן והא כתיב ולפני עור לא תתן מכשול ובן בנו של ק"ו מאיסור משא ומתן עם הגוים סמוך ליום חגם (ע"א ב'.) וזולת זה, וראייתו מאומרו (ד"ה ב' ט"ז) וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים אינה ראיה שכבר אמרנו שאין לאדם לסמוך על השתדלותו בלי בקשת רחמי שמים והראוי ומחוייב להקדים הבקשה והדרישה מאליו וכמוהו בשאול וימת שאול במעלו וכו'. וגם לשאול באוב לדרוש ולא דרש ביי' וימיתהו (שם א' י) כמו שכתב' בפרשת קדושים תהיו ולזה אין לפקפק כי אשר כתבנו הוא הראוי והנכון לנהוג בו. ועל המנהג כזה נהגו האבות הראשונים והנביאים הקדושים בכל עסקיהם הזמניים עם היות שהיו מושגחים מאת האל יתעלה ומובטחים מאתו כי ראו שהרישול והרפיון במה שבידם להעזר בדעתם ויכולתם יהיה חטא עצום בידם כבר אפשר שעל ידו יחלש כח הבטחון ההוא וזה כי כאשר בשלום תגוף ובריאותו ותכן פעולותיו הטבעיות יהיה שלום לכח השכלי להתעסק בפעולותיו המיוחדות ובהפקד אחד מהנה יפקד גם הוא מהמושכל ממושכליו ע"ד זה בהיות הנפש המשכלת מתחזקת ומתאמצת בפעולותיה המיוחדות ומשלמת אותן בכל עוז ימשך אליה חוט החסד המשוך אליה מאת הש"י והשגחתו המיוחדת עד שיושלמו כל עניניו בתכלית השלימות וכפי אשר יחסר ההתחזקות על השלמתן יחסר השפע האלהי גם הוא מהגיע עדיו כי טבע המדרגות האלו לבא בזו אחר זו עד שתהיה זאת הצורה השכלית ופעולותיה הכנה לקבל ההשגחה האלהית האישיית כמו שהצורה ההיולאניית וכחותיה היא בסיס ובית מושב אל הצורה הזאת השכנית ומי לנו גדול ומשוח מלך ואהוב לאלהיו כדוד אדונינו אשר היה מובטח מפי נביא נאמן לה' ולכל ישראל ועכ"ז לא סר מהשתדל בכל מאמצי כחו להנצל מכף כל אויביו ומכף שאול. ולא סמך על הבטחותיו כי ידע כי ישועת הש"י והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים את חוקו בפעוליתיו האנושיות כל אשר תספיק שכלו וכאשר יחסר ממנו כבר יפול בו מום העצלה והרישול ויותש כחו מלקבל העזר והתשועה האלהית והוא מה שחייב אותו לשנות את טעמו להתעולל ולהוריד רירו על זקנו (ש"א כ"א). כי עם שהוא ענין של מיאוס ובזיון ורחוק אצל הנפש כיון שהיה באיפשרותו לעשוחו והוא אופן מאופני ההצלה ואם הוא מגונה אם לא יעשה כבר יהי' חסרון בחק השתדלותו ויגרוס להדיח מעליו תשועת ההשגח' האלהית וכמ"ש שם דרשתי את ה' וענני ומכל מגורותי הצילני (תהילים ל״ד:ה׳). יאמר כי אחר שנותו את טעמו ועשותו כל מה שבידו דרש את הש"י על הצלתו ואז ענה אותו והצילו מכל מגורותיו מה שלא היה ראוי שיעשה כן אם לא ימלא את ידו בהשלמתו כל מה שבחקו לעשות והוא עצמו מה שביארו בהיותו במערה בכל דברי תפלתו ובפרט בסוף דבריו הבט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני וכו' זעקתי אליך ה' אמרתי וכו' (שם קמ"ב). אמר שכבר פנה לבו הנה והנה להעזר בשום השתדלות מהמעשים האינושיים ולא מצא לא על צד ההמלט אצל שום אוהב ורע כי אין לו מכיר ולא להמלט את נפשו כי אבד מנוס ולא על דרך הפיוס והבקשה כי אין דורש לנפשו וכאשר כלתה אליו איפשרות ההשתדלות מה נשאר לו רק צעקתו ותפלתו. ולזה אמר (שם) הקשיבה אל רנתי וכו'. הוציאה ממסגר נפשי וכו'. והוא מבואר ג"כ משאר דבריו ותפילותיו באומרו (שם ל"א) ואני אמרתי בחפזי נגרזתי וכו'. כי שמעתי דבת רבים וכו'. ואני עליך בטחתי ה'. וזולת זה מכל צרותיו. ועתה פקח עיניך וראה כמה נתעצמה בידו זאת התכונה השלמה ואיך הסכימה עמו דעת קונו בה במלחמת אכיש מלך פלשתים עם שאול וכל ישראל (שם כ"ח) כי הוא כבר היה שם בצרה עצומה בעיני לא ראיתי כמוה בכל הבאות עליו מיום היותו לאיש לפי הראוי והמחוייב מדרך השכל והוא כי אכיש שקרא לו ללכת עלו למלחמה כי עם שאול מלכו ונזמיו ועם עם ה' כלו היוצאים עמו ואוי לו אם יודה לבא עמו ואוי לו אם לא יודה והוא כבר קבלו בארצו ומקומו בברחו מפניו וגמל עמו חסד ואמת. ואין לומר שהיה בדעתו להלחם עם עם ה' אלהיו ולא ג"כ ליהפך אל האויב כי תהיה בגידה גדולה. והנה הוא ע"ה קבל עליו לבא עמו בהשענו על אלהיו יסבב פני הדבר אל אשר יהיה הישר והטוב לעשותו וכן עשה כי עיני ה' אל צדיקים ולא יאונה להם כל און ונתן בלב עבדי אכיש שיחזיקוהו בבוגד ויאמרו לאדוניהם במה יתרצה זה אל אדוניו הלא בראשי האנשים האלה (שם) והמלך על כן צוה לו לשוב וכבר הפציר בו דוד ולא קבלו. וכבר הוציאו האל ית' משני הענינים. ואחשוב שלזה נתנבא באומרו אל שאול מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך (שם כ"ד) לומר כי מן הרשעים האלו עבדי אכיש יצא רשע החשד הזה וימנעוני מצאת עמהם למלחמה אשר תפול בה. ויראה כי לזה כוון במה שאמר בדברי הימים (א' י"ב) וממנשה נפלו על דוד בבוא עם פלשתים על שאול למלחמה ולא עזרום כי בעצה שלחוהו סרני פלשתים לאמר בראשינו יפול אל אדוניו שאול. וזו היא מדה שלימה בכל כיוצא בזה כשיגיע האדם אל סוף מה שבידו לעשות יבטח בשם ה' וישעך באלהיו יגמר בעדו ע"י התפלה והתחינה אליו ית' והוא בהשגחתו ישמע בקולו ויגמר בעדו כמו שנגשה לדוד בזה שהצילו מנפול בידי חטא ובגידה ולא עוד אלא שהשלים עמו עוד במה שהעיר את לב העמלקי לבא על צקלג להשחיתה ולשורפה ולבוז את כל שללה והנשים והטף כדי שיהיה לו במה שיתעסק בעוד הפלשתים נלחמים בישראל ויהיה עמהם בצרה צרורה כמו שאמר הכתוב (שמואל א ל׳:ו׳) ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם איש על בניו ועל בנותיו. ומעתה טרדה זו תצילהו מהתפס למה שלא בא לעזרת ה' מאויביו נוסף על מה שנמשך מהענין ההוא לצאת דבר מלכות מלפניו להביא לב כל ישראל להמליכו עליהם כאשר יעץ ה'. וזה מג' פנים. הראשון במה שהציל הכל כמ"ש (שם) ויצל דוד את כל אשר לקחו עמלק ואת שתי נשיו הציל דוד ולא נעדר להם מן הקטון ועד הגדול ועד בנים ובנות ומשלל ועד כל אשר לקחו להם הכל השיב דוד וכבר היה זה דבר גדול ונפלא מפרסם השגחתו ית' עליו. והשני במה שהביא מהמלחמה ההיא שלל גדול מהמקנה בקר וצאן כמו שאמר (שם) ויקח דוד את כל הצאן והבקר נהגו לפני המקנה ההוא ויאמרו זה שלל דוד אשר בו ישלמו לו שני ענינים מפרסמים מעלותיו לפני הכל. הראשון מה שנצטדק בחלוקת השלל בין יוצא המלחמה ובין שומר הכלים כי ישר הדבר בעיני אלהים ואדם ולזה נאמר וישימה לחק מן היום ההוא ומעלה (שם) והרי הוא דת וחק מלכם. והשני במה שנתכבד ונתגדל בשלחו מהשלל בכל גבול יהודה כיד המלך לשלש עשרה ערים (שם) שפרסם בזה מעלתו ונדבת לבבו הראויה למלך. והנה בזה נודעה יד ה' את עבדיו ונתבאר לענין המאורע ההוא וטעמו וסוף דבר זה מנהג השמים האלה בענין ההשגחה וקל וחומר לכל אשר הוא למטה ממדרגותיהם כי יש לו להזהר מגרוע את חקו בכל כיוצא בזה וכל שכן אם אולי בפתייתו וסכלותו יבא הרעה על עצמו שאין להתלונן מזולתו וכמו שאמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג׳:ל״ט). כי ההתרשלות במה שיש לו להשתדל בו ודאי חטאת הוא בידו כמו שאמרנו. והנה באמת השקפת אלו הענינים שכתבנו מלבד מה שתועיל להנעת האדם אל מבוקשיו הנה באמת תשקוט מאד הנפש בה ותנוח מתלונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו כי יש לתלות בקיצור ההשתדלות וחסרון ההשתכלות ובהצלחת המזל וגריעותו כמו שאמרנו. ובדבר הזה הפליא עצה הגדיל תושיה החכם שלמה בספר קהלת (ח') במה שאמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וכו'. אני פי מלך שמור וכו'. שומר מצוה לא ידע דבר רע וכו'. כי לכל חפץ יש עת ומשפט וכו' את כל זה ראיתי ונתון את לבי וכו'. כשיובן כמו שנתבאר בפירושינו אל הספר ההוא. וכמה תתבאר הפנה הזאת האמיתית מזה הסיפור אשר אנו בביאורו בכל מה שהשתדל השלם יעקב אבינו להנצל מיד אחיו מיד עשיו השוטם והמשטין אותו באופן שלא ישאר עליו שום ערעור ופקפוק להבטחות הש"י אשר הבטיחו מפאת התרשלותו כי ודאי כל מעשיו ועשתנותיו מסודרות על זה היסוד האמיתי כמו שיבא וחלילה לנו מדבר ביעקב רק טוב כי הנה ה' נצב עליו להעיד על שלימותו כמו שאמרנו בשערים הקודמים ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני לבאר אותה ולישבה בהסכמת זאת ההנחה בזכרון הספקות הנופלות בחלק הזה כמנהג ראשונה ולסוף נבאר המאמר ב"ה:
ובהיות פעולות האדם הבחיריות בינוניות וגורל מזלו ג"כ בינוני או רע, יותר הוא מצטרך לחריצות ולהשתדלות, כי מעשיו לבד לא יספיקו להטיב גורלו ומנת כוסו, ורק לאנשים כאלה הכרחיות כל עצות הכ' מעשית המעק' והכנת המלחמה ודומיהם, כי בלעדם יוכלו על נקלה להיות נכונים לפגעי הזמן הרעים ע"פ מזלם, אשר לא יוכלו במעשיהם הבינוניים להפוך לטובה, ע"כ רק בחריצות והשתדלות יתירה יוכלו לקנות קצת טוב, אבל לא בהיותם מתעצלים ונרפים מעשות מאומה, לשחר טובם ואשרם הזמני, ובהיות מעשי איש ומעלליו רעים בהחלט, אף מזלו הטוב לא יצילנו מעונש אלקי אשר ישדד אשרו, וישליך נזר הצלחתו ארצה, כי הי"ת מפר אותות בדים אשר רק ע"פ מצב המזלות יגידו האותיות לאחור, גם כל השתדלותם לריק תהי' ועצת חכמיהם ויועציהם לא תועיל למו, כי ה' יסבב שלא ישמעו עליהם למען הדיח עליהם הרעה בענשם המגיע להם, ואבשלום אשר לא שמע לעצת אחיתופל הטובה לעד על זה. ונמשך מזה, אשר יוכל להיות שני אנשים השוים במזלם, ובכל זאת שונים בהצלחתם הזמנית, אם בעבור השתנות מעשיהם הטובים הם או רעים "או בעבור חלוף חריצותם והשתדלותם, ומחובת כל איש לחשוב נפשו כבינוני ע"פ מעשיו, ומזלו רע, וע"כ יהי' תמיד חרוץ במלאכתו, והולך בדרך הישר' למען סבב לעצמו הצלחה זמנית על יד שתי אלה, כי אז ישגיח אלקים עליו לטובה ויצליח חריצותו האנושית, אך תמיד ישים אל לבו, כי חריצותו בלי עזר אלקים היא ללא הועיל כמאמר הכ' "וזכרת כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" ובזה דחה דעת הרמב"ן החושב שאף שנתן רשות לרופא לרפאות לא נתן רשות לחולה לקבל רפואתו, אלא יקוה אל הי"ת כי הוא ירפאהו, כי אחרי שנמצא בהרבה מקומות בתנ"ך שחריצות והשתדלות האדם להסיר הנזק ולסבב לו טובה מותרת לו, ואת שמואל צוה הי"ת לקחת עגלת בקר ולאמר "לזבוח לה' באתי" בלכתו למשוח את דוד למלך, למען הנצל מכף שאול אשר בלתי ספק רדף אחריו, אלו ידע סבת לכתו אל בית לחם, ומדוע לא יותר לחולה לקבל רפואה מרופאו אם רק יבטח בה' ג"כ שיאיר עיני הרופא לתת לו הרפוא' המועלת. ורק זה הי' עוץ אסא המלך כי בטח בחליו לבד ברופאים ומן ה' סר לבו, וכן נהגו תמיד גם אבותינו הקדושים כי לא הרפו ידיהם מעשות חיל לשחר טובם ואשרם במעש' ידיהם כפי יכלתם, אף שהיו יודעים כי מושגחים הם מהי"ת. כי ראו בעיניהם, שכמו שבעבור היות הגוף והנפש קשורים ואחוזים זה בזה יחלש כח השכל בחלות הגוף, ובהפקד אחד מחושי האדם הגופניים יחסר ויפקד ג"כ כת מושכלים אחת, אשר מקורם השגת החוש הנחסר ההוא, ורק בשלימות הגוף וכחותיו הטבעיים משתלם גם פעולת השכל בהשגותיו, וזה שכ' הרב "שהצור' ההיולנית וכחותיה היא בסיס [בסיס, באזיס בל' יון Basic גרונדלאגע.] ובית מושב אל הצורה השכליית, ר"ל ששכל האדם לא יוכל להשיג מושגיו, רק ע"י השתמשו בהשגותיו החושויות הנקראים בכלל "הצורה החומרית או ההיולנית" כן לא תנוח ההשגח' האלקית הפרטית בתכלית השלימות, כי אם על מי שהשלים צורתו השכלית (כמו שאחז"ל כעין זה על הנבוא' שאינה שורה אלא על חכם עשיר וגבור שפי' הרמב"ם ביסודי התורה פ"ז על מי שהשלים נפשו במעלות שכליות ומדות יקרות) ע"כ השתדלו אבותינו הקדושים להשלים ע"י חריצותם כפי יכלתם לא לבד ידיעתם והשגתם, כ"א גם לא הרפו ידיהם מהטיב עניניהם הגופניים והצלחתם הזמניות כפי היכולת, למען יוכלו אח"כ להיות בטוחים יותר שהי"ת יהי' בעזרם להטיב גורלם בהשגחתו הפרטית עליהם, ואחרי ההקדמה הזאת נבין ג"כ יותר לדעת הרב מדוע לפעמים נראה צדיקים ורע להם בבחינת הצלחתם הזמנית, כי מלבד סבות אחרות אשר יש לזאת, נוכל ג"כ לתלותם ברוע מזלם וחסרון השתדלותם וחריצותם, עד שגם זכות מעשיהם אינה גדול' כל כך להספיק לבד להשלים החסרון הזה, ולהפוך מזלם הרע לטוב, כמו שנרא' בהיפך, רשעים שלוי עולם, בעבור שרשעתם אינה גדולה כ"כ להפוך מזלם הטוב הנעזר והנשען עוד מחריצותם, לרע, גם נבין עי"ז הרבה כתובים בתנ"ך המורים כי טוב ונרצה לפני אלקים שישתדל החכם ההולך מישרים במעשיו ותחבולותיו לסבב לנפשו טובה זמנית או להתרחק מרעה וסכנ', וכן נרא' גם בפרשתנו איך הרבה יעקב תחבולות להתרצות אל עשו אחיו להסיר חרון אפו ולכפר פניו במנח', אחרי אשר התפלל תחלה אל אלקיו ושם בו כסלו ומבטחו, כמו שראינו בפ' ויצא חריצות מפעליו לקנות עושר ונכסים בעזר אלקים ובחמלת ה' עליו.- אחר שהפעולות האנושיות לא ימלטו משתהיינה. אם מההשגחה האלהית האישיית או מפאת המערכת השמימיית. או ע"י השתדלות אינושי או על צד ההזדמן והשכל והדת והנסיון כולם יחייבו שלא יהיו בדרך אחד מהם לבד הנה א"כ יחוייב. שתיעשינה ע"י כולן. אמנם השכל כי עם שהוא יראה שהיכולת האלהי הוא ראוי ומחוייב שיהא שליט על כל המעשים לעשות בהם כרצונו הנה מ"מ יגזור כי לשוא יהיה השכל נתון באדם אם לא תהיה בידו בחירתו וחלילה ליחס בפעולות האל ית' שוא ותפל. אמנם הדת שאם התפארה בכמה מקומות שהוא ית' לוכד חכמים בערמם ומבטל את דעתם ומהפך כוונתם אל כל אשר יחפוץ ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם להחטיא ממנו כחוט השערה הנה היא גם כן שמה הבחירה לעקר בכל מה שצותה על אנשיה ובני בריתה כל מצות עשה ולא תעשה אשר הטילה שכר ועונש עליהם ואם האדם אינו מושל על מעשיו אבל מעשיו מושלים עליו הכל הוא עול' בחקו ית' חלילה. מלבד מה שנראה התורה בכמה מקומות משתדלת להשיא עצה טובה להנצל מהמקרים המתרגשים כענין שנאמר (דברים כ"ב) ועשית מעקה וכו' (שמות י״ב:כ״ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וכו'. ופרשת שוטרים וזולתם רבים כמו שיבא. וכבר התבאר בפלוסופיא המדינית שהעצה לא תועיל רק בדברים שהם בידו לעשות והוא מבואר. אמנם הנסיון אף ע"פ שיראה ממנו כי פעמים הרבה תשוב ההשתדלות בידים ריקניות וכמ"ש ז"ל (נדה ע':) הרבה עשו ולא הועילו ולא עוד אלא שכבר נהפך חריצותם להם לרשת פרושה להלכד וליפול במה שברחו ממנו כמו שהיה הענין באחי יוסף ובכל מה שנמשך ביניהם. וכמ"ש (סוכה נ"ג.) רגלוהי דאיניש אינון ערבין ביה כו'. הנה באמת לא ישוב אחור ידו מהעיד על מה שהוא נראה בעין שההשתדלות הראוי יועיל על הרוב בכל מעשי האדם והדברים שהם על הרוב הם מה שהם בעצם וראשונה. ולזה יבחרו המלכים והשרים הגדולים להפקיד על בתיהם ומלאכתם אנשים נבונים וידועים חרוצים כמ"ש (משלי כ"ב) חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב וכו'. וכמ"ש (שם י') יד חרוצים תעשיר. וכמשפט הזה יעשה בין ההשתדלות האינושי והגזרה השמימיית כי שלשה העדים הנזכרים כלם כאחד יעידון יגידון כי עם שיש בה ממשלה גדולה בענייני המציאות מ"מ הבחירה האינושית תשאר רשאה ושלטת עליה להרע או להטיב כמו שביאר זה הפילוסוף מטעמים שכליים הכרחיים בפרק העשירי מהמאמר השלישי מהמדות. וכבר ביארנו זה משלם בשער כ"ב מה שיתברר בו אמיתת זה מטעם העדים שלשתן. ואין צריך לומר שכלם יודו הודאה גמור' שההזדמן אין בו כח לפרנס הנהגת המציאות כי מציאותו במקרה ועל המעט כמו שנתבאר בשער הראשון. הנה א"כ חוייב הנמשך והוא שישמשו כל ארבעת מיני הפעולות האלו בפעולות האנשים ועניניהם אבל איך יהיה זה אמנם הוא כפי מה שאומר וזה שלא ימלט אם שיהיה האדם אצל עניניו במולד טוב ובמזל מצליח או שיהיה בהפך או בענין בינוני. ובכל אחד מאלי הצדדים לא ימלט משתהיינה פעולותיו הבחיריות בינו לבין אלהיו טובות או רעות או בינוניות. והנה כשיהיה מזל האיש טוב ומוצלח והפעולות טובות ונכוחות הנה אז ודאי תתחבר אליו ההשגחה האלהית לחזק טוב מזלו ולהעלותו אל שישכיל ויצלח בדברים גדולים מאד וכמעט שאיש כזה אינו צריך אל חריצות ההשתדלות אבל עניניו כאלו נעשו מעצמן על דרך שאמר המשורר (תהלים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ. וכן כשתהיינה פעולותיו הבחיריות רעות ומקולקלות הנה באמת לא יעמוד לו טוב מזלו כי יד ה' היה על העליונה ליתן פניו בו לשבור את גאון עוזו ולשדד את תוקפו וגם להפכו כנגדו וגם כי ישתדל להעזר מחריצותו הנה הוא יהיה בעכריו ותם לריק כחו כמ"ש (ישעיה מ"ד) מפר אותות בדים וקוסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. ויי' אמר להפר את עצת אחיתופל הטובה לבעבור הביא ה' על אבשלום את הרעה (שמואל ב י״ז:י״ד) וכן כל כיוצא בזה המעיד כי לא לאדם דרכו ולא לאיש הולך והכין את צעדו כי באמת דרך רשעים יעות להפילם במהמורות בל יקומו. וכמ"ש (תהילים ה׳:י״א) ברוב פשעיהם הדיחמו כי מרו בך. ומה גם עתה אם היה מזלו בינוני או רעוע לגמרי כי משמים נלחמו ואין עוזר. אמנם כשיהיה ענינם במעשים הבחיריים על הבינוניות ולא יכריעו להגיע עליו שיעור מההשגחה שיספיק להניע הענינים ולהכריעם אל הטוב או אל הרע וטוב המזל הלא הוא מסור ביד פעולות בחירתו כאשר נתבאר הנה אז באמת יועיל טוב ההשתדלות ועיון החריצות בכל המעשים כי כל אשר יתישרו אל נכון יעזרו אל טוב המזל ויצליחו ע"ד שאמר ויד חרוצים תעשיר וכאשר יתעצלו ויתרשלו בהשתדלות ויתבטלו ממנו יחלש כח המזל וימעיטו הצלחתו וכבר יגיע מרפיונם והתרשלותם עד שיקלקלו אותו כמו שעל כיוצא בזה נאמר (משלי י״ט:ג׳) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. וכ"ש שיהיה זה בשיעור יותר חזק אם יהיה המזל רעוע או בינוני והוא מבואר. ואולם בהיות המזל כן רעוע או בינוני ומעשי האדם הבחיריים טובים ונכונים מאד הנה באמת ג"כ תספיק יד הזכות לשתהיה יד אלהיו עמו והוא יהיה בעוזריו לבטל כח המזל הרע ההוא ולהדיח רעותיו מעליו בהוציאו מאיצטגנינותו ולהחזיק טובותיו אצלו כמו שהיה הענין עם אברהם אבינו וזולתו מהאנשים אשר מזלם ינגדו אותם לגזור עליהם צרות ותלאות כמ"ש (תהלים ל"ג) הנה עין ה' אל יראיו וכו' להציל ממות נפשם ולהחיותם ברעב. אבל באלו כבר יועיל יותר ההשתדלות וטוב החריצות כי העדר ההשתדלות וחסרון החריצות במקום הצורך הוא עון אשר חטא כמו שיבא וכמו שביארו ז"ל (שוח"ט תהלים כ"ג) באומרו יכול אפי' יושב ובטל ת"ל בכל משלח ידך בכל אשר תעשה (דברים ט״ו:י״ח) כי לא יאמר אגרה בשינה וכו' ויי' הטוב בעיניו יעשה וזה ביותר שלם שבאנשים כאבות והנביאים ודומיהם, ורוב שיהיו האנשים במעשיהם על הבינוניות או פחות כי אז צריך בלי ספק לפקח עיניו על מעשיו בתכלית ההשקפה והחריצות כי מזלם הוא רעוע והזכות לא תספיק להכריע אותו ולשדדו לגמרי כ"ש להפכו אליו לטובה. והנה הם נשארים ביד עצתם ועוצם חריצותם והחולשה והרפיון בהם יפילום ברעות ונזיקים רבים וה' לא רצם כי על זה היישירה תורתו האלהית בעצות טובות ונכונות ע"ד הכללות במלחמות ובכל העסקים כמו שנזכר ראה מה כתיב (שם כ"ב) ולא תשים דמים וכו'. לפי שהנפילה היא איפשרות לו משני פנים אם שתהיה בלי רצון השם ואז תקרא נפילה או מפאת ההשגחה ואז תקרא הפלה או השלכה כי על שני עניינים האלו נאמר (תהלים ל"ז) כי יפול לא יועל לזה אמר שיועיל המעקה כדי שלא יפול הנופל ממנו מעצמו כי מי שראוי שיושלך מפאת ההשגחה לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פשוטו של מקרא, הנה שיועיל ההשתדלות לכמו אלו הענינים כשהמזל הוא רעוע אצל האדם והזכות אינו מספיק לתקנו לגמרי כמו שהונח. והנה על זה האופן יתכן שימצאו שם אנשים שוים במזלם ובלתי שוים בהצלחתם. וזה יהיה לחלוף זכיותיהם וגם השתדלותם כמו שימצאו מי שישוו בזכיות ולא יהיו שוים בהצלחתם וזה יהיה להתחלפות מזלם כמו שהיה הענין ברבה ורב חסדא (מו"ק כ"ח.) כאשר ביארנו בשער הכ"ב שזכרנו. ועל זה הענין יש חלוקים רבים אשר הם מבוארים מהכרח החלוקה מכל הצדדים. אמנם העצה היעוצ' על כל איש לבוב ובעל דעת להחזיק עצמו כבינוני במעשיו ושמזלו רעוע כי אז צריך להחזיק בשני הענינים יחד אם בכוין מעשיו ולישרם לרצון תמיד לפני ה' ואם במה שיפקח בעניניו תכלית מה שאיפשר ושלא יעזוב מהחריצות וההשתדלות כמובטח על הזכות אי כמתיאש אבל יעשה עד מקום שידו מגעת ולא יקוה אשר יגיעו לו מאויי נפשו כ"א ע"י החפץ האלהיי אשר בידו הכל והכל בו וכמ"ש החכם (משלי ט״ז:ט׳) לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו. והוא מה שלמדו מרע"ה אל עם תורתו בלבם (דברים ח׳:י״ח) וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל כיון שהצלחת כללותם רצוני איש איש מהם היא תלויה בשני דברים. האחד בשיתעורר אל ההתחלות התלויות בהשתדלות כפי כחו. והשני בשהוא ית' יהיה עמו לעוזרו ולסמכו על דרך יושר המעשים ותכן התפלה והתחנה בבקשה מאתו כי זה מה שיועיל לכל אדם מאיזו כת שיהיה מהחלוקות הנזכרות. והנה כאשר יעשה כל אשר בידו א"א על הרוב שלא יהיה לו שכר טוב בעמלו. ואם אולי שכר לא היה לו גם חכמתו לא עמדה לו בעת צרתו הנה כבר עלה בידו דעה ובינה כי הדין דין שמים אם על דרך העונש או הייסורין או הנסיון אי זה מהאופנים אשר ישפוט שהוא יותר קרוב לעצמו לפי מדותיו ואיך שיהיה מהם יסבלהו ברצון ויקבל בסבר פנים. אמנם אם מתחלה פתיותו או סכליתו ושפלות ידיו יעזבוהו וימסרוהו ביד הפגע ההוא אשר מצד המקרה או המזל על בלי התאמץ למחות בו בכל מה שבידו למחות איפשר הוא שהרע מידו היה לי ויי' לא צוה הלא ידעת כי אם איש יבא ושאלך לאמר תן לי הנפש או תאסר בבית משמרתי בכלי ברזל הנה ודאי תמאן ולא תשמע אליו ותשמט ממנו במאמצי כחך. ואם יאספו אליו אנשי חיל לעוזרו הנה תמהר להסתר מפניו ותבא בחדריך ותסגור בעדך ואם הוא ואנשיו יחזקו כנגדך ויגישו לשבור דלתיך יצא תצא במחתרת או בעד חלון להמלט על נפשך אל בית מבצר אחד משרי העיר אשר הקדמת עבודתו ואם האיש ההוא בוא יבוא אחריך שאל ישאל האיש אדוני הבית לאמר מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לבוא לקחתו מבית מקלטו אשר לא כדת. ואם כה יאמר כי הוא שונא לו ובאיבה יהדפנו להרוג אותו או לקחתו לעבד עולם הנה ודאי יחזיק בידך ולא ירפך ולא יעזבך בידו אבל יגרשהו משם וילך בפחי נפש ואם כה יאמר אני שר צבא המלך שלוח מאתו לתופשו וחותמו בידו, השר ההוא היכול יוכל דבר מאומה באשר דבר מלך שלטון הלא הוא יקחך בציצת ראשך ויסגירך אליו ולא תמלט מידו. ועתה ראה שכבר תתישב נפשך ולא ריבך לבך לפי שכבר עמדה פקחותך והשתדלותך כנגד כל משטין ומעיק זולתי מאותו אשר הסבל אליו הוא מחוייב וההכנעות אליו הוא הכרחי עכ"פ ואשר ההשתדלות על המלט וברוח מפניו הוא מרד ואשמה וסכלות גמורה. וכן הוא הענין בכל אחד מהתלאות הבאות על האדם מפאת המערכת או משליח משלוחיו דרך משל אם רואה אדם דבר בא לעיר ח"ו כי ראוי לו לבא אל ביתו להחבא בחדריו וכמ"ש ז"ל (ב"ק ס':) דבר בעיר כנוס רגליך כי למה יעמוד בחוץ והמלאך עומד בתוך רחובות לרצח ואם ראה יראה שהרע הולך ומתחזק בעיר ימהר לצאת משם אל מקום שוקט ובוטח ואם בא יבא אחריו והכהו שם בעיר מקלטו לא ישקוט האיש מעמוד על נפשו בכל מיני התרופות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בהסכמת בוראו ועל הרוב יועילו אלו ההשתדליות ויעמדו לפניו להצילו מרעתו. ואם אולי זה וזה לא יעמדו לפניו כבר יצא ידי חובתו להנצל מכל מה שההצלה היתה איפשרית לו על ידו וידע בלי ספק די אלהיה שלח מלאכים למשקל ערבוניה מיניה ואין מנוס ומה לעשות לו כי אם להצדיק דין שמים ולמהר לנפשו מנות הזכות והקישוט הראויות לתת לה מלפניה להשיבה אל אלהים אשר נתנה. והקש על זה בכל המקרים והפגעים המתרגשים לבא בעולם הן כלליות או פרטיות. וזה הדרך ישכון אור צדיקים ילכו בה בכל המעשים אשר יעשו והוא המסיר העצב והדאגה מכל סובלי התלאות כאשר ידעו נאמנה כי לא יד המקרה ומדת הרישול נגעה בה זולתי רצון הבורא אשר אליו יתפלל כל חסיד לעת מצוא וכמו שהפליג לומר ע"ז המשורר רצונך אשאלה רגע ואגוע ומי יתן ותבא שאלתי. ומכל זה דחייה עצומה למה שכתב הרמב"ן ז"ל שאם נתנה רשות לרופא לרפאת דכתיב ורפא ירפא (שמות כ״א:י״ט) לא נתנה רשות לחולה לקבל רפואתו אלא שיקוה אל השם השם מחלה בקרבו כי הוא יהיה רופא כשיושלם עונו וגו' כמו שכתב שם פרשת אם בחקותי כי מי ישמע אליו על הדבר הזה והלא כל אדם חייב להראות עצמו מהבינונים אשר השתדלותם תועיל להם כמו שאמרנו ומי כמוהו שומע אמרי אל אשר אמר לשמואל (שמואל א ט״ז:ב׳) עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי שלמדו חז"ל ממנו אל סולם רעוע דנפיש הזיקי (חולין קמ"ב) ויתר התחבולות שסדרה הערמה האלהית במלחמות ואם בשוב הבית כאשר אמרנו ויאמר בדבר הזה מלבד שלא יסבול שום דעת שיהא הרופא רשאי לרפאות והחולה אסור להתרפאות וכבר ניתן בזה רשות על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד) ולא יאמן ק"ו ממה שאמרו (ב"מ ה':) אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן והא כתיב ולפני עור לא תתן מכשול ובן בנו של ק"ו מאיסור משא ומתן עם הגוים סמוך ליום חגם (ע"א ב'.) וזולת זה, וראייתו מאומרו (ד"ה ב' ט"ז) וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים אינה ראיה שכבר אמרנו שאין לאדם לסמוך על השתדלותו בלי בקשת רחמי שמים והראוי ומחוייב להקדים הבקשה והדרישה מאליו וכמוהו בשאול וימת שאול במעלו וכו'. וגם לשאול באוב לדרוש ולא דרש ביי' וימיתהו (שם א' י) כמו שכתב' בפרשת קדושים תהיו ולזה אין לפקפק כי אשר כתבנו הוא הראוי והנכון לנהוג בו. ועל המנהג כזה נהגו האבות הראשונים והנביאים הקדושים בכל עסקיהם הזמניים עם היות שהיו מושגחים מאת האל יתעלה ומובטחים מאתו כי ראו שהרישול והרפיון במה שבידם להעזר בדעתם ויכולתם יהיה חטא עצום בידם כבר אפשר שעל ידו יחלש כח הבטחון ההוא וזה כי כאשר בשלום תגוף ובריאותו ותכן פעולותיו הטבעיות יהיה שלום לכח השכלי להתעסק בפעולותיו המיוחדות ובהפקד אחד מהנה יפקד גם הוא מהמושכל ממושכליו ע"ד זה בהיות הנפש המשכלת מתחזקת ומתאמצת בפעולותיה המיוחדות ומשלמת אותן בכל עוז ימשך אליה חוט החסד המשוך אליה מאת הש"י והשגחתו המיוחדת עד שיושלמו כל עניניו בתכלית השלימות וכפי אשר יחסר ההתחזקות על השלמתן יחסר השפע האלהי גם הוא מהגיע עדיו כי טבע המדרגות האלו לבא בזו אחר זו עד שתהיה זאת הצורה השכלית ופעולותיה הכנה לקבל ההשגחה האלהית האישיית כמו שהצורה ההיולאניית וכחותיה היא בסיס ובית מושב אל הצורה הזאת השכנית ומי לנו גדול ומשוח מלך ואהוב לאלהיו כדוד אדונינו אשר היה מובטח מפי נביא נאמן לה' ולכל ישראל ועכ"ז לא סר מהשתדל בכל מאמצי כחו להנצל מכף כל אויביו ומכף שאול. ולא סמך על הבטחותיו כי ידע כי ישועת הש"י והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים את חוקו בפעוליתיו האנושיות כל אשר תספיק שכלו וכאשר יחסר ממנו כבר יפול בו מום העצלה והרישול ויותש כחו מלקבל העזר והתשועה האלהית והוא מה שחייב אותו לשנות את טעמו להתעולל ולהוריד רירו על זקנו (ש"א כ"א). כי עם שהוא ענין של מיאוס ובזיון ורחוק אצל הנפש כיון שהיה באיפשרותו לעשוחו והוא אופן מאופני ההצלה ואם הוא מגונה אם לא יעשה כבר יהי' חסרון בחק השתדלותו ויגרוס להדיח מעליו תשועת ההשגח' האלהית וכמ"ש שם דרשתי את ה' וענני ומכל מגורותי הצילני (תהילים ל״ד:ה׳). יאמר כי אחר שנותו את טעמו ועשותו כל מה שבידו דרש את הש"י על הצלתו ואז ענה אותו והצילו מכל מגורותיו מה שלא היה ראוי שיעשה כן אם לא ימלא את ידו בהשלמתו כל מה שבחקו לעשות והוא עצמו מה שביארו בהיותו במערה בכל דברי תפלתו ובפרט בסוף דבריו הבט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני וכו' זעקתי אליך ה' אמרתי וכו' (שם קמ"ב). אמר שכבר פנה לבו הנה והנה להעזר בשום השתדלות מהמעשים האינושיים ולא מצא לא על צד ההמלט אצל שום אוהב ורע כי אין לו מכיר ולא להמלט את נפשו כי אבד מנוס ולא על דרך הפיוס והבקשה כי אין דורש לנפשו וכאשר כלתה אליו איפשרות ההשתדלות מה נשאר לו רק צעקתו ותפלתו. ולזה אמר (שם) הקשיבה אל רנתי וכו'. הוציאה ממסגר נפשי וכו'. והוא מבואר ג"כ משאר דבריו ותפילותיו באומרו (שם ל"א) ואני אמרתי בחפזי נגרזתי וכו'. כי שמעתי דבת רבים וכו'. ואני עליך בטחתי ה'. וזולת זה מכל צרותיו. ועתה פקח עיניך וראה כמה נתעצמה בידו זאת התכונה השלמה ואיך הסכימה עמו דעת קונו בה במלחמת אכיש מלך פלשתים עם שאול וכל ישראל (שם כ"ח) כי הוא כבר היה שם בצרה עצומה בעיני לא ראיתי כמוה בכל הבאות עליו מיום היותו לאיש לפי הראוי והמחוייב מדרך השכל והוא כי אכיש שקרא לו ללכת עלו למלחמה כי עם שאול מלכו ונזמיו ועם עם ה' כלו היוצאים עמו ואוי לו אם יודה לבא עמו ואוי לו אם לא יודה והוא כבר קבלו בארצו ומקומו בברחו מפניו וגמל עמו חסד ואמת. ואין לומר שהיה בדעתו להלחם עם עם ה' אלהיו ולא ג"כ ליהפך אל האויב כי תהיה בגידה גדולה. והנה הוא ע"ה קבל עליו לבא עמו בהשענו על אלהיו יסבב פני הדבר אל אשר יהיה הישר והטוב לעשותו וכן עשה כי עיני ה' אל צדיקים ולא יאונה להם כל און ונתן בלב עבדי אכיש שיחזיקוהו בבוגד ויאמרו לאדוניהם במה יתרצה זה אל אדוניו הלא בראשי האנשים האלה (שם) והמלך על כן צוה לו לשוב וכבר הפציר בו דוד ולא קבלו. וכבר הוציאו האל ית' משני הענינים. ואחשוב שלזה נתנבא באומרו אל שאול מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך (שם כ"ד) לומר כי מן הרשעים האלו עבדי אכיש יצא רשע החשד הזה וימנעוני מצאת עמהם למלחמה אשר תפול בה. ויראה כי לזה כוון במה שאמר בדברי הימים (א' י"ב) וממנשה נפלו על דוד בבוא עם פלשתים על שאול למלחמה ולא עזרום כי בעצה שלחוהו סרני פלשתים לאמר בראשינו יפול אל אדוניו שאול. וזו היא מדה שלימה בכל כיוצא בזה כשיגיע האדם אל סוף מה שבידו לעשות יבטח בשם ה' וישעך באלהיו יגמר בעדו ע"י התפלה והתחינה אליו ית' והוא בהשגחתו ישמע בקולו ויגמר בעדו כמו שנגשה לדוד בזה שהצילו מנפול בידי חטא ובגידה ולא עוד אלא שהשלים עמו עוד במה שהעיר את לב העמלקי לבא על צקלג להשחיתה ולשורפה ולבוז את כל שללה והנשים והטף כדי שיהיה לו במה שיתעסק בעוד הפלשתים נלחמים בישראל ויהיה עמהם בצרה צרורה כמו שאמר הכתוב (שמואל א ל׳:ו׳) ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם איש על בניו ועל בנותיו. ומעתה טרדה זו תצילהו מהתפס למה שלא בא לעזרת ה' מאויביו נוסף על מה שנמשך מהענין ההוא לצאת דבר מלכות מלפניו להביא לב כל ישראל להמליכו עליהם כאשר יעץ ה'. וזה מג' פנים. הראשון במה שהציל הכל כמ"ש (שם) ויצל דוד את כל אשר לקחו עמלק ואת שתי נשיו הציל דוד ולא נעדר להם מן הקטון ועד הגדול ועד בנים ובנות ומשלל ועד כל אשר לקחו להם הכל השיב דוד וכבר היה זה דבר גדול ונפלא מפרסם השגחתו ית' עליו. והשני במה שהביא מהמלחמה ההיא שלל גדול מהמקנה בקר וצאן כמו שאמר (שם) ויקח דוד את כל הצאן והבקר נהגו לפני המקנה ההוא ויאמרו זה שלל דוד אשר בו ישלמו לו שני ענינים מפרסמים מעלותיו לפני הכל. הראשון מה שנצטדק בחלוקת השלל בין יוצא המלחמה ובין שומר הכלים כי ישר הדבר בעיני אלהים ואדם ולזה נאמר וישימה לחק מן היום ההוא ומעלה (שם) והרי הוא דת וחק מלכם. והשני במה שנתכבד ונתגדל בשלחו מהשלל בכל גבול יהודה כיד המלך לשלש עשרה ערים (שם) שפרסם בזה מעלתו ונדבת לבבו הראויה למלך. והנה בזה נודעה יד ה' את עבדיו ונתבאר לענין המאורע ההוא וטעמו וסוף דבר זה מנהג השמים האלה בענין ההשגחה וקל וחומר לכל אשר הוא למטה ממדרגותיהם כי יש לו להזהר מגרוע את חקו בכל כיוצא בזה וכל שכן אם אולי בפתייתו וסכלותו יבא הרעה על עצמו שאין להתלונן מזולתו וכמו שאמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג׳:ל״ט). כי ההתרשלות במה שיש לו להשתדל בו ודאי חטאת הוא בידו כמו שאמרנו. והנה באמת השקפת אלו הענינים שכתבנו מלבד מה שתועיל להנעת האדם אל מבוקשיו הנה באמת תשקוט מאד הנפש בה ותנוח מתלונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו כי יש לתלות בקיצור ההשתדלות וחסרון ההשתכלות ובהצלחת המזל וגריעותו כמו שאמרנו. ובדבר הזה הפליא עצה הגדיל תושיה החכם שלמה בספר קהלת (ח') במה שאמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וכו'. אני פי מלך שמור וכו'. שומר מצוה לא ידע דבר רע וכו'. כי לכל חפץ יש עת ומשפט וכו' את כל זה ראיתי ונתון את לבי וכו'. כשיובן כמו שנתבאר בפירושינו אל הספר ההוא. וכמה תתבאר הפנה הזאת האמיתית מזה הסיפור אשר אנו בביאורו בכל מה שהשתדל השלם יעקב אבינו להנצל מיד אחיו מיד עשיו השוטם והמשטין אותו באופן שלא ישאר עליו שום ערעור ופקפוק להבטחות הש"י אשר הבטיחו מפאת התרשלותו כי ודאי כל מעשיו ועשתנותיו מסודרות על זה היסוד האמיתי כמו שיבא וחלילה לנו מדבר ביעקב רק טוב כי הנה ה' נצב עליו להעיד על שלימותו כמו שאמרנו בשערים הקודמים ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני לבאר אותה ולישבה בהסכמת זאת ההנחה בזכרון הספקות הנופלות בחלק הזה כמנהג ראשונה ולסוף נבאר המאמר ב"ה:
עקידת יצחק
ראה זו רעה חולה ומכה בלתי סרה כי אם באור התורה האלהית השמה ראשיתה יראת יי' בהניחה תחלת דבריה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ שהכוונה שחדשו בחפץ ורצון אחר שלא היה אשר זה יחייב שכמו שהיה העולם בכללו אפשרי בראשונ' כן היא וחלקיו תמיד אצלו יתע' אפשריית לשימשכו על מציאותם זה או על זולתו כפי מה שיצרהו בוראו יתעל' כמו שכתבנו שם בשער הראשון וזה מה שיוכרח להיות עולמו בידו כפי מה שיאות להנהגתו כמו שנתבאר ממעשה הנסים ופליאותם ועל הדרך שכתבנו שם בשער ט"ו כי הנה באמונה האמתית הזאת באמת היו כל הדברים אפשריים מצד סבותיהם כי אפשר שיהיו הסבות ההנה ושלא יהיו. ועל זה האופן תפול עליהם היראה והפחד לכל בעל שכל ואפי' היותר רחוקי המציאות *ומזה הצד וכו'. ר"ל שהכונה במצות היראה היא רק שיתבונן האדם תמיד בדרכי הנהגת הי"ת לדעת ולהכיר מהם, כי ביכלתו הוא גם לשנות כרצונו חקי הטבע, ולהשיב עי"ז גמול הטוב והרע אל חיק בעליו גם באופן נסיי. והשגחה פרטית. (ולא יהיה כאותם רבים שחושבים, כי רק מה שיחייבו חקי הטבע להיות בכל המקומות והזמנים, הוא שיהיה ועליו אין להוסיף, וממנו אין לגרוע, ויתרון מעלת הנביאים הוא רק שידעו מקודם את מה שיחייבו אח"כ חקי הטבע, ויגלו אותו לבני אדם גם לפני בואו עוד, וכבר בטל הרב ז"ל הדעה הזאת בשערים הקודמים, (ועיין מזה גם ביאורי בראשית דף קט) וע"כ אחז"ל גם כן "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" כי היראה הזאת הבנויה רק על התבוננות האדם בדרכי הי"ת ואמונתו בהשגחתו הפרטית היא תלויה ביד האדם, אפס רק האיש ההולך בתום לבו ברוב דרכיו, ורק לפעמים יחטא ואשם ראוי להתנהג מהי"ת בהשגחה פרטית ובהנהגה הנסיית הזאת אבל האיש השקוע כבר במצולת העון והרשעה עד לאין מרפא כאחר וחביריו הוא משולל כבר לצמיתות מהשגחת אלהים הפרטית, ונמשל רק כבהמות ושאר בע"ח הנתונים רק תחת ממשלת ההנהגה הטבעית המחויבת רק לפי חקי הבריאה, ולו אין עוד אימתה ופחד ממקרי הזמן ופגעיו, כ"א תוגה ועצב, אחרי שידע אל נכון, שבעבורו לא ישתנו עוד חקי הטבע, ולא יחדל עוד מבוא עליו, מה שמחויב ומוכרח לבוא על פיהם, וע"כ לא תוכל ג"כ להיות עוד יראת אלהים על פניו כמו שהיה הענין באמת אצל אחר, כמסופר ממנו, ונמשך מזה ג"כ, כי אחרי שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, לולא המציא הי"ת הסליחה והכפרה על עון בני אדם, לא היה מקום עוד להתנהג עם בריותיו בהנהגה נסיית, וגם לא היה מקום עוד ליראתם מפניו, וע"ז רומז גם מאה"כ "כי עמך הסליחה למען תורא" ומאה"כ "אתה תשמע השמים וסלחת וכו' למען ייראוך כל הימים". ומזה הצד ולא מזולתו שמה התורה האלהית היראה למצוה ולעצה טובה ונכונה אמרה את יי' אלהיך תירא כי ודאי יש בידו לעשות ולמנוע מעשות וההפחדה בצרות ותלאות מבהילות עשאם האלהים כדי שייראו מלפניו כמו שסופרו בדברי הברית והתוכחות לא כמו שחשבו רבים אפי' מבני עמנו שהם ענינים מחוייבים יגלו הנביאים מציאותם טרם בואם ואם יש הרבה מזה המין כמו שכתבנו פרשת פקודי שער נ"ו אבל על כל פנים הוא מחדש בכל יום ביכלתו העצום מה שירצהו בשינוי מנהגו של עולם וכנגד טבעו כי על כן יראוהו כל חכמי לב וזה עצמו בצורתו מה שאמר המשורר בדבר יי' שמים נעשו וגומר. כונס כנד מי הים וגומר. יראו את יי' כל הארץ וגומר. כי הוא אמר וגומר (תהילים ל״ג:ז׳) אמר שהיראה נמשכת אל היותו יתעלה בורא עולם בחפץ ורצון ואל היות מנהגו תמיד נמשך אל רצונו וכן אמר האותי לא תיראו נאם יי' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגומר (ירמיהו ה׳:כ״ב) והכוונה שהוא נקל בידו לקיימו ולבטלו כמו שנתבארו אלו הענינים משלם בספור המבול שער שלשה עשר. הנה שהיראה היא מחוייבת מאותו האדון אשר הכל בידו לעשות כרצונו להרע או להטיב. וכמו שאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא וגומר (דברים ל״ב:ל״ט). והנה לפי שאם נניח שבהכעיס האדם את אלהיו ברוע מעשיו שוב לא ינתן למחילה הנה כבר יחזור הענין אל צד החיוב ונסתלק ממנו היראה שכבר יחשב הרע אליו מחוייב ולמה יירא ממנו. כמו שאמר אלישע אחר כבר שמעתי מאחרי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאלישע אחר וכו' (חגיגה ט"ו.) שכבר נסתלקה היראה ממנו אם שא"א שלא יתעצב על הענין מאד והיתה הגזירה הזאת מתפשטת בכל האנשים אחר אשר הוחלט המאמר כי אין איש בארץ אשר לא יחטא (קהלת ז׳:כ׳) עד שכבר לפי זה כמעט נסתלקה ושבה להפסדה. הנה לזה המציא האל יתעל' הסליחה הכפרה אשר בם ישיב הדברים אל אפשרותם והיראה תשוב אל קיומה והוא עצמו מה שאמר המשורר אם עונות תשמור יה יי' מי יעמוד כי עמך הסליחה למען תורא (תהילים ק״ל:ג׳-ד׳). ירצה אם העונות תשמור יה הנה באמת לא תמצא היראה אבל הבריחה מהרע הוודאי כי מי יעמוד לפניך מעוז אפך אבל עמך הסליח' למען תורא מצד האפשרות הנופל בדברים לפי מדות חסידותך. והוא עצמו שאמר שלמה בתפלתו אתה תשמע השמים וסלחת וגומר. וסמיך ליה למען ייראוך כל הימים אשר הם חיים (מלכים א' ח') וזהו ענין נכבד מאד נותן טוב טעם ודעת בשאלה שאנחנו עליה ובמאמר המצורף אליה. ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך כי וודאי זהו סוד האמונה אשר לא באו בה כל הפילוסופים וכל החכמים אשר מעולם אבל נמסרה לעם יי' אלה בראשית דבריה כמו שאמרנו ומכחה קבלו כל המצות התלויות בירא' כמו שכתוב בהרבה מהן בפרט ויראת מאלהיך אני יי' (ויקרא י״ט:י״ד) ועל זה אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (נדה ט"ז:) כי באמת האמונה בו יתעל' על זה האופן היא ביד המאמין בו ולא בו. ועל זה נאמר באברהם אבינו והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה (בראש' ט"ו) כי היא לבדו מכל הפילוסופים אשר לפניו בא אל זאת האמונה ועליה נאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (שם כ"ב) והוא ענין נכבד מאד ויסוד תורניי נפלא ביאר אותו שלמה החכם ושם אותו פרי כל חקירתו בספר קהלת בשחתם סוף דבר הכל נשמע האלהים ירא ואת מצותיו שמור וגו'. כמו שזכרנו קצת זה בשער ל"ג וס"ד ונתבאר עוד ענינו בשער השלישי מחבור קטן שתקנתי קראתיו חזות קשה שהכוונה בו לעורר רוח קנאה על התור' ועל היראה ועל העבודה. ומעת' יודע ונשכיל מין שלישי מהירא' ממוצע בין שני המינים שזכרנו ראשונ' והוא ענין הרגש וידיעה נתאר אותה בצורתה כשנאמר בגדרה שהיא הפעלות אשר לתקות רע נמשך מחסרון זריזות המקבל ואמרנו מין ממוצע לפי שאם זו אינה היראה השלמה השכלית הנטיעה בלב האלהיים או הנביאים לפי השגתם ברוממותו יתעל' כמו שאמרנו הנה היא קרובה אליה ונמשכה ממנה אחר שבאה מכח הישרת התורה האלהית המודיעה אופיה של אלהיה וגם אינה משוללת מפחד הרעות והנזקים ומגורתם אלא שאין בה האונס וההכרח שהנחנום ראשונה. *וזה כי הבדל וכו'. ר"ל כי היראה ההמונית, אשר ממנה אמר למעלה, כי לא נאוה לישראל עם קרובו, היא בעבור זה פחיתת הערך, יען כי בעליה יחללו על ידה כבוד הי"ת שהוא עצם הטוב והמטיב לכל, במה שמדמים אותו בדעתם הנפסדה למושל עריץ (ית' מזה עילוי רב,) אשר רק באונס יכריח את עבדיו לתת לו מה שיחפץ, באמור להם ד"מ "אם לא תתנו לי בתיכם זיתיכם וכרמיכם אהרוג אתכם באכזריות חמה," אבל היראה האמיתית הבאה לאדם רק בעבור הודעו, כי ההולך בדרכי ה' יונהג מאתו בהנהגה השגחיית להצילו לפעמים ממקרי הזמן ופגעיו אף באופן נשיי, תחת כי הבלתי שומע בקולו מלבד שהוא נתון תמיד רק תחת ממשלת חקי הטבע ומקריו הרעים, יבוא לו ג"כ העונש הראוי על פעולותיו הרעות, הלוא בעליה ידמו את הי"ת רק ליועץ חכם המלמד דעת לזולתו, ואומר לו ד"מ "בני שמע בקולי ולך קח לך בר ולחם בעת השובע למען לא תמות כאשר תבוא מהר שנת הרעב," או "קח לך סמי מרפא אלה, למען לא תגוע בדבר אשר באופל יהלוך" כי הוא מירא ומבהל אותו רק במה שהוא מחויב לבא בהכרח על פי חקי הטבע, וע"ז רומז גם מאה"כ אל תיראו וכו' ובעבור תהיה יראתו וכו' אשר בהשקפה ראשונה מתנגד סופו זה לתחלתו, כי הכונה רק "אל תיראו" יראת ההמון מוחרדת הקולות והברקים. לאמר אח"כ כי אנוסים הייתם בקבלת התורה רק מיראת הנזק הבא ברצונו המשולח, ולא עפ"י משפט הצדק והמישרים, "כי לבעבור נסות" ר"ל להרים אתכם במעלתכם על כל העמים כנס וכדגל "בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו", (האמיתית הנולדת מהאמונה בו וביכלתו לשנות חקי הטבע, ומהידיעה הנכונה כי משלם הוא גמול הטוב והרע בצדק ובמשפט אל חיק פועלו.) "על פניכם לבלתי תחטאו". וזה כי הבדל עצום יש בין שיאמר לך המושל העריץ תן לי ביתך או כרמך ואם אין אהרגך ובין שיאמר לו היועץ החכם והאוהב קנה לך בר ולחם ומזון למכלת ביתך או כך או כך סמים לבריאותך ואם אינך עושה דע כי מות תמות ברעב או בדבר כי הנה הראשון והדומה לו יקרא תכלית האונס. והענין השני והדומים אליו הם ענין ההרגש השכלי והידיעה הנאותה והמחוייבת לכל בעל דעת. והנה הראשון יקרא שוטר ומזגם. והשני מלמד ומישיר כי אין חכמה גדולה כהיות האדם חושש אל הנולד והיותו ירא וחרד מן הרע המעותד לפי אפשריתו ומשתדל על תקונו וביטולו כי על זה אמר החכם אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כ״ח:י״ד) לפי שהפחד הזה אינו רק הרגש וידיעת דבר שהוא נעלם מזולתו והוא המקשה לבו באומרו הגזירה אמת לפי טבעה ואם כן החריצות שקר כי על כן יפול ברעה אבל האיש הירא יניס עצמו מהרע האפשרי בטוב הרגשו עליו תמיד או שיתחדש אליו לשעתו. הלא תראה נאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וגומר. (בראשית כ״ח:י״ז) הורה שענין יראתו לא היה רק שהגיע עדיו הרגש ענין נפלא שלא היו חושש אליו מתחלה כמ"ש בפי' אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי (שם) וכן ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר (שמות ב') בא לכלל דעת בא לכלל יראה. וזהו שהפליגו חז"ל לומר אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה (אבות פ"ג) כי מי שאינו יודע וחושש אל הענינים האפשריים איננו ירא מהם והנה יראתו אותם היא ראיה מופתיית לידיעתו אבל אם אינו ירא היא ראי' עצומה שאין בו חכמה וכמו שהחליטו המאמר אין בור ירא חטא (שם פ"ב) ומזה חוייב שתפול היראה על העדר הטובות ממנו במניעת הבנים והצלחת הנכסים ההכרחיים ואין צ"ל מניעת הצלחת הנפש כי הכל הוא יראת רע אפשרי ומעותד עליו. ומזה הוא מבואר שהיראה אשר מהמין הזה תפול על הכרחיות העולשים והקנסות המושמות בדת האלהית לכל עוברי דרך וגלוזים במעגלותם כמ"ש אוי לרשע רע כי גמול ידיו יטשה לו (ישעיהו ג׳:י״א) כי הוא האונס את עצמו ומי שלא נמנע מעשות הרעות לזולרו מפאת עצמו ראוי שימנע מפני היראה ואין בזה שום אונס כי לא יתכן שיקרא האנס אנום כשיאנס שלא יאנום ולא העושק עשוק כשיוכרח שלא יעשוק. ומזה גם כן שאשר תמנעהו הדת שלא לעשוק את עצמו במדות ה פחותות ובפעולות הנשחתות כי תשים עליו משמר בעונשים ומלקיות וארבע מיתות אינו אנוס בלי ספק כמו החולה הפתי שימנע ממנו הרופא הנאמן הדברים המזיקים שלא יקרא אנוס אף כי יסרוהו על זה ויכפוהו בעל כרחו ואין הפרש בין זה הענין והקודם כשהראשון הוא בדבר מפורסם וזה בלתי נודע עקרו רק אל הרופא החכם היודע טעמי המצות וסגולתם ותועלתם כי על זה הענין בעצמו נאמר אה שמוע תשמע לקול ה' וגומר כל המחלה וגו' כי אני יי' רופאיך (שמות ט״ו:כ״ו) כלומר אני הוא היודע שזאת רפואתך. סוף דבר הירא' הממוצעת הזאת אינה יראה ומגזרת האונם ההכרחי הבא מהזולת כלל אבל היא הגעת ההרגש והדעת אשר בו ידע להזהר מהרע האפשרי והמזומן אליו לבא על המותרי' והעומדי' מפי התורה ובלתי נזהרים בה. וזה ההבדל בעצמו אמרו משה אדוננו בפי' ביום המעש' הנורא ההוא אמר אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו וגו' (שם כ'). כי לכאורה גראים מאמרים סותרים אמנם ירצה בו אל תיראו מן הירא' אשר הוא פחד ומגור הרע והנזק ההכרחי המקווה מבהלת הקולות וחרדת הלפידים והברקים אשר ראיתם עד שתאמרו שאתם אנוסים מפאת הנזק הבא מהרצין המשולח מהזולת או מעניך שהוא הכרחי מצד סבותיו שאינו כן כי לבעבור נסות אתכם והרים דגליכם בידיעה והרגש מכל העמים בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם רצוני אמונתו כי הירא' והאמונה האמיתית בו הם השמות נרדפים כמו שביארנו שמעולם לא נזכרה שום אמונה בשום פילוסוף כלל כי באמונת היראה הזאת תוכל להזהר והשמר מהרעות העוטרות האנשים חסרי הדעת וההרגש לבלתי תחטא במצותה ותקבלו עונש ממנו יתברך והיא עצמו אשר נתפארו כלם עליו באומרו על השגתם שם הן הראנו יי' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הנה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה׳:כ״א) אמרו כי השיגו בכבודו וגדלו מצד מה ששמעו בקולו מתוך האש את עשרת הדברים אשר בהם נאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגוער. וגם נאמר זכור את יום השבת וגומר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגומר. אשר זהו עקר ושרש האמונה האמתית שאמרנו הנה היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם דבור נפלא ומועיל שמוציא את האדם מכלל בלתי מרגיש או מת לכלל החיות והדעת כענין והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳) אשר כל זולתנו מהרבעים הם פגרים מתים וכמ"ש חז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות י"ח:) והיראה הזאת היא משמחת את בעליה כמו שמשמח הדעת את הנפש היודעת כי על זה נאמר וגילו ברעדה (תהלים ב') כי במקום רעדה ההרגש שם תהא גילה ושמחה (ברכות ל':) והוא עצמו מה שאמר הנביא שמעתי ותרגז בטני לקול צללו שפתי וגו'. כי תאנה לא תפרח וגו'. ואני ביי' אעלוזה אגילה באלהי ישעי אלהים ה' חילי וגומר (חבקוק ג׳:י״ח-י״ט): ירצה הנה בתחלה כשצללו שפתי דברי הנבואה המעידים מאלו הרעות העתידות לבא מהגדודים העולים על הארץ ומהשחתת המזונות שמעתי ותרגז בטני. אמנם בסוף מצד שהוא גלוי אזן אנשים בתוכן האמונה והביאם לכלל דעת והרגש להנצל מהם אני ביי' אעלוזה אגילה וגומר. כי בזה היה אלהים ה' חילי וישם רגלי כאילות לברוח ולהנצל מהרעות כצפור נמלטה מפח יוקשים ולזה ראוי לנצח על הנגינות. וזה עצמו מה שיראה מכוונת חז"ל אמרו בפ' רבי עקיבא (שבת פ"ח.) מ"ד משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה (תהלים ע"ו) אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא כדר"ל דאר"ל מ"ד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (בראשית א׳:י״ג) מלמד שהתנה הקב"ה תנאי עם מעשה שמים אם ישראל יקבלי את התור' מוטב ואם לאו הרי אני מחזר אתכם תהו ובהו. ויש לתמוה שהרי מיד שדבר עליהם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה (שמות י״ט:ח׳) ומאי יראה איכא כשהשמיע דין משמים. אלא שכוונו לזה שאמרנו כי מצד שבאו במעמד ההוא לכלל דעת הארץ יראה ממה שלא היתה מרגשת עד הנה והיא היה הסבה ששקטה ושמחה בידיעתה וכמ"ש בתחלת יראה ולסוף שקטה. ועתה ראה כי ביראה הזאת אשר כן תארנוה ואשר אמרו עליה א"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וכמו שביארנו יצדק מאד מה שאמרו אטו יראה מילתא זוטרתי היא שעליה יאמר מת יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך והלא הידיע' הזאת לא הגיעו אליה כל החקירות שבעולם וכלם נבוכו בה והעולה מכלם הוא ענינים מסופקים מאד כמו שכתבם הרב המור' בפרק י"ג י"ד ט"ו מהחלק השני. אמנם היתה התשובה נכונה מאד אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא שכיון שהגיעה לו זאת הידיע' בהשגת הנבואה והוא השרישה בעקר מעקרי תורתנו ושמה לאמונה שלימה לכל בני בריתה הנה מעתה מילתא זוטרתי היא לכל הבאים מכחו זה בלי ספק עד שכבר נאמר שאפי' השאלה בה היא מותר ודבר שאינו צ"ל עליו ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה שיראה ששואל דבר ראוי שישאל ואם אינו גדול מאד. ולזה בא המשל למי ששואלין כלי גדול ויש לו דומה לקטן כי עם היות דבר גדול בערך החוקרים כלם כיון שהגיע לו למשה בנבואה הרי הוא כקטן. אמנם מי ששואלין ממנו דבר קטן והוא המסור לו בתורת אמונה ואין לו מפני שהוא מחוסר אמנה ומפקפק בו הרי הוא כגדול ולזה יפול עליו השאלה וגם שמחזיקים טובה ושכר על ההודאה. וזה הפי' הוא נכבד ומוכרח בעיני שאם לא כן למה להם להחליף הכלים במשל היה להם לומר משל לעשיר ששואלין ממנו ויש לו דומה לקטן לעני ואין לו דומה לו לגדול:
עקידת יצחק
(ב) ואולם התיחדות אלו הי"ב דברים אשר עליהם באו ההכרזות ההנה משאר כל מצות שבתורה הנה לא כתבו בו הקדמונים טעם מספיק אמנם מה שעלה בלבי אומר אותו אתר שאציע הראוי להציע אליו והוא כי מהמלאכה ומהטבע גם מהתורה האלהית למדנו *כמה צריך האדם וכו' עיין מזה ביאורי למעל' במדבר דף נ"ו ע"א. כמה צריך האדם ההתחזק וההתאמץ בשמירת דבר מהדברים לאחד מב' סבות. הא' להיות הדבר ההוא חמור והחטא בו סכנה עצומה והב' להיות הדבר ההוא חלוש ועלול לקבל הנזק מזולתו להיותו חמור כמו שנראה מרבת המלאכות שתזדרז מאד על שמירת המלך ושר הצבא והטבע אצל שמירת הלב בגוף האדם והתורה אצל המצות הראשיות כמו שביארנו ענינם בראש שער ע"ח בפ' קרח. אמנם בחלושים יראה במלאכה ההיא כי מנהיגי הצבא מקפידים על האנשים החלושים המעותדים לקבל נזק מחמת זקנה או רכות הטבע כמו שאמר' התורה ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה (במדבר ח׳:כ״ה) ונאמר מי האיש הירך ורך הלבב ילך וישוב לביתו וגו' (דברים כ׳:ח׳) והטבע גם הוא יקפיד בשמירת האיברים הפחותים והשפלים לחולשתם ולקלות התעתדם למקרים *כמו שהוא הענין בראשי האצבעות וכו' עיין למעל' בביאורי ויקרא דף ל' ע"א. כמו שהוא הענין בראשי האצבעות והעקב וביוצא באלו בשהגין עליהם בגרם הצפרנים וקושי העור וכיוצא. וכן התורה השגיחה על אשר הם בדומה במדרגתם כאהבת הגר ומשפט גר ויתום ואלמנה עד שגזר עליהם יותר באומרו אם ענה תענה אותו וגו'. וחרה אפי וגו' (שמות כ״ב:כ״ב). ועל זה ההקש בכל הענינים באו עליהם האזהרות הרביות אם לחומרתן וגודל סכנתן כמו שנתבאר שם ואם לחולשתן ועלילותם כמו שזכרנו. והנה כפי מה שאחשוב בהשקפה זו לוקחו אלו הי"ב דברים בהכרזות אלו כי הקפיד בהם על ב' מיני ההקפדה שאמרנו. הא' על ראשיות וחומר הדברים מצד חומרתן. והב' לקלות המצא החטא בהם אלא שהחלק הזה הב' חלק אותו לג' מינים הא' מה שיהיה החטא בו במצוי לחולשת מקבל העלבון והנזק. והב' לרוב הרגל האדם בדבר ההוא. והשלישי לקלות הנמצא בו מצד הפועל עצמו. הנה אם כן יהיו כלם ארבעה חלקים וכבר זכרם הרב המורה ז"ל פ' מ"א חלק שלישי לתת טעם לעונשי התורה בכללה כמו שתראה לשם. והנה לקח לכל חלק מאלו שלשה ארורים. המין האחד ארור אשר יעשה פסל ומסכה וגו' ארור מקלה אביו ואמו וגו' ארור מסיג גבול רעהו וגו'. הנה שתפש שלשה עקרים גדולים אשר כל המצות תלויות עליהם האחד באמונה שהחטא בו הוא הגדול שבחטאים שאיפשר לחטוא לשמים. והשני הוא החטא היותר עצום שאיפשר לחטוא בו לזולתו והוא קרוב לחטאו לאלהים כי האב והאם שותפין עמו ביצירת הולד ולזה השתוף הושם כבד את אביך ואת אמך (שמות כ׳:י״ב) בלוח הראשון עם המצות האלהיות. והג' הוא היתד שכל החיות המדיני תלוי עליו וזהו כלל סדר נזיקין כמו שאמר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה ואידך פירושא הוא (שבת ל"א:) ולא אמר הרציחה כי אין האדם תאב אליה כמו שיתאב לגרום תועלותיו בענין הנכסים והממון אשר אין רוב ענינם ועסק השתדלותם רק להרחיב בו גבולם ולהשיג גבול זולתם. המין הב' החלק האחד ממנו ארור משגה עור בדרך וגו'. ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה. ארור שוכב עם אשת אביו. כי העור הוא מעצמו מוכן לקבל זה הנזק רצוני מהשגות אותו האנשים בין שיהיה עור באחד הענינים אשר צריך שיפחתו עיניו בו כמו שאמרו (תו"כ פ' קדושים פ"ג) על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד) למי שהוא סומא בדבר גם הגר היתום והאלמנה לשיטה הדיין המשפט לעזור ולהועיל לאשר כנגדם לפי שאין להם עוזר גם אשת האב אחרי מות אביו נשארה עגונה וכבושה תחת הבן למזונות ופרנסה וקרוב הוא שיכבשנה לשכיבה. ואפשר שעל דרך כינוי דברה תורה כעין הגם לכבוש את המלכה עמי בבית (אסתר ז׳:ח׳) וכמו שאמרו (שבת נ"ה:) על וישכב את בלהה פלגש אביו (בראשית ל״ה:כ״ב) איפשר שהיה ראובן עומד על הר עיבל ואומר ארור שוכב עם אשת אביו והיה עושה מעשה כזה אלא שהוא כנוי אל בלבול היציע וכו' ואין לומר שאם כן בלבול היציע היה מכלל ארור שוכב עם אשת אביו ואיך עמד ראובן וכו'. שהרי מכל מקום על פשוטן של דברים אמרו כן מפני הגנות הגדול שיש בהן לא יחשד בחטא כזה אחד הרקים אמנם על הענין המכונה אפשר לחטוא ולעמוד בהר עיבל וכו' כמו שאין להפלא מהמשגה עור או מטה משפט גר יתום וגומר שיעמד בהר עיבל וכו' וכן אמרו חז"ל (פסחים מ"ט:) שעל בנות עמי הארצות נאמר ארור שוכב עם כל בהמה ולא עלה על דעת כי מפני זה ימנעו מעמוד בהר עיבל. והנה הפסיק שוכב עם כל בהמה בין שכיבת אשת אביו ואחותו וחותנתו יעיד דהאי שכיבה לחוד והאי שכיבה לחוד ואיך שיהי' נתבאר יפה החלק הראשון מהמין השני. והיה החלק השני ממנו ארור שוכב עם כל בהמה ארור שוכב עם אחותו ארור שוכב עם חותנתו. כי הוא מבואר שמצד ההרגל התמידי שיש לו עמהם הוא אפשר וקרוב לו לחטוא בהנה אם יתחיל רוע תכונתו להסיתו במין הזה מהחטא וכ"ש שישוו שתיהן ברצותן לחפות עליו כבהמה ולבו סמוך ובטוח שלא יגלו ערותו כמו שידע שהבהמה לא תגלה קלונו ובושתו וחרפתו. והחלק השלישי ארור מכה רעהו בסתר ארור לוקח שוחד להכות נפש וגומר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. ומהידוע ששני החטאים הראשונים יקלו בעיני האדם מצד שחשב שלא יודע הדבר ולא יורגש שעשה בו רשע וכל שכן למה שאמרו ז"ל (פר"א פ' נ"ג) שעל לשון הרע הכתוב מדבר שאין הכאה נסתרת מהמוכה זולתי זאת כי הוא בטוח שלא יודע הדבר גם שיחשוב עצמו גרמא לבד וכן הלוקח שוחד הוא מעור עיני שכלו ומראה פני יושר לעוותו ויאמר שאי אפשר לברר שעשה ברשע ומן המין הזה יש כמה אנשים שמראין עצמן בגלוייהן עוסקים במצות ועוסקים בתורה אמנם עקר כוונתם לעשות מהנה כסוי חטאה לרמות בני אדם שיחשיבום בעלי תורה ואנשי מעשה למנותם פרנסים על הצבור או להפקיד בידם נכסי היתומים וזולת זה ואלו הן באמת החנפים אשר לא יראו אל פני השכינה כי הם שנואים ומאוסים לפניו יתעלה כמו שאמר הכתוב כי לא לפניו חנף יבא (איוב י״ג:ט״ז) (ד) *ועליהם וכו' כונתו כי לא לבד עשיית הרע מתועבת בעיני הי"ת, כי אם גם עשיית הטוב רק למראה עין ולמען כחש והחניף בזה לבני אדם, להסתיר רוע המחשב' תחת מעשה טוב החיצוני, כאשר יורה על זה גם מאה"כ "אבן ואבן" וכו' כי מדרך הסוחרים הרמאים להנית בחנותם תמיד אבן ישרה למען יחשבו הקונים כי ישקלו להם כראוי, ובכל זאת בעת ימכר להם ישקלו להם באבן תסרה או יקנו מהם באבן יתירה, באופן כי האבן הישרה בעצמה היא להם רק האמצע להונות בה ב"א יותר על נקלה, וע"כ גה היא תועבת ה' כמי האבן החסירה או היתיר' וכן אמר גם מליץ אחד (שהביא הרב ז"ל לא נודע לי מי הוא) שמצות התורה "תחיינה את המהיר" לעשותן באמת ובתמים "ותספינה את היהיר" ר"ל שלפעמים תכשינה את פני איש יהיר אשר רעות במגוריו בקרבו. ובכל זאת יעשה המצות למראה עין לבד, למען כחש בזה לב"א החושבים בראותם זאת, כי הוא צדיק והולך מישרים וע"ז רומז גם הכ' פה שארור יהי' האיש אשר לא יקים דברי התורה לעשותם בתם לבו, כ"א למען הונות בהן את בני אדם. ועליהם אמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם כי מי שיקים דבר מדברי התורה חוייב שיכוון לעשות אותו בעצם וראשונה ולא שיראה עצמו עושה מצוה ויהיה הרמאות בה בעצם והמצוה במקרה כי הנה אז המצוה היא עמל וכעס בעיני המקום לפי שמאנה בה הבריות וכיוצא בזה אמר החכם אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם (משלי כ׳:י׳) כי המדה או האבן הישרה שמשכים עמה הגדולה או הקטנה גם היא תועבת ה' כמו היתירה או החסירה וכבר כתבנו זה בשער י"ז והעובר על זה ראוי לעמוד עליו בארור יותר ממשגה עור בדרך וחביריו ומעתה היושב ואינו מקיים את דברי התורה מהתרשלות ורפיון כח אינו עומד בארור אבל עומד בארור החנף ומרע שעושה אותה עטרה להתגדל בה שלא לשום שמים או קרדום לחתוך בה חתיכה דאיסורא וכמו שאמר המזהיר תחיינה מהיר ותספינה יהיר והוא פירוש יפה לפי הענין ולפי הכוונה. ובמדרש טרחו ומצאו מקום לארור זה במי שיש ספק בידו להחזיק התור' ואינו מחזיק גם על החזן שאינו מקים ס"ת כמו שכתב הרמב"ן ז"ל גם הוא אומר שלא יעמוד בארור רק כשיכפור במצוה ויבטלנה בלבו כמו שכתב בפירושיו ואשר כתבנו הוא נכון. והנה אחר שסיים באלו הענינים הנעשים להם בתחלת הכנסם לארץ אשר הם כלם קבלת עול מלכות שמים שלמה ומפורסמת מה שהיה במדרגת הבכורים שנזכרו אצל הענין הראשון נעתק אל מה שחוייב להם לעשות ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו מה שהוא במדרגת וידוי מעשרות בראשון כמו שנתבאר ואמר והיה אם שמוע תשמע וגומר בעבור העיון על סדר הברכות האלה ובהשקפת קצת פסוקים שבהם (ה) מצאתי ראיתי שכיון משה אדוננו להטעים אותנו טעם לשבח בבחינות המתחלפות הנמצאות בקיום המצות ובגמול הראוי והנאות בבחינה בחינה מהן. והנה העיון בהם הוא בג' מקומות. האחד אומרו ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך כי זה התנאי ודאי דברי מותר הוא אחר שכבר אמר והיה אם שמוע תשמע בקול יי' אלהיך לשמור לעשות וגומר ונתנך יי' עליון וגו'. והב' בחזרתו באמצע דבריו יקימך יי' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצות יי' אלהיך והלכת בדרכיו כי יש המותר עצמו ועוד. והג' באומרו בסוף והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמע אל מצות יי' אלהיך אשר אנכי מצוך היום לשמור ולעשות. הנה שהתמיד בזכרון דברים נוספים כראשונים והותר ולזה יראה שכוון לפרט בחינות המעשים כלן והשכר המגיע בכל בחינה ובחינה כמו שאמרנו. *וזה שבקיום וכו' ר"ל כי תחילה ילמוד האדם ממורהו לעשות הטוב' מבלי אשר יבין זאת עוד מעצמו ויעשהו ג"כ רק כמצות אנשים מלמדה, ואח"כ יקנה לנפשו ט"י הרגלו זה בעשיית הטוב, גם קנין מעולה ונטית עבעו אל הטוב, ולאט ולאט כאשר תגדל עי"ז גם הכרתי לדעת בעצמו כי ראוי ונכון הוא לפניו לעשות הטוב והישר בעיני אלהים ואדם, יעשהו אז בלב שלם ובנפש חפצה ורק אז יחשב לו למעשהו האמיתי, כי רק מה שיעשהו האדם עפ"י משפט שכלו, ונטיית לבו יקרא "מעשהו" על צד האמת לא מה שיעשהו רק עפ"י מצות מורה ומלמד זולתו מבלי דעת והבין עוד תכליתו היטב, כמאחז"ל "גדול התלמוד שמביא ליד מעשה" (ר"ל לידי מעשה אמיתית, כי ע"י הלימוד התמידי תרבה דעת האדם לעשות אח"כ מעשה הטוב גם עפ"י משפט שכלו ותבונתו) (עיין מזה גם בשער מ"ז וביאורי שם,) ועי"ז רומז גם מאה"כ "והיה אם שמוע וכו' לשמור ולעשות וכו' כי השמיעה רומזת על הלימוד, והשמירה בלב על קנין המדות הטובות, והעשיה על מעשה הטוב, וזה שבקיום המצות האלהיות ימצאו השלשה גבולים אשר ימצאו בפעולות המעלות. האחד אשר יעשה האדם המעשה על פי מלמד ומישיר לפי שהוא לא ידע תוכן פעולתו. והב' הקנין אשר נקנה בנפש מהרגלו על זה הלמוד הנזכר. והשלישי הפועל המתוקן המסודר מזה הקנין אשר הוא המעשה על דרך האמת כמו שהמעש' אשר קודם הקנין נקרא מעשה בהשאלה או בשתוף ודברים אלו נתבארו יפה בפילוסופיא המדינית זכרנום יפה אצל מאמר נעשה ונשמע שער מ"ז. ואין ספק שדוגמת אלו הגבולין יעברום העוסקים במצות התוריות כי בתחלה ישתדל המשתדל לדעת אותם אם מפי סופר או מפי ספר. והב' מה שישתדל ללכת בהם ולהרגילם עד שיהיו לו לקנין נפשי. והשלישי מה שיזדרז אחרי כן להוציא המעשים המשובחים מהקנין ההוא המעולה כי אז הוא מעשה שלם וכמו שאמר שהתלמוד מביא לידי מעשה (קידושין מ':) והנה באמת שלשה גבולים הללו כללם משה בפסוק ראשון ואחר כך חזר על פרטם בכתובים הנזכרים. כי הנה בפסוק ראשון אמר והיה אם שמוע תשמע בקול יי' אלהיך הרי האחד. ועל הב' אמר לשמור לעשות את כל מצותיו וגו' כי השמירה הוא ענין הקנאת הקנינים הנפשיים כמו שאמר החכם על כיוצא בזה כי נעים כי תשמרם בבטנך (משלי כ״ב:י״ח) שמרם בתוך לבבך (שם ד'). וכן אמרו חז"ל (ספרי פ' ראה) ושמרתם זו משנ' והיא הענין הנשאר והנשמר בנפש ובמה שאמר לעשות. את כל מצותיו כיון אל הענין השלישי והוא המעש' המסובב מהקנין כי הוא הנקרא מעשה על דרך האמת ואין זולתו כמו שאמרנו. ואמר כי בשלשה אלה יושלם להם הענין להיות לו יתע' חטיבה בעולם ועם סגולתו מכל העמים אשר על פני האדמה והוא אומרו ונתנך יי' עליון על כל גויי הארץ והוא באמת ענין הבכורה והברכה שנאמר בה הוי גביר לאחיך וישתחוו לך וגו' (בראשית כ״ז:כ״ט). והרי בכאן ענין הערים שהזכירוה חז"ל במדרש שביארנו כי בהביא המטרונה הצדק והמשפט שלה באלו הענינים הנפשיים באמת הוא יתעל' יזקוף את שלו והם החסד והרחמים האלהיים אשר בהם יעלו מעלה מעלה על כל שאר העמים והנה אחר שהודיעם זה דרך כלל התחיל לפרט מתן שכרם מצד כל בחינה ובחינה שזכר כדי לקבוע שכר על כל חלק הפעולות כאשר לא יוכל המשתדל לגמור המלאכה כלה כמו אמר התנא לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה וכו' (אבות פ"ב). ועל מה שיגיע משכר השמיעה לבד אמר ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך ברוך אתה בעיר וגו'. ירצה בשכר מה שתכין עצמך לשמוע בקול יי' אלהיך ללמוד מצותיו לדעת אותם מפי חכם או סופר או ספר אני קובע לך כל הברכות האלה שתתברך בעיר ובשדה בפרי בטנך ופרי אדמתך שגר אגפיך וגומר ובטנאך ובמשארתך ובבואך וצאתך ויתן יי' את כל אויביך נגפים לפניך וגומר. לפי שכל אלה יאותו לאנשים המתעסקים בלמודם כדי שיהיו פנויים אל השמיעה והלמוד ההיא ולא יוכרחו להטרד אחרי ספוק צרכיה' או בשביל האויבים המעיקים. והבטיחם שלא יחיו על הצמצום אבל שיצוה את הברכ' באסמם ובכל משלח ידם בארץ ההיא כי על כן הביאם לתוכה כדי שתהא תורתן משתמרת ומלאכתך מתברכת וכבר כלל בזה השלשה ענינים שנזכרו בברכות הברית הראשונ' והם שלמות הגופי' ובריאותם והשלמת צרכיהם והסרת המונעים והמטרידים מחוץ כמו שנתבאר שם. ואחר שהזכיר השכר המתיחס אל השמיעה והלימוד נעתק אל השכר הנוסף על זה בבחינת הקנינים הנפשיים ואמר יקימך יי' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצות יי' אלהיך ללכת בדרכיו יראה כי השכר הקבוע על שמירת הקנינים הנקנית מההליכה בדרכיו כאשר אמרנו הוא שיקימך יי' לו לעם קדוש ונבדל בתכונות ודעות מכל גויי הארץ כמו שאמר ראשונ' ונתנך יי' עליון וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך ובאמת כי לא נקרא שם בשלמות רק על מי שנפשו זכה המלאה לה קניני המדע והמדות ואמר עוד והותירך יי' לטובה בפרי בטנך וגומר. כי התמדת ההצלחות ודאי לא תמשך רק אל הקנינים הקיימים אשר בנפש אשר לא יסורו לעולם ואמר שיהיה כן על האדמה אשר נשבע יי' לאבותיך לתת לך להורות כי הוא סוף הענין כמו שעשה בראשון. ואחר כך אמר כי כשיחובר אל שני הענינים האלו הענין השלישי והוא הזירוז אל הוצאת המעשים השלמים מאלו הקנינים שיתוספו להם עקב זאת ברכות שלמות ומפורסמות יעלו בהם למעלה וכבוד על כל הגוים בפרסום נפלא לא יוכלו להכחישם. והוא אומרו יפתח יי' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו וגומר. והכוונה כי נוסף על מה שימצא לך די ספוקך והותר כאשר אמרנו יוסיף יי' לעשות עמך עוד טובה גלויה ומפורסמת במה שיודיע לכל עמי הארץ כי לך לבדך יפתת את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו עד שלא יוכלו להכחיש כי שם מי שהמפתח בידו נקרא עליך ומסר המפתחות בידך והוא הענין הנפלא אשר זכרו משה באומרו ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כיי' אלהינו בכל קראנו וגומר (דברים ד'). ויתברר להם זה מצד ראותם אותך תמיד במעלה ולא תקרה לכם ההשפלה כלל כמו שיקרה לאותם שהם תחת ממשלת הככבים והמזלות והוא אומרו והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה ושתהיה תמיד לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה והוא מופת חותך בלי ספק והנה חתם בהודיע סבת כל זה ואמר כי תשמע אל מצות יי' אלהיך אשר אנכי מצוך היום לשמור ולעשות. הנה שלקח ראשונ' השמיעה ואחר השמירה ובסוף השמיעה והשמירה והעשייה יחד ואמר אח"כ ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם ימין ושמאל ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם לזרזם שאם יסורו מעט להימין ולהשמאיל בכל אשר זרזם סופם ללכת לעבוד אלהים אחרים שהיא הקשה שבעבירות ולזה שיהיו התחלות החטא קשות מאד בעיניהם. כי מי שאינו מתחיל מובטח לו שלא יגמור. ועכ"פ כל מה שדבר עד הנה הוא ממין את יי' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו וגומר ויי' האמירך היום להיות לו לעם סגלה וגומר. וזקיפת השני עריסין האלהיים כנגד העריסין של המטרונה כי במציאות העריסין שלה ימצאו שלו בלי ספק: